210

כשלעצמה, אלא העליה שתיגרם באמצעותה⁴⁹. כלומר, שהנשמה תגיע להתבטלות ולדביקות נעלית יותר באלקות, מאשר היתה לפני הירידה. וכיון שגם צדיק גמור הוא כאן למטה "דבר בפני עצמו"⁵⁰, הוא "יש ולא אפס"⁵⁰, יוצא, שהוא עדיין לא הגיע לתכלית שליחותו, והעובדה שאין הוא ממלא עדיין את תפקידו בשלימות, ואין הוא בטל לחלוטין לאלקות, צריכה להכאיב לו עד כדי בכי.

ז. עצם הבכי גורם להתבטלות ל

אך עדיין אין מובן: אילו היה נדרש מיהודי להגיע להתבטלות מוחלטת, הרי הוא היה יכול בודאי להגיע לכך. מכך שאין ביכולתו להגיע לכך, מובן, לכאורה, שאין זה תפקידו. ושוב מתעוררת השאלה: מדוע יש לבכות על כך?

ההסבר לכך הוא: נשמות הן בעצם מהותן – אלקות, אך, כביכול, כפי – שהאלקות "נעשית" ל"נברא" (ואף לאחר מכן הנשמה היא אלקות⁵¹), ולכן בכוחן לצאת מהגבלות הנבראים ולהגיע להתבטלות מוחלטת של מציאותן⁵². ויציאה זו מהיותן מציאות של נבראים אכן מושגת על ידי עצם צערן על היותן "ישות"⁵³.

זוהי המשמעות של הפסוק "מן המיצר קראתי... ענני במרחב": כאשר יהודי חש, שלאחר כל התקדמותו, ובהגיעו לדרגה נעלית באמצעות עבודתו, עדין הוא ב"מיצר" [משום שעדיין לא הגיע לדרגה של "ליבטל וליכלל באור ה' ממש להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד גמור, רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו"⁵⁰], הרי מעצם תחושה זו של "מיצר", הוא מגיע

"מרחב", הוא יוצא מהמיצרים ומההגבלות של הנבראים, והוא בטל ומתאחד עם הקדוש־ברוך־הוא.

ח. בעשרת ימי תשובה מגיעים לתשובה אמיתית

זהו יתרונם של עשרת ימי תשובה – התקופה של "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב"

מכל ימות השנה, "אף־על־פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם"⁵⁴: