ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ט ראה שיחה ב

106

קובץ ה-PDF השיחה כולה מצוטט בעמוד אחד חיפוש חדש

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

שיחה ב

ראה

א. בעיר הנדחת מועילה התשובה

פרשת ראה נקראת תמיד בשבת שבה מברכים את ראש חודש אלול¹, או ביום הראשון^*¹ של ראש חודש אלול עצמו.

מהותו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, היא – תשובה², ובפרשת ראה יש חידוש עצום בענין כוחה של תשובה, עד כמה יכולה התשובה להשפיע, שאינו נמצא במקומות אחרים.

באופן כללי, התשובה מועילה רק לגבי בית דין שלמעלה, אך לא לגבי בית דין שלמטה. כנאמר בגמרא³: "חייבי כריתות... אם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להן, חייבי מיתות בית דין... אם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להן". וכך גם לגבי כל שאר עונשי בית דין של מטה, כגון: מלקות וכדומה. ב

ההסבר לכך הוא: כיון שעיקר התשובה הוא בלב⁴, אין בית דין של מטה יכול להתחשב בכך, כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות⁵.

אבל לגבי עונשים שבית דין מעניש את עיר הנדחת – "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב... ואת כל שללה תקבוץ... ושרפת באש ..."⁶ – פוסק הרמב"ם⁷, ש"אם חזרו ועשו תשובה, מוטב". זהו חידוש גדול ביותר, כפי שהראב"ד אומר ושואל על כך: "לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה".

בעל "כסף משנה" מסביר, שהרמב"ם סובר שלגבי עיר הנדחת מועילה תשובה "אחר התראה ומעשה" כי ההתראה הניתנת לאנשי עיר הנדחת אינה התראה מושלמת, כי אין מתרים "לכל אחד בפרט", אלא לכל אנשי העיר ביחד.

אך הסבר זה אינו מובן: הכלל "חייבי מיתות בית דין... אם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להן" אינו מפני שהתשובה אינה מועילה לאחר התראה⁸, אלא מפני שבית דין של מטה אינו יכול להתחשב בדברים שבלב,

הערות

1. ומכיון שבו מברכים את יום הר"ח בתור ראש חודש – הרי הוא שייך לענין המיוחד של אותו החודש (ראה לקו"ש ח"ח ע' 354 הערה 19).
*. ומזה שגם יום הראשון דר"ח נקרא בשם "ראש חודש", מובן שגם בו נכללים כל ימי החודש – אף שהוא יום השלשים של החודש שלפניו. ובנוגע ליום א' דר"ח אלול – הרי התחלת ארבעים ימי הרצון (עכשיו, כשאלול חסר) הוא ביום א' דר"ח. וראה מג"א סתקפ"א סק"ב.
2. ראה טאו"ח סתקפ"א ונ"כ. ובכ"מ בספרי מוסר וחסידות.
3. מכות יג, ריש ע"ב.
4. תניא פכ"ט (לו, ב).
5. ראה נו"ב או"ח מהדו"ק סל"ה.
6. פרשתנו יג, טז־יז.
7. הל' ע"ז פ"ד ה"ו.
8. ולהעיר, שלא אשתמט בשום מקום שתועיל תשובה למסית או למגדף – אף שאין צריך התראה (רמב"ם שם פ"ה ה"ג. כס"מ שם פ"ב ה"ט. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 172 הערה 26) – שבפשטות, הוא לפי שתשובה אינה מועלת בנוגע עונשי ב"ד שלמטה, גם כשלא התרו.

מצוטט בעמוד אחד

תורת מנחם 1

מב - שנת תשכ"ה - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת יום ג' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"ה לקו"ש ח"ט ע' 106

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 15 עמודים.