שיחה יא
352שיחה יא
וזהו דיוק המדרש שנמשלה התורה, כפי שירדה מדרגת ,חמדה גנוזה" ונתלבשה וניתנה (בל' הרמב"ם) כו' בעולם. וק"ל.
- בין המצוים 353(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
354(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
355הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל". אבל פשוט שקיים רשב"י כל הדינים דתענית ואבלות כו', שענינם הוא להחליש את הגלות ולמהר את הגאולה.
1 בזכרי" ח, יט: יה" גו' לששון גר, אבל ראה ט"ז לשו"ע או"ח הסתק"ן. יד אפרים שם. ובסליחות ליייז בתמוז -- הפך לנו לששון ולשמחה. ובסה"ש שם : זאָל נדחה ווערן באמת ויהפך לששון ולשמחה.
בוהר שם, שפינחס מלא הוא רק מר"פ פינחס ואילך (או רק בר"פ פינחס). אבל בכל הספרים שלנו פינחס מלא כל פעם (כג"ל בב"ש). וכתב ע"ז במנחת שי, שבאור תורה (לריימ .די לונזאנו) ,,האריך לבאר הזהר שלא יהיי נגד ספרינו".
₪7 356.. . וכבר* אמרתי בהמשך לשבת הבע"ל שבת נחמו, וידוע דרשת רו"ל שהיא נחמה בכפליים כי זהו כפליים לא רק בכמות אלא גם באיכות, היינו שהנחמה תהי' באופן כזה שלא רק מסירה את הצער, אלא גם מהפכת את הצער גופא לעונג, היינו שהאדם גם בעיני בשר רואה אשר היסורים שארעו לו הרי הוא מוצא טעם על המאורעות, אבל א"א לקרוא זה נחמה בכפליים, כי אינה אלא נחמה גרידא. וזהו שמוסיף הנביא שבאה נחמה בכפליים היינו שרואה שהיסורים עצמם לא היו יסורים, אלא השפעה של טובה מכוסה, שמפני רוב טוב נמשך למטה בצורה כזו.
ופירוש הענין מובן ממש"כ בקיצור בתניא פכ"ו, וכמסופר ג'"כ בגמרא שיש נוסחא כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, ובנוסחא נוספת ומעולה מזה גם זו לטובה, וכמו החילוק דמעשה דר*ע ונחום איש גם זו, דר"ע ע"י שנכבה הנר ונגנב החמור ניצל עי"ז מהיזק, היינו שסו"ס ע"'י הצער שסבל באה לו טובה, אבל העבודה עצמה הו"ע של צער, וזהו נחמה גרידא. משא"כ ג"ז לטובה של נחום איש ג'ז, שהחליפו אבנים טובות ומרגליות על עפר, הנה לא הסתפקו בזה שע"י צער ניצל הוא מהיזק, אלא אדרבה הוכיחו לו שאין זה צער אלא טובה גדולה ביותר.
ויה"ר אשר גם בנידון דידן, הנה יהי' לא רק ענין של כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, אלא שיהי' ג"כ ענין גם זו לטובה, שהכל יכול יגלה את הכוונה פנימיות, ואז יראה כי ,גם זו לטובה רק שאינה נראית ונגלית לעיני
בשר, כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא'". (ממכתב ח"י מנ"א תיש"א)
.. . ובעמדנו בעש"ק מברכין מנחם אב, יהי רצון אשר אבינו שבשמים, אב הרחמן ואב הרחמים, ינחם את עמו ישראל וכהבטחת חז"ל, נחמה בכפלים, כפלים לתושי".
וידוע אשר הכפלים הוא שלא בערך. ולא שני פעמים ככה. ובקרוב
ממש בעגלא דידן נזכה לביאת מבשר טוב פנחס זה אלי'. ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
(ממכתב עש"ק פ' פנחס, ש"מ חודש מנ"א, ה'תשכ"א)
₪7 357.. . ובעמדנו בין המצרים ובהתחלת חדש מנחם אב,
יהי רצון אשר ינוחמו כל עמנו בית ישראל ודוקא ע"י הקב"ה בעצמו, כאמור אנכי אנכי הוא מנחמכם, ודוקא בנחמה בכפלים כאמור נחמו נחמו עמי בגוף ונפש בגשמיות וברוחניות, בטוב העליון ובטוב הנראה והנגלה.
וההכנה וההקדמה לזה, הרי היא הפצת המעינות חוצה, וכאגרת הקדש הידועה למורנו הבעש"ט ז"ל. (ממכי ער"ח מנ"א, ה'תשכ"ב)
ב"ה, עש"ק ט' באב (נדחה), ה'תשכ"ד.
קבוצת הלומדים תורה ברבים -- ובמקום תפלה בביהכנ"ס... -- ה' עליהם יחיו --
. . . נעם לי להוודע, אשר ימים אלה מסיימים הם -- מסכת ביצה וממשיכים בקודש -- לימוד מסכת סוכה...
והרי כל עניני ביהכנ"ס וביהמ"ד שייכות מיוחדת להם לחדש זה וכנבואת יחזקאל הכהן ,כה אמר אד' אלקים כי הרחקתים בגוים וכי הפיצותים בארצות -- ואהי להם למקדש מעט (אלו בהכנ"ס ובמד"ר) בארצות אשר באו שם",
כי בעמדנו בימי זכרון לימים ההם בזמן הזה, חורבן בית מקדשנו, בית ראשון ובית שני,
הנה ע"פ הוראת חז"ל שהמעשה הוא העיקר, ומקרא מלא דבר הכתוב, 358את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, מובן שכוונת זכרון זה הוא -- שישפיע ויביא למעשה בפועל,
ולכל לראש -- למעשה בתוכן זכרון זה, הוא ענין החורבן וסיבתו, שהם כמפורש בכ"מ בתנ"ך ובלשון חז"ל: מפני חטאינו -- גלינו מארצנו וכו' היד שנשתלחה במקדשן,
שמזה המסקנא אשר ,המלחמה", החלישות., והגירעון בהסיבה (חטאינו) -- מחלישים וגורעים את המסובב (גלינו מארצנו, היד שנשתלחה) ומקרבים את הגאולה, גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,
אשר כהוראת מורה הנבוכים (מאז בדורו ועד בדורנו) ופסק דינו הברור -- ב;ידו החזקה", המלך המשיח הוא אך הוא מקבץ נדחי ישראל, ומקודם לזה ובתור הקדמה והכנה לזה, הרי נוסף על היותו ,הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו" -- ,יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" ולאחרי זה (ועל הסדר) -- ,ילחם מלחמת ה'" וינצח ,כל האומות שסביביו" ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל.
ויהי רצון שכל אחד ואחת, ,ילחם בהסיבה -- בחטאינו" -- ע"י קיום התומ"צ, לילך בה ולחזק בדקה --
וע"פ ההבטחה אשר הבא לטהר מסייעין אותו -- יצליח,
ועי"ז ימהר קץ גלותינו ויקרב ביאת משיח צדקנו וגאולתנו, ונזכה לקיום היעוד אשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.
359בברכה כי בקרוב ממש נזכה לגאולה האמתית של כל בנ"י ממדבר העמים הוא מדבר הגלות, כי על כאו"א נאמר ואתן צאני צאן מרעיתי, כי לד' הארץ ומלואה ולכן כולן ביתיות הן. אפילו הנמצאים בעשתרות קרנים -- ל' חוזק ועשירות -- שטועין לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי גו' -- סו"ס בל ידח ממנו, ודל עשתרות קרנים ואיכא צל סוכה, המלמדת את האדם ענוה ושפלות לבלתי רום לבבו לומר ידינו עשו לנו, שזוכר נפלאותיו ונוראותיו, זוכר יצי"מ, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות -- בגאולתנו הקרובה:
₪75
ב"ה, יום השלישי, שהוכפל בו כי טוב, ה' מנחם אב, אור ליום וא"ו מנחם אב, ה'תשכ"ה
.. . ובעמדנו בימים אלו, אשר הובטחנו שיהיו ויהפכו לששון ולשמחה בביאת משיחנו, 0
ו(בנוסח הידוע) אע"פ שיתמהמה עם כ"ז אחכה לו בכל יום שיבוא, ובמש"נ אם יתמהמה חכה לן
-- יהי רצון שיהי' כ"ז במהרה בימינו בקרוב ממש.
וע'פ המובא בכ"מ יש לומר, אשר על ידי שמחכים לו, זה עצמו מקדים ביאת המשיח, ואלקים יעשה למחכה לה
שהרי עי"ז מוסיפים ב,זכו", ובמילא מגדילים ומקדימים את המסובב - ה,אחישנה".
ויש עוד להוסיף בזה ע"'פ פירוש חז"ל : למחכה לו אינון דדחקין למלה דחכמתא ודייקין לה ומחכאן לה למנדע ברירא דמלה ואשתמודע למאריהון, 360שמשתדלים ומתייגעים לברר אמתית מלה דחכמתא עד שיודעין את בוראן -- ע"י שמתגברים על החושך, החושך מבפנים (בשכל או בהרגש הלב) או מבחוץ (העלם והסתר העולם) -- לבטלו, ועוד יותר -- להפכו למסייע, ועד -- דאתהפכא חשוכא לנהורא, ואלקים יעשה -- שיהפכו הימים האלו לששון ולשמחה (בביאת משיח צדקנ).
ומיסוד דתנו השנים עשר -- ביאת משיח -- ליסוד השלשה עשר -- תחיית המתים --
(והרי היום -- הוא יום הסתלקותו של האריז"ל החי) --
שיקויים היעוד אשר תחיינה העצמות האלה. כל בית ישראל המה, ע"י אשר יתן ה' רוחו בהם וחיו,
ויקויים היעוד -- יחיו מתיך, הקיצו ורגנו שוכני עפר; וקהל גדול ישובו הנה, כי כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה, והפכתי אבלם לששון - נאום ה'.
אתעדל"ת את ה' האמרת.
.. . הגני בזה לקדם בברכה את כל המשתתפים בחנוכת בית הכנסת, ובפרט אלו שזכו להיות המתנדבים והעוסקים בבנינו ובתיקונו. ויהי רצון אשר מזמור שיר חנוכת הבית הזה לא ידום, ויעורר בלב כל המשתתפים, מקרוב ומרחוק, רחשי כבוד ויקר לכל מוסדגת הכפר, רחשי לב ונפש שרישומם יהי: ניבר במעשה בפועל להרחבת המוסדות ולהחזקת התורה והיהדות בכלל, באופן של מוסיף והולך.
אף על פי שמכתב זה נכתב בימים שטרם נהפכו לימי ששון ושמחה, הרי ידוע שגם עניני העונשין שבתורה הם חלק מתורת-חסד, ובפנימיותם הם עומק החסד, וכן הוא בנוגע לתוכן ימים אלו. ואף כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, הרי תכלית החורבן והגלות היא לא ח"ו מפני שחביבין יסורין מצד עצמן, אלא כדי שיביאו את התיקון המכוון על ידי תיקון המעשה וההנהגה בקיום התורה והמצוות בחיי היום"יום, כי הירידה היא צורך עלי' והנחמה בכפלים. ואם הדברים אמורים אפילו בנוגע להנהגה בארצות פזורנו. על אחת כמה וכמה בארצנו הק' פלטין של מלך.
עצם חנוכת בית הכנסת ומועד קביעתה בשבוע של שבת נחמו יש בהם הרבה מן הסמל והקישור עם ענינא דיומא. כיון שחכמינו ז"ל הכתירו בית כנסת בשם ,מקדש מעט", ובפרט בית כנסת זה ראוי לשמו, שהרי ישמש 361גם בית מדרש ללימוד תורה מדי יום ביומו, כעין בית המקדש שהי' לא רק המקום המקודש לעבודה ולקרבנות אלא גם מקום לשכת הגזית מושב הסנהדרין.
וכמו בבנין בית המקדש, אף שהעצים והאבנים וכו' הם שהיוו את הבנין המפואר והמקודש, הרי העיקר הי' ההתלהבות והמסירות נפש שאפפה את בני ובנות ישראל בהתנדבם לבנינו, ואח"כ הקדושה והאהבה והיראה שבעבודת בית המקדש; כן בית כנסת זה, שנבנה מתוך רגשי לב נעלים, יהי' חדור התלהבות קדושה ושפעת אור תורה ומצוה, והקול קול יעקב, קול הרינה והתפלה וקול התורה -- ימלאו כל חללו קול גדול ולא יסף הבוקע ויוצא החוצה.
ויהי רצון אשר כל המשתתפים בבנינו ובתיקונו של בית הכנסת המפואר הזה יתברכו בכל המצטרך להם, בברכות מאליפות משוכן מרומים,י המשרה שכינתו בכל אתר, וביחוד בארצנו הק', ובפרט בבתי מקדש מעט.
ואני תפלה אשר מפעל רב ערך ורב הישג זה יהי' התחלה לפעולות כבירות נוספות להרחבת הכפר ומוסדות קודש שלו, ולהרמת קרן התורה והמצוה בכלל, ועַל ידי כך נזכה כולנו יחד לגאולה השלימה והאמתית ולבנין בית הבחירה על ידי משיח צדקנו בקרוב בימינו ממש.
(ממכי ה' מנ"א ה'תשכ"ה)
ב"ה, בין המצרים, ה'תשכ"ז
, . . ובימי בין המצרים אלה, הרי כאו"א, בתוך כאחב"י שי', מן מיצר (הגלות) יקרא ה' לקרב קץ גלותינו ולקרב משיחי,
אשר מחכים לו בכל יום שיבוא,
ויהי רצון שיענה במרחב ה'/, כי יחיש היעוד והפכתי אבלם - לששון, כי בעגלא דידן 362תושב"כ ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' ויצליח ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל,
ויהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
בעמדנו בחודש זה, חודש של בכי' מסטרא דא וחדוה מסטרא דא, זכרון למאורעות החורבן וביחד עם זה חודש המיועד לנחמה בכפלים, וכשמו מנחס אב.
מובן שענין הזכרון הוא -- שישפיע ויביא למעשים בפועל בתוכן זכרון זה, הוא ענין החורבן וסיבתו, שהם כמפורש בכמה מקומות בתנ"ך ובלשון חכמינו ז"ל : מפני חטאינו -- גלינו מארצנו וכו
שמזה המסקנא שצריך לעשות ולפעול בחלישות וגרעון הסיבה (חטאינו) שעל ידי כבך מחלישים וגורעים את המסובב (גליגו כו') ומקרבים את הגאולה, גאולה השלימה והאמיתית על ידי משיח צדקנו.
363ובזה תפקיד מיוחד לנוער, ובפרט נוער הבוגר מבית ספר, אפילו עובר לבית ספר אחר, שהרי עצם הענין שהוא בוגר -- מראה שהוא מבוגר ועומד על דעתו במדה מסיימת, ביחד עם תכונת הנוער שבטבע שולל ענין של פשרה והשלמה עם המצב והזרם וכו'. ובפרט אלו הבוגרים בתי ספר חב"דיים, שחב"ד ענינו הוא תפיסת כל דבר בפנימיות וחיות מוארים באור תורתגו תורת חיים, הנגלית והפנימית.
והתפקיד המיוחד של הנוער הוא מובן ופשוט, לכל לראש שיהיו בעצמם דוגמא חי' בהנהגתם בחיי היום יום, בהידור בשמירת התורה והמצוות, וגם בהשפעה ותעמולה בסביבתם בכיוון וברוח האמור. והובטחנו הבא לטהר (וכדיוק רבינו הזקן: ליטהר ולטהר, עצמו ואחרים) מסייעין אותוי ועל ידי זה יעשה כל או"א התלוי בו למהר קץ גלותנו ולקרב ביאת משיח צדקנו וגאולתנו, ונזכה לקיום היעוד אשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.
(ממכתב ר"ח מנ"א, ה'תש"ל)
: ימי חקיץ
1) המלימוד התורה אאפ"ל ,חפשי" (ח"ו). וראה שו"ע אדה"ז או"ת סיי קנה סעִי' א, הל' ת'ית לאדה"ז פי"ג היד ובכ"מ, ואררבא, ,אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתיית" (אבות פי"ו מ"ב). יתרה מזו ,היא חייך ואורך ימיך" (נצבים ל, כ) -- ובחיות האדם הרי אאפ"ל הפסק קל אפילו. וראה ע"ז (ג, סע"ב. וראה זח"ג מב, א. העח, ב) ,מה דגים שבים וכו' אף בנ"א כיון שפורשין מדבי"ת ומן המצות מיד * כו'".
ועדיז בנוגץ לכללות המצות דכאו"א מחוייב בתמידות ורק במתים חפשי (וראה שבת ל, א. ברכות יח, א). -- ולהעיר אשר עסק התורה עיקר הוא בגייעץ (תניא פמ"א (נח, סע"א) מגמרא ** וזוהר) ולאחר תחה"מ (ראה אגה"ק סו"ס כו),
הערות
עמוד 352
- 1. (משיחת ש"פ פינחס, י"ט תמוז:', תשל"ב)
- 4. יום כניסת כ"ק מו"ח אדמו"ר לבריתו של אברהם אביגו. ענינו -- נתבאר בארוכה בההתועדות (נדפס בלקו"ש חיי ע'י 44 ואילך).
- 1. נדפס בלקו"ש ח"ו ע' 312, ח"ז ע' 26669.
- 2. ראה ד"ה ויאמר משה תש"ד פיכ : וענין ההתלבשות דתורה איייז מענין התלבשות של התעסקות , . ולשון התלבשות הוא רק שם המושאל בלבד.
- 5. ועפי"ז מובן בפשטות מה שהתורה היא תורת אמת -- אף שנתלבשה גם בטענות של שקר -- כי ענין ה,התלבשות" דתורה הוא רק מה ,שהתורה מכנסת עצמה לדון בזה".
- 3. תניא פ"ד,
- 4. ראה לקו'"ת ראה כ, א : דהתורה היא עץ החיים . . ואין כח בקליפה לשלוט שם.
- 5. ברכות כב, א : ריב"ב אומר כו'. וגם לרבנן דפליגי עלי' -- לא פליגי אטעמי ב"א כדי שלא יהיו ת"ח מצויין כוי (ראה שו"ע אדה"ז אויית רספייח) או מפני בזיון וכיו"ב (תרייי ברכות שם). ולהעיר מלקוי"ית תבוא (מג, סע"ב). מאה שערים מה, א.
- 66. להעיר מזח"ג פ, סע"ב. ושם, ש,מילין דאורייתא לא מקבלין טומאה", ,איהי קיימא לדכאה לאלין מסאביי, ויתירה מזו : ,לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא".
- 10. ויש לומר שגם ענין זה מרומז בברכות שם במה שלמדו דין זה (שד"ת אינן מקבלין טומאה) מהכתוב ,הלא כה דברי כאש" -- כי האש, הרי לא רק שאעו מקבל טומאה אלא הוא גם מטהר ואדרבה הוא עיקר המטהר (ראה סנה' לט, סע"א: עיקר טבילותא בנורא הוא). ולהעיר מר"ח שער האהבה פי"א (סד"ה ובענין טהרה ואילך) הובא בלקו"ת שם.
עמוד 353
- 1. תניא פכ"ח (לה, ב).
- 8. ראה בארוכה ד"ה ויאמר משה שם ובהמאמרים שלאחריו.
- 9. משלי , כג.
- 0. תניא פי"ב. (יז, א),
- 1. עייפ היךוע (ראה בהנסמן בסה"מ תש"ח ע' 239) שבחושך ב' ענינים : העדר האור ובריאה בפ"ע -- יש לומר, המה שהאור דוחה את החשך ובאופן דממילא, הוא בעיקר בהענין ד,הערר האור" שבו (ראה תניא פכ"ט (לז, ב) : .שאין בו שום ממשות כלל (ולכן) וממילא. נדחה מפני האור"), אבל בירור המציאות דחושך -- הוא ע"י גילוי שרש החושך עֶצמו (שלמעלה מאור) ,שביכולתו לעשות גם עצם החושך לאור" (אמ"ב שער הציצית פט"ז (יוייד. סע"ב). ושם (ריש ע"ג) : ,וזהו נר מצוה ששרשה למעלה מתורה אור").
- 2. ראה ד"ה תקעו תרס"ז (בהמשך תרס"ו). ובכ"מ.
- 3. ועיד המבואר בתניא רפל"ז ש,תכלית השלימות . . של ימוה"מ ותחה"מ (היינו ענין דירה בתחתונים המבואר בפרק שלפניו) תלוי במעשינו כו'* ושוה נעשה בעיקר ע'"י קיום המצות.
- 4. ראה לקו"ית ראה (כא, ד) שהמצות צריכות שמירה ושהשמירה שלהם הא מ"י התורה. אבל ראה בהערות הקודמות שיש מעלה גם בקיום המצות. וראה לקמן בפנים/ שצ"ל בי הענינים + ,,משפטי" (תורה) ו,צדקה (כללות המצות).
- 5. לקו"ת שמע"צ פה, א. שה"ש יז, ג, ולהעיר מתו"א צ, רע'יג. וראה בארוכה לקו"ש ח"ד ע' 1053.
- 6. אבות פ"ד מי"ז,
- 11. דון) בראשית א, ך. -- הובא בלקו"ת שה"ש שם.
- 8. אגהית ספ"ח (מרע"מ). להעיר מענינא דיומא -- שפיסקא זו בתניא היא בהשיעור של יום זה -- כ"ד תמוז (בשנה זו (תשל"א) חל בשבת מברכים מנ"א בו גאמרה השיחה),
עמוד 354
- 19. כי ראש חודש כולל כל ימי החודש (שלכן נקרא ראש חודש ולא תחילת החודש). ושבת שלפניו -- שבת מברכים -- כולל בתוכו את יום הר"ח בתור ראש חודש [נוסף על מה שיום השבת כולל את כל ימי השבוע שלאחריו], כי בו ,מברכים" -- גם מלשון (ברכה ו)המשכה -- את ראש החודש.
- 20. לקו"ת דברים א, סע"ב ואילך. וראה אוה"ת שם.
- 1. גם ע"ד פירוש הידוע ב,ופי' הבעש"ט ז"ל" (בשער היחוה"א רפ"א) -- אף שכן הוא במדרש תהלים (ראה לקו"ת ר"פ אחרי) -- ,ופירש" פארשפרייט.
- 2. כתרגומו ע"פ כמשפט הראשון כהלכתא קרמייתא (לקוי"ת שם).
- 3. לקו"ת שם א, ד בענין ושביי בצדקה. וראה בארוכה תניא פל"ז (מח, ב).
- 4. נדפס בלקו"ש ח"ט ע' 209 ואילך.
- 5. וכמחז"ל מעלין בקודש. ובפרט משנה לשנה ע"פ משנ"ת באגה"ק סי"ד ש,בכל שנה ושגה יורד ומאיר . . אור חדש עליון שלא הי' כו' מימי עולם אור עליון כזה כו אך גילויו תלוי במעשה התחתונים כו'".
- 6. תענית כו, ריש עייב.
- 9. ז) בפלח הרמון פ' שמות ע' ז' מובא בשם אדמו"ר הזקן ,שלפני נשמות
עמוד 355
- 1. משיח צדקנו. (משיחת ₪*פ פינחס *5, מבה*ח מג"א, תשל"א)
- 8. שהרי גם נשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן (הל' ת"ת לאדה"ו ספ"א. וראה בארוכה שיחת יא ניסן (גדפסה בלקו"ש תיז ע' 268), שבהלכות אלו נכלל לימוד עניני תורת החסידות). ובפרט בצדקה * ואדרבה (ראה תענית כג, ב. כתובות סז, ב).
- 9. לכאורה מתאים לומר ,בטל" -- אבל אינו, כי צ"ל דחי (לגמרי) ואח"כ הפיכה לששון ולשמחה.
- 0. ראה סה"ש קיץ היש"ת ע' 157**. מרז"ל מגילה ה, ב***, וראה בארוכה שיחת שבת חזון (ת"ב נדחה) תשכיד. לקוייש חלק לג ע' 16 ואילך. '
- 2. ראה בית שמואל הל' גיטין שמות אנשים ,פינחס מלא כו שי למורה שם. ובטיב גטין שם. ועוד, וראה בענין פינחס מלא בזח"ג (נז, ב. ריג ב. רכ, א). וראה לקויש ח"ב ע' 609, שענין פינחס מלא הוא ע"ד ,ואלה תולדות" מלא דקאי על גאולה העתידה. וע"ש ביאור השייכות דפינחס להגאולה.
- 6. *) ואף שאין מקבלין מהנשים אלא דבר מועט (יו"ד סרמ"ח ס"ד) -- הרי שיעור זה תלוי בעושר הבעל ובהקפדת הבעל וכו" (וראה יש"ש בב"ק -- הובא ביד אברהם ליו"ד שס -- ,דהאידנא מקבלין מן הנשים אפילו דבר מרובה משום זרגילות לישא וליתן כו"). ובמדינה זו בפרט -- הרי הבעלים נותנים לרשותן גם סכומים גדולים ואין מקפידים ע"ז.
- 7. **) בנוגע הקביעות דשנת תר"ם -- שנת הולדת כ"ק מו"ח אדמו"ר.
- 8. ***) הא דשקו"ט שם בנוגע לת"ב ולא בי"ז תמוז שקדמו -- י"ל שבימי רבי דאיץ גזירת התלכות בי"ז בתמוז בלאה"כ רצו אין מתעניץ משא"כ בת"ב (ר"ה יח, ב).
עמוד 356
- 1. *) מהדורא שני' דמכתב זה נדפסה בלקו"ש חכ"ט ע' 377. המו"ל. 6-7
- 2. אב הרחמן . . הרחמים: ראה לקו"ת נשא כג, א.
- 3. נחמה בכפלים : איכה רבה ספ"א. לקו"ת נצבים מח, א. רשימות איכה עה"פ בכה תבכה*.
- 4. כפלים לתוש7. וידוע : ראה שמות רבה רפמ"ו. בחיי תשא לב, טו, ד"ה ביום השמע"צ, תרפייט,
- 5. פנחס זה אליי: שעשה שישראל יעשו תשובה (פדר"א פמייז). וראה רלביג (מלכים א יז א).
- 6. *) נדפסו באוה"ת לנ"ך ח"ב (ע' א'לה. אנ ואילך). המו"ל.
עמוד 357
- 1. בין המצרים: ראה רשימות איכה להצ"צ רע"ז*: והשיגוה דוקא כו'.
- 2. חדש מנחם : מפורסם וידוע דחדש אב קוו לי' מנחם (גט פשוט סקכיו סקליה, וכן בכנה"ג לאה"ע סקכ"ו ב"י סקמ"א).
- 3. בעצמו, כאמור : פסיקתא הובאה בתוד"ה ראש (מגילה לא, רע"ב).
- 4. בנחמה בכפלים : איכ"ר ספ"א. וראה פסיקתא דר"כ פסקא אנכי אנכי לקו"ת נצבים (מח, א).
- 5. בטוב העליון: ראה אגהייק סו"יס יא
- 6. הידועה : נדפסה (בכמה הוצאות) בהקדמת הסי' לקוטי אמרים להרב המגיד ממעזריטש ז'יל.
- 7. *) אוה"ת לנ"ך ח"ב ע' אילו. המו"ל. 6-70
- 8. ט' באב (נדחה) : להעיר אשר נדחה רק ענין התענית וכו' שבו. אבל ענין הנחמה -- בתוקפו עומד, שלכן א"א צדקתך אף שזהו בפרהסיא (או"ח החדש סו"ס תקנ"ב).
- 9. ובמקום תפלה : ברכות ח; א.
- 10. אלו בהכנ"ס ובמד"ר : מגילה כט, א.
- 11. הוראת חז"ל : אבות פ"א מייז.
- 12. ומקרא מלא : קהלת יב, יג.
עמוד 358
- 1. ב,ידו החזקה" : הל' מלכים פרק י"א,
- 2. הוגה בתורה: ראה ע"ז יט, א. ובפדר"א ספל"ב דקול יעקב (שהוא המבטל ידי צשיו) היינו ,הגיון תורה".
- 3. ועוסק במצות : ראה רי"ן לסוכה (כה, א) בדיוק הלשון ,עוסק במצוה" (ולא מקיים מצוה).
- 4. כדוד אביו: לי הרגיל בנ'"ך בנוגע למלכי בית דוד. וי"ל הכוונה שתהיי התורה בדרך עול והמצות בהקדמת עולה של תשובה, ,תשובה ומעש"ט" -- שזה הוקם ע"י דוד דוקא (ע'יז ה, א. מדרש שמואל וילייש לש"ב כג, א. וראה תו"א ריש מגלת אסתר).
- 5. יכוף כל ישראל: יל"פ השייכות לתיקון ענין החורבן -- שהי' על שלא מיחו (שבת קיט, ב. איכה רבה א, ה).
- 6. לילך בה ולחזק בדקה : לאלה שלא חטאו, לאלה שעברו ופרצו ; צדיקים ובע"ת.
- 7. וינצח ,כל האומות שסביביו" : כ"ה בופוס רומי -- שלא שלטו בו ידי המבקרים מטעם או"ה.
- 8. ויבנה מקדש : ע"פ ויק"ר פט, ז דמשיח בונה ביהמ"ק. וראה ג"כ ירוש' מגילה פיא הי"א. -- ופרש"י ותוס' (סוכה מא, סע"א) דיבוא משמים -- הוא ע"פ תנחומא (נח, יא). זח"א כח א ובכ"מ.
- 9. ויקבץ נדחי ישראל : לבסוף (זח"א קלד, א. קלט, א -- וכ"פ רשיי בברכות מט, א - ופליג אתנחומא הנ"ל -- וראה בארוכה מכ' כ"ק אדנ"ע בקובץ מכתבים א' ס"ט').
- 10. ההבטחה : יומא ספ"ג.
- 11. *) אגרות קודש שלו ח"א אגרת קל. המו"ל.
עמוד 359
- 1. ואתן צאני : יחזקאל לך, לא.
- 2. ביתיות הן : ביצה בסיומה.
- 3. לי חוזק ועשירות : רש"י עקב, יג.
- 4. ודל עשתרות קרנים : סוכה בתחלתה.
- 5. המלמדת . . עשו לנו: מו"נ ח"ג פמ"ג. רשב"ם ויקרא כג, מג. שזוכר . . יצי"מ : שו"ע רבנו הזקן סתרכ"ה.
- 6. השלישי, שהוכפל . . טוב : ראה קידושין (מ, א). אוה"ת להצ"צ בראשית (דף לג ואילך).
- 7. אור ליום: ראה השגת הראב"ד על המאור ריש מס' פסחתים.
- 8. שיהיו ויהפכו : ראה ט"ז שו"ע אר"יח ר"ס תקינ.
- 9. אם יתמהמה : חבקוק ב, ג. וראה סנה' (צז, ב). זח"ג (רעט, רע'יא).
- 10. ע"י שמחכים : ועפ"ז יומתק בסנה' שם : מחכין -- לקבל שכר. ובפרט ע"פ מרז"ל שמדתו של ה' היא מדה כנגד מדה.
- 11. יעשה למחכה לו: ישעי" (סד, ג) ובתרגום שם : דמסברין לפורקנך.
- 12. זכו . . אחישנה : סנה' (צח;, א) וראה שערי אורה סד"ה יביאו לבוש מלכות.
- 13. פירוש חז"ל: זח"א (קל, ב). נתבאר בד"ה ואברהם זקן תרס"ו ואילך.
עמוד 360
- 1. ומיסוד . . עשר: פיה"מ להרמב"ם פי חלק.
- 2. תחיינה . . המה: יחזקאל ל יחיו . . עפר : ישעי" כן, יט. וקהל . . נאום ה': ירמי' לא, וראה תו"א תצוה (פה, א): נאום ה' . . ע"ל
עמוד 361
- 1. יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי =
- 2. בין המצרים . . מן מיצר : ראה רשימות הצ"צ לאיכה עיו-ז*.
- 3. מיצר (הגלות) : להעיר מדרזי"ל שכל המלכיות נקראו ע'"ש מצרים ע"ש שהם מצירות לישראל (בי"ר פטיז, ד)
- 4. לו . . שיבוא : נוסח ,אני מאמין". ובפיה"מ להרמב"ם ר"פ חלק היסוד הי"ב ,להאמין ולאמת שיבוא ולא יחשוב שיתאחר".
- 5. היעוד : ירמיי לא: יב. וראה ילייש ירמי' רמז רנט : עלה כו' על מנת כו' והפכתי גו'. רשימות הצ"צ לאיכה ע' כו**.
- 6. יעמוד . . נדחי ישראל : ראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
- 7. יעמוד מלך: עכצ"ל שאין הכוונה ע"פ ב"ד של ע' וגביא (הלי מלכים פ"א ה"2), וע"ד ראיית הרמביים (כאן ה"ג) אין הדבר כך שהרי רע"ק אמר על בן כוזיבא המלך שהוא המלך המשיח, (ולא הי' שם נביא וכו') -- כ"א עד שכותב על בן כוזיבא המלךי
- 8. ----- ) אוה"ת לנ"ך ח"ב ע' אעוהז. המו"ל. **) אוה"ת לנ"ך ח"ב ע" א'להדו. המו"ל.
עמוד 362
- 1. הוגה בתורה : ראה ע"ז יט, א. ובפדר"א ספל"ב דקול יעקב (שהוא המבטל ירי עשיו) היינו ,הגיון תורה".
- 2. ועוסק במצות : ראה ר"ן לסוכה (כה, א) בדיוק הלשון עוסק במצוה (ולא מקיים מצוה).
- 3. כדוד אביו : ל' הרגיל בנ"ך בנוגע למלכי בית דוד וי"ל הכוונה שתהי' התורה בדרך עול והמצות בהקדמת עולה של תשובה ,תשובה ומעש"ט" -- שזה הוקם ע"י דוד דוקא (עָ"ז ה, א. מדרש שמואל וילייש לשיב כג, א. וראה תו"א ריש מגלת אסתר),
- 4. כפי תושב"כ ושבעל פה: לכאורה צ"ע מאי קמ"ל. אלא שבא בהמשך לסיום ה"ג (שלפני זה) שנשמט ע"י הצנזור, וזייל : וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הוברים של מצוות מפשוטן הרי זה בודאי רשע ואפיקורס. -- שכנראה הכוונה לישו, שמובא לקמן בהלכה זו -- וג"ז נשמט ע"י הצגזור. ועפכ"ז מובן ג"כ הסיום -- בדפוס -- של ה"ג ושייכותו כאן.
- 5. ויכוף כל ישראל : יל"פ השייכות לענין הגאולה -- כי מסיבות החורבן הוא שהשרים לא הוכיחו (שבת קיט, ב. איכה רבה א(
- 6. לילך בה ולחזק בדקה: לאלה שלא חטאו, לאלה שעברו ופרצו : צדיקים ובע"ת.
- 7. ויבנה מקדש : וכ"כ גם ר"פ זה -- עפ ויקייר (כט, ז) דמשיח בונה ביהמייק. וראה ג"כ ירוש' מגילה פי"א הי'א. ופרש"י ותוס" (סוכה מא: סע"א) דיבוא משמים -- הוא ע'"פ תנחומא (נח, יא). זח"א כה, א. ובכ"מ.
- 8. מקדש במקומו: צ"ע הכונה. ואולי :"ל דאף דבכלל בביהמ"ק רק המזבח אין משנין אותו ממקומו לעולם (הל' ביהב"ח רפייב), כל המקדש דלעת"ל צ"ל ,במקומו" המיוחד לו, וכמפורש בנבואת יחזקאל כמה פעמים. עוךד :"ל הג'"ז מהענינים שיודיעו ש,ודאי משיח הוא" -- שיכוין מקום המקדש.
- 9. ויקבץ נדחי ישראל : לבסוף -- שהרי ברמביים גם סדר הדברים בדיוק הוא. וכ"כ גם בר"פ זה. (זח"א קלד, א. קלט, א -- וכ"פ רש"י ברכות מט, א -- ופליג אתנחומא הנ'ל - וראה בארוכה מכתב כ"ק אדנ"ע בקובץ מכתבים א' ס"טי. ומתרץ שם ג"כ שלא יוקשה על הרמב"ם ממגילה יז, ב (ומבאר ג"כ הבייח או"ח סקיייח), ירושי מע"ש פייב היב),
- 10. ויהפכו ימים : כנייל היעוד והפכתי אבלם לששון, ואף דלשון הכתוב (זכריי ח, יט) יהי" לששון גו' טובים, הרי זכריי מדבר בזמן בית שני (כאמרו ,לבית יהודא" -- ראה רר"ק שם) שחסרו בו ה' דברים (יומא כא, ב). 7- ב
- 11. *) אגרות קודש שלו ח"א אגרת קל. המו"ל.
עמוד 363
- 1. *) ואף שדג הפורש מן הים משך זמן קצר -- יכול לחיות כשיחזירוהו אח"כ למים ולא עוד אלא שגם לאח"ז חי הוא (ראה עוקצים פ"ג, מ"ח) -- היינו משום שמשך זמן זה עדיין נמצא בו החיות שקיבל מהמים לפני הפרישה. וג"ז נקרא מיד (ראה סנה' (לח, א) ,שיכנס למצות (שבת) מיד". אף שבשעה ה' עמד על רגליו (שם ע"ב). והאריך בזה בשד"ח כללים מע' מיד).
- 2. ₪ ולאו דוקא יחידי סגולה כרבה בר נחמני ודכאתי' (ב"מ פו, א) -- כדמוכח ביבמות (צו, ב ושס ובתוס' שם) ובכ"מ.
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
תניא, ליקוטי אמרים כ״ח - הטקסט מספריא
וַאֲפִילוּ אִם נוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי תַּאֲווֹת וּשְׁאָר מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בַּתּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה בְּכַוָּונָה, אַל יָשִׁית לֵב אֲלֵיהֶן, אֶלָּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן כְּרֶגַע.
וְגַם, אַל יְהִי שׁוֹטֶה לַעֲסוֹק בְּהַעֲלָאַת הַמִּדּוֹת שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה, כַּנּוֹדָע, כִּי לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הָהֵם אֶלָּא לְצַדִּיקִים, שֶׁאֵין נוֹפְלִים לָהֶם מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת שֶׁלָּהֶם כִּי אִם מִשֶּׁל אֲחֵרִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹפֵל לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, מִבְּחִינַת הָרָע שֶׁבְּלִבּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, אֵיךְ יַעֲלֵהוּ לְמַעְלָה, וְהוּא עַצְמוֹ מְקוּשָּׁר לְמַטָּה?
אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן, אַל יִפּוֹל לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ לִהְיוֹת מִזֶּה עָצֵב נִבְזֶה בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה רַבָּה, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, יִתְחַזֵּק יוֹתֵר וְיוֹסִיף אוֹמֶץ בְּכָל כֹּחוֹ בְּכַוָּונַת הַתְּפִלָּה בְּחֶדְוָה וְשִׂמְחָה יְתֵירָה, בְּשׂוּמוֹ אֶל לִבּוֹ, כִּי נְפִילַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה הִיא מֵהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הָעוֹשָׂה מִלְחָמָה בְּבֵינוֹנִי עִם נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שֶׁבּוֹ.
וְנוֹדָע דֶּרֶךְ הַנִּלְחָמִים וְכֵן הַנֶּאֱבָקִים יַחַד, כְּשֶׁאֶחָד מִתְגַּבֵּר, אֲזַי הַשֵּׁנִי מִתְאַמֵּץ לְהִתְגַּבֵּר גַּם כֵּן בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹּחוֹ. וְלָכֵן, כְּשֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת לְהִתְפַּלֵּל, אֲזַי גַּם הַקְּלִיפָּה מִתְגַּבֶּרֶת כְּנֶגְדָּהּ, לְבַלְבְּלָהּ וּלְהַפִּילָהּ בְּמַחֲשָׁבָה זָרָה שֶׁלָּהּ.
וְלֹא כְּטָעוּת הָעוֹלָם, שֶׁטּוֹעִים לְהוֹכִיחַ מִנְּפִילַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה – מִכְּלָל שֶׁאֵין תְּפִלָּתָם כְּלוּם, שֶׁאִילּוּ הִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי וְנָכוֹן – לֹא הָיוּ נוֹפְלִים לוֹ מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת. וְהָאֱמֶת הָיָה כְּדִבְרֵיהֶם, אִם הָיְתָה נֶפֶשׁ אַחַת לְבַדָּהּ, הִיא הַמִּתְפַּלֶּלֶת וְהִיא הַמְחַשֶּׁבֶת וּמְהַרְהֶרֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת.
אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, הֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת, הַנִּלְחָמוֹת זוֹ עִם זוֹ בְּמוֹחוֹ שֶׁל אָדָם, כָּל אַחַת חֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ לִמְשׁוֹל בּוֹ וְלִהְיוֹת הַמּוֹחַ מְמוּלָּא מִמֶּנָּה לְבַדָּהּ, וְכָל הִרְהוּרֵי תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם – מִנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל מִילֵּי דְעָלְמָא – מִנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, רַק שֶׁהָאֱלֹהִית מְלוּבֶּשֶׁת בָּהּ.
וְהוּא כִּמְשַׁל אָדָם הַמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּונָה, וְעוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ עָרֵל רָשָׁע, וּמֵשִׂיחַ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֵי לְבַלְבְּלוֹ, שֶׁזֹּאת עֲצָתוֹ בְּוַדַּאי, שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב לוֹ מִטּוֹב וְעַד רָע, וְלַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמַע, וּלְקַיֵּים מַה שֶּׁכָּתוּב: ״אַל תַּעַן כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לוֹ גַּם אָתָּה״.
כָּךְ, אַל יָשִׁיב מְאוּמָה וְשׁוּם טַעֲנָה וּמַעֲנֶה נֶגֶד הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה, כִּי הַמִּתְאַבֵּק עִם מְנֻוָּול – מִתְנַוֵּול גַּם כֵּן; רַק יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּלֹא יוֹדֵעַ וְלֹא שׁוֹמֵעַ הַהִרְהוּרִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ, וִיסִירֵם מִדַּעְתּוֹ, וְיוֹסִיף אוֹמֶץ בְּכֹחַ כַּוָּונָתוֹ.
וְאִם יִקְשֶׁה לוֹ לַהֲסִירָם מִדַּעְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרְדִים דַּעְתּוֹ מְאֹד בְּחָזְקָה – אֲזַי, יַשְׁפִּיל נַפְשׁוֹ לַה׳ וְיִתְחַנֵּן לוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לְרַחֵם עָלָיו בְּרַחֲמָיו הַמְרוּבִּים, כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים הַנִּמְשָׁכִים מִמּוֹחוֹ, וְכָכָה יְרַחֵם ה׳ עַל נַפְשׁוֹ הַנִּמְשֶׁכֶת מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, לְהַצִּילָהּ מִ״מַּיִם הַזֵּדוֹנִים״, וּלְמַעֲנוֹ יַעֲשֶׂה, ״כִּי חֵלֶק ה׳״ – מַמָּשׁ – ״עַמּוֹ״:
תניא, ליקוטי אמרים י״ב - הטקסט מספריא
וְהַבֵּינוֹנִי, הוּא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין הָרָע גּוֹבֵר כָּל כָּךְ לִכְבּוֹשׁ אֶת הָעִיר קְטַנָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף לְהַחֲטִיאוֹ; דְּהַיְינוּ, שֶׁשְּׁלֹשָׁה לְבוּשֵׁי נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, אֵין גּוֹבְרִים בּוֹ עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף – בַּמּוֹחַ וּבַפֶּה וּבִשְׁאָר רַמַ״ח אֵבָרִים, לְהַחֲטִיאָם וּלְטַמְּאָם חַס וְשָׁלוֹם.
רַק שְׁלֹשָׁה לְבוּשֵׁי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית הֵם לְבַדָּם מִתְלַבְּשִׁים בַּגּוּף, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה מִיָּמָיו וְלֹא יַעֲבוֹר לְעוֹלָם, וְלֹא נִקְרָא עָלָיו שֵׁם ״רָשָׁע״ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת וְרֶגַע אֶחָד כָּל יָמָיו.
אַךְ מַהוּת וְעַצְמוּת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ, לֹא לָהֶן לְבַדָּן הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעִיר קְטַנָּה, כִּי אִם בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים, כְּמוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה שֶׁהִיא שְׁעַת מוֹחִין דְּגַדְלוּת לְמַעְלָה, וְגַם לְמַטָּה הִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְכָל אָדָם, שֶׁאָז מְקַשֵּׁר חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁלּוֹ לַה׳ – לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּלְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מֵאַהֲבָה, שֶׁזֶּהוּ עִנְיָן הַמְבוֹאָר בִּקְרִיאַת שְׁמַע דְּאוֹרַיְיתָא, וּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁלְּפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ שֶׁהֵן מִדְּרַבָּנָן – הֵן הֲכָנָה לְקִיּוּם הַקְּרִיאַת־שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר; וְאָז, הָרָע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי כָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב הַמִּתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל הַיְמָנִי מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבַּמּוֹחַ הַמְקוּשָּׁרִים בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
אֲבָל אַחַר הַתְּפִלָּה, בְּהִסְתַּלְּקוּת הַמּוֹחִין דְּגַדְלוּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הֲרֵי הָרָע חוֹזֵר וְנֵיעוֹר בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה לְתַאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו.
רַק מִפְּנֵי שֶׁלֹּא לוֹ לְבַדּוֹ מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעִיר, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֵבְרֵי הַגּוּף בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה מַמָּשׁ, לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה אֵיךְ לְמַלֹּאת תַּאֲוַת לִבּוֹ, כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת פִּינְחָס] בְּתוֹלַדְתּוֹ וְטֶבַע יְצִירָתוֹ, שֶׁכָּךְ נוֹצַר הָאָדָם בְּתוֹלַדְתּוֹ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ, שֶׁלֹּא לְמַלֹּאת מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִתַּאֲוֹת לִבּוֹ אֶל הַהֵפֶךְ לְגַמְרֵי, וּבִפְרָט אֶל צַד הַקְּדוּשָּׁה.
כְּדִכְתִיב: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ״; פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָאוֹר יֵשׁ לוֹ יִתְרוֹן וּשְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל הַחוֹשֶׁךְ, שֶׁמְּעַט אוֹר גַּשְׁמִי דּוֹחֶה הַרְבֵּה מִן הַחשֶׁךְ, שֶׁנִּדְחֶה מִמֶּנּוּ מֵאֵלָיו וּמִמֵּילָא, כָּךְ נִדְחֶה מִמֵּילָא סִכְלוּת הַרְבֵּה שֶׁל הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי [כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת וְכוּ׳״], מִפְּנֵי הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ, אֲשֶׁר רְצוֹנָהּ לִמְשׁוֹל לְבַדָּהּ בָּעִיר, וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, בְּכָל הַגּוּף כּוּלּוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אֵינוֹ נִקְרָא ״צַדִּיק״ כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁיִּתְרוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר לְאוֹר נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַל הַחוֹשֶׁךְ וְסִכְלוּת שֶׁל הַקְּלִיפָּה הַנִּדְחֶה מִמֵּילָא – אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְלֹא בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל הַקְּלִיפָּה, כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי – לֹא נִדְחָה כְּלָל מִמְּקוֹמוֹ בַּבֵּינוֹנִי אַחַר הַתְּפִלָּה, שֶׁאֵין רִשְׁפֵּי אֵשׁ אַהֲבַת ה׳ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בֶּחָלָל הַיְמָנִי, כִּי אִם תּוֹכוֹ רָצוּף ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וַאֲזַי, יָכוֹל לִהְיוֹת סִכְלוּת הַכְּסִיל הָרָע בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, לְהִתְאַוֹּת תַּאֲוָה לְכָל עִנְיְינֵי גַּשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, בֵּין בְּהֶיתֵּר בֵּין בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, כְּאִלּוּ לֹא הִתְפַּלֵּל כְּלָל.
אֶלָּא שֶׁבִּדְבַר אִיסּוּר אֵינוֹ עוֹלֶה בְּדַעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת הָאִיסּוּר בְּפוֹעַל מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה הַקָּשִׁים מֵעֲבֵירָה יְכוֹלִים לִפְעוֹל לַעֲלוֹת לְמוֹחוֹ וּלְבַלְבְּלוֹ מִתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״ג׳ עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִיצּוֹל מֵהֶן בְּכָל יוֹם, הִרְהוּר עֲבֵירָה וְעִיּוּן תְּפִלָּה כוּ׳״.
רַק שֶׁלָּזֶה מוֹעִיל הָרְשִׁימוּ בַּמּוֹחִין, וְיִרְאַת ה׳ וְאַהֲבָתוֹ הַמְסוּתֶּרֶת בֶּחָלָל הַיְמָנִי, לְהִתְגַּבֵּר וְלִשְׁלוֹט עַל הָרָע הַזֶּה הַמִּתְאַוֶּה תַּאֲוָה, שֶׁלֹּא לִהְיוֹת לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה בָּעִיר לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֵבְרֵי הַגּוּף.
וַאֲפִילוּ בַּמּוֹחַ לְבַדּוֹ, לְהַרְהֵר בְּרָע, אֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהַרְהֵר חַס וְשָׁלוֹם בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ – שֶׁיְּקַבֵּל בְּרָצוֹן חַס וְשָׁלוֹם הִרְהוּר זֶה הָרָע הָעוֹלֶה מֵאֵלָיו מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֶלָּא מִיָּד בַּעֲלִיָּיתוֹ לְשָׁם, דּוֹחֵהוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּמַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִיָּד שֶׁנִּזְכָּר שֶׁהוּא הִרְהוּר רָע, וְאֵינוֹ מְקַבְּלוֹ בְּרָצוֹן אֲפִילוּ לְהַרְהֵר בּוֹ בְּרָצוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן לְהַעֲלוֹתוֹ עַל הַדַּעַת לַעֲשׂוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֲפִילוּ לְדַבֵּר בּוֹ, כִּי הַמְהַרְהֵר בְּרָצוֹן נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת לְעוֹלָם.
וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, מִיָּד שֶׁעוֹלֶה לוֹ מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ אֵיזוֹ טִינָא וְשִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֵיזוֹ קִנְאָה אוֹ כַּעַס אוֹ קְפֵידָא וְדוֹמֵיהֶן, אֵינוֹ מְקַבְּלָן כְּלָל בְּמוֹחוֹ וּבִרְצוֹנוֹ.
וְאַדְּרַבָּה, הַמּוֹחַ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בָּרוּחַ שֶׁבְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת הַהֵפֶךְ מַמָּשׁ, – לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵירוֹ בְּמִדַּת חֶסֶד, וְחִיבָּה יְתֵרָה מוּדַעַת לוֹ, לִסְבּוֹל מִמֶּנּוּ עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן, וְלֹא לִכְעוֹס חַס וְשָׁלוֹם, – וְגַם, שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם לוֹ כְּפָעֳלוֹ חַס וְשָׁלוֹם, – אֶלָּא אַדְּרַבָּה; לִגְמוֹל לְחַיָּיבִים טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, לִלְמוֹד מִיּוֹסֵף עִם אֶחָיו:
משנה אבות ד׳:י״ז - הטקסט מספריא
הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה:
משנה אבות א׳ - הטקסט מספריא
משה קבל תורה מסיני. ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין. והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה:
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב. שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם:
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה. גורם רעה לעצמו. ובוטל מדברי תורה. וסופו יורש גיהנום:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. ואל תתיאש מן הפורענות:
יהודה בן טבאי. ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר. אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין:
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים. והוי זהיר בדבריך. שמא מתוכם ילמדו לשקר:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. ושנא את הרבנות. ואל תתודע לרשות:
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות. ותגלו למקום מים הרעים. וישתו התלמידים הבאים אחריכם. וימותו. ונמצא שם שמים מתחלל:
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
הוא היה אומר נגד שמא. אבד שמיה. ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף. קטלא חייב. ודישתמש בתגא חלף:
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי:
שמאי אומר עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד. על הדין. ועל האמת. ועל השלום. שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום. שפטו בשעריכם:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
מדרש תנחומא, נח י״א - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, צֵא מִן הַתֵּבָה. אָמַר דָּוִד, הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי (תהלים קמב, ח). כְּשֶׁהָיָה נֹחַ בַּתֵּבָה, הָיָה מִתְפַּלֵּל תָּמִיד הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצוֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ (תהלים לב, ו).
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נֹחַ, גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁלֹּא תֵצֵא מִן הַמַּסְגֵּר הַזֶּה עַד שֶׁתַּשְׁלִימוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְכֵן יְשַׁעְיָה אָמַר, כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וְגוֹ', לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ (ישעיה מט, ח-ט).
לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, שֶׁהָיוּ אֲסוּרִים מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. לָמָּה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם נָתוּן בְּצָרָה וּבְחֻרְבָּן אָסוּר לָאָדָם לְהִזָּקֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁלֹּא יְהֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹסֵק בְּחֻרְבַּן הָעוֹלָם וְהוּא בּוֹנֶה. וְכֵן עָשָׂה יוֹסֵף, עַד שֶׁלֹּא בָאוּ שְׁנֵי בַצֹּרֶת נִזְקַק לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים (בראשית מא, נ). אֵימָתַי, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָה (בראשית מא, נ).
וְכֵן אִיּוֹב אוֹמֵר, בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד (איוב ל, ג). כְּשֶׁהַחֶסֶר וְהַכָּפָן בָּא לָעוֹלָם, גַּלְמוּד, גְּלֵה מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְכֵן עָשָׂה נֹחַ, כְּשֶׁנִּכְנַס בַּתֵּבָה, כְּתִיב בּוֹ, וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו, אַחַר כָּךְ וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו. וּכְשֶׁיָּצָא, אָמַר לוֹ: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וְגוֹ'. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁנֶּאֶסְרוּ נֹחַ וּבָנָיו מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה,
הֲדָא הוּא דִכְתִיב, לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ. לֵאמֹר לַאֲסוּרִים מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, צְאוּ מִן הַתֵּבָה. לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ, אֵלּוּ הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְהָעוֹף. מִיָּד אָמַר לָהֶן, וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.
אָמַר לוֹ נֹחַ, רִבּוֹן הָעוֹלָם, שֶׁמָּא אַתָּה חוֹזֵר וּמֵבִיא מַבּוּל. אָמַר לוֹ: לָאו, נִשְׁבַּע אֲנִי שֶׁאֵינִי מֵבִיא מַבּוּל עוֹד לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' וְגוֹ' (בראשית ח, כא). וְאוֹמֵר: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ וְגוֹ' (ישעיה נד, ט).
וְאַתָּה מוֹצֵא מִן אוֹתָהּ שָׁעָה עַד שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַרְבָּעִים יוֹם הָיוּ עוֹשִׂין גְּשָׁמִים כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה לְשׁוּם מֵי הַמַּבּוּל שֶׁהָיוּ אַרְבָּעִים יוֹם. וּכְשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם וּפָסְקוּ מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל (מלכים א ו, לח). מַהוּ יֶרַח בּוּל, יֶרַח שֶׁבּוֹלְלִין לַבְּהֵמוֹת מִתּוֹךְ הַבָּיִת.
דָּבָר אַחֵר, בְּיֶרַח בּוּל, בִּזְמַן שֶׁהָאָרֶץ עוֹשָׂה בּוּלִין בּוּלִין. דָּבָר אַחֵר, בְּיֶרַח בּוּל, יֶרַח שֶׁבָּחֲרוּ אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל מַבּוּל.
וּמָצִינוּ שֶׁאָמַר לְנֹחַ, לֹא יִהְיֶה עוֹד מַיִם לַמַּבּוּל. וּבָא יְשַׁעְיָה וּפֵרַשׁ שֶׁנִּשְׁבַּע, דִּכְתִיב: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי (ישעיה נד, ט), וְקַיָּם דְּבָרִי לָעוֹלָם. שָׁלֹש שְׁבוּעוֹת שֶׁנִּשְׁבַּע בְּפֵרוּשׁ לְיִשְׂרָאֵל, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֵלּוּ הֵן, כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ וְגוֹ' (ישעיה נד, ט), זֶה רִאשׁוֹנָה. וְהַשְּׁנִיָּה, נִשְׁבַּע אֲדֹנָי אֱלֹקִים בְּקָדְשׁוֹ וְגוֹ' (עמוס ד, ב). וְהַשְּׁלִישִׁית, נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ (ישעיה סב, ח).
בִּימִינוֹ, זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב). וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ, אֵלּוּ תְפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כט, יא). אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְגוֹ' בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי (ישעיה סב, ח-ט), זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. וּמַה נִּשְׁבַּע? שֶׁהוּא בִּכְבוֹדוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס (תהלים קמז, ב).
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מָסֹרֶת אַגָּדָה הִיא, שֶׁאֵין יְרוּשָׁלַיִם נִבְנֵית עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ הַגָּלֻיּוֹת. וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, שֶׁכְּבָר נִתְקַבְּצוּ הַגָּלֻיּוֹת וְלֹא נִבְנֵית יְרוּשָׁלַיִם, אַל תַּאֲמִין. לָמָּה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה', וְאַחַר כָּךְ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס.
אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא כְבָר נִבְנֵית יְרוּשָׁלַיִם וְחָרְבָה? אָמַר לָהֶם: עַל יְדֵי עֲוֹנוֹתֵיכֶם חָרְבָה וּגְלִיתֶם מִתּוֹכָהּ. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי בּוֹנֶה אוֹתָהּ וְאֵינִי הוֹרֵס אוֹתָהּ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ (תהלים קב, יז).
משנה עוקצים ג׳:ח׳ - הטקסט מספריא
דגים מאימתי מקבלין טומאה. בית שמאי אומרים משיצודו. ובית הלל אומרים משימותו. ר' עקיבא אומר אם יכולין לחיות. יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה. רבי יהודה מטהר וחכמים אומרים אם יכול לחיות. תבואה שנעקרה. ומעורה אפילו בשרש קטן טהורה:
מצוטט ב־36 עמודים
אגרות קודש 11
- כרך כו ‹ ט'תתקמא לקו"ש ח"ח ע' 362
- כרך כז ‹ י'קצח לקו"ש ח"ח ע' 352
- כרך כז ‹ י'תנא לקו"ש ח"ח ע' 352
- כרך כ ‹ ז'תשי לקו"ש ח"ח ע' 356
- כרך כב ‹ ח'רצא לקו"ש ח"ח ע' 355
- כרך כב ‹ ח'תפג לקו"ש ח"ח ע' 357
- כרך כג ‹ ח'תתע לקו"ש ח"ח ע' 357
- כרך כג ‹ ט'י לקו"ש ח"ח ע' 359
- כרך כג ‹ ט'יב לקו"ש ח"ח ע' 360
- כרך כד ‹ ט'קסג לקו"ש ח"ח ע' 355
- כרך כד ‹ ט'שדמ לקו"ש ח"ח ע' 361
לקוטי שיחות 18
- כרך ט ‹ ואתחנן ‹ שיחה ג ‹ 66 לקו"ש ח"ח ע' 353
- כרך ט ‹ ראה ‹ שיחה ב ‹ 106 לקו"ש ח"ח ע' 354
- כרך ט ‹ וזאת הברכה ‹ שיחה ב ‹ 242 לקו"ש ח"ח ע' 355
- כרך ט ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יג ‹ 348 לקו"ש ח"ח ע' 352
- כרך יג ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יא ‹ 277 לקו"ש ח"ח ע' 352
- כרך יד ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ג ‹ 187 לקו"ש ח"ח ע' 355
- כרך יד ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יז ‹ 387 לקו"ש ח"ח ע' 352
- כרך טו ‹ לך לך ‹ שיחה ה ‹ 106 לקו"ש ח"ח ע' 352
- כרך טז ‹ ויקהל ‹ שיחה ב ‹ 441 לקו"ש ח"ח ע' 353
- כרך יח ‹ קרח ‹ שיחה א ‹ 192 לקו"ש ח"ח ע' 352
- כרך יח ‹ בלק ‹ שיחה ב ‹ 276 לקו"ש ח"ח ע' 358
- כרך יט ‹ ראה ‹ שיחה ב ‹ 145 לקו"ש ח"ח ע' 362
- כרך כ ‹ לך לך ‹ שיחה א ‹ 43 לקו"ש ח"ח ע' 353
- כרך כג ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ט ‹ 400 לקו"ש ח"ח ע' 355
- כרך כד ‹ הוספות - מכתבים כלליים לראש השנה ‹ שיחה י ‹ 650 לקו"ש ח"ח ע' 362
- כרך כו ‹ שמות ‹ שיחה א ‹ 4 לקו"ש ח"ח ע' 352
- כרך כז ‹ ויקרא ‹ שיחה ב ‹ 15 לקו"ש ח"ח ע' 362
- כרך כח ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ו ‹ 286 לקו"ש ח"ח ע' 354
תורת מנחם 5
- א - שנת ה'שי"ת ‹ בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב ה'שי"ת* לקו"ש ח"ח ע' 355
- נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך ‹ בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, י"ד תמוז, ה'תשכ"ז לקו"ש ח"ח ע' 355
- סא - שנת תש"ל - חלק רביעי ‹ ש"פ תבוא, ח"י אלול, ה'תש"ל לקו"ש ח"ח ע' 354
- סה - שנת תשל"א - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"א לקו"ש ח"ח ע' 352
- סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ ערב יום הכיפורים - להתלמידים שיחיו, לפני כל נדרי לקו"ש ח"ח ע' 352
מאמרים מלוקטים 1
- חלק ד ‹ בס"ד. ש"פ תבוא, ח"י אלול ה'תש"ל לקו"ש ח"ח ע' 354
רשימות 1
- מנורה ‹ המנורה ע"ד הדרוש ‹ קיג לקו"ש ח"ח ע' 352

