209
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
למקורה ולשרשה – "והרוח42 תשוב אל האלקים אשר נתנה"43. וכיון שאפילו צדיק גמור, אשר "עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים" בכל זאת אינו מגיע בעבודתו ל"מעלת דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעולם הזה החומרי", כי "הגוף אינו יכול לסבול"44 – לכן צריכה להתעורר גם אצל צדיק גמור תשובה, לשוב לדרגתו הנעלית לפני הירידה. וצערו זה על " הריחוק ממעלת הדביקות שהיתה לפני כן גורם לו לבכי, כלומר, שאין הוא יכול לשאת זאת.
בכך מובן מדוע נאמר "כל מי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלימה", כי גם הבכי של הצדיקים הגמורים נובע מכך שנשמתם "ירדה ממקום כבודה ונתגשמה"45, והוא אותו סוג46 בכי ככל ישראל.
ו. הצדיק מצטער על שאינו מגיע לתכלית
אך יש להבין:
ירידה זו, הכרוכה בכך ש"הגוף אינו יכול לסבול", אינה תלויה, לכאורה, בבחירת האדם, שהרי אם כן, בודאי היה הצדיק הגמור מתקן גם זאת בעבודתו המושלמת. לפיכך, שוב קשה: מדוע בוכה הצדיק הגמור על
ריחוק" שלא הוא גרם, ושאין בכוחו לתקנו?
אילו היה הצדיק הגמור חושב על תועלת עצמו, ניתן היה להסביר זאת: כיון שבהיותו כאן למטה הוא בדרגה נמוכה יותר מאשר לפני כן, הרי צר לו על מצבו זה, למרות שאין זו אשמתו כלל. אך לאמיתו של דבר, הצדיק הגמור מתמסר לחלוטין למימוש הכוונה העליונה47, והרי כוונה זו היא שנשמתו תהיה כאן למטה באופן של ירידה והגשמה, ואם כך, מדוע הוא מתמרמר ובוכה על ירידה זו, ביודעו שזוהי הכוונה העליונה48?
על כך אפשר להשיב: הכוונה של ירידת הנשמה למטה אינה הירידה
הערות
- 42. קהלת יב, ז.
- 43. לקו"ת ריש פרשתנו.
- 44. תניא פל"ז מח, סע"א ואילך. וע"פ המבואר בד"ה גדולים מעשה צדיקים תרפ"ה (נדפס בסה"מ – קונטרסים סוף כרך ב') ספ"א ובלקוטי לוי יצחק לתניא שם, נמצא, שהיראה והאהבה שלמטה – הגם שהם בבחי' פנימיות (לשון הקדש), וגם כשהם כאחד (שזהו מצד גילוי כחות עצמיים דוקא), אינם מגיעים אפילו לדחילו ורחימו של הנשמה למעלה, הגם שהם רק בבחי' חיצוניות (לשון תרגום), ולא רק שאינם מגיעים אליהם – ובאופן ד"לא מינה ולא מקצתה", אלא ש"אין ערך ודמיון ביניהם כלל".
- 45. לקו"ת ר"ה נה, ד.
- 46. אף שיש חילוקי דרגות בזה (וראה לקמן סעיף ח').
- 47. שלכן נקראים בני עלי', כי עבודתם הוא לצורך גבוה (תניא ספ"י).
- 48. ואי"ז דומה להבכי' שעל החורבן והגלות – כי מה ש"גלינו מארצנו" הוא "מפני חטאינו" וע"י התשובה תהי' הגאולה, ולכן צריך להתענות על זה וכו' "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה כו'" (רמב"ם הל' תעניות רפ"ה. ועד"ז הוא גם בנוגע לאבלות ר"ל וכו' – ראה רמב"ם הל' אבל ספי"ג). משא"כ בנדו"ד, שלכאורה אדרבה: רצון העליון הוא בירידת הנשמה למטה דוקא. וראה לקו"ת ראה כח, ד ואילך.
תניא, ליקוטי אמרים י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כְּשֶׁהָאָדָם מַגְבִּיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְנִלְחָם כָּל כָּךְ עִם הַבַּהֲמִית, עַד שֶׁמְּגָרֵשׁ וּמְבַעֵר הָרָע שֶׁבָּהּ מֵחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״, וְאֵין הָרָע נֶהְפָּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ – נִקְרָא ״צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״ וְ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״. דְּהַיְינוּ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִין מְעַט מִזְּעֵר רָע בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, אֶלָּא שֶׁכָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב מֵחֲמַת מִיעוּטוֹ, וְלָכֵן, נִדְמֶה לוֹ כִּי ״וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלֶךְ לוֹ״ כּוּלּוֹ לְגַמְרֵי, אֲבָל בֶּאֱמֶת, אִלּוּ חָלַף וְהָלַךְ לוֹ לְגַמְרֵי כָּל הָרָע שֶׁבּוֹ – הָיָה נֶהְפָּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ.
וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה, צַדִּיק גָּמוּר שֶׁנֶּהְפַּךְ הָרָע שֶׁלּוֹ לְטוֹב, וְלָכֵן נִקְרָא ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ״, הוּא עַל־יְדֵי הֲסָרַת ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ לְגַמְרֵי מֵהָרָע, דְּהַיְינוּ, לִמְאוֹס מְאֹד בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם־הַזֶּה לְהִתְעַנֵּג בָּם בְּתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי אָדָם לְמַלֹּאת תַּאֲוַת הַגּוּף בִּלְבָד, וְלֹא לַעֲבוֹדַת ה׳, מִפְּנֵי הֱיוֹתָם נִמְשָׁכִים וְנִשְׁפָּעִים מֵהַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא. וְכָל מַה שֶּׁהוּא מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא – הַצַּדִּיק גָּמוּר הוּא שׂוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, מֵחֲמַת גּוֹדֶל אַהֲבָתוֹ לַה׳ וּקְדוּשָּׁתוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה בְּתַּעֲנוּגִים וְחִיבָּה יְתֵרָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, כִּי הֵם זֶה לְעוּמַּת זֶה, כְּדִכְתִיב: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים, לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי, חָקְרֵנִי וְדַע לְבָבִי וְגוֹ׳״, וּכְפִי עֵרֶךְ גּוֹדֶל הָאַהֲבָה לַה׳, כָּךְ עֵרֶךְ גּוֹדֶל הַשִּׂנְאָה לְסִטְרָא אָחֳרָא וְהַמִּיאוּס בָּרַע בְּתַכְלִית, כִּי הַמִּיאוּס הוּא הֵפֶךְ הָאַהֲבָה מַמָּשׁ כְּמוֹ הַשִּׂנְאָה.
וְצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר, הוּא שֶׁאֵינוֹ שׂוֹנֵא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, וְלָכֵן אֵינוֹ מוֹאֵס גַּם כֵּן בָּרַע בְּתַכְלִית.
וְכָל שֶׁאֵין הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס בְּתַכְלִית, עַל כָּרְחֲךָ נִשְׁאַר אֵיזֶה שֶׁמֶץ אַהֲבָה וְתַעֲנוּג לְשָׁם, וְלֹא הוּסְרוּ ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל, וְלָכֵן לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה אֲחִיזָה עֲדַיִין בַּ״בְּגָדִים הַצּוֹאִים״, אֶלָּא שֶׁהוּא בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ וּכְלָא חֲשִׁיב, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק וְרַע – כָּפוּף וּבָטֵל – לוֹ. וְעַל כֵּן, גַּם אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֵינָהּ בְּתַכְלִית, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר.
וְהִנֵּה, מַדְרֵגָה זוֹ מִתְחַלֶּקֶת לְרִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת בְּעִנְיַן בְּחִינַת מִיעוּט הָרָע הַנִּשְׁאָר מֵאַחַת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים, וּבְעִנְיַן בִּיטּוּלוֹ בְּמִיעוּטוֹ בְּשִׁשִּׁים עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, אוֹ בְּאֶלֶף וּרְבָבָה וְכַיּוֹצֵא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. וְהֵן הֵם בְּחִינוֹת צַדִּיקִים הָרַבִּים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא, דִּתַמְנֵיסַר אַלְפֵי צַדִּיקֵי קָיְימֵי קַמֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אַךְ עַל מַעֲלַת צַדִּיק גָּמוּר, הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי: ״רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים כוּ׳״, שֶׁלָּכֵן נִקְרָאִים ״בְּנֵי עֲלִיָּה״, שֶׁמְּהַפְּכִין הָרָע וּמַעֲלִים אוֹתוֹ לִקְדוּשָּׁה, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר בַּהַקְדָּמָה, שֶׁכְּשֶׁרָצָה רַבִּי חִיָּיא לַעֲלוֹת לְהֵיכַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי, שָׁמַע קָלָא נָפִיק וְאָמַר: ״מַאן מִנְּכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירוּ לְמִיתְקָא עַד לָא יֵיתוּן הָכָא וְכוּ׳״:
וְעוֹד נִקְרָאִים בְּנֵי עֲלִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁגַּם עֲבוֹדָתָם בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, הוּא לְצוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ וּמַעְלָה מַּעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, וְלֹא כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּלְבָד לְרַוּוֹת צִמְאוֹן נַפְשָׁם הַצְּמֵאָה לַה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, אֶלָּא כִּדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים: ״אֵיזֶהוּ חָסִיד – הַמִּתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ״; עִם קַן דִּילֵיהּ, לְיַיחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בַּתַּחְתּוֹנִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת תֵּצֵא: ״כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּיהּ, דְּרָחִים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ וְנִשְׁמְתֵיהּ כוּ׳, וּמָסַר גַּרְמֵיהּ לְמִיתָה עֲלַיְיהוּ לְמִיפְרַק לוֹן כוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
[וּשְׁנֵיהֶם עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד, כִּי עַל יְדֵי הַבֵּירוּרִים שֶׁמְּבָרְרִים מִנּוֹגַהּ מַעֲלִים ״מַיִּין נוּקְבִין״, וְנַעֲשִׂים יִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לְהוֹרִיד ״מַיִּין דְּכוּרִין״, שֶׁהֵם הֵם מֵימֵי הַחֲסָדִים שֶׁבְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה מֵרַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, שֶׁכּוּלָּן הֵן בְּחִינַת חֲסָדִים וּ״מַיִּין דְּכוּרִין״, דְּהַיְינוּ, הַמְשָׁכַת קְדוּשַּׁת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר]:
משנה תורה, הלכות תעניות ה׳ - הטקסט מספריא
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.
ואלו הן יום שלישי בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן. ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. וי"ז בתמוז חמשה דברים אירעו בו. נשתברו הלוחות. ובטל התמיד מבית ראשון. והובקעה ירושלים בחורבן שני. ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה. והעמיד צלם בהיכל.
ותשעה באב חמשה דברים אירעו בו. נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ. וחרב הבית בראשונה ובשנייה. ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח. ונפל ביד הרומיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש.
וארבעה ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה צום הרביעי וצום החמישי וגו'. צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש הרביעי. וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחדש החמישי. וצום השביעי זה שלשה בתשרי שהוא בחדש השביעי. וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי.
ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות. ובי"ג באדר[1] זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם. ואם חל י"ג באדר להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי שהוא י"א. אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת. חל להיות בערב שבת מתענין בערב שבת. ובכל הצומות האלו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה. אבל קורין בתורה שחרית ומנחה בויחל משה. ובכולן אוכלים ושותין בלילה חוץ מתשעה באב.
משיכנס אב ממעטין בשמחה. ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ אפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית. ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור. וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית. ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החדש עד התענית.
תשעה באב לילו כיומו לכל דבר. ואין אוכלין אלא מבעוד יום. ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה. אבל שותה הוא יין מגתו שיש לו שלשה ימים או פחות. ואוכל בשר מליח שיש לו שלשה ימים או יתר. ולא יאכל שני תבשילין.
בד"א שאכל ערב תשעה באב אחר חצות. אבל אם סעד קודם חצות אף על פי שהוא מפסיק בה אוכל כל מה שירצה. וערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה. וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום.
זו היא מדת כל העם שאינן יכולין לסבול יותר מדאי. אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן. ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו. כזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה. ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו של עדשים אא"כ היה בשבת.
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב. ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים. ואסור בסיכה של תענוג ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כיום הכפורים. ומקום שנהגו לעשות בו מלאכה עושין. ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין. ואמרו חכמים שהעושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם.
תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב. אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים. ואם נתן להם עם הארץ שלום מחזירים לו בשפה רפה וכובד ראש. ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים ובמשנה ובהלכות ובגמרא ובהגדות. ואינו קורא אלא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו. ותינוקות של בית רבן בטלין בו. ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין של ראש.
משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים.אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. והלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקתה ואין מחייבים אותו לקלוף הכתלים.
וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם. וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו מקום הנחת התפילין. וכל אלו הדברים כדי לזכור ירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין.
ואחר כך גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל. ושלא יניח החתן בראשו שום כליל שנאמר הסר המצנפת והרם העטרה. וכן גזרו על עטרות כלות אם היה של כסף או זהב אבל של גדיל מותר לכלה.
מי שראה ערי יהודה בחורבנם אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע. ראה ירושלים בחורבנה אומר ירושלים מדבר וגו'. בית המקדש בחורבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו וגו' וקורע. ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים. וכשיגיע למקדש קורע קרע אחר. ואם פגע במקדש תחלה כשיבא מדרך המדבר קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים.
כל הקרעים האלו כולם קורע בידו מעומד וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו. ואינו מאחה קרעים אלו לעולם. אבל רשאי הוא לשללן למללן ללקטן ולתופרן כמין סולמות.
היה הולך ובא לירושלים הולך ובא תוך שלשים יום אינו קורע קרע אחר. ואם לאחר שלשים יום חוזר וקורע.
כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה שנאמר כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו:סליק הלכות תעניות
משנה תורה, הלכות אבל י״ג - הטקסט מספריא
כיצד מנחמין את האבלים אחר שקוברין את המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות וכל המלוין את המת עומדין סביב להן שורה לפני שורה ואין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים מן המנין.
האבלים עומדין לשמאל המנחמין וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד ואומרים להן תנוחמו מן השמים ואח"כ הולך האבל לביתו וכל יום ויום משבעת ימי אבלות באין בני אדם לנחמו בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו.
האבל מיסב בראש ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה שנאמר ואין דובר אליו דבר וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו וגו' ויען אליפז וכיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו שלא יטריחוהו יותר מדאי.
מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות ושאר העם מתקבצין עליהן ואם לא היו שם עשרה קבועין בכל יום ויום מתקבצין עשרה משאר העם ויושבין במקומו.
הכל חייבין לעמוד בפני נשיא חוץ מאבל וחולה ולכל העומד מפניו אומר לו שב חוץ מאבל וחולה שמשמע ישב באבלו ישב בחליו.
מכבדין ומרבצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וקיתונות וצלוחיות ומדליקין את הנרות אבל אין מביאין שם לא את המוגמר ולא את הבשמים.
אין מוליכין לבית האבל המאכל שמברין בו לא בכלי כסף ולא בכלי שעם וכיוצא בהן אלא בכלי נסרים של ערבה קלופה וכיוצא בהן שלא לבייש את מי שאין לו ואין משקין בזכוכית לבנה אלא בצבועה שלא לבייש את העניים שאין יינותיהן טובות.
אין שותין בבית האבל יתר על עשרה כוסות לכל אחד ואחד שלשה קודם אכילה ושלשה בתוך אכילה וארבעה לאחר אכילה ולא יוסיף שמא ישתכר.
אין אומרין שמועה והגדה בבית האבל אלא יושבין דוין וכן אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת אבל לעסוק בדברי תורה בפניו או בבית הקברות אסור.
אין בוכין על המת יתר משלשה ימים ואין מספידין יתר משבעה בד"א בשאר העם אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתן ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום שאין לנו גדול ממשה רבינו וכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חדש אין לנו בחכמה גדול מרבינו הקדוש ושנים עשר חדש בלבד נספד וכן חכם שבאה שמועתו לאחר שנים עשר חדש אין סופדין אותו.
אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם והמצער [עצמו יותר] על מנהגו של עולם הרי זה טפש אלא כיצד יעשה שלשה לבכי שבעה להספד שלשים יום לתספורת ולשאר החמשה דברים.
כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו ומשלשה ועד שבעה [כאילו היא] מונחת בקרן זוית מכאן ואילך [כאילו] עוברת כנגדו בשוק כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו והרי הוא אומר הכיתה אותם ולא חלו מכלל שצריך להקיץ ולחול.
מצוטט ב־4 עמודים
לקוטי שיחות 3
- כרך לו ‹ פ' החודש ‹ פ' החודש ‹ 210 לקו"ש ח"ט ע' 209
- כרך לט ‹ ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגרת התשובה ‹ אגרת התשובה ו ‹ 87 לקו"ש ח"ט ע' 209
- כרך ח ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יא ‹ 354 לקו"ש ח"ט ע' 209
מאמרים מלוקטים 1
- חלק א ‹ בס"ד. ש"פ האזינו, שבת תשובה, ה'תשל"ז לקו"ש ח"ט ע' 209
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.