1053
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בתורה ומצוות של רשע, אלא כן הוא גם בתורה ומצוות שלא לשמן, לשם פניות26. וכנראה גם במוחש, שכאשר חסרה הכוונה האמיתית בתורה ומצוות, יכול האדם לבוא מזה לידי ישות וגאוה27, תוך שהוא מרגיש את מעלתו העצמית שהצליח לעמוד בפני קשיים ולקיים את המצוה, ובפרט כשמקיים אותה בהידור. דבר זה הנו היפך ענין המצוה: "מצוה" היא מלשון צוותא וחיבור28, על ידי מצוה מתחברים עם הקב"ה, אבל על ידי ישות וגאוה מתנתקים מהקב"ה, הקב"ה אומר29 על בעל גאוה "אין אני והוא יכולים לדור".
בהעלם ובפנימיות גם אז הרי הן תורה ומצוות, שלכן נפסק בשולחן ערוך30, שאפילו רשע גמור צריך ללמוד תורה ובודאי שצריך לקיים מצוות, אף שבינתים הוא מוסיף על ידי התורה ומצוות שלו חיות בקליפה, אבל אחר כך, כשיעשה תשובה – והוא בודאי יעשה תשובה, שהרי "לא ידח ממנו נדח" – יוצאו ניצוצות הקדושה, מהתורה ומצוות שלו, מהקליפה ויתחילו להאיר. אבל כל עוד שלא עשה תשובה הרי התורה ומצוות שלו – הם כאבן טובה שבבוץ, והם מגבירים עוד יותר את החושך בעולם.
עלול הוא לחשוב בקרבו: מה איכפת לי אם מצוותי מאירות או חשוכות – האור שבמצוות או הפכם, הוא ענין הקשור רק ל"גילויים" – ואילו המשכת העצמות היא על ידי מעשה בפועל, המעשה הוא העיקר, ועל ידו נעשית דירה לעצמותו; רצון העליון הוא הרי (כפי שנפסק בשולחן ערוך) שילמד תורה ויקיים מצוות – וכך הוא עושה. ואם על ידי זה מתווסף חיות בקליפות – אין זה עסקו, ענינו הוא – "לשמש את קוני"31 לקיים את רצון העליון, ורצון העליון הוא, שגם הוא יקיים תורה ומצוות.
המענה לזה הוא: רצון העליון אינו רק בקיום המצוות גרידא, כי אם גם בכוונת המצוות. שכן ב"דירה לו בתחתונים" ישנם שני ענינים32: צריך לעשות דירה לעצמותו, ו(גם) שהעצם יהיה שם בגילוי, שתהיה דירה מאירה, בכדי שהדירה תהיה מוארת צריכים להיות מצוות מאירות, מצוות המאירות ומזככות את האדם ואת העולם שמסביבו.
ז. זו היתה תשובת משה רבינו לטענת קרח ועדתו: הן אמת שהמעשה הוא העיקר, אבל קיום המצוות צריך להיות באופן של "בוקר", שיהיו מצוות מאירות, שיביאו לידי "ויודע הוי'", לידיעת וגילוי33 אלקות. אפשר אמנם לקיים מצוות גם ללא הכוונה האמיתית, אבל אז אין אלו מצוות
הערות
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
מצוטט ב־10 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך ח ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יא ‹ 353 לקו"ש ח"ד ע' 1053
תורת מנחם 4
- כד - שנת תשי"ט - חלק ראשון ‹ בס"ד. ש"פ וילך, שבת תשובה, וא"ו תשרי, ה'תשי"ט לקו"ש ח"ד ע' 1053
- לד - שנת תשכ"ב - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול, ה'תשכ"ב לקו"ש ח"ד ע' 1053
- נט - שנת תש"ל - חלק שני ‹ ש"פ פקודי, וא"ו אדר שני, ה'תש"ל לקו"ש ח"ד ע' 1053
- סה - שנת תשל"א - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"א לקו"ש ח"ד ע' 1053
מאמרים מלוקטים 5
- חלק א ‹ בס"ד. ש"פ בראשית (התוועדות ב'), ה'תנש"א לקו"ש ח"ד ע' 1053
- חלק א ‹ בס"ד. אור ליום ה' פ' חיי שרה, כ"ף מרחשון ה'תשמ"ה לקו"ש ח"ד ע' 1053
- חלק ב ‹ בס"ד. ש"פ וישלח, ח"י כסלו ה'תש"מ לקו"ש ח"ד ע' 1053
- חלק ג ‹ בס"ד. ש"פ פקודי ה'תש"ל לקו"ש ח"ד ע' 1053
- חלק ג ‹ בס"ד. י"א ניסן ה'תשל"ח לקו"ש ח"ד ע' 1053
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.