267
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ב. הקדים רפואה למכה
התורה קובעת כלל10, שהקדוש־ברוך־הוא מקדים רפואה למכה. כלומר, הוא נותן כוח לכך שיגיעו לאופן הנעלה ביותר של הרפואה, אופן של "לא אשים עליך"11: לא זו בלבד שהריפוי הוא מכאן ולהבא, או שהריפוי משפיע גם למפרע12, אלא יותר מכך: מלכתחלה "לא אשים עליך".
מכך מובן, שגם לגבי "מכת" הגלות הקדים הקדוש־ברוך־הוא רפואה למכה: אף לפני שהתחילה הגלות, שההתחלה היא, כאמור, כאשר "סמך מלך בבל .. על ירושלים", כבר הראה הקדוש־ברוך־הוא מהי ה"רפואה", דוקא באופן של "לא אשים עליך".
חז"ל אומרים13, שהסיבה לתוקפה ולאורכה של גלות זו האחרונה, עד כדי כך ש"לא נתגלתה קצם", היא שנאת חנם. ולפי זה מובן, שה"רפואה", הגאולה, מן הגלות, היא ההיפך – אהבת חנם, אהבת ישראל, אחדות ישראל בשלמותה.
ואף לגבי חורבן בית ראשון, שלא היה מסיבה זו, אלא משום שלש העבירות – עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים14, הרי ידועים דברי חז"ל15, שאפילו כאשר ישראל עובדים עבודה זרה ר"ל, הרי אם הם מאוחדים, אין אפשרות לשלוט בהם,
ולפי זה צריך לומר, שאף לפני שהתחילה המכה של הגלות, הרי ב"מצור" עצמו – סמך מלך בבל – נתן הקדוש־ברוך־הוא את הכוח לשלום ולאחדות – הקדים רפואה למכה.
ג. אחדות בירושלים
ההסבר לכך הוא:
המצור הוא בפשטות מצב של "אין יוצא ואין בא"16, אף אחד אינו יכול לצאת מהעיר הנצורה, וכולם מוכרחים להישאר באותה עיר,
ואף "זר", שאינו מתושבי העיר, אינו יכול להיכנס – יש שם רק יהודים,
מ"עיר" ירושלים, שהיא "עיר שחוברה לה יחדיו"17, מחברת ומאחדת את כל ישראל.
הערות
- 10. ראה מגילה יג, ב. מדרש לקח טוב שמות ג, א.
- 11. בשלח (טו, כו) וברש"י שם (לפי פשוטו). וראה ברכות ה, א.
- 12. ראה צפע"נ לרמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב בסופה.
- 13. יומא ט, ב ובחדא"ג מהרש"א שם. לקו"ת מטות פו, א. ועוד.
- 14. יומא שם.
- 15. ב"ר פל"ח, ו. וש"נ. וראה תו"א נח ד"ה ויאמר גו' עם אחד גו'. תו"ח שם ד"ה ויהי כל הארץ. ובתו"ח שם (סד, סע"ב) שמכיון שבבית ראשון הי' בהם שלום ואחדות ויתר להם ה' והחזירם לע' שנה.
- 16. ל' הכתוב – יהושע ו, א.
- 17. תהלים קכב, ג. ולהעיר מירושלמי (עה"פ) חגיגה פ"ג ה"ו. וראה חגיגה כו, א.
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יט), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
בראשית רבה ל״ח:ו׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר וּדְבָרִים אֲחָדִים, דִּבּוּרִים אֲחָדִים. מַעֲשֶׂה דּוֹר הַמַּבּוּל, נִתְפָּרֵשׁ. מַעֲשֶׂה דּוֹר הַפְלָגָה, לֹא נִתְפָּרֵשׁ. וּדְבָרִים אֲחָדִים, שֶׁאָמְרוּ דְּבָרִים חַדִּים עַל (דברים ו, ד): ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, וְעַל (יחזקאל לג, כד): אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם בָּאָרֶץ, אָמְרוּ אַבְרָהָם זֶה פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא אֵינוֹ מוֹלִיד, וְעַל ה' אֱלֹהֵינוּ אָמְרוּ לֹא כָּל הֵימֶנּוּ לָבוּר לוֹ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלִתֵּן לָנוּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה לָנוּ מִגְדָּל וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּרֹאשׁוֹ, וְנִתֵּן חֶרֶב בְּיָדָהּ, וּתְהֵא נִרְאֵית כְּאִלּוּ עוֹשָׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה. דָּבָר אַחֵר, וּדְבָרִים אֲחָדִים, וּדְבָרִים אֲחוּדִים, מַה שֶּׁבְּיַד זֶה בְּיַד זֶה וּמַה שֶּׁבְּיַד זֶה בְּיַד זֶה. רַבָּנָן אָמְרֵי שָׂפָה אֶחָת, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן פָּתַח חָבִית רִאשׁוֹנָה וּמְצָאָהּ שֶׁל חֹמֶץ, שְׁנִיָּה וּמְצָאָהּ שֶׁל חֹמֶץ, שְׁלִישִׁית וּמְצָאָהּ שֶׁל חֹמֶץ, הָא מְשַׁפּוּ דְּכוֹלָא בִּישָׁא. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵי זוֹ קָשָׁה זֶה שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה בַּפָּלָטִין, אוֹ זֶה שֶׁאוֹמֵר אֲנִי בַּפָּלָטִין וְלֹא אַתָּה, בְּוַדַּאי זוֹ קָשָׁה, שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ אֲנִי בַּפָּלָטִין וְלֹא אַתָּה. כָּךְ דּוֹר הַמַּבּוּל אָמְרוּ (איוב כא, טו): מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ, דּוֹר הַפְלָגָה אָמְרוּ לֹא כָּל הֵימֶנּוּ שֶׁיָּבוּר לוֹ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלִתֵּן לָנוּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה לָנוּ מִגְדָּל וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּרֹאשׁוֹ וְנִתֵּן חֶרֶב בְּיָדָהּ וּתְהִי נִרְאֵית כְּאִלּוּ עוֹשָׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה. אוֹתָן שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶן פְּלֵיטָה, וְאֵלּוּ שֶׁל דּוֹר הַפְלָגָה נִשְׁתַּיְירָה מֵהֶם פְּלֵטָה, אֶלָּא דּוֹר הַמַּבּוּל עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בְּגָזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כד, ב): גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ, לְפִיכָךְ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן פְּלֵיטָה, אֲבָל אֵלּוּ עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת, לְפִיכָךְ נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶן פְּלֵיטָה. רַבִּי אוֹמֵר גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, אָמַר הַמָּקוֹם כִּבְיָכוֹל אֵינִי יָכוֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד, יז): חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ, אֲבָל מִשֶּׁנֶּחְלְקוּ מַה הוּא אוֹמֵר (הושע י, ב): חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ. הָא לָמַדְתָּ גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם וּשְׂנוּאָה הַמַּחְלֹקֶת. וּדְבָרִים אֲחָדִים, מַעֲשֶׂה דּוֹר הַמַּבּוּל נִתְפָּרֵשׁ, אֲבָל מַעֲשֶׂה דּוֹר הַפְלָגָה לֹא נִתְפָּרֵשׁ. דָּבָר אַחֵר, וּדְבָרִים אֲחָדִים, שֶׁאָמְרוּ דְּבָרִים חַדִּים, אָמְרוּ אַחַת לְאֶלֶף וְתרנ"ו שָׁנָה הָרָקִיעַ מִתְמוֹטֵט בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה סָמוֹכוֹת, אֶחָד מִן הַצָּפוֹן, וְאֶחָד מִן הַדָּרוֹם, וְאֶחָד מִן הַמַּעֲרָב, וְזֶה שֶׁכָּאן סוֹמְכוֹ מִן הַמִּזְרָח, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך ל ‹ ויגש ‹ שיחה א ‹ 220 לקו"ש חכ"ה ע' 267
- כרך טו ‹ עשרה בטבת ‹ שיחה א ‹ 420 לקו"ש חכ"ה ע' 267
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.