ולהבין זה בתוס' ביאור · ולהבין זה בתוס' ביאור
שכט, גולהבין זה בתוס' ביאור, הנה מבואר למעלה שלע"ל נאמר ולילה כיום יאיר שלא יהי' הפרש כלל בין צמצום דחשך דלילה ובין אור דיום, כי גם בחי' הצמצום דשם אלקים שמסתיר עכשיו לשם הוי' לע"ל יאיר גם הוא כאור הוי' ממש וכמו והי' הלבנה כאור החמה439 כו' וזהו ושמתי כדכ"ד שמשותיך כו' (ולא שיצטרך להסיר חמה מנרתקה שזהו שם אלקים אלא גם שם אלקי' יאיר כשמש דהוי' עצמו). והיינו כי הוי' הוא האלקים כולא חד440 ממש, וזהו בחי' ד"ת דאלקי' מאין ליש יהי' שוה לד"ע דהוי' מי"ש לאין כנ"ל, דזהו ענין מה שבמקום גדולתו שם אתה כו' דגדולה וענוה כא' ממש שאין צמצום דבחי' ענוה כמו שהוא בבי"ע נפרד כלל מבחי' הגדולה דשם הוי' דאצי' כו' כנ"ל. והיינו ג"כ ענין דהתגלות דשם הוי' לע"ל בבחי' אותיות הדבור כמ"ש ונגלה כו' כי פי הוי' דבר ולא יסתירו שכט, דהאותיות כלל וכלל כנ"ל. ולכך יבואו כל הברואי' והאדם במערות צורים מפני פחד הוי' כו' וכנ"ל במ"ש כי הסתיו עבר כו' שאין חושך והסתר כלל בארץ, לפי שאור הוי' עצמו יאיר בגילוי דרך אותיות בלי העלם ולבוש כלל כמו שהי' כבר לעולמים קודם חטא עה"ד וכנ"ל. וכך יהי' ג"כ אחר הבירור דעה"ד טו"ר שיעובר רוח הטומאה לגמרי מכל חלקי דצח"מ ויזדככו הגופים בתכלית עד שיראו כ"ב ממש בראי' חושי' בלי העלם כלל כנ"ל, והוא מה שיכירו בהכרה עצמי' בשם הוי' כמו שהוא בבחי' ד"ע מיש האמיתי לאי"ן ולא כמו שעכשיו מתצמצם בשם אלקים בבחי' ד"ת מאין ליש שבחי' האי"ן האלקי מוסתר ונעלם כמו אתה אל מסתת"ר441 כו' (וכמו אברהם שקרא בשם הוי' מן [oldpage_תפג] ההעלם לגילוי גמור כמו שיהי' לע"ל ממש כמ"ש ויקרא אברם בשם הוי' אל עולם442 כו', ולכך הי' נק' נשיא אלקים כו' ונק' אב המון גוים443 כו' ורדף לד' מלכים כמ"ש בזוהר עמ"ש ויחלק עליהם ליל"ה444 ליל ה"א שזהו מה שלילה כיום יאיר בבירור החשמ"ל דנוגה שמחושך יהי' אור, והוא מה שהפריד בעצמו הרע מן הטוב בתכלית הקצה האחרון כמו שיהי' לע"ל בהזדככות העולם כו') (וכליל שמורים דמצרים שנגלה עליהם כו' שהאיר גם לחושך דנש"ט דמצרים). ולכך יהי' פחד הוי' על כל הברואי' לע"ל בביטול תמידי ועצמיות כמו מלאכים דמרכבה ויותר מהם, וראי' מפרות שנשאו הארון כנ"ל. וגם ע"ש דנוגה נאמר אז אהפוך445 כו' שיהי' גילוי דשם הוי' על הכל ויבין כל יצור כו' מטעם הנ"ל שיזדככו כל הגופים מצד תגבורת גילוי אור אלקי בארץ (כמו שהי' בג"ע דעשי' קודם שחטא בעה"ד כנ"ל).
אך הנה עדיין יש להבין מהיכן יוכל להיות בחי' הזדככות החומר כ"כ באדם וגם בבהמה עד שיוכלו להכיר לבורא העליון כמו בראי' מקרוב ממש כנ"ל. והנה אנו מוצאים גם עכשיו שיש מעין זה בנשמות ישראל שבגופי' גשמי' (שגם שמעורבים טו"ר אינם מסתירים כ"ש וק"ו לע"ל שיהי' הזדככות החומר בתכלית כנ"ל) בבחי' ראי' מקרוב לאלקו' כראי' חושי' ממש, והיינו כמו בבחי' ראית עין השכל דחכ' שבמוח כמו שהוא בלב דוקא כמו ולבי ראה הרבה חכמה ודעת446 כו' שנק' עומק חכ' שבלב שהוא יותר אמת מראי' השכל וחכ' שבמוח החכ' עצמה כמ"ש במ"א בענין מ"ש בר"מ דבעין השכל שבלבא דוקא חזי כולא447 כו'. והנה בחי' ראי' דחכ' שבמוח אינו רק מה שרואה בעין השכל להתהוות הבריאה מכח האלקי מאי"ן ליש שע"ז א' איזהו חכם הרואה את הנולד448 הנולד מאין ליש, כמו של, אהחכם שרואה בכח שכלו גם במה שעתיד להיות נולד אע"פ שנעלם מן ההשגה האנושי' בבינה ודעת מ"מ יראה בעין כח השכל דחכ' שלמעלה מן ההשגה דבינה, שהחכ' נק' אין ג"כ ובינה נק' יש449 כידוע. וכמו שרואי' לאור השמש או לאור הנר גם מרחוק, או כמו שהעין יכול לראות גם מרחוק שרואה עצם ומהות הדבר הנעלם מן השגה שאינה רק כמו השמיעה שהיא מרחוק450 בלבד כידוע שמטעם זה אינו דומה שמיעה לראי'451. והנה כמו"כ אור החכ' שמבריק בעין השכל האלקי דכח מ"ה דחכ' דנה"א ליראה את הנולד מאין ליש יראה ג"כ באי"ן של היש דנבראים כמו שהוא אף שהוא נעלם452 מן ההשגה והבנה בבינה, וכמו ראי' מקרוב בעין הגשמי או בחכם שרואה את העתיד כו' שאין זה רק מחמת שטבע האור לגלות העלם שלא יוסתר ממנו, כך אור הראי' דחכ' בעין השכל ולכך נק' חכמים עיני העדה453 דוקא כידוע.
אך זהו דוקא בעין השכל שבלב דוקא כמו ולבי ראה הרבה חכמה כו', לפי שבראי' עין השכל שבמוח החכ' מתעלם אורו בהשגה דמוח דבינה שאינו אמת כ"כ (שהחכ' נק' אמ"ת454 לפי שרואה בחכ' אמיתי' הדבר כמו שהוא בלי העלם ולבוש, משא"כ בהשגה דבינה שהוא משיג הדבר בשכל שהוא עצמו מסתיר לבחי' עצם הדבר כו' בשמיעה מרחוק כנ"ל), משא"כ ביציאת אור החכמה משכל והשגה דבינה בבואו בהבל הלב דוקא (ששם מסתיים יסוד אבא שארוך מיסוד אימא455 כמו יוסף שנק' יתום מאמו ולא מאביו456 שהוא יסוד אבא בבחי' יסוד ז"א כמ"ש במ"א), והוא נקודת הלב שיראה גם הוא ראי' עין החכ' בראי' המהות בראי' מקרוב הרבה יותר מראי' עין החכ' שבמוח החכ' שהרי נק' ראי' הלב, שהלב רואה ראי' השכל בשם עומק החכ'. והוא מה שירגיש בלב כמו בשיר וניגון בבחי' ראי' השכל דאי"ן דחכמה כמו שהוא מאי"ן ממש כו' בלי העלם ולבוש דהשגה מבינה עד שא"א לו להביא בהסבר וטעם לזולתו כלל שז"ש ולבי ראה הרבה חכ' שהוא אמיתית יותר ממה שלמד החכ' בכח החכ' שמאי"ן ליש תמצא בהברקה במוח החכ' לבינה כו' וד"ל (וכמו שא' אסתכלנא ברזא דחכ'458 הסתכלות זו בלב כמו שא' לר"ח נושא עון חמית457 כו' (וכמ"ש במ"א בדמיון של, בלזה459 ממה שמבואר בשבחי האריז"ל460 שהי' משיג סודות התורה בשעה א' שמנמנם כו' וד"ל). וכמו"כ יש בחי' עומק בינה בלב כמו ותן בלבינו בינה461 בלבינו דוקא, אך זהו בחי' השגת השכל בטוב טעם שנקלט תמציתו ורוחניות שלו בעומקו של מושג בלב דוקא שהלב שומע והלב רואה462 כו' וכמו שמע ישראל463 בשמיעה דבינה בלב לעומק המושג. אך זהו רק תמצית השגה ואינו דומה גם הוא לראי' דחכ' שהלב רואה ראיי' השכל שלמעלה מן ההשגה לגמרי כמו מ"ה פשפש"ת464 כו' וכמ"ש במ"א וד"ל). וזהו כמ"ש עיניך יונים465 עיניו כיונים466 שמסתכלי'467 בעונג נפלא זע"ז כו' והוא ענין לאסתכלא ביקרא דמלכא468 כמ"ש לחזות בנועם ה'469 כו' דראי' והסתכלות זו הוא בבחי' עונג נפלא שבפנימי' החכ' שהיא בבחי' ראי' מקרוב וזהו כמו יראה כל זכורך470 כו' כשם שבא לראות471 כו' כידוע.
ודוגמא זאת יש בכל שבת בצלותא דמ"ש שאז תתענג על הוי'472 בעונג אלקי עצמי שבפנימי' הלב שלמעלה מן ההשגה והתבוננו' רק בעונג פשוט והוא שנק' שיר אל כנ"ל שהוא כולל רו"ש בעלי' וירידה כא' ממש כנ"ל, שזהו הטעם דגם שבת כלול מלילה ויום כא' כמו לע"ל שלילה כיום יאיר כו' בלי הפרש כלל, וכן רו"ש דשעשועי' דתוה"ק כו'. והוא לפי שבכל שבת יש מעין עוה"ב שכולו שבת יום שכולו טוב473 ונק' יום הגדול474 שכלול מערב ובוקר כו', וזהו לפי שיסבול ב' דעות ד"ע וד"ת כא' ממש בלי הפרש כלל כנ"ל. וכמו עכשיו שיש הפרש בין תפלת החול לתפלת השבת, שגם שיש בחי' ראי' עין השכל בלב גם בתפלה דחול וכמו בק"ש שאו' שמ"ע ישראל זהו מלמטה למעלה בתחלה בשמיעה דהשגה דבינה ליבא ואח"כ בביטול דהשגה יש לאין או' הוי' אלקינו ממש בבחי' ד"ע דיחו"ע שלמעלה מן ההשגה. אבל בתפלה דשבת שנמשך עונג העצמו' בנשמות מלמעלה למטה באו"י כמו שהוא למעלה ממש כך הוא למטה כמו שיהי' לע"ל, ע"כ בחי' ראי' השכל שבלב הוא בעונג נפלא בבחי' שיר וניגון כמו דר"מ הי' מנגן בכל מיני ניגון ברו"ש כא' כו' שאין בזה יגיע' ועבודה כלל כמ"ש במ"א שז"ש ולא ראה עמל בישראל475 שיר אל476 דשבת כו' וד"ל. וכמו רשב"י שא' בחד קטירא477 כו' שא"צ לבא לבחי' ביטול [oldpage_תפד] היש של, גלאין בהשגה אלא בי' אחידא כו' בבחי' עצמי' דרו"ש כא' ממש. וכמו"כ כל הנשמה תהלל י"ה478 כמו בה' תתהלל נפשי479 כו' בשבת עכשיו, כך יהי' יותר מזה לע"ל בראי' והסתכלות דעונג העצמות שבפנימי' החכמה כמו לחזות בנועם ה' דקאי לע"ל כמ"ש ויהי נועם ה' אלקינו עלינו480 כו' שזהו בחי' פנימי' ע"י שנחשב מעצמו' דא"ס כמו שהוא בלי העלם כלל כנ"ל וד"ל.
ואע"פ שגם עתה יש בחי' ראי' במהו"ע אלקו' כמ"ש מבשרי אחזה אלוה אחזה ממש זהו בחי' חיצוני' הראי' שנק' חזיון, כמו בראיה שבלב שרואה אדם בחיי נפשו אע"פ שאינו רואה המהות דנפש ממש מ"מ נתאמת אצלו מציאות חיות הרוחני' דנפשו שהוא חי בעצם בהרגשה והכרה עצמי' ממש כו'. כך יהי' לע"ל שיהי' בחי' ראי' והכרה עצמי' בכל אדם, וגם בבהמות וחיות במהו"ע אלקות שהוא המחי' את הכל מאין ליש ממש כאלו רואי' בעיני בשר ממש כמו שמכירים ורואים בחיי נפשם ממש כן יהי' ראי' אלקות בכח הפועל שלהם תמיד. אך זהו בבחי' חיצוני' כטבעי' חיות הנפש בכל בע"ח, והרי גם לע"ל ודאי יהי' הפרש בין אדם לבהמה כעכשיו ואע"פ שיתגלה כבוד הוי' וראו כ"ב כו' מ"מ יהי' הפרש בזה הגילוי עצמו בין אדם לבהמה, ובאדם עצמו בין פנימי' האדם לחיצוני' שבהם כמו שאו' ויאמר כל אשר נשמה באפו481 ה' אלקי ישראל מלך כו' והוא כמארז"ל שיאמרו קדוש לפני הצדיקי'482 כמ"ש כל הנותר בציון כו' קדוש483 יאמר לו כו'. והיינו לפי שיהי' בנשמות ישראל בחי' ראי' פנימי' ועצמי' ממש שלמעלה מהכרה זו הטבעי' שיכיר כל בשר כמו שאו' וידע כ"פ ויבין כל יצור כו' כמו שמכיר חיי נפשו שאין זה רק חיצוני' האור האלקי המחי' הכל מאין ליש. אבל הנחמות שמדברים לע"ל זהו בראי' פנימי' ועצמי' דנועם ה' דוקא והוא בבחי' פנימי' ועצמו' דא"ס ממש כמו שהוא בבחי' שעשועי המלך בעצמו'484 קודם הצמצום הראשון במל' דא"ס בקו"ח להיות מל' כ"ע כו', והיינו פנימי' התענוג הפשוט ועצמי' שבח"ע ורצה"ע שבתו"מ שלמטה שהאיר במ"ת בלבושי' גשמיי' דמעשה המצות בסו"מ וע"ט בפו"מ כמו לא תרצח485 כו', ולע"ל יתגלה מן ההעלם דלבושי' הללו כי יעובר רוח הטומאה כו' ולא יהי' אור דתו"מ בבירורי' דעה"ד טו"ר כלל רק כמו שהן למעלה בפנימי' ועצמי' דא"ס ב"ה שא' רחבה מצות"ך מאד486 כו' שזהו שכר המצות בעוה"ב שנק' עדן כו'. ואז נאמר ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות דמה שעכשיו מתלבש מעצמו' ופנימי' דתענוג הפשוט בתו"מ שלמטה יתגלה ולא יכנף עוד והיו עיניך רואות באור העצמו' הזה כמ"ש באורך נראה אור487 שזהו באורך העצמי דתו"מ נראה אור העצמו' ממש בעוה"ב כו' של, דלפי שעמך בטל וטפל גם מקור כל החיים שהוא מקור כל התענוגי' העליונים שבע"ס דאצי' ולמעלה עד מל' דא"ס שבקו"ח כו' וד"ל.
והנה הגם שאפי' בבע"ח יהי' הכרה טבעי' באלקות בתמידו' בכל הברואים לע"ל כמו ושמך נורא על כל כו' בהכרה בחיו' הנפש ויותר מזה, מ"מ בחי' ראי' עין השכל בנקודת הלב בכאו"א עכשיו בעונג עצמי בתפלה דשבת וגם כמו דחול בעומק חכ' שבלב כנ"ל יותר עליון הרבה מצד שמלובש בזה בהעלם מעין בחי' ראי' פנימי' ועצמי' דנש"י בעצמות א"ס ממש כמו בשבת גם עכשיו מאיר קצת מעין זה דלע"ל וכנ"ל בכ"ו כל"ח כו' וכמו בג' סעודות דשבת שאו' דא היא כו' ואין הגשמי' דמאכל שבת מגשם כ"כ וכמ"ש ולא פרש שבתכם488 וכמו המאכל דמן שהי' ממוצא פי הוי' ממש כמו שיהי' לע"ל לאחר הבירורים דרפ"ח כו' שא' והגש"ם489 חלף והלך לו כנ"ל וד"ל. וכמו"כ יש מעין ראי' ותענוג העצמי דלע"ל בנש"י גם עתה בכל יום במעשה המצות שיש יחוד עליון דקוב"ה ושכינתי' שהוא הוי' ואלקי' ד"ע וד"ת כידוע רק שהוא בלבושים והעלמו' דמעשה המצות, ואמנם יש בזה בהעלם מעין דלע"ל ממש שלא יכנף עוד כו' שהוא יח"ע דהוי' ואלקי' לע"ל שיוציא חמה כו' למהוי אחד באחד למטה כמו למעלה ממש כנ"ל. ולכך צריך ג"כ עכשיו לשמוח ולהתענג על ה' באה"ר בתענוגי' באו"י ואו"ח ברו"ש כנ"ל בשמחה של מצוה דוקא, וכמ"ש למעלה בענין עבדו את הוי' בשמח"ה דקאי בעבודה דמצו' שביום דשמחה בצפרא כו' ויש בזה רו"ש ג"כ אך שמתכללי' כא' ממש, והוא במ"ש עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה במקום גילה עצמה בשמחה של מצוה תהא רעדה ופחד אלקי' בפנים או שמחה בפנים ורעדה בחוץ כנ"ל. וכמו שיהי' לע"ל דכתי' ויספו ענוים שהן צ"ג בתו"מ דעכשיו בהוי' שמחה העצמי' בתענוג הפשוט דעוה"ב כנ"ל, ואביונ"י אדם שהן בע"ת בקדוש כו' שהוא מהיפוך חושך לאור שצ"ג נעשה בע"ת שמזה יפול היראה ופחד מקרוב ממל' דא"ס עצמו כמו תפול עליהם490 כו' דקאי לע"ל שנמצא ה"ז כלול מב' הפכי' ממש דרו"ש כא', שזה יהי' לע"ל שא' שם נשמחה בו בשמחה ותענוג עצמי בראי' הפנימי' הנ"ל לחזות בנועם ה' ובתוכו יש רעדה ופחד הוי' שבראי' מקרוב ממש כמ"ש כולם ידעו אותי ממש מקטנם491 כו'. ולא כמ"ת שגם שכל העם רואים כו' רואים את הנשמע492 כו', אבל אין זה רק באוא"ס שבח"ע בקול ודבור דד"ת בהעלם ולבוש וכמ"ש קול דברים אתם כו' ותמונה כו' זולתי קול493, וכך גם עכשיו קול התורה שנתפס בהן כמו בהיכל ק"ק ממש ועכ"ז זהו בלבוש שלא, אדאור דתור' שא' עוטה אור כשלמה494 וכן במעשה המצות כנ"ל. משא"כ לע"ל שא' ולא יכנף עוד כו' אפי' בלבושי' דאור דתורה כ"א בראי' המהות פב"פ כמ"ש אל יתהלל חכם כו' כ"א השכל וידוע אות"י495 ממש וע"כ כולם ידעו אותי בשוה ממש ולא ילמדו איש את רעהו496 כו' למעלה מבחי' חכ' דאדם. ומעין זה יש גם עתה בהעלם עכ"פ במצות מעשיות שמהן דוקא יהי' שכר דעוה"ב שעין בעין יראו497 כו' למעלה מעין בעין שהי' במ"ת מטעם הנ"ל (וזהו בברכו' המצות דוקא (כמשי"ת) וד"ל.
וזהו ענין ברכת המצות, דהנה ארז"ל ע"פ כי טובים דודיך מיין498 עריבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה499 והן ברכת המצות שהן מד"ס500 יותר מיינה של תורה בפנימי' הסוד שבתורה דיין גימט' סוד501 שיתגלו טעמי תורה בימות המשיח502 כו'. וזהו פלא גדול דברכו' המצות דרבנן שתקנו קודם גוף מעשה המצות עובר לעשייתן503 דוקא שזהו קודם גופו של יח"ע דקוב"ה ושכינתי' שנעשה במצוה504 עצמה כידוע, וא"כ למה א' דעריבים עלי ד"ס שהן ברכות המצות יותר מפנימי' טעמי [oldpage_תפה] המצות שיתגלו לע"ל (ומ"ש ישקני מנשיקות פיהו505 זהו ברכות המצות שמד"ס שמחמתם יתגלו טעמי המצות כמ"ש במ"א). אך הענין הוא כידוע בשרש ברכת המצות שהוא בבחי' מקיף דכת"ר שלמעלה מן החכ' דתו' (אפי' מבחי' טעם כמוס לרצה"ע הנק' טעמי תו"מ כו'), והוא הממשיך כח ועוז גדול בבחי' ההעלם דמקיף זה להיות גוף היחוד דהוי' ואלקי' שנק' קודב"ה ושכינתי' במעשה המצות ולכך מברך עובר לעשייתן דוקא ואם לא ברכות המצות לא נעשה גוף היח"ע הזה במעשה המצות כו' וד"ל. והטעם הוא לפי שצריך להמשיך מעצמות א"ס ב"ה ממש שהוא מקור כל המקיפים דכתר שהוא הרצון הפשוט שבמצות שימשיך כח ועוז להיות יח"ע דהוי' ואלקי' שיתאחדו בחי' ד"ע וד"ת כא' ממש כנ"ל, והוא באמרו בברכו' המצות ברוך אתה הוי' אלקינו דוקא שענין אלקינו זהו המיוחד אלינו כמו יאר ה' פניו אליך506, ומטעם הזה הוי' זה הוא אלקינו בלי שום הפרש כלל בין הוי' לאלקי'. ולא כמו בכל בחי' ההשתלשלו' דהוי' ואלקי' שהוא כשמש ומגן כו' דחיצוני' דשם אלקים מלביש לשם הוי' כמו הכלי המגביל את האור כו', אבל הוי' הפנימי' שיאר הוי' פניו אלינו גם שם אלקי' שבו הוא שוה לבחי' הפנימי' של הוי' בלי מסתיר ומעלים כלל לשם הוי'. ואין הפרש כלל בין הוי' לאלקי' שהחיצוני' דכלי הוא כמו הפנימי' דהוי' ממש בלי הבדל כלל בין שלא, בפנימי' לחיצוני', וכמו הוי' אלקיו עמו507 כו' דהוי' הוא אלקי"ו עמו בבחי' התכללות כא' ממש, וכמו שא' יעקב והי' הוי' לי לאלקי' בלי צמצום כלל, והוא ע"י תו"מ דוקא ששם הוי' המלובש בשם אלקים בתורת הוי' ומצות הוי' אין חילוק והפרש כלל בין אור לכלי בין פנימי' לחיצוני' דכולו פנימי' ועצמיו' ממש ובבחי' פנימי' ועצמיו' ממש אין חילוק והפרש בין פנימי' לחיצוני' באו"כ (וראי' לזה ממכתב אלקי' בלוחות הראשונות שמב' עבריהם כתובים508 בשוה ולא פנים ואחור מטעם זה שלוחות הראשונות הי' בבחי' פנימי' דח"ע העצמי' שאין שם בחי' חיצוני' כלל אלא כולו פנימי' ועצמי' (וכן אותיות דתושב"כ דתוה"ק דס"ר נש"י הן מתקשראן שם509 (כמשי"ת). וע"כ א' מי כמוכה באלים הוי'510 שהוא בחי' ת"ת שהוא בחי' פנימי' דשם הוי' שבתורה שנבדל מחו"ג דאל ואלקים511 במה שהכלי שלו בשם אלקים אינו מסתיר לאור כלל מטעם הנ"ל (כמ"ש במ"א).
וזהו שאו' ברוך אתה ה' אלקינו דכמו שבשם הוי' למעלה בפנימי' דחכ' דתורה וגם במצות אין הכלי מסתיר לאור מטעם הנ"ל, כך הוא בנש"י שהן ג"כ בפנימי' ועצמו' דשם הוי' כמ"ש יאר ה' פניו דוקא אליך והוא בהתקשרות נשמתם באותיות התורה, דג' קשרי' הללו דישראל ואוריי' וקודב"ה הכל אחד512 הוא שהוא הכל בפנימי' ועצמו' דוקא שהאו"כ פנימי' וחיצוני' שוין ממש כנ"ל. וזהו הוי' אלקיו עמו דוקא כי חלק הוי' עמו513 כו' ולכך יכולים לומר הוי' אלקינו ממש בלי הפרש כלל בין הוי' לאלקינו (וכן יעקב שא' והי' הוי' לי לאלקים זהו כשיתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש שהוא לחם דתורה ולבוש דמצות514 כידוע), וכמו מי כהוי' אלקינו515 כו' שמיוחד פנימי' שלו אלינו. וזהו שאו' בא"י אלקינו בברכות המצות דוקא שזהו להמשיך יח"ע גם בהוי' ואלקי' דסובב וממלא שיהי' ג"כ בפב"פ בלי העלם ולבוש כלל כמו שיהי' לע"ל כנ"ל. וזהו אלקינו מלך העולם דהיינו שגם בחי' שם אד' אדון כל הארץ שבא כמו כח הפועל בנפעל שעכשיו הוא בצמצום והסתר שהוא בחי' אלקים המצמצם לשם הוי' יהי' כמו בחי' אלקינו שמיוחד בשם הוי' בפנימי', והיינו שיהי' אלקינו דוקא מלך העולם כמו שיהי' לע"ל דלילה כיום יאיר והלבנה תהי' כאור החמה כו' שהוא ד"ע וד"ת שוין ממש, וזהו לפי שהוי' אלקי' יהי' מלך העולם מפנימי' דמל' דא"ס במל' דעשי' כו' (וכל זה לפי שקדשנו במצותיו דוקא שהן במצות העליונים שבפנימי' ועצמות התענוג הפשוט דא"ס וציונו שלא, גלעשות למטה יח"ע זה בהוי' ואלקי' כו', שזהו שנעשה ע"י ברכות המצות דוקא שהן בבחי' מקיף העליון דכת"ר כנ"ל וד"ל. ושרש הענין הוא לפי שבשם הוי' דתו"מ הוא בחי' עצמיו' רצונו ועצמיו' שכלו ומדותיו כידוע ע"כ גם בלבושי' דשם אלקי' כמו בהתלבשות דתו"מ למטה בדברים גשמיים אין הכלי ולבוש מסתיר כלל כמו לע"ל כנ"ל וד"ל.
וזהו מ"ש אני ראשו"ן ואני אחרו"ן ומבלעדי אין אלקים כו' וא' בזוהר ובר"מ בפי' ומבלעדי באמצעית'516 כו', דהנה מ"ש אני ראשון זהו בבחי' פנימי' ועצמו' דמל' דא"ס שנק' שעשועי המלך בעצמו ממש שנק' אני ראשון ממש ששם הוא בחי' פנימי' הח"ע דתו"מ שלמעלה שיתגלה מהם בעוה"ב, וזהו ואנ"י אחרו"ן בעוה"ב שנק' יום אחרון וכמו ותשחק ליום אחרון517 כו' שיתגלה מהעלם דעצמו' התענוג הפשוט כנ"ל, ומבלעדי באמצעית' דהיינו עכשיו ובכל ו"א שנין דהוי עלמא518 עד עוה"ב באלף הז' אין אלקי' פי' אין בחי' אלקי' שיהי' מסתיר על שם הוי' כי הוי' הוא האלקי' ממש בלי הפרש כלל בין או"כ כנ"ל. ומ"ש באמצעית' זהו דוקא מצד התלבשות דשם הוי' באלקי' עכשיו בין בההשתל' העולמות דבחי' סובב וממלא כידוע במ"ש כי שמש ומגן כו' ובין בפנימי' דשם הוי' ואלקי' בהתלבשות בלבושים דמצות שזהו בחי' קו האמצעי דת"ת דתורה בשם הוי' שע"ז אמרו מי כמוך באלים הוי' כו' וכן אין קדוש כהוי'519, שאין אלקי' מצמצם אורו כלל לפי שהכלי כמו האור מטעם הנ"ל גם עכשיו כמו שיהי' לע"ל ממש וד"ל (וזהו כי ישר הוי'520 ישר יחזו521 כו' וכן ויהי בישורון522 כו' שזהו כמו קו המשקולת שהולך ביושר מראש לסוף בלי נטי' לימין ולשמאל, וזהו מצד קו האמצעי דת"י523 שנק' אמצעיתא כידוע בענין ראש תו"ך סו"ף שנק' אמ"ת524 כו' ונק' ישורון525 כו'. ועיקר האמת בסוף שהוא כמו בראש שזהו ע"י האמצעי דקו"ח שהולך ביושר מלמעלה למטה בלי נטיי' לצדדי' כו'. וכך הוא אמת ויושר דתורה שנק' קו הישר ונק' ספר הישר526 כו' כמו כי ישרים דרכי הוי'527 בפנימי' דשם הוי' שבחכמ' בלי נטי' לחו"ג רק כפי קו המדה דקו"ח שהולך ביושר מלמעלה למטה. וזהו מ"ש אני ראשון קודם הצמצום שלא, דדקו"ח בתוה"ק שקדמה לעולם הנאצל ונברא528 כו' ואנ"י אחרו"ן בסוף בעוה"ב כנ"ל, ואנ"י אנ"י הוא בראש כמו בסוף ואין נטי' לצד אחר כמו אני הוי' כו' בלי שינוי כלל, וזהו רק מצד הקו האמצעי שממשיך ביושר בדרכי הוי' שהוא שם הוי' דת"ת דתור', וזהו ומבלעדי ובאמצעיתא [oldpage_תפו] דוקא שכולל ראש וסוף כו' וד"ל. וכמו"כ גם בהשתלשלו' אני ראשון קודם הצמצום הראשון שהי' הוא ושמו בלבד שזהו בחי' מל' דא"ס עצמו ואני זה אחרון במל' דא"ס שיתגלה במשיח ועוה"ב, ומבלעדי גם עכשיו מל' דא"ס מאיר עד מל' דעשי' ואין צמצום דבחי' אלקי' שהוא בחי' כח הפועל בנפעל מסתיר לפניו כלל וכמו שאו' אתה הוא כו', וכן אני הוי' לא שניתי כו'. וראי' ממ"ש אתה הוי' לבדיך529 כו' ממש ואת"ה זה עשית השמים כו' טה"ע וטה"ת530 וארץ עלמא דאתגלייא וימים כו' ואתה זה מחי' כו' בלי שינוי כלל דאתה הוא כו' כמ"ש ראו כי אנ"י אני הוא531 וכמו שא' אתה הוי' אלקי' שבא בגילוי כמו בעוה"ב אשר בחרת באבר"ם532 כו' ונק' אברהם בה"א אב המון גוים כו' להפוך חוש"ך לאור כי מצאת לבבו נאמן533 בכלי כמו באור דהיינו בגופו כמו בנשמתו ממש כמו בעוה"ב ע"כ וכרות עמו כו' שיברר ז"מ דתוהו ותקם את דבריך534 כו' כמ"ש במ"א) (וזהו ענין עו"ז והד"ר לבושה535 (עוז תושב"כ והדר תושבע"פ) ותשחק ליום אחרון עוז זה אור דתורה שא' ה' עוז לעמו יתן536 כו' והדר זה מעשה המצות שנק' לבוש הדר בבחי' לבוש מל' אשר לבש בו המלך במ"ת537. ואעפ"י שהתו"מ הן עכשיו בהעלם בלבושי' כמו לבש ה' עוז דתורה538 כו', מ"מ לאחר הבירור השלם דתו"מ בעוה"ב תשחק בשחוק העליון יותר משהיתה התוה"ק שעשועי' עצמי' ומשחקת לפניו בכל עת539 כו', שזהו משחקת בתב"ל ארצו שהן ב' ארצות540 ארץ עילאה דעוה"ב שנק' ארץ החיים541 ארץ חפץ שלעולם ירשו ארץ541 וארץ תתאה כמו בג"ע דבריאה שב"פ גבו' גימ' רי"ו543 עולה גימט' תבל542 שזהו אוצרות חיים דח"ע וח"ת דתורה כו' וד"ל). וזהו ענין מ‘לך מ לך ימלוך544 עבר הוה ועתיד ראש תוך סוף כו' כמו שאו' אדון עולם אשר מלך545 בטרם כל יצור נברא שנק' מלך הקדוש מלך מרומם לבדו מאז שהוא מל'546 דא"ס547 קודם הצמצום כנ"ל, ומלך באמצעיתא זהו מל' דא"ס בקו"ח עד מל' שלב, אדמל' דעשי' עכשיו שזהו לעת נעשה בחפצו כל מרצון הקדום דעצמו' א"ס עד רצון שבמל' דעשי' אזי מלך שמו נקרא על עם נפרד כו', וימלוך לע"ל זהו בחי' סוף דיום אחרון במל' דא"ס הפנימי' שיהי' נצחיי' בחיי עולם כמ"ש וע"י יתיב548 כו', וזהו ואחרי ככלות הכל בתשלום הבירורים דרפ"ח כו' לבדו ימלוך כו'. וזהו הי' הוה ויהי' דשם הוי'549 בכלל כידוע, ורת"ס זה הכל בבחי' היושר בלי נטיי' כלל לימין ושמאל כמו בקו ההולך ביושר מראש לסוף באמת הבנין שמודד ביושר וזהו מצד קו המדה דתור'. וזהו ויהי בישורון מל"ך שהוא מלך המשיח550 בבחי' סוף שנא' וגבה מאד יותר מאדה"ר קודם החטא551 כידוע בענין אד"ם א"דם ד"וד מ"שיח552 שזהו ג"כ ראש תוך סוף ומאד מ"ם דמשיח קודם לא' דאדה"ר וזהו וגבה מאד והוא א' רבתי דאד"ם דדה"י553 כו' וזהו כמו אני אחרון ומבלעדי כו' הנ"ל וד"ל).
ועוד יתפרש במה שא' ומבלעדי באמצעיתא בחי' ממוצע, שגם בחי' הממוצע המקשר ומחבר שיאיר מעצמו' אוא"ס בעולמות היינו מבלעדי אין אלקי בחי'554 ממוצע, שגם הוא נמשך מכח ועצמו' דא"ס כמו כח המגביל כל גבול ומדה שהוא כח הצמצום דשם אלקי' גם הוא מכח הא"ס ב"ה שהוא כל יכול כו', ויש בו גם כח זה דשם אלקים המגביל כל מדה והוא שנק' בחי' ממוצע ואמצעי שיש בו מבחי' אור העצמות ומבחי' הנאצלים כו'. והענין הוא בב' אופנים א' בדרך כלל במה שידוע דאוא"ס למעלה עד אין קץ בעילוי אחר עילוי שנק' סדכ"ס, והב' מה שאוא"ס נמשך למטה עד אין תכלית והן ב' הפכי' ממש, ובכל ב' הפכי' בהכרח שיש בחי' ממוצע המחבר, שזהו פי' באמצעית' מאנ"י ראשון בסדכ"ס להיו' אנ"י אחרון יש באמצעית' בחי' אמצעי וממוצע כו'. והוא במקום גדולתו שם ימצא ענוה שלו לצמצם עצמו להיות אני אחרון מקור לכל ההשתלשלו' דאבי"ע, וזהו ענין שם אלקים שהוא כח המצמצם ומגביל כל גבול כו' והוא עצמו למעלה מן הגבול והיינו ומבלעדי אין אלקי"ם כו' שגם אלקי' זה בא מכח העצמו' כו' כנ"ל וד"ל.
ובדרך פרט יובן מזה במ"ש והחכ' מאין תמצא555 ואיזה מקום בינה אלקי' הבין דרכה556 כו', פי' החכ' יש בה ב' מדרגות א' כמו שהיא כאי"ן ממש והוא בחי' החכ' העצמי' דא"ס שלתבונתו אין מספר557 ונק' חכים ולא בחכ' ידיעא558 כלל וזהו שלב, בחכמה דתוה"ק, ובדרך פרט זהו חכ' שבכת"ר שנק' אנ"י ראשון אנ"י אותיות אין559 זהו בחי' ד"ע מיש לאין דכלא חשיב, והוא מה שהחכ' נק' אין ממש דאפי' אור צח כו' אוכ"ם הוא לגבי עה"ע עצמו ונק' ירא בוש"ת כידוע, וכמו תלמיד לפני רבו שבטל במציאות כך כח החכ' כמו שהיא מאי"ן האמיתי בבושה560 כו'. והב' מה שהחכ' מאין תמצא במציאות יש, והוא כמו גילוי אור הברקת השכל וכמעיין שנובע טיפין כו', וזהו אי"ן ליש דבינה שנק' נהר560 כידוע. וזהו אני ראשון באין דחכ' הקדומה שנבדל בערך הרבה ממה שאני אחרון אין הב' דחכ' שנעשה אין ליש כמו בחכ' דמע"ב שכולם בחכ' עשית, ויש בהכרח בחי' ממוצע ביניהן שיצמצם א"ע מא"ס דח"ע לאין דחכמה (כמו יהושע נער561 איידי דטריד למבלע562 לא פליט וכשנעשה ראש ומשפיע למקבלים זהו ירידה וצמצום גדול בענין הוי זנב לאריות וכו'), והממוצע זהו בחי' אלקי' דהיינו כח המצמצם לח"ע להיות נמשך למטה במקבלים וזהו אלקי' הבין דרכה כו'. וזהו בראשית דחכ' ברא אלקי'563 דוקא, וע"ז א' ומבלעדי באמצעיתא זה אין אלקי' שגם הוא בא מכח העצמו' והוא בחי' קו המדה דחכ' דתורה שבאה למדוד כל מדה בהשתלשלו' וכמ"ש מי מדד564 כו'. וזהו דאסתכל באורייתא וברא עלמא565 במדה ושיעור וכן אז ראה ויספרה566 כו' שז"ש בשביל התורה שנק' ראשית567 כמ"ש ה' קנני ראשית דרכו568 ובשביל ישראל שנק' ראשית569 כו' שמייחדי' יחוד פנימי במצות (כמשי"ת).
וזהו פי' הברכות דמצות ג"כ בא"י אלקינו מלך העולם פי' כמ"ש למעלה בענין מלך מלך ימלוך כו' וכמ"ש ה' מלך גיאות לבש כו' לבש ה' עו"ז דתור"ה שזהו בחי' הממוצע (כמשי"ת). דהנה מל' דא"ס כמו שהוא ברוממות העצמות ופנימי' דא"ס אין לו שיעור למעלה ונק' מלך מרומם לבדו וכמו נכון כסאך מאז570 כו' וכדי שישפיל א"ע להיות מלך גאות מל' כ"ע בקו"ח עד מל' דעשי' זהו צמצום גדול. וזהו אני ראשון ואני אחרון אני אין בחי' כתר מל' דא"ס אני ראשון שזהו מיש לאין כו' ואני אחרון מל' דא"ס אחר [oldpage_תפז] הצמצום בקו"ח וממוצע המחבר ב' הפכי' אלה הוא התורה ומצו' שז"ש הוי' אלקינו מזה דוקא נמשך ומתצמצם להיות נק' שמו שם מלכותו עליהם מלך העולם בכלל, וז"ש בי מלכי"ם ימלוכו571, וראי' מי"פ דמלכיו' בר"ה572 כמ"ש במ"א. והיינו לפי ששם הוי' דתו"מ הוא בחי' עצמיות השכל ומדות דמלך הקדוש ומרומם הנ"ל והארה וזיו הפנימי' שלב, גהזאת הוא שיורד למטה בתו"מ שזהו שנק' אלקינו ממש בלי שינוי כלל כנ"ל, ע"כ זהו בחי' הממוצע בין עצמיות המלך הקדוש בתוה"ק שזהו אני ראשון להתפשטו' מלכותו שנק' אחרון שיהי' נק' מלך העולם כמו כח הפועל כו', והוא בחי' אלקי' דתו"מ דוקא וכמ"ש אלקים הבין דרכה כמ"ש ה' קנני ראשית כו'. וזהו ומבלעדי אין אלקי' אף בפנימי' התו"מ שהן תומ"צ וישראל שנק' ממוצע כמ"ש בשביל ישראל שנק' ראשית שהן מייחדי' שמו העצמי' במצות ולכך הוי' אלקינו כו' וד"ל.
והנה מעתה אחר כל הנ"ל יובן בדרך פרט וכלל בפ' זאת במ"ש ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך כו' עד להעלות נר תמיד, דכלל ענין זה מדבר במעשה המצות כולן שיצוה לבני ישראל לעשותם שכללותם הוא מה שיקחו אליך שמן זית כתית למאור, פי' למאור שימשיכו מבחי' מאור דעצמות אוא"ס כל פנימית האור דתו"מ שזהו כדי להעלות נר תמיד דוקא, כי המצות נק' נר ותורה אור כמ"ש כי נר מצוה573 כו'. והיינו כדי להעלות נר דמצוה תמיד למעלה בבחי' פנימי' ועצמו' דא"ס וכמו אל מול פני המנורה574 יאירו ז' הנרות שהן כללות דנשמות ישראל שהן ז' נרות המנורה575 כי נר הוי' נשמת אדם576 בפרט ובכלל, ובנר מצוה דוקא יאירו נרות דנש' ישראל אל מול פני המנורה שהוא עצמו' דאוא"ס כמו שהוא בפנימי' הכת"ר כו' כמו יאר הוי' פניו אליך כו'. וזהו להעלות נר הוי' דנשמות ישראל לפני הוי' בבחי' פב"פ תמיד שהוא ע"י המצות דוקא כנ"ל בברכות המצות, שמטעם זה או' הוי' אלקינו דוקא וכמ"ש כי אתה תאיר נרי577 כו', ע"י המצות שנק' נר נמשך ממאור להמשיך להאיר אור הפנימי' ועצמו' דרצה"ע וח"ע להאיר לנש"י שהן נרות המנורה בכלל, וזהו להעלות נר תמיד בכללות דז' נרות המנורה והוא ע"י מה שתצוה לבנ"י ויקחו אליך שמן כו' (כמשי"ת). והנה תחלה יש להבין בתוספת ביאור למה ע"י המצות דוקא או' הוי' אלקינו כמו הוי' אלקיו עמו כו' שזהו יחוד פנימי' דהוי' ואלקי' בלי העלם ולבוש חיצוניו' כלל, אלא כולו בחי' פנימי' ועצמיו' שזהו כל ענין יח"ע ויח"ת שמייחדי' שמו העצמי בק"ש ב"פ כו' (והיינו בשביל ישראל שנק' ראשית כנ"ל, לפי שהן העושי' הכלים הפנימי' ועצמיי' לאורות העצמיי' כמצות שנק' נר ותורה אור כו', לכך הן בחי' ממוצע להיות מזה מלך העולם בחיצוני' ההשתל' כנ"ל).
והנה יש להקדים תחלה בשרש ענין המצות שנק' כלים פנימיי' ועצמיי' דוקא כמו שידוע בשרש רמ"ח מ"ע למעלה שנק' רמ"ח אברים דמלכא578 כו', ולכאורה הרי המשל ודמיון מאברי האדם הרי האברים הן רק כלים חיצוני' שמגבילים האור שלב, דוחיות בתוכם בערך הגשם אל הרוחני כחומר לצורה שמצומצם בו האור הרוחני ונק' אדם חיצוני, ומה שקורא למצות רמ"ח אברים דמלכא זהו לשבח ומעלה יתירה שזהו שאנו או' שקדשנו במצותיו דוקא שנק' מצות הוי'579 שהוא בבחי' פנימי' ועצמו' דא"ס כמ"ש רחבה מצותך מאד והוא מצד בחי' או"מ דרצון העליון העצמי שבמצות כידוע. אך הנה ידוע שבמצות יש ב' ענינים א' כמו שהן למעלה ממש שנק' מצות הוי'580 מצותי ממש (כמו שה' מניח תפילין581 ומתעטף בציצית582 ועושה צדקה583 בחסד עליון דאצי' שנק' דרועא ימינא דקוב"ה וכן עוסק בתורה584 בחכמה מוחא כו' וכה"ג שזהו בבחי' אדם העליון דאצי' כידוע). והב' כמו שהמצות נעשי' למטה בדברים גשמיי' דנוגה בתפילין בקלף גשמי וציצית בצמר כו' וכה"ג, דאע"פ שנקראי' בחי' כלים מכלים שונים להאיר בהן בחי' גילוי אור דרצה"ע ממש כמו שהוא למעלה במצות העליונים הרוחני' דאצי' באו"כ, ויש בהן בחי' קדושה העליונה ממש כמו שאו' שקדשנו במצותיו דקדושת העצמי' דמצותיו ממש שנק' רמ"ח אברים דמלכא כו'. מ"מ הרי המצות מלמטה שנעשי' בדברים גשמיי' נק' בחי' בירורי' שמתברר ועולה מדברים גשמיי' דנוגה דעשי' כו' ועולים למעלה באצי' להיות בבחי' כלים לאורות דאצי' וכמא' ועשיתם אתם כאלו עשאוני585 ברמ"ח אברי' כו', ולכאורה אין זה מובן דהלא כבר יש מציאות או"כ באדם דאצי' כמו חסד דרועא כו' כנ"ל.
אך הנה הענין יובן במשל האברים למטה באדם שיש בהן ב' ענינים, א' חיצוני' האברים כמו שהן בחי' כלים מגבילים אור וחיות שממוזג בכאו"א כפי טבע בריאותו מתולדתו בבטן להיות חומר לצורה הרוחני' שבו, ואע"פ שהיו האברי' תחלה בקטנות ואח"כ הם מתגדלים גם זה הגידול בא בטבע הבריאה כמו שגדל החיות הפנימי' שלו שהוא האור וחיות שבנפשו שנמשך ממנה אור וחיות לכל אבר כו'. ונמצא שהאברים אע"פ שהן כלים חיצוני' בגשם לרוחני' ומוגבלים מ"מ הן נחשבים במהות ועצם א' ממש עם האור וחיות הרוחני ממש והיו לאחדים בלי הפרש כלל ביניהן. וראי' ממה שהאדם מרגיש בחיי נפשו הרוחני' כשכל הרוחני שבמוח וראי' הרוחני' בעין והילוך ברגל וכה"ג בשאר הכחות דנפש ואורות חיות האברים ה"ז ממש הרגשה בעצם האברים שהן חיים וקיימי' באור וחיות זה בכלל ובפרט בכל אבר, וכן התנועה באבר הגשמי הוא עצמו התנועה ברוחני' שבו ואין לחלק ביניהם כלל. וכמו בהקיץ שמרגיש החיות באברים ומניע האור והכלי שהוא הצורה וחומר כא' כך הוא בשינה שחיות הכללי במוח ולב בהסתלקות מ"מ החיות נשאר באברים וישנם במציאותם ממש בצו"ח שלהם כמו בהקיץ שלג, אממש כו', שההרגש בצו"ח בהעלם והתנועה בגילוי בחיות דקטנות וצמצום הנשאר באברי' כמו שהן מתחלת עצם הווייתן בתולדה שמאותו מקור שנולד מאין ליש הנפש עצמה הרוחני' וכחות שלה הרוחני' משם נמצא ונתהוה החומר של האברים (כמ"ש בע"ח דבנין הכלים קודם לאורות586 כמו בולד שהתהוות של החומר קודם ליצי' הנפש הרוחני' כו', לפי ששרש הכלים מבחי' או"מ587, ואם התהוות הצורה קודמת מ"מ מתהוי' הצו"ח כא' במהות ועצם א' ממש בחכמה [oldpage_תפח] מוחא המוח הוא בחי' כלי עצמי' לאור השכל והעין כלי עצמי' לראי' וכה"ג, וע"כ אין לאבר חילוף ושינוי בבריאה כלל ואדרבה עיקר המוח באדם הוא באברי' החיצוני', לפי ששרש חיצוני' האברים למעלה מפנימי' דאור וחיות מטעם הנ"ל וראי' מתחה"מ588 כידוע וד"ל). ונמצא מובן שהאברים מתחדשי' מאין ליש במציאותם בחידוש מעיקרו כמו האור וחיות דנפש עצמה כמו גם בעת השינה שנמשך חיות לאברים ממקור החיות דנפש ממילא שצריכה לקבל אור ושפע חדשה ממקורה למעלה כו'. וזהו מה שנדמה לאדם שהוא חי ואבריו חיים וקיימים ממילא כמו טבע הכרחי' החיות בכל בע"ח מתולדתו (שנק' בל"א נ„טור) שמתקשר הרוחני' בגשמיות דאברי' ממילא ומאליו מצד הדם הוא הנפש כו' אע"פ שאין ערך לגשם לגבי הרוחני כידוע מ"מ כאשר נעשה החומר מוכן לקבל הצורה הרוחניות ממילא מיד נמשך הצורה בחומר כראי' בעין ושכל במוח וכה"ג וד"ל.
וענין הב' באברי האדם היינו מה שע"י בחי' ממוצע כמו המזון דמאכל מחבר ומקשר בחי' הרוחני' דאור וחיות בחומר האברי' שאין זה דבר חדש מעיקרו כלל, כי הרי התלבשות והרכבת חיות הרוחניות באברי' ממילא בא בקיום חזק מצד טבע הבריאה מתולדתו כנ"ל עד שהן עצם אחד ממש, וחידוש חיותם ומציאותם נק' חידוש מעיקרו ממקור התהוות הצו"ח דנפש האדם וכל בע"ח. רק שבלא מזון ומחי' כלל הי' האור וחיות הרוחני' מסתלק מן החומר שמלובש בדם והרכבת ד"י גשמי' כמו בתענית שמתחלש הכח הרוחני, אע"פ שחלישות כח זה אינו ברוחני מצד עצמו כ"א מצד הכלי והחומר כחלישות כח הרגל להילוך והיד לעשות והמוח להשכיל והעין לראו', מ"מ זהו חלישות הכלי בא מצד הסתלקות הצורה מפני שאין דבר שיחזק הצורה בחומר והוא גרעון החומר מקלקול וחלישות הדמים כו' וכמו בזקן וחולה וכה"ג. אך ע"י המאכל או הרפואה שמחזק כח הדם שבאברים הוא הסיבה מה שיחבר ויקשר הצורה בחומר שיאיר בתקפו כמו שהוא בעצם בריאותו (שנק' נ„טור כו'), והיינו ענין גידול החיות באברים בכל משך זמן קיומו שמתקיים ע"י המזון כמו על הלחם שיחי' האדם כי לחם לבב אנוש יסעד589, דהיינו מה שמחזק הכח וחיות הרוחני' שיתחבר באברים שהן החומר עד שכלי המוח יקבל יותר צורת השכל והעין יקבל יותר הראי' והיד למלאכה ורגל להילוך וכה"ג. אבל לא שע"י המזון שלג, בומאכל נמשך אור וחיות חדש מעיקרו ממש כי זהו נמשך מכבר כנ"ל רק שמחזק חיות הנפש בגופו לבלתי תצא, כמו בהתעלפות מהעדר המזון והחולה מקלקול הדמים וקלקול החומר. ואע"פ שמתחזק האדם בתוס' כח וחיות באברי' ע"י המזון אין זה תוס' מחודש מעיקרו כלל רק האור וחיות שכבר במציאות בנפש מתפשט בכלים יותר, ונמצא אינו גורם רק התקשרות וחיבור הרוחני' בגשמי' שיהי' זה בתמידות ולא יופסק, וזהו שנדמה לאדם שמתחדש חיותו בכל יום ויום. ובאמת אין זה חדוש מעיקרו כי גם בחי' התקשרו' הצורה בחומר כבר הוטבע בתולדה מבטן רק שאין לו קיום בתמידות אם לא ע"י המזון שעושה התחדשות תמידי בחיבור הצו"ח בכל יום להחזיק האור בכלי שלא יסתלק, אבל באמת א"ז חידוש גמור מה שמתחדש חיות שלו בכל יום ע"י מזון כי גם בשינה מתחדש הצו"ח כא' כו' רק זה ענין גידול וחיזוק האור בכלי כ"ז משך קיומו בעולם כנ"ל וד"ל.
והנה באמת אע"פ שמבואר למעלה דבאברים וכלים מצד עצם הבריא' מתאחדי' עם האור ולכך אין בהם שינוי וחילוף אע"פ שמגבילי' ומגשמי' הרוחני' כראי' גשמי' בעין מראי' הרוחני' וכה"ג, ויש בזה חידוש גמור מאין ליש במקור התהוות הנפש בצו"ח כנ"ל. משא"כ במזון ומחי' שיחי' האדם על ידו שאינו רק חיזוק הצורה בחומר להעמידו על מקומו הראשון לבד ואין בזה חידוש מעיקרו כלל רק כממוצע כו'. אמנם עכ"ז באמת יש יתרון מעלה הרבה לבחי' הממוצע הזה דמזון אע"פ שהוא גשמי יותר מאברי' שהן כלים עצמיי' עכ"פ, במה שמחבר ומקשר הצורה הרוחני' בחומר בתוס' אור וחיות רב הרבה יותר מעצם הבריאה בהתקשרות דצו"ח יחד כמו ולד בבטן האם, כי הלא מה שמתחבר הצורה בחומר בטבע הבריאה ה"ז בא בצמצום גדול מאד בבחי' שינוי המהות מרוחניות לגשמיות כידוע בענין אדם א' דם, שמבחי' הגשמי' שברוחניות נמשך רוחניות בגשמי' כצומח דחטה ועשב שמכח הצומח הרוחני מתגשם לגדל ולהצמיח החטה ועשב בצמיחה גשמי' בחומר העשב כו'. כך רוחניות הזאת דצורה בחומר האברים אף בגידולו בבטן האם אינו בא רק מצמצום וקטנות דנפש הרוחני' בעצם ולכך אינו מאיר באברי' רק בבחי' קטנות בהעלם גדול כעיבור הולד בבטן, וכמו"כ בשינה שהפנימי' דאור וחיות דשכל ומדות וגם רוח דנפש דדם ובשר נשאר רק בקטנות מאד כמו בתנועה גשמי', והיינו לפי המדה שצריך להיות בחיבור הרוחני' בגשמי' לבד בלי תוס' אור מחודש לעולם כו'. משא"כ בלידת הולד שיצא במהות ברי' בפ"ע רק שיונק משדי אמו יש לו אור וחיות בגילוי רב יותר בכל האברים גם בהרגש ותנועה וראיה ושמיעה והילוך כו', אף שהוא ג"כ בדרך בריאה טבעי' כנ"ל. וכמו"כ בהקיץ אדם מן השינה יאיר אור השכל במוח והראי' בעין בהתפשטו' וההילוך ברגל בחיות מחודש והיד בפעולה וכה"ג, שלג, גשזהו רק התפשטו' האור וחיות בכלים ואברים ביותר שאין זה כלל בשינה או בעיבור הולד בבטן אע"פ שכבר נמשך בגופו אור וחיות הצורה כו'.
וכמו הפרש גדול הזה בין שינה לבהקיץ ובין עיבור ללידה כך יובן עוד הפרש גדול הרבה יותר מזה גם בין לידה או בהקיץ לגידול האדם וקיומו בחיות נפשו בגופו כל ימיו ע"י המזון ומאכל כנ"ל בכל ימי משך קיומו ע' שנה, דגם שהמאכל ומזון גשמי אבל עי"ז יש חיבור וקשר הרוחני' דנפש כמו שהוא בעצם ממש שיתפשט כל כוחו' שלה בתוס' אור מחודש בגילוי רב גם בכלים שהם האברים הגשמי', כמו שע"י החיזוק כח המאכל בדם הוא הנפש יתוסף כח הרוחני כמו שהוא בנפש עצמה לפעול כל מלאכה וכן [oldpage_תפט] יתוסף כח העין לראות ואוזן לשמוע והשכל במוח להשכיל כל חכ', שבכל זה נראה רק כח התפשטות אורות בכלים בתוס' מרובה על עיקר עצם הבריאה דצו"ח בתולדה, כמו אומן יד בכל מלאכה ע"י הפעולה שבא בחידוש הכח הרוחני שמתגדל בה משך זמן רב מידי יום ויום דוקא נעשה אומן גדול. וכן איש החכם בעסקו בלימודי' שכליי' כל ימיו בכלי המוח הגשמי דוקא ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה590 עד שנק' זקן שקנה חכמה591 ממקורה שנתגלה בו כל העלם דחכמה מאין ליש. וכך במדות שבלב בחסד שנמשך בלבו ע"י חיבור האור בכלי בתוס' מרובה במה שפועל ועושה חסד רב ה"ז תוס' אור בכלי למעלה מכפי המדה שהי' בתחלה. וכן בכל ציור אדם באו"פ שבכלי' שנק' גידול וצמיחה מקטנות לגדלות בכל משך זמן קיומו, שכל זה אינו אלא ע"י חיזוק זה דאור בכלי ע"י המזון ומחי' שמחזק כח שכלו ומדותיו ופנימית חיות האברים הרבה יותר מעצם הבריאה שלהם בצו"ח כו'. וזה הפרש גדול יותר מבחי' לידה דולד על עיבורו ובהקיץ על שינה הנ"ל שגם בהקיץ או בלידה אין תוס' מחודש בפנימי' הצורה כלל כו'. ונמצא מובן בדרך כלל שגם שיש מעלה באו"כ בתולדה שהן עצם אחד ומחודש מאין ממש כנ"ל, מ"מ אין זה רק בחי' חיצוניות לבד בכלל שהוא חיצוני' וקטנות האורות בחיצוניות וקטנות הכלים שהן האברים, אבל בחיזוק האורות בכלים ע"י מזון שמגדל כל ימיו כנ"ל, אע"פ שאינו אלא חיזוק לבד כנ"ל יש בזה תוס' מרובה וחידוש רב בפנימי' ועצמי' הרוחני' שיאיר כמו שהוא ממש בפנימית האברים בלא בחי' חיצוניות כלל וכלל וד"ל.
שלג, דוהנמשל מכל הנ"ל יובן תחלה בנשמה האלקי' הרוחניות שהוא בבחי' צו"ח או"כ ברוחניות ומזה יובן בדוגמא למעלה בבחי' אדם דאצי' (ואדם דבריאה) שהוא בחי' זו"נ דאצי' כו'. דהנה גם הנה"א יש ב' מדרגות ברוחני' האלקי', א' בחי' הצורה שהוא עצם הנפש הזאת האלקי שכלולה מרצון ושכל אלקי ומדות אוי"ר אלקי', ולמעלה היינו חב"ד חג"ת נה"י בכלל וג' כלים מוחא ולבא כו' כמו באדם הגשמי וכן יש פרטי אברי' פנימי' וחיצוני' כיד ורגל כו'. שהרי ידוע בשרש הנשמות שהיו תחלה בבחי' עיבור בבטן המל' שנק' אם הבנים ונק' אימא תתאה592 וכמ"ש בזוהר דכל נשמה הוה קיימא593 כו' שזהו אוצר הנשמות594 ששמו גוף595 כמבואר בדרז"ל, וכמ"ש כמו הרה תקריב ללדת596 כו' שנק' אשה הרה וכמ"ש במשנה כאשה עוברה597 כו' וכמו בגלות שנק' עיבור כו' (או שינה598 בקטנות המוחי' ומדות). וכמו שבעיבור יש בנין החומר כמו בנין הצורה כנ"ל, כך הוא בנשמות האלקי' שהוא בא בדרך טבע הבריאה מאין ליש כמו אתה בראת יצרת599 כו'. וכמו שרואי' בגילוי בנה"א במהות ועצמו' שלה ברצון ושכל והשגה אלקי' שאין כל א' דומה לחבירו600, יש שכל משיג כך וכך, ויש שכל משיג באופן אלקו' באופן אחר כל א' לפום שיעורא דילי'601 עד שהי' ס"ר דיעות, כמו בנים רבים שמתולדה שלהם בבטן אמם מובדל זה מחבירו כמ"ש בזוהר בלק על מראש צורים602 כו' דמסט' דאימא אתמתח כו' שהוא התפשטו' הנה"א באוצר העליון בבחי' עיבור המוחין ומדות (ומסט' דאבא נמצא עצם הנשמה טרם שמתפשט בשכל ומדות באו"כ כו' וכמ"ש במ"א שזהו תושב"כ שנק' מוסר אביך שהן ס"ר אותיות604 שלה ותושבע"פ נק' אמ"ך603 כו'). וא"כ בהכרח לומר שיש בחי' חומר לצורה זו ג"כ, והיינו בחי' כלי המגביל לאור במוח הגשמי בגוף. כך יש במוח חכ' בנשמה ומוח בינה וכן ראי' עין ושמיעת אוזן והילוך ברגל והכל בבחי' הרוחני', רק שנק' כלים ואברים כמו ילכו מחיל605 בהילוך רוחני בהילוך גשמי דרגל וזהו עלי' הנשמות מג"ע לג"ע ברגל דוקא. וכן הראי' בעין לאסתכלא ביקרא כו', וכן אוי"ר בלב ופעולה ביד ודיבור בפה כמו ששמע ב' רוחות מספרות606 זו עם זו כו'. וכמלאכי' שקוראין זא"ז607 כו' (שכך הן המלאכי' שנק' אברים דשכינה כמו רגלי השכינה ועיני ה' ואזני ה' כו' מארי דאשגחותא608 ומארי דידין ורגלי'609 כו' כמ"ש בזוהר), שכל זה אינו רק בבחי' כלים המתארי' לאור באותיות השכל ואותיות המדות כו' שבאופן כך וכך מתגלה אופן השגתו האלקי' ואופן התפעלות אוי"ר אלקי'. וכמו בכלים ואברים שלד, אשבגוף ונפש הטבעי' ממש שנולדו צו"ח יחד בבטן ונתקשר רוחניות בגשמי' והי' למהות אחד, כך הוא בנשמת האדם בצו"ח שלה שהוא כמו קשר רוחניות בגשמי' ממש ויש בזה בחי' קטנות וגדלות כו' בעיבור שהוא תלת גו תלת610 כו', שהמוחין ומדות בהעלם ולא נשאר רק צמצום דקטנות בחיצוניות האברים דנה"י כו', ובנש"י בגלות שמוחין ומדות שלהם בתכלית קטנות והעלם ולא נשאר רק בחי' נה"י שבנה"י שהוא אוי"ר דקטנות למעשה בלבד כו'. והגאולה נק' לידה611 כלידת הולד שנפקחו עיניו ויראה וישמע כו' כי יאיר אורות בכלים כו', כך לע"ל יהי' ראי' עין השכל האלקי בנשמות ויפקח עיני כל נשמות ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' כו', כמו בראי' חושי' וכמו וראו כל בשר612 כו' וכן לחזות בנועם ה' כו' וכן האוזן תשמע וכה"ג בכל ציור אברים דנשמות שיהי' אז בבחי' לידה, וכמו ההפרש ממש בין בעת השינה להקיץ שבהקיצו יאיר שכלו במוחו ויבחין וידע הכל וכן המדות בלב והראי' בעין והילוך ושמיעה כו' והילוך ברגל (ומטעם זה אין זה פלא כ"כ מה שלע"ל יכירו וידעו כולם במהו"ע אלקו' כמו בראי' מקרוב ממש כמ"ש כולם ידעו אותי ולא ילמדו איש את רעהו בהשגות שכלי' כעכשיו ויהיו בביטול תמידי בלי הפסק יותר ממלאכים דעכשיו אע"פ שהן כמו אברים כו' שאין זה רק בכח אלקי המצומצם בהם כו').
ומעתה יובן ב' הענינים הנ"ל באברי' דאדם הגשמי שכך הוא ברוחניות דאדם דנה"א שנק' אדם דבריאה כאדה"ר בג"ע קודם החטא כו' שהי' עקבו613 כו' כמ"ש במ"א שהי' ראשו בבריאה614 וגופו ביצי' ורגליו בעשי') וכך בא"ק אדם דבריאה615 בכללות הכל, עקב דא"ק מסתיים בסוף העשי'616, וזהו שנק' עקבו' משיחא617 וכמו רגלי השכינה למעלה כו' וכהארץ הדום [oldpage_תצ] רגלי618 כו'). שענין הא' הוא שהצו"ח מתחדשי' בחידוש גמור מאין ליש והן עצם א' בלי שינוי וחילוף שהרי נק' בעל מום בחסרון אבר גשמי כו'. וכך הוא בחומר לצור' דנשמה כמו שנפגם צלם אלקי' דנשמה בחטא כמו ונפש כי תחטא619 שזהו עושה חסרון אבר בפגם העין והאזן ויד ורגל וכה"ג כמו בעין ואוזן ויד ורגל גשמי בגוף ממש כו', ועכ"ז אע"פ שמתארי' הכלים ומגשמי' לפנימי' ועצמי' דאור הנשמה נחשב עצם ומהות א' כנ"ל. ולכך הנשמות צריכים לבא בנהר דינור וגיהנם620 עד שתתמרק וימולא בה כל חסרון ופגם באברים כו' וכאשר יתוקן הכלי ממילא נמשך האור כנ"ל, רק שיש בזה בחי' קטנות וגדלות כמו עיבור ולידה וכמו שינה והקיץ שיש הפרש גדול ביניהם אך שניהם הן בדרך בריאה בעצם (כמו נאטור). וענין הב' באברים הוא מה שמתחזק האור בכלי ע"י מזון ומחי' שאין זה חידוש מעיקרו בבריא' האו"כ שכבר ישנם במציאות כו' רק בלא מזון שלד, בומחי' הי' האור מסתלק מן הכלי כו', וכך הוא במזון הרוחני דנה"א והוא כמזון לחם דתורה שנק' מזון לנשמה כידוע וכמ"ש ותורתך בתוך מעי621 ממש כו', וכלחם גשמי יסעד הלב גשמי לחבר ולחזק האור וחיות גשמי בחומר כל האברים ממוח שבראש עד הילוך הרגל כנ"ל, כך בחי' מזון דתורה מחזק לאור וחיות האלקי' שבמוחין ומדות דנשמה שיאיר בתקפו וכח יותר כמו בחיזוק כח השכל והשגה האלקי' ובאוי"ר כו' בכלי' דמוחא ולבא דנשמה (יותר ממה שהי' לה בעיבורו וגם בלידה (כמשי"ת) וכן מעשה המצות שאו' אשר יעשה אותם האדם שהיא הנשמה וחי בהם מחיות האלקי' בחיזוק וכח גדול ביותר שזהו לקשר הרוחני' דאור האלקי בכלים ואברים שהעין יראה באלקות יותר ולא יסתלק אור הראי' דנשמה הרוחנית מבחי' הכלי דעין עד בחי' ההילוך ברגל (כמו שמן המאכל גשמי יתחזק גם כח ההילוך כמו דוק בככי ותשכח בניגרי622 כך מה שילכו הנשמות ברגל בעילוי אחר עילוי זהו ממזון דלחם דתו"מ כו'. וראי' לזה ממה שא' אשרי מי שבא לכאן623 לג"ע ותלמודו בידו שלמד בעוה"ז בידו דוקא שנותן כח גדול בכח ההשגה שבמוח להשיג בזיו השכינה שנמשך מבינה שבמל' וכן לחזות בנועם ה' וכן בהילוך ועלי' כנ"ל וכה"ג). וכמו ע"י מעשה המצוה בצדקה וחסד שביד הגשמי נמשך כח ועוז גדול לקשר ולחזק כח היד בנה"א למעלה כמו בכח הילוך שברגל. ובכלל במה שעוסק בתורה הנגלית לשמה מתחזק כח המוחין בגדלות דנה"א כו' ומבואר למעלה דאין חיזוק זה רק לקשר הרוחני' דצורה בחומר שיאיר כמו שהוא בעצם הבריאה שאין כל חדש בזה כלל כו', אבל זהו ענין גידול הנפש בגוף כל משך זמן קיומו שמתקיים ע"י המזון ולא תצא הנפש מן הגוף כמו בתענית כו'. וכך הוא במזון האלקי דתורה ומצות שיחזק לנשמה בחיבור האור בכלי שהוא כל זמן משך גידול הנשמה שתהי' בצלם אלקי' ממש שיתקיים בכלי' ולא יחלש כחה ולא יכבה אורה במניעות המזון דתו' כו', והוא מה שיתחדש בחי' אור הנשמה בחומר שלה וגם בנה"ט מדי יום ויום כמ"ש חדשים לבקרים כו' שמחמת זה מתחזק כח עבודתה במוחי' ומדות ומעשה בכל יום אע"פ שאינו חידוש מעיקרו. אבל מזון דתו"מ עושה התחדשות לחדש חיבור וקשר זה דאור בכלי שיהי' לו קיום בתמידי' כי צל ימינו עלי ארץ624 תאיר אור הנשמה מאור האלקי ותתקיים קיום נצחי אף בג"ע ועוה"ב כמשי"ת ולא תסתלק למקורה כו' וד"ל.
והנה ענין הב' הזה מבואר למעלה שאע"פ שאינו רק חיזוק האור בכלים מ"מ יש בו יתרון מעלה רבה יותר מעצם הבריאה דצורה וחומר כו' כנ"ל באריכות, ויותר מן הפרש שמקטנות דעיבור ללידה ומשינה להקיץ כו' דעיבור ולידה או שלד, גבשינה והקיץ אין האור בכלי רק כפי המדה בצמצום כפי הבריאה, אבל ע"י המזון שמחזק כח עצם הנפש שיאיר כמו שהיא בכלים כמו בלימוד ומלאכה יעלה למעלה עליונה יותר מכמו שהיא בטבע הבריאה כמו בחסד שבלב שיעשה בידו יאיר תוספת אור בנפשו בכלי כמו בפעולה דאומן מדי יום כו' וכן בעוסק בחכ' בכלי מוחו בימים ושנים כו' שיקנה טבע שני בגילוי רב יותר מתחלה כנ"ל. וכך יובן גם בנפש האלקי' באו"כ שבה כנ"ל דע"י המזון דתורה למטה דוקא וע"י מעשה המצות בצדקה ביד וכה"ג נמשך תוס' אור רב ממקיף דנר"נ שבה יותר מעצם הבריאה שלה בצורה וחומר או"כ אף בלידה כו', והוא בחי' מוחין דגדלות שאדם נתגדל בכל ימי חייו באמצעות העסק בתו"מ עד שנשלם בחכ' ומדות בימי הזקנה שנק' זקן שקנה חכ' ממקורה ובשלימות דאוי"ר האלקי' הרבה יותר מתולדתו באוצר הנשמות בבטן המל' מאור הזרוע לצ"ע625 כו'. וזהו כל עיקר ירידת הנשמ' למטה בעוה"ז בכל שבעי' שנה שתתלבש בנפש הטבעי' לברר לבחי' חשמל דנוג"ה שהיא הנפש הטבעי' בשכל ומדות שבה ע"י תו"מ שעושה בדברים גשמיי' דוקא, שעי"ז יהי' גידול הנשמה בעילוי היותר עליון במוחין ומדות שלא הי' ביכולתה להגיע מצד עצמה במקור חוצבה. וזהו למען חייך626 ממש, וכן במצות וחי בהם627 מחיי החיים628 דעצמות אור א"ס שלמעלה מע"ס דאצי' באו"כ דאדם כו', והיינו מבחי' מקיפי' דע"ס שבעצמות א"ס שלמעלה ממקור דנשמות שנולדו מיחוד זו"נ כו'. וכל זה אינו רק מעסק התו"מ למטה כמו כשעוסק בחכ' דתורה בגילוי בדיבור בפה א' כי על כל מוצא פי הוי'629 דתורה יחיה האדם שהוא הנשמה במקיף דחכ', וכן ע"י התפילין בראשו בד' פרשיות ד' מקיפים דחו"ב כו', וכן בציצית ממקיף דמל' דא"ס, וכה"ג בצדקה וחסד בדין צדקה נמשך מקיף דרב חסד העליון מעצמות החסד דא"ס ממש וכה"ג, וכמ"ש וחי בהם מחיי החיים דא"ס עצמו כו' (וזהו חיבור וקשר הפנימי דאו"כ בנשמה ע"י מזון להאיר בפנימי' ועצמי' דנשמה בפנימי' החיות באברים בתוס' מרובה בכלי כמו שהוא במקיף שאין זה באו"כ בעצם הבריאה דנשמה כלל רק בחיצוני' התקשרות דצו"ח כפי המדה לבד כנ"ל). וזהו ענין העלאות נשמות ישראל למעלה אל מול פני המנורה דוקא שהוא ע"י מצות דוקא כנ"ל כמ"ש להעלות נר תמיד630 (וכמשי"ת).
ואמנם מכ"ז יובן ג"כ למעלה בענין [oldpage_תצא] הפרש שבין מצות עליונו' למעלה באדם דאצי' שנק' מצות הוי' ובין מצות שנעשה למטה בדברים גשמיי' שע"ז א' ועשיתם כו' כאלו שלד, דעשאוני כו' כנ"ל, דהנה כמו שמבואר למעלה בנה"א שיש בה בחי' עיבור ולידה ומוחי' דגדלות כו' כך הוא למעלה באדם העליון בבחי' מוחין ומדות דז"א דאצי' (כמו בבחי' מל' שנק' שכינה631 כנ"ל שיש בה או"כ כמלאכים דבריאה ויצי' כו' שנק' אברי' דשכינה כך למעלה באצי' עצמו הרי נאמר כל תוארי אדם כעיני הוי' משוטטי' ל' זכר632 כו' וירא ה'633 וישמע כו' וישב הוי' הנה עומד634 כו' וכה"ג כידוע), ובחי' האו"כ הוא כמו בעצם התולדה בצו"ח בנשמות פרטי' שבצלם אלקי' כו'. וזהו כמו שמדמה בציור אדם כמו חכ' מוחא חסד דרועא כו' שאין זה רק בחי' כלים מגבילים לאו"פ שהן בחי' שמות, כמו שם ע"ב במילוי יודי"ן כלי לאור החכ' דז"א וס"ג בכלי הבינה ומדות בשם מ"ה כו' שנק' שם התואר שמתארי' לעצם האור, שז"ש איהו וחיוהי וגרמוהי635 באצי' וכמו ממלא כל שמהן636 מלגיו ומלבר כו', וכמ"ש למעלה באורך דמ"ש דאשתארו כגופא בלא כו' זהו שם המושאל וכן עיני הוי' או כמלאכים דבריאה במל' כרגלי השכינה, שהוא שם המושאל דאין לו גוף ולא דמות הגוף כמ"ש כי לא ראיתם כל תמונה כו', אלא זהו הכל בחי' שמות וצירופי' שמגבילים לאורות דע"ס שנאצלו מן העצמו' בצמצום גדול בבחי' קטנות דעיבור ולד כו'. כך יצאו אורות וכלים דז"א מאימא עילאה, וכמו תולדות המדות בשכל עצמו ועד"מ מנשמה הנברא' מאין ליש מאצי' לבריאה כך הוא מן המאציל לאצי' כו', ובחי' גדלות המוחין ומדות למעלה זהו כדמיון שיעיר אדם מן השינה כמו ויקץ כישן ה'637 כו'. ואמנם במצות עליונות כמו שמניח תפילין בראשו ועושה צדקה בידו כבי' בחסד דבדרועא ימינא כו' כמו לגמול לדלים שהיא השכינה שזהו ח"ס דלי"ת638 כו' הוא שמקשר הארת האורות בכלים שהן רמ"ח אברים דמלכא למעלה באצי' ונק' מצות הוי', כמו שלמטה בנשמ' האלקי' נק' חיזוק האור בכלים כמו ע"י מזון לחם דתורה אור ניתוסף כח המוחין דחב"ד דז"א כשהקב"ה עוסק בתורה דאצי' וכן ע"י תפילין בראשו וצדקה בידו וכה"ג וד"ל.
אך זהו למעלה בבחי' האצי' שהוא בבחי' הרוחניות (כמקלות דיעקב שהי' יחודי' עליונים דתפילין639 למעלה וכה"ג), והן ה"ח המגדילי' רמ"ח אברים דג' פעמים ט' פעמים ט' עולה רמ"ג וה"ח כוללי' הוא רמ"ח640 כמ"ש בע"ח. אך ע"י המצות הגשמיי' למטה מבירורי' דרפ"ח בדברים גשמיי' עולה למעלה באו"כ דאצי' להיות תוס' אורות בכלים הרבה יותר, כמו שעולה ת"ת דאדם במוחי' עליונים כמו בחצות דאצית לקלא דאורייתא641 וכמו יושב ושונה כנגד הקורא בתורה642 הנגלית דוקא ומזה שלה, אנמשך ממקיף דח"ע הקדומה שלמעלה מקו המדה באו"כ בנר"נ דז"א, וכן תפילין שמניח ממצות תפילין שלמטה נעשה מקיף דד' מוחין דז"א יותר ממצות תפילין העליונים וכה"ג בכל המצות בצדקה שמתעורר למעלה חסד עליון בדרועא ימינא כו' ע"י מעשה הצדקה שלמטה דוקא כדין הצדקה מזה נמשך תוס' אור רב בחסד דאצי' שלמעלה הרבה ממצות הצדקה הרוחני' דאצי' הנ"ל וכה"ג וד"ל. וזהו כמו יתרון מעלת המצות שלנו על מצות ברוחניות שקיימו האבות שא' ושמי הוי' לא נודעתי להם643 כמ"ש במ"א הטעם באריכות מצד יתרון האור מן החושך דק"נ ששרשו בתהו שקדם לתיקון וראי' מקרבן בהמה גשמיות ע"ג המזבח שנעשה ריח ניחוח לשם הוי' דאצי' בתוס' מרובה על עיקר האור שהי' בתחלה וכה"ג וד"ל).
ונמצא מובן מכל זה דע"י המצות שלמטה בדברים גשמיי' דוקא נעשה בחי' תוס' אורות עליונים בכלים דע"ס דאצי', כמו ע"ד דוגמא ממזון דתורה למטה לנשמות כנ"ל ומעשה המצות שיחי' האדם למטה שהוא הנשמה האלקי' והאדם נברא בצלם אלקי' באדם העליון, ע"כ גם שאין לו גוף מ"מ דברה תורה כלשון בנ"א, וז"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם644 גם באדם העליון מעצמו' אוא"ס ממש. ואע"פ שאינו נק' רק חיזוק להחזיק האורות בכלים, אבל יש בזה עילוי גדול בתוס' מרובה על העיקר כנ"ל בחכ' וחס"ד שאדם עוסק בכל ימי חייו שמתגדל גם עי"ז במעלה עליונה ביותר ממדתו. כך ע"י החכמה דתורה שלמטה וחסד דצדקה שלמטה שמעורר לבחי' אור החכ' וחסד דאצי' יאיר עי"ז ממקור החכ' וחסד דמקיף העליון שבעצמות המאציל דנק' חכים ולא בחכ' ידיעא כו' וכה"ג. וזהו כמו שעושה המזון התחדשות בכל יום כענין חיבור וקשר בפנימי' דאדם העליון שיוחזק האור הפנימי ויתגדל בכלי כו' הרבה יותר מהפרש שבין בחי' גדלות דהקיץ ובין קטנות דשינה או עיבור ולידה שאינו רק בחיצוני' ולא בפנימי' כנ"ל וכמובן מכל דמיון הנ"ל בחומר וצורה בנפש וגוף וד"ל.
והנה יובן עוד ענין א' מכל מה שמבואר למעלה במשל דאורות וכלים למעלה באו"פ ואו"מ שע"י המצות דוקא, והוא מה שאנו רואים שיש בחי' ההתכללות באברים החיצונים מראש עד הרגל כא' עד מבלי שימצא ראש וסוף645 כלל, כי ע"י הגידול מהעורקים בדם ההולך בכל אבר, אע"פ שיש עי"ז טבע מיוחדת לכל אבר ואבר מובדל מזולתו בכחו ובפעולתו כידוע כמו העין לראות והרגל להילוך והמוח לשכל וכה"ג באברים אחרי', מ"מ כל א' וא' מתכלל עם זולתו והיו לאחדים ממש עד שכל א' מקבל מזולתו ומשפיע לזולתו ובאמצעות חיבורם כא' יחד דוקא נק' אדם שלם ובלא אבר א' נק' פגם בכולו. ולא עוד אלא שלא נמצא בכללותם בחי' ראש וסוף כלל, שהרי אנו רואים שהראש מקבל מן הרגל כמו ע"י הקזת דם ברגל ירפא חולי שלה, בהראש646 וכן ע"י מזון שיהופך לדם יעלה למוח שבראש מגידי הרגל שהולכים מלמטה למעלה כידוע, ועד"ז יש בכללות האברים התכללות מזה לזה דוקא עד שמתחברים כולם כא' והיו למהות א' ממש וד"ל. וראי' לזה ממה שנראה בחוש בקלקול א' מן האברים הפנימי' והחיצונים יתקלקל כל מעמד ומצב הגוף כו', וכן בהמשכת החיות בפעולה אחת באבר א' בהילוך ברגל ובמלאכה ביד הרי משתתף ומתחבר בזה כל הכחות של כל האברים גם ממוח שבראש וראי' ושמיעה שבעין ואוזן [oldpage_תצב] וכל האברי' פנימי' וחיצוני' כו' שמזה מורה עוצם בחי' ההתכללו' שלהם כא' ממש כנ"ל וד"ל.
והנה כל סיבת ענין בחי' התכללות הזאת באברים דאדם הוטבעה בטבעיו' בתולדות בבטן אמו בבחי' ההעלם ויצא לגילוי גמור ע"י גידים ועורקי' בדם הוא הנפש המסבבי' בכל האברים כא' כו', והיינו מצד בחי' התקשרות הנפש הרוחניו' באברי' כנ"ל, ובנפש הרוחניו' אע"פ שיש בה ג"כ בחי' אברים רוחני' שהן כמו חומר לצורה ממש כנ"ל כמו נשמות בג"ע בראי' ושמיעה והילוך רוחני כנ"ל, מ"מ בבחי' הרוחניו' כל האברים הן כלולים כא' ממש בבחי' התכללות מראש לרגל וכמו ע"ד דוגמא מענין ובחי' הרגשה רוחניות שמרגיש בחיו' נפשו בכל כחות האברי' בהתכללות מראש לרגל כא' מבלי שימצא ראש וסוף בהדרגה וסדר כלל. וכך הוא בנפש הרוחניו' שאין ברוחני הבדל מקום ושטח בחומר מיוחד לכל אבר כמו שיש באברי' הגשמי' כעין ואוזן ויד ורגל ממש כו', ולכך גם בהארת אור הנפש הרוחני' באברים גשמיי' כעין ואוזן כו' יש בכל האברים בחי' ההתכללות הזאת כנ"ל. ואע"פ שמצד האברים עצמן יש הפרש בין יד לרגל אבל בדם הוא הנפש כו' שהוא בחי' הרוחניות מערב ומחבר ומקשר כל אבר עם זולתו עד שלא יוכל להיות אחד בלא חבירו כאלו הן מהות א' ממש כנ"ל לפי שברוחניות הדם הוא הנפש אין הפרש והבדל כלל ביניהם כו' וד"ל. וזהו סיבת התכללו' מראש לרגל שהראש מקבל מרגל ברפואה ומזון כנ"ל, ומה שמשתתף מכל כחות האברי' בפעולה א' אע"פ שכל א' מיוחד ומובדל במזגו ופעולתו כנ"ל, והיינו מצד התקשרות וחיבור כל האברים זע"ז עד שבאמצעות כולם יחד הן כמו בנין קומה אחת קשורי' זע"ז עד שבהמשך אבר א' כיד ורגל יתמשך כל קומת הגוף כא' כמו שממשיכים לכל קומת האדם בידו אחת וברגל א' שיקחנו חבירו וימשכנו אליו כו', וטעם קשר וחיבור חיצוני' הבנין של הקומה אינו בא רק מצד התקשרו' דצורה בחומר מנפש הרוחניות שמערב ומקשר כל חיות האברי' כא' מטעם הנ"ל וד"ל.
(אך הנה באמת מבואר במ"א בהיפוך גמור דבחי' ההתכללו' באברי' החיצוני' זהו בא מצד חומר האברים עצמן647 דוקא ולא מצד הגידים ועורקים שמסבבי' בהם בחי' שבדם לבד כנ"ל, שלה, גאלא מצד עצמות הרכבת האברים שמורכבי' וכלולים זמ"ז כאשר נעשי' כלים לאור וחיות שבהם עד מבלי ימצא בהם ראש וסוף כלל, שזהו עיקר בחי' האדם דתיקון בהתכללו', שמחמתו יבא בחי' ההתכללו' דאורות בכחות האברי' ע"י הגידי' ועורקי' המסבבי' בהם מלמעלה למטה מראש לרגל ומרגל לראש כו'. כמו שרואי' בשיתוף וחיבור מכל הכחות יחד משכל שבמוח עד חיות צפרני הרגל כו' בהרגשה ותנועה ופעולה א' כנ"ל שכל זה אינו רק מצד בחי' ההתכללות שבאברים עצמן דוקא (לפי ששרשן למעלה יותר מאו"פ שבכלים אעפ"י שמגביל לאור כמ"ש בע"ח דבנין הכלים קודם כנ"ל). ואדרבה באורות שהן כחות הנפש ואפי' בכלים שלהן כמו שהן בנפש כלולי' כא' ואין הפרש כלל בין זה לזה ובהארתו בכלי הגוף הם מתחלקי' זה מזה מצד התחלקות האברים, ואמנם בחי' ריבוי התחלקו' הזאת בריבוי הכלים שהן האברים זהו הסיבה לריבוי ההתכללו' זה מזה דוקא וכמ"ש במ"א, דמטעם זה עיקר בחי' אדם שבציור קומה ראש וסוף הוא בחיצוני' האברים דוקא כו' שיש בו בחי' התכללו' מראש לסוף ומסוף לראש כנ"ל שמפני זה דוקא נק' אדם אדמה לעליון648 ממש כו' שזהו עיקר שלימות דבחי' התיקון דשם מ"ה שזהו ענין שם מ"ה מלגיו דאיהו ארח כל האצי'649 כו' וד"ל).
והנה עפ"י כל זה יובן ג"כ בענין מעשה המצות שנקראים כלים ואברים כנ"ל דרמ"ח מ"ע נק' רמ"ח אברים דמלכא למעלה שזהו כמו בחי' הגבלת האברים באדם למטה, דאע"פ דיש לכל מצוה ומצוה ענין וכוונה מיוחדת בפרטיו' שהיא בחי' כלי להכיל ולקבל את האור הפנימי' ועצמי' דבחי' רצון העליון וחכ' עילאה ומדות שמלובש באופן הגבלת הכלי ומעשה המצוה כך וכך דוקא, ומצוה האחרת זולתה הוא בחי' כלי מיוחדת לאור העליון דרצה"ע במדרגה אחרת בפ"ע ואין להם חיבור כלל זע"ז, כמו שיש לכל אבר ואבר טבע מיוחדת בפ"ע במזגו ופעולתו גם בתולדה בבטן כנ"ל. מ"מ הרי כל המצות מתכללי' זע"ז דוקא והיו לאחדים ממש שבחסרון אבר א' לא נק' אדם שלם אלא בעל מום, כך ע"י חסרון מצוה א' לא נק' אדם בצלם אלקי' דנשמה שנק' הוי' ואדם אדמה לעליון כמצות הוי' באו"כ למעלה שקדשנו במצותיו ממש כנ"ל, ולא עוד אלא שמקבל כל מצוה מזולתה ובאמצעות חיבורם יחד נק' אדם מבלי שימצא ראש וסוף כלל דראש מקבל מסוף. וראי' לזה ממצות ת"ת שהיא בחכמה שבראש וכשעוסק במצות צדקה שהיא ברגל כמו במצות הכנסת כלה וכה"ג נפטר מת"ת ואפי' ממצות ק"ש שהיא ביחו"ע בחו"ב שבראש כמובן בזוהר בעובדא דר"י ור"י650 כו', וכמ"ש בצדקה תכונני651 וכן א' ומעשה ידינו כוננה עלינו652 ומעשה ידינו כוננהו שהוא ענין כל מעשה שלה, דהצדקה שהיא בחסד שביד שכל המצות נכללו בבחי' מעשה הצדקה ונק' צדקה כמ"ש וצדקה תהי' לנו653 כי נשמור כו' ונק' עשי' בפו"מ שמזה יכונן ויקומם לבחי' ראש, וכמשל הנ"ל באברי' שהראש מקבל חיותו מן הרגל ע"י גידים שברגל שיעלו למוחו. וכן ע"י המזון דתורה שיחזק למוח החכמה יכול הוא שיקבל מחיזוק הרגל שהוא בהילוך כמו אחרי הוי' תלכו654 והוא ללכת בדרכי הוי' כו' וכילכו מחיל655 כו' שעי"ז יתחזק כח החכ' שבראש, והוא מצד שיש התכללות במצות עד שכל א' מקבל מזולתה עד שבעשותו אחת ממצות ה' כמו בצדקה או ת"ת או תפילין וכה"ג מתחבר ומשתתף בזה מכל האורות העליוני' דרצה"ע שבכל המצות יחד כמו שמתחבר הכל בפעולת אבר א' כנ"ל. ובהיפוך בהעדר מ"ע אחת ונתקלקל ונסתלק רוחניות האור העליון באבר זה המיוחד [oldpage_תצג] למצוה זו נתקלקל ונפגם כל צלם אלקים דאדם בכל מעמד ומצב דציור אד"ם ברוחניות דאור האלקי כנ"ל במשל אברי' הגשמי'. וכמו החולי בגוף כך החולי ברוחניות שבנפש החוטא' ממש כידוע, והכל מטעם בחי' התכללות שיש במצות שנק' אברים חיצונים מבלי שימצא ראש וסוף אלא באמצעות כללותם יחד נק' אדם כו', לכן גזרו אומר דמצוה קלה כחמורה656 ממש ואין לחלק ביניהם כלל וכלל מטעם הנ"ל. ולכך גם במצוה אחת כמו במצות צדקה וחסד שביד מעורר למעלה בחי' צדקה וחסד העליון באו"כ דיד ימין כמו חסד דרועא ימינא כו' בחי' המשכות דאו"מ דרב חסד שבעצמות ממש כנ"ל, ה"ז כאילו נמשך כל בנין קומת אדם העליון כמו שיומשך כל קומת אדם התחתון ע"י שיקחנו בידו א' כנ"ל. והיינו מה שנמשך כל עצמות אור א"ס שבאו"כ דאצי' במצוה אחת דצדקה שלמטה כמו בחסד וצדקה דאברהם שהמשיך גילוי עצמו' אלקו' בעולם, וכן באהבה רבה לישראל כמ"ש אהבת עולם אהבתיך657 ע"כ משכתיך חסד. וכן מלמטה למעלה משכני658 כו' וכמ"ש ומעשה ידינו כוננה עלינו כו' כנ"ל. וכך הוא בכל המצות שיעשה אותם האדם וחי בהם מחיי החיים דא"ס ב"ה ממש בבחי' התכללות דאדם אדמה לעליון ממש כו' וד"ל.
והנה מבואר למעלה בענין סיבת ההתכללו' דאברי' באה מחמת בחי' ההתכללו' בעצמות הנפש כדוגמא דהרגשה בחיות הנפש בכל האברי' כו' והנפש וכחות שלה מתקשרי' באברי' ועושי' ג"כ התכללות כו' כנ"ל. וכך יובן ג"כ במצות שנק' אדם בחיצוני' האברים שסיבת ההתכללו' שלהם בא רק מחמת ריבוי ההתכללו' באורות העליונים שברמ"ח מ"ע למעלה, והוא מבחי' שם מ"ה דחכ' דתורה אור שמאיר בכל מצוה ומצוה בפרט ובכלל שעושה בחי' ההתכללו' באורות שהן מדות שלו, אהעליוני' דאוריי' מח"ע נפקת659, ונמשך במדות הפנימי' דתורה כמו להבדיל ולהורות בין טו"ט כו' ובפרטיות דמ"ע איך ומה יעשה בחי' כלי לאור. וזהו והתורה והמצוה660 כו' שהן ב' דברים כמ"ש כי נר מצוה שהמצוה נק' נר ותורה אור כללי ואור פרטי שנמשך בכל רמ"ח מ"ע במוח שבראש שמתפשט בכל האברי' בגידי' המחברי' ומקשרים לאברי' זע"ז יחד כו'. וזהו הטעם דמצות ת"ת כנגד כולם661 ותלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה662 דהיינו שמביא וממשיך האור בכלי כו' מזה נעשה בחי' ההתכללו' במצות כנ"ל וד"ל (וזהו שם מ"ה מלגאו דאיהו אורח כל האצי' כו' שזהו עיקר בחי' התיקון דשם מ"ה דחכ' לעשות ריבוי האורות בריבוי הכלים שמזה דוקא נעשה בחי' ההתכללו' דוקא גם באברים בהתקשרות צורה וחומר הנ"ל).
(ואמנם מבואר למעלה שיש אומרי' בהיפוך שעיקר בחי' ההתכללו' באברים בא רק מצד עצמן דוקא ולא מצד האורו' כו', והוא לפי ששרש החומר גבוה מן הצורה דבנין הכלים קודמי' לבנין האורות כו' שכאשר יתוקן החומר ממילא יומשך הצורה (וכמ"ש במ"א בענין אין ויש רוחניו' וגשמיו' דשרש היש דגשמיו' למעלה משרש האין הרוחני663 והוא בבחי' מקיף שלמעלה מאו"פ מאחר שביכולת החומר שהוא הכלי להחזיק האור בתוכו ומקיפו וסובבו מבחוץ כו'. ולכך גם בענין ההתכללות דמצות מראש לסוף ומא' לזולתו אינו רק מצד עצם מעשה המצוה שנעשה למטה בבחי' כלי חיצוני' דוקא ששרשו במקיף דמצוה בכתר שבכת"ר שנק' תר"ך עמודי אור664 שלמעלה מאורות דחו"ב ומדות שבמוחא ולבא דבחי' אד"ם באו"פ דנר"נ כו'. וזהו יתרון מעלת המצות שלנו על מצות הרוחניות דאצי' כנ"ל לפי שעיקר בחי' ההתכללות דאדם מראש לרגל זהו בכלים ואברים החיצוני' יותר מהתכללות דאורות דאדם פנימי עד גם בחי' התכללות דאורות אינו בא רק מצד התלבשות שלהן בכלים כו' וד"ל. וזהו סוף דבר כו' את מצותיו שמור במעשה דוקא כי זה כל האדם665 העליון בפנימי' דפנימי' וכמ"ש ומעשה ידינו דוקא כוננהו כו', לפי שנעוץ תחב"ס666 דוקא כידוע. והיינו ענין ג' מדרגות דראש תוך סוף דג' מיני אדם בכלל, אדם דבריאה ויצי' ועשי' שהוא אדם חיצוני באברים דרמ"ח מ"ע בפו"מ שע"ז א' עשיתיו667 לרבותא יותר מאדם הפנימי במוחין דחב"ד. וכן בג' כלים דראש תוך סוף פנימי אמצעי וחיצון668 בחיצון דוקא נעוץ פנימי מטעם הנ"ל. וזהו דסוף מעשה נה"י דנה"י בעקבות משיחא עכשיו עלה במחשבה הפנימי' ועצמי' והוא שא' במשיח וגבה מאד לפי שהקי' עולה של מצוה669 במעשה כו'. וראי' מהשתחווא' גשמי' בקומת אדם שלו, בחיצוני יותר עולה מהשתחווא' פנימי' דחכמה כו', וזהו וכל קומה כו' קומה דאדם קדמאה670 שמסתיי' בסוף העשי' בעקבות משיחא במצות בפו"מ לבד. וזהו כי נר מצוה עי"ז ותו' אור שבבחי' או"ח המעשה גדול יותר שעי"ז נעשה תורה אור בחכמה בראש מטעם הנ"ל וד"ל).
והנה מעתה הרי יובן מכל הנ"ל671 ענין הנ"ל במה שאו' הוי' אלקינ"ו ממש בברכות המצות, שזהו מה שישראל מייחדים שמו העצמי דשם הוי' הפנימי ועצמי דאור א"ס ב"ה בשם אלקי' להיות אלקינו ממש בלי העלם והסתר בלבושי' כלל, שאין החיצוני' מסתיר הפנימי' כלל כמו הוי' אלקיו עמו ממש כנ"ל. הנה זהו ע"י המצות דוקא שעושי' למטה בדברים גשמיי' כקלף דתפילין וצמר דציצית וכה"ג שעולה מבירורי' דנוגה בבחי' או"ח כנ"ל, שזהו שנק' סוף מעשה בחיצוני' האברים כו', שעולה למעלה מעלה להוסיף אור פנימי דפנימיו' מבחי' עצמו' דא"ס מקור כל המקיפי' דנר"נ דאדם הנ"ל להאיר בבחי' כלים פנימי' ועצמיי' דמצות העליונו' בבחי' רמ"ח אברי' דמלכא בלא בחי' חיצוני' כלל, אלא כולו פנימי' ועצמיו' בכלי כמו באור, ולא כמו אורו' בכלים דאצי' עכשיו שיש בחי' חיצוניו' הכלים שהן מסתירי' על הפנימי' כו', משא"כ בנר מצוה שהוא בחי' כלי פנימי' ועצמיו' לפנימי' האור דא"ס ממש והיינו לבחי' רצון וח"ע העצמי' דפנימי' מל' דא"ס ופנימיו' מדותיו העצמיי' כמו שהוא בעצמיו' המלך הקדוש כו' (שנק' שעשועי המלך בעצמו ממש, ולמעלה יותר מח"ע דתוה"ק ומדות דא"ס שקדם לעולם הנאצל, כי נתחב"ס בתורה וישראל שלמטה באור דתו"מ בגשמיו' דוקא שבזה נשלם שלימות דח"ע הקדומה מטעם הנ"ל (וראי' ממ"ת שירדה על [oldpage_תצד] הר סיני בגילוי אור פני חכמת אדם העליון ונתלבש בדברים גשמיי' במ"ע ול"ת באנכי ולא כו' שמזה עולה למעלה יותר מפנימי' דח"ע שבאדם העליון מטעם הנ"ל דנתחב"ס דוקא כו') (אך עכשיו מלובש הפנימי' ועצמיות דאור א"ס בכלים דמעשה המצות שלמטה בהעלם ולע"ל יתגלה מבחי' ההעלם וכמ"ש ולא יכנף עוד כו', וזהו כמו מתן בסתר672 ממש כמ"ש במ"א והוא העוה"ב כמ"ש למעלה), (וכן מה שא' בע"ח דכל עיקר ענין המצות עכשיו אינו רק להוסיף אורות באצי'673 כו', תוספת זה בא מבחי' הפנימיות ועצמות דוקא בקשר וחיבור פנימיו' בכלים פנימי' כנ"ל בענין מזון דתורה שמחזיק האור בכלי כו').
ומעתה יובן ג"כ בתוס' ביאור מ"ש בפ' זו ואתה תצוה את בנ"י, ואתה דוקא, שהוא בחי' פנימי' שם מ"ה דחכמה שלו, גדתורה דמשה674 שנק' שושבינא דמלכא675 לחבר האורות הפנימי' בכלים פנימי' במצות למעלה ולמטה, ע"ז או' ואתה תצוה דוקא לבנ"י שהן בבחי' כלים לעצמיו' האורות לומר הוי' אלקינו ממש מטעם הנ"ל, שיוכלו לייחד יחוד הפנימי ועצמי באו"כ למעלה. אך זהו ע"י משה שיצוה לבנ"י משום דתורה אור כו' (וכמו שם מ"ה מלגאו דאיהו אורח כל האצי' שרש התיקון בריבוי האורות בריבוי הכלים כנ"ל), ועיקר הציווי הזה הוא שיקחו אליך דוקא שמן זית זך כתית דוקא למאור, פי' כדי להמשיך מעצמות דמאור מקור כל או"פ ואו"מ להאיר אור פנימי' ועצמי' בכלים דמצות שנק' נר מצוה. פי' שבהדלקת נרות המנורה צריך שיקבלו ממול פני המנורה דוקא מפנימית ועצמיו' דא"ס כמו שהוא בעצמיו' חכמתו ומדותיו כנ"ל, ומשם יאירו ז' הנרות דנש"י676 בכלל להיות הוי' אלקינו ממש ע"י נר מצוה דוקא כנ"ל בלי העלם ולבוש ובלי הפסק כלל להיותו בבחי' פב"פ פנימי' האור בפנימי' הכלי כנ"ל, כמו יאר הוי' פניו אליך פניו ממש בפנימי' ועצמו' דא"ס יאיר באור דתו"מ למטה ובנשמות ישראל בלי מסך מבדיל כלל כמו הוי' אלקיו עמו כו', וכמו שאו' הוי' אלקינו שקדשנו במצותיו ממש. וזהו כדי להעלות נר תמיד וקאי על ב' מיני נר נר דמצוה ונר דנשמות ישראל שיהי' קיום נצחי לאור הפנימי' בפנימי' הכלים בתמידות גם בלילה כיום יאיר, לפי שאין מקום לחושך להחשיך שם כלל, והוא לפי שאל מול פני המנורה יאירו כו' שזהו בחי' מאור עצמו שנק' פנ"י המנור"ה יאירו בפנימיות הכלים דמצות שיאירו מן המאור. וזהו למאור דוקא להעלות נר ולא א' להעלות אור וכן בהעלותך את הנרות677 שהוא בחי' נר מצוה בכלים שיאיר בפנימי' האברים (כמו ענין הנ"ל בחיזוק האור באברי' שכולו פנימי' בלא חיצוני' כלל כו' וד"ל).
והנה מעתה צריך להבין בדרך פרטיות מ"ש ואתה תצוה כו', דלכאורה הרי עיקר הכוונה בציווי זה לבנ"י שיקחו אליך שמן זית כו' הוא כדי להעלות נר תמיד לבד, וענינו הוא להיות נשמות ישראל שנק' נרות הוי' ע"י נר מצוה שלהם כנ"ל בבחי' יחוד פנימי דפב"פ דוקא כנ"ל ובתמידות בלי הפסק. וזהו ענין מצוה דהדלקת נרות המנורה שיאירו אל מול פני המנורה דוקא כנ"ל, וא"כ לכאורה לא הי' שייך ענין מצוה זו שיקחו שמן זית זך כו' למשה שיצוה ע"ז לבני ישראל רק לאהרן דוקא, כמו שנצטוה אהרן בהדלקת נרות המנורה כמ"ש בהעלותך את הנרות כו' לפי שזה שייך לאהרן כהנא רבא שנק' שושבינא דמטרוניתא678 דוקא שביכולתו להעלות לנשמת ישראל שנק' נר הוי' למעלה כידוע. אבל בחי' מ"ה דחכ' דמשה שנק' שוש' דמלכא דוקא שהוא בחי' ממוצע להמשיך אור א"ס באו"כ פנימי' שלו, דכנ"ל, אין זה שייך למשה כלל שיצוה ליקח שמן כו' כדי להעלות נר תמיד כו' שאין מדריגתו רק בבחי' המשכה דאו"י מלמעלה למטה דוקא ולא בבחי' או"ח בהעלאה שזה שייך לאהרן דוקא כנ"ל וא"כ למה א' ויקחו אליך דוקא כו'. אך התירוץ לזה זהו מה שמפרש בטעם לקיחת שמן זית כתית שהוא למאו"ר דוקא שממנו מקור כל המשכות אור במקבלי' שזה שייך למשה דוקא כנ"ל, אך א"כ מה הוא שמסיים בסיפא להעלות נר תמיד שזהו שייך לאהרן ולא למשה מטעם הנ"ל וד"ל. ואמנם הנה שרש הענין והכוונה בציווי זה למשה דוקא הוא שיצוה להביא שמן זית זך כו' כדי לעשות ולתקן הכלי דנר מצוה שיוכל לעלות למעלה להיות בחי' כלי קיבול ליחו"ע הפנימי' שהוא להעלות נר תמיד כו', כי עיקר בחי' פנימית הכלי זהו השמן זית זך שלפי ערך צלילת השמן כך יהי' צלילת האור מן המאו"ר כשיומשך אחר הפתילה (שהיא הנשמה והאור הוא אור דתורה כנ"ל וכמ"ש בזהר ע"פ ושמן על ראשך אל יחסר דא עובדין טבאן679 כו' (כמשי"ת). וזה תלוי במשה דוקא שהוא שם מ"ה מקור התיקון שיתקן בחי' הכלים לאורות באופן שיהי' בבחי' פנימי' ולא בבחי' חיצוניו' כדי שיוכלו לקבל מבחי' המאור שהוא מול פני כו', כי גם בכלים יש בחי' פנימי' וחיצוניו' וכאשר יתקן בכלים ע"י שמן זית שיקחו למשה כו' אזי יוכל להיות בחי' העלאות הנרות למעלה שיאירו בבחי' פב"פ ע"י אהרן דוקא וזהו כדי להעלות נר תמיד בפנימי' הכלים ע"י אהרן וד"ל.
וביאור ענין זה היינו ענין הכח של המשפיע דוקא שהוא בחי' משה להחזיר למקבל שהן נשמות ישראל שנק' נר הוי' ובמצות שלהם שנק' נר מצוה שיהיו עומדים בבחי' פב"פ, דהיינו אף שנסוגו אחור ועומדים למטה בבחי' אחור באחור יחזירם להיות בפב"פ כו'. ואין כח הזה רק במשה שיצוה לבנ"י ויקחו אליך כו' שבזה מחזירם פב"פ להעלות נר תמיד בפנימי' הכלים דמצות ולא בבחי' אחוריי' וחיצוניות לבד שאינו עולה למעלה כלל (כמשי"ת) (והיינו לפי שבחי' משה שנק' שושבינא דמלכא הוא בבחי' מאור מקור כל אור דתורה הפנימי' שמשם דוקא יוכל להיות כח החזרת פב"פ מאחור באחור כו' (כענין שא' מאור שבה מחזירו למוטב680 להיות בבחי' פב"פ בחי' מאור דוקא כו').
ולהבין זה יש להקדים תחלה ביאור ענין [oldpage_תצה] ההפרש בכלל בין בחי' פב"פ ובין אב"א (כמו בזמן הגלות שנק' שינה כו' או עיבור בקטנות המוחין בנה"י שבנה"י תלת גו תלת כנ"ל) וכנ"י הם בבחי' אב"א אף במצות שלהם כו', כמו יען נגש העם הזה אלי בשפתיו681 כו' ותהי יראתם אותי מצות שלז, אאנשים מלומדה כו' כמשי"ת) ובזמן בהמ"ק בימי שלמה היו בנ"י בבחי' פב"פ וכמו במ"ת שא' פב"פ דיבר ה'682 כו' וכה"ג) שזהו כמו בגשמיות למטה בשני בנ"א עומדים יחד פב"פ פנים של זה כנגד פנים של זה, זהו מורה על פנימי' אהבתם והתקשרותם הנאמנה בפנימי' המוח שבפני' ופנימי' הלב זע"ז ע"כ יחדיו ידובקו פב"פ כמו במשה שידעו ה' פא"פ683 וכה"ג. אבל אב"א זהו כשני ב"א שאינם אוהבי' זא"ז כלל שמצד שאין אהב' פנימי' בלב כלל לא יוכלו לעמוד פב"פ כלל אלא מתרחקים זמ"ז ופונה כ"א פניו מחבירו ועומדי' אב"א כו'. ואמנם יש להבין מאחר שעיקר הענין הזה אינו רק בענין קירוב וריחוק בפנימי' שהוא במוח ולב דוקא, שבאו"נ684 יהי' קירוב פנימי' במוח ולב ובלתי אוהבים מרוחקים בלב זה מזה כו', וא"כ אין זה תלוי בקירוב וריחוק בגשמיות שרחוקים זה מזה בגדר מקום או בפנותו עורף שגם בדברו עמדו ידבר בבחי' ריחוק בלב מן השפה ולחוץ ולצאת ידי חובתו בעול גדול אף שעומד פב"פ זהו בחי' אב"א ממש, ולהיפוך באה' פנימי' שבלב אף שרחוקי' יעמדו ואין פניהם קרוב זע"ז נק' פב"פ, ומה תלוי זה בגוף בעמדו פב"פ או אב"א ממש, העיקר הוא בנפשו אם קרובים בלב או רחוקים כו'. אך צריך לומר דענין הפנימי' וחיצוני' ברוחניות שבנפש זהו עצמו בגוף בפנים ואחוריי' דהפנים במוח ולב שם הוא משכן הפנימי' דוקא, והעורף ואחוריי' שם משכן החיצוני' שבנפש כי החומר דגוף נעשה בבחי' פנים ואחור לפי שהוא כלי לאור הנפש שמתחלק בפנימי' וחיצוני', וא"כ כל בחי' הפנימי' דנפש תלוי בעמידה גשמית דגוף פב"פ דוקא וכל חיצוניות הנפש היא באב"א בגוף כו'. וראי' לזה דגם שבאמת אין הריחוק והקירוב במקום אינו מעלה ולא מוריד כלל לגוף ענין הקירוב והריחוק בפנימי' בהארת פנים שוחקות או להיפוך, מ"מ נעשה זה בגוף בעמידתם פב"פ או באב"א, שהרי גם בריחוקם זמ"ז במקום ושטח גשמי אם רואי' זה את זה פנים כנגד פנים דוקא אף שיעמדו מרחוק תגדל האהבה והקירוב בפנימי' בתשוקה נפלאה לראות ולהסתכל בפנים שוחקות ויפות זה בזה (כמו היונים זכר ונקבה שמסתכלים זה בזה באהבה נפלאה כמ"ש במ"א ע"פ עיניך יונים כו'), ואדרבה תגדל האהבה והחשק זה לזה יותר בהארת פנים מחמת ראי' פני אהובו מרחוק שחומדו בפנימי' הלב כשרואה בפני' שלו דוקא ופנימי' הלב ניכר בפנים דוקא כי בפנים מתגלה וניכר אמיתי' פנימי' האדם ותוך לבבו כו', ולכך נק' פנים ע"ש הפנימי'685 שבו שהוא מקום שבו ניכר ונגלה הפנימי' ועצמי' שלו דוקא כידוע.
וראי' לזה מן הריקוד של או"נ או חתן וכלה שמרקדי' זה כנגד זה מרחוק דוקא, ורק ראיי' פניהם זה על זה שלז, בדוקא ברוב אהבה ותשוקה ועונג נפלא להתקרב זע"ז בריקוד וכשמתקרבי' ועומדי' פב"פ חוזרי' ומתרחקים בריקוד זה מזה אבל לא שיפנו עורף כלל זה מזה, אלא הכל פנים נגד פנים דוקא אף בריקוד לאחור, כי זהו עיקר התענוג בראות פניהם זא"ז שמתגלה בחי' הפנימי' שבכל א' עם אהובו אף שירקדו לאחור פב"פ כו', וכמו כשם שאני רוקד כנגד"ך686 דוקא ובזה תגדל האהבה יותר כי ריחוק זה בשביל קירוב לבא פב"פ כו'. ואף בעמדו בריחוק מקום ומסתכל בפנים תכסוף נפשו יותר בראי' והסתכלות זו כו', וכן להיפוך כשאין אהבה בלב כלל וכלל מזה לזה וקרוב לשנאה עד שלא יוכל לעמוד ולהביט פב"פ (או יוכל להיות שלא מחמת שנאה אלא מפני הבושה או קטנות הערך בעיניו מאד כמו הכלה שהופכת פני'687 מן החתן ותלמיד בפני רבו ועבד לפני אדונו וכה"ג) אז יעמדו אב"א. ואמנם אע"פ שאינם מתרחקי' זה מזה כלל אף בעמידה זו אב"א אלא אדרבה הן עומדי' תכופי' וסמוכים זה אצל זה בקירוב, כמו שכתף זה עומד בקירוב גמור בדיבוק ממש לכתפו ואחוריו של חבירו בעמדם אב"א כמו שהיו מקורבים זא"ז בעמדם פב"פ ממש, ועכ"ז אין קירוב ודיבוק זה מועיל בעמדם אב"א מאחר שפנה הפני' מחבירו ואינו מביט ורואה בפנים שלו וכן חבירו זהו עיקר הריחוק כמו שנתרחקו במקום והלכו זה מזה לגמרי (אך עכ"ז כשעומדי' מחוברי' ודבוקי' בכתפיהם זע"ז אף בחי' אב"א עכ"ז יוכל להיות קירוב בהחזרת פב"פ מיד, משא"כ בריחוק לגמרי שלא יחזור עוד לעולם כו') (וראי' מד"ו פרצופי' דאדם וחוה688 שהיו נק' דיבוק ויחוד רק שהם דבוקי' בחיצוני' ואחוריי' כי גם ביחוד בחי' חיצוניות ואחוריים נק' יחוד וחיבור אף שאינו רק עורף ולא פנים הרי נחשב עכ"פ מגופו ונגרר אחר הפנימי' שהעורף ואחוריי' נמשך אחר הפנים ונכלל בו, וגם מצד עצם דאחוריים ועורף יש בו יחוד וחיבור אף באו"נ כזיווג אב"א689 שנק' יחוד עכ"פ (והגמלי' זיווגם אב"א690 ), וממילא אף בבלתי אוהבים כשעומדי' אב"א אין זה ריחוק לגמרי ונק' יחוד ויכולים להתקרב בפב"פ בקל ע"י יחוד זה החיצוני' דאב"א כו' (כמו שבפב"פ מרחוק יתקרבו מצד הפנים כך יוכל להיות הקירוב פב"פ מסיבת הקירוב ביחוד ודיבוק חיצוני בבחי' אב"א (וראי' מד"ו פרצופי' דאדם וחוה שאח"כ נבנה בנין חוה בפ"ע ונעשה יחוד פב"פ וא' זאת הפעם עצם מעצמי כו' לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת ע"כ יעזוב691 כו', וא"כ הרי מה שיש אהבה רבה ונפלאה ביחוד איש ואשתו לידבק בה יותר מאו"א זהו לפי שהיא עצם מעצמי כו' והוא מה שהיתה תחלה כלולה ומתאחדת בעצמו ובשרו כו' שזהו שהיתה דבוקה בו מאחוריו אע"פ שאין זה רק בבחי' אב"א, מ"מ נחשב מבחי' עצמו ובשרו עד שמפני זה לזאת תקרא אשה כו' שמחמת זה דוקא ימשוך אחרי' בבנין שלה בפרצוף בפ"ע שלז, ג(וכן למ"ד זנב הי'692 ע"ז א' כי מאיש לוקחה זאת כו' (וכמשי"ת).
והנה הנמשל מכ"ז יובן ג"כ בענין יחוד וחיבור דנשמות ישראל שהן בחי' נוק' בחי' מקבל [oldpage_תצו] ונק' כלה693 כידוע לגבי המשפיע שהוא בחי' שם הוי' דאצי' שנק' סוכ"ע ונק' איש וכנ"י נק' אשה694 כידוע. ויש בזה ב' מדרגות, א' בבחי' פב"פ כשני בנ"א או"נ בנפשותם שפנימי' של כל א' ניכר בפנים שלו דוקא כנ"ל. וכמו"כ אהבה דכנ"י להקב"ה מלמטה למעלה הוא בבחי' פנים שלהם שהוא בחי' פנימי' הלב והמוח שלהם בעבוד"ה שבלב ומוח בתפלה ובמס"נ אמיתי' בק"ש כמו בכל לבבך ובכל נפשך695 כו', כמ"ש אליך הוי' נפשי אשא בפנימי' הרצון והלב שנק' נפשי ממש וכמו צמאה לך נפשי696 כו' נכספה וגם כלתה נפשי697 וכן נפשי אויתיך בלילה כו', שכל זה ניכר בפנים דבנ"י אף בזמן שהם בבחי' ריחוק מאלקות כמו בזמן הגלות שנק' לילה בחשך והסתר כמו בעול שעבוד הפרנסה בקושי ביותר כידוע. ועכ"ז לא נסוג אחור לבבם כלל וכלל, דהיינו שאין התקשרות פנימית הנפש בפנימי' הלב ומוח בעניני גופו כל היום רק ע"י הכרח וכפי' שכופה א"ע בזה העסק והטרדא רק כדי להחיות נפשו ונפשות ביתו כפי הסיפוק ההכרחי, שזהו מצד עול שמוטל עליו כרחיים בצוארו כידוע. ולכך כל עסקיו בצרכי גופו הוא בבחי' חיצוני' ואחוריי' בלבד שאין פנימי' רצונו בזה כלל וכלל, כי עיקר פנימית התקשרות הרצון והשכל ומדות שבלב הוא רק לה' לבדו שאליו ישא נפשו בכל פנימיות שבה בתפלה ותו"מ ואוי"ר כו' באה"ר ותשוקה נפלאה, שזהו בחי' פנים דכנ"י שתשוקתו רק לאסתכלא ביקרא דמלכא שהוא בפנימיות דשם הוי' באח"פ ממש בבחי' פב"פ דוקא, כמו לך א' לבי698 בקשו פנ"י דוקא פנימי' הלב ואז את פניך הוי' אבקש. כי כמים הפא"פ699 כו' כן יאיר ה' פניו דוקא לכנ"י ג"כ בפנים שוחקות וצהובו' בעוז אהבה רבה וחיבה יתירה מודעת להם גם הוא בראי' והסתכלות עליהם מבחי' הפנימי' ועצמיות שלו, וכמשל ב' או"נ שמסתכלים בעיניהם זע"ז ברוב אהבה רבה בתענוגי' ברשפי אש כו' (כמו היונים שמסתכלי' זע"ז כנ"ל וכמ"ש עיניך יונים כו' וכמ"ש הסיבי עינייך מנגדי כו' דמוקדין לי' בשלהובי דרחימותא700 כו' כמ"ש במ"א). וזהו שנק' יחוד פב"פ כמו שהי' במ"ת וכמו בג' רגלים שא' יראה כל זכורך את פני הוי'701 ממש וכשם שבא לראות בראי' פנימי' שבלב ומוח שניכר בפני' דוקא שכך יראה אור פני הוי' כו'.
שלז, דוכך הוא גם בזמן הגלות שנתרחקו כנ"י מאור פני הוי' שהי' בגילוי בזמן בהמ"ק וכמ"ש מרחוק הוי' נראה לי702 כו', דכל מה שמשיגי' ורואי' כנ"י בעין השכל שבלב בשם הוי' סובב ואלקי' בחי' ממלא703 כו' הכל הוא מרחוק לבד ולא בגילוי גמור מקרוב כ"כ, מ"מ נכספה וגם כלתה נפשי לראות ולחזות בנועם הוי' להתענג על הוי' בראי' פניו מרחוק ביותר מבקרוב כמ"ש נפשי אויתיך בלילה כו' כנ"ל, וכן צמאה לך נפשי בארץ ציה כו', שתגדל רשפי אש האה"ר מרחוק כשהוי' נראה לו מרחוק עכ"פ יותר מבקרוב כמ"ש כן בקדש חזיתיך הלואי704 כן בקדש חזיתיך ברשפי אש התלהבות תשוקה כזו כמ"ש רשפי' רשפי אש705 בגלותא דוקא כמ"ש במ"א, וכן נפשי אויתיך יותר כו' וכמו הסיבי עינייך כו' כנ"ל וד"ל. וזהו כמשל הנ"ל בריקוד ב' או"נ כחתן וכלה זה כנגד זה דאע"פ שמרוחקי' בריקוד זה תגדל אהבתם יותר רק כשרואי' פניהם זע"ז כו', כי הריקוד הוא פנים כנגד פנים דוקא. וכך בזמן הגלות נק' ריקוד כריקוד הלבנה בריחוקה מן השמש כמו שא' כשם שאני רוקד כנגדך כו' שהוא בשביל הקירוב, וכך הריחוק בגלות בשביל הקירוב אח"כ שהרי פניהם איש אל אחיו גם בריחוק כמו בקירוב כנ"ל כי זהו עיקר התענוג כו' וד"ל.
אבל הנה בחי' אב"א בכנ"י זהו להיפוך ממש, והיינו כאשר בחי' הפנימי' שלהם במוח ולב ורצון ומחשבה דו"מ הכל הוא בעניני עוה"ז דוקא בצרכי הגוף לבד, ואף בעסקם בפרנסה ישימו כל לבם ומוחם בבחי' הפנימי' בהתקשרות כל העצמיות ופנימיות דוקא כמו להשיג עושר וכבוד וכל הון יקר ולהתנהג בגדולות וזהו כל חיותו הפנימית שמשים נפשו בכפו בכל עוז במס"נ ממש כל הימים. ונמצא שבחי' הפנים דכנ"י הוא רק בהבלי עוה"ז שם קשורים בשכלם בעומק ובמדות שבלב ובמעשיהם בתכלית הפנימי' בהתקשרות עבותות האהבה בחיי נפשו ממש בל תמוט לעולם לפי שנגעה עד הנפש כו', אבל לה' בק"ש ותפלה ותו"מ אין התעוררו' בנשמתם כלל במוח ולב בפנימי' וכמו אין קורא בשמך706 כו' שאין מתעורר להתחזק בעבודה האלקי' כלל. והיינו מה שלא יתן אדם אל לבו כלל וכלל להיות לו התעוררו' אף מעט במוחו ולבו בהתבוננו' אור האלקי בסובב וממלא בפנימיות שכלו, וכן לא ישים אל לבו להתפעל מזה כלל באהבה שבלב לדבקה בו ית' וכמ"ש ישראל לא ידע707 עמי לא התבונ"ן, פי' שלא ירצה לידע ולהתבונן מצד קרירות שלו שנתקררה דעתו ולבו בענין עבודת האלקי' לגמרי מצד שכל פנימי' לבו ודעתו בעומק נפשו אחוז וקשור רק בעניני שלח, אגופו כנ"ל. אך א"כ לא הי' מתפלל ולומד ועושה מצוה כלל, ואנו רואים שגם בטרדות הפרנסה וכל עניני עוה"ז כנ"ל, מ"מ כל איש מישראל אפי' הפחות שבהם מתחזק בנפשו להתפלל כפי יכולתו בסידור שבחו של מקום כמו בפסוד"ז ובברכת דיוצר אור ובק"ש לכוין באחד וכן בתפלה, וכה"ג יכול לקבוע עתים לתורה ועושה מצות הרבה ובפרט במצות צדקה ות"ת לבניו וכה"ג כידוע. וא"כ ודאי יש בזה איזה רצון וחפץ הלב בהתעוררות בכל א' וא' לפום שיעורא דילי', ואיך אמר אין קורא בשמך כו'.
אך צריך לומר בזה דגם שקורא בשמך בתפלה וק"ש וכה"ג אין זה מבחי' פנימי' כלל אלא רק בבחי' חיצוני' ואחוריים לבד, דהיינו בחיצוניות הרצון וחיצוניות הלב ביותר כמו שא' כי פנו אלי עורף708 ולא פנים כו', פי' כי פנו אל"י שפונים אלי ממש אבל זהו בעורף לבד בבחי' חיצוניות ואחוריים דרצון ולב ומוח ולא בבחי' פנימי' כלל וכלל, וכמו שא' יען נגש העם הזה אלי אלי ממש נגשו בתפלה ועבודה האלקי', כמו ואותי יום יום ידרושון709 כמו בתפלה כו' ודעת דרכי יחפצון בלימוד בד"ת כו' אבל רק בפיו ובשפתיו כבדונ"י ולבו רחק ממני710 כו', כמו גם בפסוד"ז וברכת השחר שגם שבפיו ושפתיו כבדוני בשבחים והלל וברכה והודאה כו', אבל לבו רחק בפנימי' לגמרי כי בחי' פנימי' הלב בעומק נפשו נתקשר בחיי גופניי' כל היום ובבואו לדרוש ה' בתפלה אין זה רק לצאת י"ח בלבד ומדבר רק מן השפה ולחוץ שזהו רק בפיו ושפתיו כבדוני לבד בלא לב ומוח כלל. ועכ"ז הרי יש בזה מעט רצון [oldpage_תצז] והתעוררות הלב לעבודת ה' שעכ"פ לא יקל ראשו בפר"ע לגמרי שלא להתפלל ולהניח תפילין ולקרות ק"ש כו', אלא מקבל ע"ע ברצון לקיים מצות ה' בטו"ת וק"ש לצאת י"ח עכ"פ, וכן לסדר שבחו ש"מ בפסוד"ז כמוטל על העבד לאדון כו', רק שכל זה אינו בא מהתעוררות פנימית הלב והמוח רק בחיצוני' הרצון בקרירות גדולה. וזהו כי פנו אלי פי' אע"פ שפונים אלי בעבודה האלקי' כאשר נגשי' בתפלה מ"מ פנימיותם זה אינו אלא בבחי' עורף בחיצוניו' הרצון והלב ולא בפנים בפנימי' הרצון והלב כלל וכמ"ש ולבו רחוק ממני לגמרי כנ"ל וד"ל.
ואמנם מבואר במשל עמידה דב' בני אדם אב"א שזהו בא מצד הריחוק לגמרי רק שאין בלבם אהבה לגמרי אף לא בחיצוני' הרצון והלב ע"כ אינו מדבר עמו אף מן השפה ולחוץ בקרירות לצאת י"ח לבד כנ"ל, כי גם בחיצוניות הרצון יש רצון וחפץ עכ"פ ורחוק הוא מן השנאה. אבל עיקר ענין אב"א היינו מה שפונה עורף דוקא, שזהו פי' הפשוט דכי פנו אלי עורף שנסוגו אחור ופנו עורף ממש כו', ולא שהם פונים עכ"פ בחיצוניות הרצון כנ"ל במ"ש בפיו ושפתיו כבדוני כו'. וזהו כמו בפורק עול מל' שמים מצד הטנאה שבלבו שמאס בדרכי הטוב שלח, בכו' וחפץ לילך בשרירות לבו דוקא כבן סורר ומורה שאינו שומע בקול אביו שפונה עורף כו', וזהו כמו בב' בנ"א שבלתי אוהבי' שבלתי יכולים לדבר פב"פ כלל, וכמו גם בבוא שונאו אליו לקבל טובה ממנו ומוכרח להשפיע לו טובה אף בלתי רצון בלבו כלל רק מצד כדי שלא יעמוד אצלו משפיע לו מאחוריו כמאן דשדי בתר כתפוי711 כו' וכה"ג, זהו בבחי' ריחוק אמיתי בלב עד שמחמתו יראה גם בגופו כן לפנות עורף זה מזה שזהו שנק' אב"א כו'. והנה באמת אנו רואים שגם בזמן הגלות בעומק הטרדא ועומק ההתקשרות בלו"נ712 בעניני העוה"ז לא ימצא בישראל ענין הריחוק האמיתי מאלקים חיים שיסוגו אחור בפר"ע ממש כמו בריחוק שמצד השנאה ח"ו כי אין זה אפי' בקלים שבישראל, שהרי בעת צרתו יצעק אל ה' במרת נפשו ויתענה על חטאיו וגם מקבל עליו עול תורה ומצות ותפלה בכל יום ואינו סר ממצות ה' כלל, ואדרבה חזקים רובם ככולם במעשה המצות בפו"מ וחביבים עליהם המצות בתוקף וחוזק גדול באופן שלא יסורו מהם כל הימים אפי' בנסיונות רבים, כמו שעמדו בנסיונות בימי אסתר ובימי חשמונאי ובניו וכה"ג, שרבים מסרו נפשם על קדה"ש וגם בנשים וטף כמו טבע בנפשם לחבב המצות בכל לב ונפש כו'. וא"כ איך א' כי פנו אלי עורף כפשוטו, שאין זה רק בפורק עול מ"ש לגמרי כמו ויאמרו לאל סור713 כו', ולא באלה חלק יעקב714 ח"ו כי דורשים וחפצים בדרכי ה' בתו"מ ומחזיקים בהם באמת דור אחר דור בלי שינוי כלל ויכולים לבא למס"נ על שינוי הדת אפי' במנהג כו', וכן בתפלה ותפילי' וק"ש ושבת ומילה וסוכה ולולב וכה"ג בכל המצות אין איש מישראל שלא יקיים בלב שלם ומדריך בניו לת"ת ומצות ודרך הישר באמת ובאמונה ואפי' בקלים שעוברים ג"כ על איזה ל"ת מצד תאותם ופר"ע מ"מ חזק הוא בכל המצות כידוע.
אך הענין הוא דמ"ש כי פנו אלי עורף כו' זהו מדבר בזמן שעבדו ישראל כל מיני ע"ז ופרקו עול מ"ש לגמרי כמו בבית ראשון שהי' בהם עון ע"ז וג"ע וש"ד715 וכתיב אותי עזבו716 כו', אבל בבית שני היו עוסקים בתו"מ ותפלה רק עון שנאת חנם717 לבד. וגם עכשיו בזמן הגלות כן דתומ"צ ותפלה נוהג בישראל כמו טבע בנפשם (רק שנאת חנם ומלשינות ופר"ע באנשים ריקי' במיעוטא דמיעוטא לפ"ע רוב ההמון כו'), ועכ"ז א' ע"ז יען נגש העם הזה אלי שנגשו בתפלה בפיו ושפתיו כבדוני כו' שזהו רק בקרירות מן השפה ולחוץ ולבו רחוק ולא רחוק ממש בפר"ע במזיד אלא שלבו בל עמו בדברו השבח והלל או בק"ש ותפלה אינו מקירת הלב. ואמנם בחיצוניות הלב מתעורר עכ"פ ומקבל עומ"ש ברצון חיצוני עכ"פ להיות סו"מ וע"ט כל היום, וזהו כל חיזוק ההמון במצות בפו"מ מגדול ועד קטן כנ"ל גם בלא פנימי' הלב בכוונה ורעותא דלבא רק שמקיים שלח, גבפו"מ לצאת י"ח בעול מ"ש עכ"פ כו'. ומה בכך שאין בזה פנימי' הכוונה הלא יש מאן דאמר דמצות אין צריכות כוונה718 (אפי' כוונה לצאת י"ח), ועכ"פ גם בלא כוונת הלב העיקר הוא המעשה מצד עצמה וכמו שא' שמואל לשאול החפץ לה' בעולות וזבחים719 שזהו כמו העלאת פנימי' הלב בתפלה כו' כ"א שמוע מזבח טוב כו' וכל יסוד התורה אינו רק על השמיעה לעשות המצו' בפו"מ לבד וכמו והי' אם שמוע720 כו' כידוע. אך הנה באמת אם הי' ענין עסק המצות בכלל ישראל בכולם עד"ז רק מצד קבלת עומ"ש באוי"ר עכ"פ רק שהוא בחיצוניות ובקרירות אין זה בחי' אב"א כפנו עורף ממש, שהרי עמידה זו פב"פ רק שאין זה בפנימי' הלב ולא יש מס"נ באהבה רבה לפנימי' שם הוי' רק לענין מעשה לבד (וזהו כמו אחרי ה' תלכו אחרי ה' לבד כו' משא"כ את פניך הוי' אבקש וכמו התהלך לפני721 כו' וכמו ביו"כ לפני הוי' תטהרו722 כו' וכה"ג).
אך מ"ש ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה723 כו' זהו רק כמו מצד הרגילות שמלומדים במעשה זו דמצות מאבותיהם שלמדום והרגילום בזה מקטנותם, וכל רגילות עושה טבע שני724 כידוע כמו חנוך לנער725 כו' עד שקשה לו לפרוש מהדרך הזה כו', כמו שאוהב הדבר הזה בעצם בטבע ראשון כו'. וזהו שנק' מצות אנשים ולא מצות הוי' מצד קבלת עומ"ש ברצון מצד עצם יהדותו שנק' טבע ראשון כמו מצד הירושה מאבות שהאמינו בה' אמונה פשוטה ועצמי' וטבעי', אלא רק מצד הלימוד והרגילות שהורגלו במצות כמו מעשה אבותיהם בידיהם726 כו'. וכמו שרואים קצת בכמה אנשים שחביבים עליהם תו"מ מצד טבע הרגילות מנעוריהם שהרגילום והרגיל א"ע בזה שנק' מלומדה בטבע שני כו', ולא מצד ירא' ואהבת אלקי'. וז"ש ותהי יראת"ם אותי גם ביראת אלקי' מלומד"ה יראה זו שיהי' [oldpage_תצח] ירא אלקים מצות אנשים (ואע"פ שא' למען תלמד ליראה את ה'727, זהו בלימוד בתורה ותלמידי חכמי' המלמדי' יראת אלקי' מצד עצמו' אלקו' שמכניסי' בלב המקבלי' מעט מעט כחנוך לנער כו'. וכמו אשר יצוה את בניו728 ושמרו דרך הוי' כו' ונק' לימוד"י הו"י'729 כו' כמ"ש במ"א, שזהו כמו אומן שמלמד מלאכת אומנות לבנו ותלמידו שמרגילו מעט מעט עד שמכניס בלבו ונקנה אצלו כטבעי'. כך האמונה האלקי' ואוי"ר האלקי' במצות נטבע ונמשך בנש"י מאבות730 כמו האומן את היונק731 וכמו ויהי אומן732 כו', ולכך נק' האבות אומני"ם733 כו'. משא"כ רגילות זו דמצות שלח, דאנשים מלומדה מאבות לבנים אחריהם אינו ענין יראת אלקי' ואמונתו ותו"מ לקיים רצונו כו', רק עצם המעשה לבד שיהי' ישר דרכו, כמו בפיו ושפתיו בתפלה וגם במצות שיהי' נאה וטוב לאלקי' ואנשי', ויהי' לו תפארת מן האדם להחזיקו לאיש ישר וטוב כו'. וכמו למען שמי יכבד ה'734 כו', וזהו למראה לבד (אן שְטֶעל) כי האדם יראה לעינים735 כו' (שאינו עולה למעלה כלל והי' זמן רב שלא הועלו מצות מעשיות736 דכנ"י למעלה כלל) (וגם האוהבי' ד"ת ושוקדי' עלי' רק מצד התורה עצמה לבד ולא מצד אלקות שבה כלל וכלל כו').
והנה לפי ב' הפירושי' הנ"ל בפנו אלי עורף בין בחיצוניות ואחוריי' דרצון הלב שנק' עורף כמו בפיו ושפתיו כבדוני וכן במצות רק לצאת י"ח לבד כנ"ל, ובין גם במצות אנשי' מלומדה הנ"ל שאינו רק מצד הלימוד והרגילות שאין בזה אפי' חיצוניות הלב רק כמו אב"א ממש, הרי אין זה כמו שפונה עורף מצד השנאה ופר"ע ממש רק שנתרוקן האור האלקי במעשה המצות כאלה, וגם בעסק התורה ותפלה בלי נשאר רושם פנימיות אור וחיות אלקי בנשמות שיאמר ע"ז וחי בהם כו'. אבל מ"מ המעשה דמצות מצד עצמן והדיבור בד"ת ותפלה קיימי' לבד ויכולים לעלות למעלה לפרקי' (כמו בשבתות ויו"ט ותפלת יריאי'737 ) או תפילת עצמו ותשובה שלימה שיעשה לפרקים יעלה הכל מכל מה שעסק בתו"מ ותפלה כידוע), וא"צ בירור ותיקון בגיהנם כדברים בטילים ומעשים לא טובים. כי ד"ת ומצות אינם בטילים מצד עצמן כו', אע"פ שאין בהם שום כוונה כלל אף לצאת י"ח, רק רגילות ולהתייהר ככת חנפי' ומתייהרי' שרוצים לקנות שם ועושים צדקה גדולה ומאריכים בתפלה בצביעות ושוקדים בתורה, גוף הד"ת ומצות ותפלה קיימין ולא יתבטל אפי' אות א' ולא מעשה אחד. וראי' מן הרשעים גמורי' שעוברי' על כמה לאוין וכרת בפרהסיא מ"מ המצו' ותורה וצדקה וכה"ג שלהם לא יבוטל ויש להם חלק לעוה"ב דאפי' פושעי ישראל מלאים מצות737 כו' כידוע.
ולפי"ז יובן ג"כ בהתעוררות המשפיע למקבל באתעדל"ע מהקב"ה לכנ"י שהיא כמים הפנים לפנים738 כן לב האדם העליון לאדם התחתון דכנ"י זהו ג"כ בבחי' חיצוני' ואחוריי' לבד, דהיינו מה שלא יאיר להם מבחי' פנימי' דשם הוי' דסובב כו' ואין גילוי שכינה בכלל ולא בפרט בכל מעשיהם שלט, אבתו"מ וצדקה ותפלה, רק כפי אופן העלאה שלהם בחיצוני' בתפלה ותו"מ עכ"פ ודאי גם הוא ית' יתעורר אליהם שזהו בבחי' חיצוני' הרצון וחכמה ומדות דשם הוי', וחיצוני' זו יש בה הארת הרצון העליון וגם חכמה ומדות כו' רק שאין בזה בחי' פנימיות כלל. ולזאת לא יקום לעת צרתם להושיעם או לפקח כ"כ בחיי פרנסתם וכה"ג מצד שנסתלק פנימיות ההשגחה מפנימיות הלב דאדם העליון כו' מטעם שאין קורא בשמך בפנימיות. אך כשצועקי' אליו בעת צרתם, או שירבו עליהם מקטרגי' ביותר לכלותם ברוחניות ובגשמיות אזי ודאי מתעורר להחזיק בם נגד השונא הרודפם ולהצילם, כמו עמדת להם בעת צרתם739 וכמו הנה ה' עומד לריב עמים740 כו' ונק' גבור ורב להושיע וכמ"ש לא מאסתים741 כו' לכלותם כו'. דאם הי' לו שנאה עליהם הי' מואס בהם לכלותם בחרון אפו כמו שהי' בזמני' הקדמוני' בחורבן בית ראשון ובית שני וכה"ג, אבל בהיותם בגלו' בארץ כו' לא מאסתים כו' ועומד להצילם מצרתם אע"פ שאין לו אהבה פנימי' כלל וכלל כנ"ל וד"ל (משא"כ בפוני' עורף לגמרי בפר"ע במזיד לעבור על ד"ת למאוס בדרך ה' בתו"מ, כמו האפיקורסי' ומיני' ועברייני' וכרשעים גמורי' שאינם עושים תשובה לעולם שכפי מעשיהם ולבבם שנסוג אחור ממש, כך מלמעלה נמשך עליהם שנאה וכמו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו742 בעוה"ב והוא שגם בשעה שרוצה ה' להשפיע להם בעוה"ז כרשע וטוב לו כדי להאבידו כו' משפיע להם כמאן דשדי בתר כתפוי כו' כנ"ל) (אבל כל העניני השפע האלקית בעוה"ז בכל חלקי דצח"מ שנותן לחם לכל בשר כל"ח743 כו' ולכל בריא' בפרנסתו זהו חסד חנם שזן את העולם בחסד כו' אע"פ שאינם ראוי' כלל, ואע"פ שיש כמה רשעי' שחוטאי' לפניו זן ברחמי' לפמשוה"ד כו').
והנה מבואר למעלה שיש אופן גם בבחי' אב"א שיהיו עומדי' בקירוב ודיבוק זע"ז בכתף לכתף ממש אעפ"י שאין בזה שום צד קירוב בפנימיות מאחר שפנו עורף ולא פנים ואף בחיצוני' אין רצון וחפץ כלל כו', מ"מ מאחר שסמוכי' ודבוקי' זא"ז באחוריי' וכתף לפי שעומדי' בקירוב מקום או אף ע"י כותל א' מפסיק ביניהם ולא נתרחקו לגמרי יוכלו בקל לחזור פב"פ בהתעוררות הרצון מזה לזה כו', וגם עצם ענין העמידה זו נקרא קירוב ויחוד בחיצוני' ואחוריי' עכ"פ כנ"ל (וראי' מדו פרצופי' כו' כנ"ל). ויובן מזה בנמשל שבמעשה המצות כמצות אנשים מלומדה וכה"ג שאין קירוב ברצון ומדות אפי' בחיצוני' וכמו שפנו עורף כו', מ"מ נק' עמידה זו אף בבחי' אב"א עמידה שבקירוב, דגם שכמים [oldpage_תצט] הפנים אל פנים כו' מסלק מהם כל הפנימי', עכ"ז בחי' אחוריי' וחיצוני' דשם הוי' נמשך בקירוב שלט, בבחיצוני' ואחוריי' דמצות שלהם שנעשו בפו"מ עכ"פ שאין המעשה והדיבור האלקי בתו"מ בטל לעולם כנ"ל (וא"צ טבילה בנה"ד כדברים בטלים ולא גיהנם כמעשה הרע דק"נ כו'). א"כ יש השראת גילוי אור אלקי מצומצם עכ"פ בדיבור ומעשה דתו"מ ותפלה שלהם בקירוב ממש, כי דבר ה' מדברי' בד"ת אף שהוא בדרך רגילות ומצות עושי' כהלכתן למעשה כטו"ת וצדקה וכה"ג וכן שבת ומילה וכל המצות שבגוף עצם המעשה מתלבש בהם שם הוי' בהעלם רק שאינו בגילוי בנפשם כלל וכלל כנ"ל וד"ל. וא"כ יובן מזה שיכול להיות בחי' יח"ע דקוב"ה ושכינתי' שהוא הוי' ואלקי' שנעשה במצות הוי' בצדיקי' שעושי' בכוונה ורעותא דלבא, יח"ע זה נעשה גם במצות אנשים כו' שאין בהם כוונה כלל וכלל כנ"ל. רק שיחוד זה אינו נק' יחוד פב"פ למעלה (כזו"נ שהן קוב"ה וכנ"י שנק' שכינה למעלה כו') אלא נק' יחוד חיצוני' דאב"א כמו שמפסיק מחיצה בין המשפיע למקבל ואינם רואים זא"ז כלל, אבל עומדי' בקירוב זא"ז ממש כנ"ל. וכך גילוי אלקות בתו"מ בתפלה עכשיו בהעלם גדול כנ"ל, אבל הוא בקירוב וסמיכות לגבי המקבלים שהם כנ"י בד"ת ותו"מ שלהן ממש כנ"ל. וכן גם בנ"י עומדי' בקירוב להוי' שבתו"מ המלובש גם בנשמתם בעת עסקם בתו"מ, רק שזהו עמידה שבאחוריי' וחיצוני' דעורף ולא פנים בענין מחיצה של ברזל744 מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ע"י העוונות שפנו עורף כו'. ועכ"ז א' הנה זה עומד אחר כתלינו745 מציץ מן החרכים כו', פי' כותלינו זה נעשה בחי' מחיצה מבדלת מן העוונות כנ"ל ועכ"ז לא נסתלק האור האלקי אדרבה עומד אחר כתלינ"ו זה בקירוב רק שמסלק פנימיותו מאתם. ומ"מ מחזיר פניו גם בכתלינו ומציץ מן החרכים כו' חרכים הללו שנעשו ע"י בע"ת746 וצ"ג כו' כמ"ש במ"א, וכמ"ש דומה דודי לצבי746 שמחזיר ראשו לאחורי"ו להתלבש בבחי' אחוריי' וחיצוני' שלו המלובש בתו"מ שלמטה כמ"ש במ"א וד"ל. וא"כ הרי יכול להיות החזרת פנים בפנים ממש ע"י עמידה זו דאב"א בקירוב זע"ז ע"ד הנ"ל שעומד אחר כתלינו כו', כך יחזרו ישראל פניהם בהתעוררו' פנימי' המוח והלב לפנימי' דהוי' כנ"ל. והיינו ע"י עסק בתו"מ בבחי' אב"א כמו בזמן הגלות, לפי שגם גופו של קירוב זה שמתייחדי' בתו"מ בבחי' אב"א נק' יחוד ולא ריחוק אמיתי, וכמו שאומרים לשם יחוד כו' על כל מעשה המצות747 אע"פ שנעשי' בלא כוונה כלל (וכמו שיש זווג אב"א וכד"ו פרצופי' כו' כנ"ל, ולפי שהחיצוני' גוררת גם הפנימי' לפי שנגררת אחר הפנימי' כעורף הנגרר אחר הפנים כו' (וראי' מיציאת מצרים שהיו ישראל בקטנות המוחין מאד כתינוק כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך748 לכתך אחרי לבד ומזה נעשה החזרת פב"פ במ"ת משום דהא בהא תליא שלט, גומטעם הנ"ל וד"ל) (וכמ"ש למעלה מטעם דע"כ יעזוב כו' לפי שהיתה עצם מעצמי כו' כי מאיש לוקחה זאת, כך כנ"י שהיא בחי' המל' נבנית בפרצוף שלם בע"ס או"כ ע"י תו"מ בחיצוני' שנק' עצם מעצמי ובשר כו' תושב"כ ושבע"פ כו'). ונמצא מובן מכ"ז דגם שנש"י עומדי' אב"א באחוריי' וחיצוני' בתפלה כמו בפיו מן השפה כו' ולבו רחק מצד התקשרות כל הפנימי' בצרכי גופם, מ"מ ע"י המצות שלהם מצד עצמן לבד אף בלא כוונה כלל כנ"ל נחזרים בבחי' פב"פ כנ"ל (וזהו כל עיקר ענין דפ' זו ואתה תצוה כו', שע"י משה שיקחו אליך שמן זית זך ממעשה המצות שיתקן אותם ע"י בחי' לב נשבר דוקא שנק' כתית (כמשי"ת) יחזיר אותם פב"פ להעלות נר תמיד למעלה מנר מצוה שלהם בבחי' פב"פ דוקא כמ"ש אל מול פני כו'. וזה הכח להחזיר לבנ"י במצות שלהם מאב"א להיות בבחי' פב"פ א"א כ"א ע"י משה דוקא (כמשי"ת), ומתורץ בזה כל הנ"ל כמשי"ת).
והנה להבין טעם הענין בתוס' ביאור יש להקדים תחלה ענין א' בביאור ענין הידוע בב' מדרגות דסובב כ"ע וממלא כ"ע שזהו שם הוי' ושם אלקים בכלל כידוע, ונק' ג"כ בדרך כלל בב' מדרגות דהעלם וגילוי ובלשון הזהר עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא, וכמו בי"ה הוי' צור עולמים749 ב' עולמי' וזהו ברוך ה' כו' מן העולם ועד העולם750 כידוע. והיינו מבחי' ההעלם לגילוי שזהו מבחי' סובב לבחי' ממלא דהיינו מבחי' מקיף הכללי לאו"פ הכללי, דאו"מ הכללי נק' סובב כ"ע כמו שמקיף וסובב מלמעלה למטה כא' כמו עיגול כדורי דשמים שמקיפי' וסובבי' לארץ למעלה ולמטה דשוי' בו מעלה ומטה לגמרי וכמו ומתחת זרועות עולם751 כו'. ובבחי' או"פ הכללי שנק' ממלא כ"ע זהו בחי' עלמא דאתגלייא בכלל שבא האור ושפע האלקי' בבחי' גילוי אור וחיות ממש בעולמות דבי"ע להחיותם מאין ליש כמו ע"י אותיות הדיבור דיו"ד מאמרות עד עוה"ז השפל ממש כו'. ולכך נמשל בבחי' סובב וממלא לבחי' העלם וגילוי דמחשבה ודיבור752 באדם דהמח' הוא בהעלם במוח והדיבור בא בגילוי בצירופי אותיות רבים ומחולקי' זה מזה, וכל מה שנסקר במח' בהעלם בסקירה א' נעשה הגילוי מזה בדיבור בפרטי פרטיות בצירופי' רבים כל א' וא'. ונמצא שזהו כמו בחי' הכלל אל הפרט דכל מה שבבחי' כלל נכלל הכל כא' ברגע א' מבלי קדימה מראש לסוף כלל בא אח"כ בהתחלקות חלקים רבים בגילוי בפרט כל א' וא' בפ"ע בסדר והדרגה דוקא כידוע, וכמו הרוצה לבנות בנין שעולה במחשבתו ורצונו בכללות כל מעשה הבנין מראשו לסופו כא' ממש ובהתגלות הרצון והמח' הזאת למעשה ע"י הדיבור הרי יתחלק בסדר והדרגה כל דבור ומעשה בפ"ע מעליון לתחתון כל פרט ופרט מיוחד בפ"ע, ועכ"ז כולם היו כלולים כא' ממש במח' ורצון הכללי בהעלם טרם שלט, דשגילה רצונו בדיבור ומעשה ואם אין כלל אין פרט כו'. וכך יובן למעלה בהפרש שבין ב' מדרגות הנ"ל דהעלם וגילוי דמקיף הכללי דסובב כ"ע זהו כשעלה במח' ורצון הפשוט בכללות לכל ההשתל' שנסקר הכל כא' מג"ע העליון דבריאה בשוה עם הסוף דדצ"ח דעשי' ולמטה מטה כא', וכמו שאו' ברוך שאמר במחשבה הכללי'753 והי' העולם בכלל כולל לכל וי"ו אלפי שני' בזמן ומקום ולעליונים ותחתוני' בשוה ממש ראש וסוף כא' כעיגול השמים המקיף למעלה [oldpage_תק] ולמטה בשוה ממש. ואח"כ יצא לגילוי בבחי' או"פ הכללי דממלא כ"ע בדרך התחלקות פרטיות ביו"ד מאמרות בצירופי אותיות מראש לסוף בסדר והדרגה דוקא בכל דיבור ומעשה מיוחד מח' ורצון בפרט עד שיש הפרש גדול בין עולם העליון יותר כג"ע העליון דבריאה בין עוה"ז השפל מכולם כו' וד"ל.
ויובן זה יותר בביאור ממשל החיות של הנפש הרוחני' בחומר גופו הגשמי' שיש בזה ב' מדרגות כידוע, א' מה שהנפש הזאת מלאה בגוף בבחי' גילוי אור וחיות ממש בכל האברי' מראש לרגל ע"י הגידים ודם ובשר הממוזג בכל אבר פנימי וחיצוני ממוח שבראש עד צפורני הרגל כנ"ל. והב' מדרגה גבוה מזו והיינו מה שהנפש בבחי' העלם וסתימות מן הגוף בלתי נגלה מעצמות הנפש בה כלום שזהו שנק' מקיף וסובב לכל קומה דאדם (ונק' צלם או מזלא כמו אך בצלם יתהלך איש754 כידוע, ויש ב' מקיפים דחי' ויחידה ומקיף דחי' שהוא למ"ד דצלם פועל בגוף מן ההעלם לגילוי החיות לפרקי' אע"פ שהיא בהעלם ומקיף כמו דמזלי' חזי755 ונופל בפחד כו' (כמ"ש במ"א). ומובן מזה עכ"פ שעיקר ההפרש בין ב' מדרגות הנ"ל בנפש וגוף, שבחי' גילוי האור וחיות דאו"פ מתחלק הוא בפרטי פרטיות בכל האברי' בכל א' לפי מזגו ותכונתו דוקא ובא בהם אור וחיות הצורה הרוחניות בהדרגה וסדר מעליון לתחתון, כמו ממוח שבראש שהוא בתכלית העילוי ברוחניות כמו להשכיל כל שכל דק ועמוק כו' ויורד האור הרוחני ומשתלשל ויורד בירידת המדרגות כ"כ עד שבסוף הקומה שהוא הרגל שם החיות והצורה בקטנות הערך מאד שהוא רק כח ההילוך בפועל תנועה גשמי' לבד, ומשם הולך האור ועולה מלמטה למעלה כמו מרגל לירך ושוק שיש בהם חיות דק יותר מן החיות הגס שבעקביי', ולמעלה יותר כמו בידים יש בהם הפעולה הדקה יותר כמלאכת מחשבת כאריגה וכתיבה ורמז לחכמה שמרמז ביד ומורה באצבע, וכה"ג עולה יותר לראי' העין וריח החוטם ושמיעה ודבור שכולם בפנים דוקא עד מוח שבראש (וכן באברי' הפנימי' הולך כסדר מעליון לתחתון ממוח ללב ומלב לכבד ובני מעיים כו'). אבל בבחי' ההעלם דמקיף דנפש על אברי הגוף הנ"ל הרי אין חילוק כלל בין מוח שבראש בגילוי השכל הרוחני או המח' ורצון שמ, אהרוחני שבמוח להיותר אחרון שהוא ההילוך ברגל וחיצוניות הצמיחה דצפורן וכה"ג מאחר שאור מקיף זה מושלל ומובדל בערך לגמרי מכל האור וחיות הנמשך באברי הגוף כנ"ל ע"כ ראש ורגל שוין בו ממש כו' וד"ל.
אך הנה אנו רואים דבר פלא ביותר והוא דודאי לפי אופן של בחי' גילוי האור וחיות דנפש באברי' שבא בהתחלקות והדרגה א"א לומר שיהי' מציאות שכל ומחשבה הרוחניות רק במוח שמוכן לקבל צורה זו דוקא, אבל לא באבר אחר זולתו כמו אבר העין שמוכן רק לראי' ולא לשכל ומחשבה והיד למלאכה והרגל רק להילוך, וא"א לומר שיקבלו היד והרגל צורת השכל ומח' שבמוח להיות בהן מהות מחשבה ורצון כי ערך חיותם גס הרבה יותר מערך חיות המוח שמסוגל לדקות המח' ושכל שהן גידים דקים שבמוח כו'. אמנם עכ"ז אנו רואים בחוש שנמצא בהכרח ממציאות דקות הרוחניות דמחשבה ורצון שבמוח גם ברגל וכן ביד, שהרי אנו רואי' שמיד שיעלה ברצונו ומח' הרוחניות שבמוחו להניע הרגל להילוך מיד ינוע הרגל בלי שהיי' ועיכוב כלל וכלל (ואעפ"י שיש מציאות כח התנועה בגידי הרגל מצד עצמן גם בלא מח' ורצון שבמוח כמו שיניע היד ורגל בשינה בלי בחירה ברצון כלל, זהו רק תנועה חיונית ונפשיות כשאר בע"ח מצד גידי הדם כו'. אבל מה שמניע תנועה בידו ורגלו באופן מיוחד ע"פ רצונו ומחשבתו שעולה במוחו דוקא זהו שנק' תנועה רצונית דוקא שנמשך ע"י גידי המוח עורקי' דקים מאד שנק' נערוי"ן כידוע בס' הרפואה. וראי' מחולי המאניע756 שהוא הסתלקות גידי הרצון נעשה כאבן דומם בלי תנועה כלל אע"פ שיש בו כל החיות בדם בשלימות). והי' מהראוי שיהי' שהיי' זמן מה בזה משעת העלי' זו דמח' במוח עד שנשתלשלה וירדה לרגל להניע' כפי פעולתו הגשמי' כי משכן דקות המח' אינו רק במוח ולא ברגל כלל כנ"ל, וירידה כזאת ממוח שבראש במחשבה ורצון זה הרוחני שילך דרך כל צינורות הקומה ממוח ועד הרגל ודאי צריך שיהוי ועיכוב זמן מה עכ"פ, ואנו רואים שאין שהי' ועיכוב כלל וכלל בזה, אלא מיד שעולה במוח המחשבה ורצון להילוך ברגל ולפעול מלאכה ביד מיד עושה ופועל בהילוך או מלאכה גשמי' שאין לה ערוך כלל לגבי רוחני' של המחשבה שבמוח ונקשרים כא' ממש ומהיכן נמצא מציאות ומהות מחשבה הרוחניות בגשם החיות שברגל להניע' שאין כלי הרגל מסוגל כלל לקבל רוחניות המחשבה כנ"ל וד"ל.
אך הנה צריך לומר בזה דודאי לפי אופן של בחי' גילוי אור החיות דנפש הבא בהתחלקות באברים בכל א' לפי מזגו דוקא ודאי א"א שיומשך מהות מח' הרוחניות באבר הרגל הגשמי כנ"ל וגם בהילוך אור המח' הרוחני' מן המוח לרגל צריך שהי' זמן ועיכוב כי צריך שיעבור כל בנין אברי הגוף דרך גידי הדם והעורקי' המסבבי' בגוף מראש לרגל וכה"ג, אבל בבחי' שמ, בההעלם במקיף דנפש הבלתי מתלבש כלל באברי הגוף כלל כנ"ל (רק הרי מ"מ סובלת בהרגשה כללי' ע"י הגידים רוחני' המתפשטי' שנק' נערוין בשוה בכולם ממש בלי סדר והדרגה כלל וכלל) שלגבי בחי' העלם מקיף זה שוין ראש ורגל כא' ממש כנ"ל, הרי יוכל להיות ממהות מח' הרוחני' שבמוח גם ברגל עצמו להניעו כפי המח' שמלובש ברגל. ואע"פ שאין אבר הרגל מסוגל ומורכב בחומר שלו לקבל גילוי אור מהו' מחשבה הרוחניות זהו דוקא בבחי' גילוי החיות, אבל בבחי' ההעלם דהיינו שאין המח' בגילוי ברגל כאור וחיות התנועה דרגל עצמו רק בבחי' ההעלם לבד שורה בו (והיינו בהעלם דגידי' דקים שנק' נערוין שמתפשטי' בהעלם גדול אף ברגל וכן בכל האברים להיות הרצון ומח' שבמוח שולטת בהן בתנועתן ופעולתן, וגם בחי' ההרגשה הרוחני' שזהו לחבר הרוחני' דנפש בחומר האברי' בכלל ובפרט שהוא בבחי' כלל שוה בכל חיות האברים שיקבל מהעלם דמקיף זה מראש לרגל כא' ממש ואין חילוק כלל בזה בין החיות אבר רוחני לחיות אבר גשמי). ולכך מיד שעולה במחשבה במוח שבראש להניע הרגל תנוע בלי עיכוב כלל, מצד בחי' העלם המח' שיש גם [oldpage_תקא] ברגל (בגידי' ונערוין שברגל שיש שם מן המוח שהם בהעלם רוחני בלא חיות מורגש כלל). ואין הרחק המקום שמן המוח לרגל מעכב ומפסיק להיות עיכוב זמן בזה, מאחר שא"צ לבא בדרך גילוי החיות כלל, אלא מבחי' מקיף וסובב שלא ירדה לפי מזג חיות האברי' בהתחלקו' כלל נמשך במוח וברגל בשוה וברגע א' בהתעוררות א' ממש, כי העלם מקיף זה שוה בראש ורגל, רק שבמח' במוח בא הרצון בגילוי וברגל זהו עצמו המחשבה שבמוח להניע שמתלבש ברגל רק שהוא ברגל בהעלם ולא בגילוי כמו במוח. אבל יש ממהות המח' גם ברגל וביד וכה"ג מצד שבבחי' ההעלם דמקיף הנ"ל מאיר ברגל כמו בראש בשוה ממש (ויובן זה במה שרואי' בענין ההרגשה דאדם מרגיש ויודע א"ע שיש ב' מיני הרגשה וידיעה, א' מה שמרגיש הרגשה גשמי' בחיי בשר ודם בכל אבר כפי חיותו ומזגו דוקא כמו בקלקול וכאב שמרגיש בכל אבר לפי מהותו, וזהו הרגשה פרטי' שבגידי הדם כו' באור וחיות המורכבת בכל אבר בפרט. והב' הרגשה וידיעה כללי'757 ונעלמת שהיא למעלה מהרגשה מורגשת בגילוי הנ"ל, והוא מה שיודע ומרגיש בהעלם בעצמו מכללות הכל ממוח לרגל כא' ממש שנק' ידיעה והרגשה נעלמת ולא בגילוי אור וחיות כלל ושוה ומשוה בידיעה והרגשה זו הנעלמת ראש ורגל בגוף וגם בנפש מתחלת הרצון עד סוף מעשה, והוא מח' הכללי' שמקפת א"ע בידיע' עצמו בכלל).
והנה ע"פ כל הנ"ל במשל זה יובן יותר ענין ההפרש בין העלם וגילוי למעלה בב' מדרגות דסובב וממלא הנ"ל שזה שא' בזהר דקוב"ה סתים וגליא758, דבחי' ממכ"ע זהו כמו בחי' גילוי אור וחיות הנפש המתחלק בגוף מראש לרגל בסדר והדרגה שמ, גמעליון לתחתון כנ"ל. כך אור העליון יותר בחב"ד דבריאה בנשמות דבריאה כו' וכן מלאכים דבריאה כשרפי', וכמו המח' והשגה דבינה שבמוח שהוא בחי' פנימי' יותר וכולל כל מה שיסתעף ממנו כו' ויורד ומשתלשל יותר בעולם היצי' באופנים759 וחיות760 כו', עד צמצום האחרון יותר בג"ע דעשי' ועד גלגלי' דעשי' וכל חלקי דצח"מ וארמ"ע דעוה"ז שזהו כחיות הרגל גשמי כנ"ל ונק' רגלי השכינה וכמו והארץ הדום רגלי כו'. וכך עד"ז יש חיצוני' ואחוריי' בכל עולם לפי ערכו עד שיש חיצוני' דחיצוני' כצפרניים ושערות כו' שמקבלים החיצוני', ויש מלאכים עליונים שנק' בבחי' אברים פנימים דשכינה כמו אצטומכא וקרביים כמו וכל קרב"י761 את שם קדשו כמ"ש במ"א. ובודאי יש הפרש גדול בין פנימי' דמחשבה ושכל אלקי שבנשמות ומלאכים דבריאה בין בחי' רגלי השכינה בשמים וארץ גשמיי', כמו בהילוך גלגל המזלות וצמיחת הארץ וכל אשר בה וכתי' כל אשר חפץ ה' עשה בשמי' וארץ762 כו'. הרי בחי' הרצון הנעלם שבחכמה בראש שולט גם בארץ וגלגלים לסדר הילוכם כרצונו שבמוח חו"ב דמל' דאצי' (שנק' אדם דבריאה בכלל), וכמו שאו' ומסדר הכוכבים ברקיע כרצונו763 דוקא ובהשגחה פרטי' בארץ כו' כמו בג"ע דבריאה ממש בשוה. ומוכרח לומר שיש מהות המח' ורצון העליון הנעלם בחו"ב דמל' גם ברגל שנק' רגלי השכינה בארץ כמו במוחין דחו"ב למעלה רק שהוא בהעלם ולא בגילוי כנ"ל. כי זהו בא מבחי' מקיף וסובב כ"ע שלמעלה מההתלבשות אור וחיות בגילוי בעולמות דבי"ע שהוא בחי' סתים, ששם הוא בחי' ההעלם דמחשבה הכללי' שבעצמו' אלקו' ששוה ומשוה כל מה שבא בהשתלשלו' מראש דעולם הבריאה עד בחי' רגל דעולם העשי' בהשוואה א' ממש כנ"ל במקיף דנפש אדם למטה. ולכך יכול להיות בחי' העלם דמח' גם בבחי' רגל שהוא שליטת הרצון העליון גם בארץ למטה כמו למעלה ממש רק שהוא בהעלם דמקיף ולא בבחי' גילוי אור וחיות כממלא כ"ע כו'. וז"ש את השמים בעולם הבריאה בכלל ואת הארץ בעשי' אני מלא764 בהשוואה א' דלית אתר פנוי מיני' אבל בהעלם ולא בגילוי שא"כ הי' חילוק מדרגו' בין למעלה ולמטה ובין פנימי' לחיצוני' ואחוריי' אלא הכל בהשוואה א' (כמו והקדוש בשמים ובארץ765 בשוה וכן א' המגביהי לשבת ע"כ משפילי לראות766 בשמים וארץ בשוה וע"ז א' דאיהו תפיס בכל עלמין בהעלם בשוה ולית מאן דתפיס כו' וכן הוא מקומו ש"ע שסובל הכל כא' בהעלם א' אבל אין העולם מקומו כו') (והיינו כענין מחשבה וידיעה והרגשה כללי' בהעלם הנ"ל שהיא מתלבשת בידיע' והרגשה מורגשת בפרט ועכ"ז אינה נתפסת בזה כלל כך תפיס שמ, דכו' ואינו נתפס ומשפילי לראות בהשגחה פרטי'). ונמצא מובן עכ"פ שמצד בחי' ההעלם דמקיף דסובב כ"ע כנ"ל אע"פ שמתלבש ובא גם בדרך פרטי פרטיות מראש דעולם הבריאה עד חיצוני' דעולם העשי', מ"מ שוה הוא בכולם ממש בלי שינוי והפרש כלל מעלה ומטה ופנימי' וחיצוני' מאחר שכל זה הוא בבחי' ההעלם בענין נבדל בערך לגמרי עד שיתלבש העלם המח' ורצון ברגל כמו במוח כנ"ל, א"כ אין הפרש בין רגל לראש כלל לגבי בחי' המקיף דסובב כ"ע וגם הראש כרגל יחשב והרגל כראש כו'. ולפ"ז ממילא מובן מאחר שמצד בחי' עיגול המקיף מבלי שימצא ראש וסוף כלל א"כ ג"כ אין הפרש וחילוק בו בין פנימי' לחיצוני' ואחוריי' כלל וכלל שגם בבחי' אחוריי' וחיצוני' הכלים יתלבש בהעלם זה כמו בפנימי' ממש בשוה להיותו למעלה מגדר וסוג התפשטו' גילוי החיות הבא בציור אדם פנים ואחור באו"כ כו' ע"כ ראש ורגל פנים ואחור שוין ממש וד"ל.
והנה לפי כל הנ"ל יובן בבחי' סוכ"ע שאין שם בחי' רגל וראש ויכול להיות הפנימי' וחיצוני' שוין ממש וכמו כל אשר חפ"ץ ה' עשה בעשי' דבחי' רגל בד"י767 דעוה"ז ודצח"מ ברצונו הפשוט שנק' חפץ ה' כו' לפי שאין העולם מקומו ונתפס בכולם בשוה כו' כנ"ל. וכך יובן ג"כ בענין המצות להיות מבואר למעלה בשרש המצות שהן בבחי' מקיף דכת"ר הכללי דאבי"ע מקור כל האו"פ דאד"ם דאצי' כו', כי הגם שכל מצוה ומצוה הוא בבחי' כלי מגביל דוקא לאור הרצה"ע וח"ע שגנוז בה ולכך יש מספר רמ"ח מ"ע שהן לנגד רמ"ח אברי'768, ומבואר למעלה שבאברי' בא בחי' גילוי האור וחיות דאו"פ דוקא המתגלה בכל אבר לפי מזגו ובסדר והדרגה מעליון [oldpage_תקב] לתחתון כנ"ל, וכך המצות יש שנק' בבחי' ראש כמצות תפילין בראש וק"ש ביח"ע דחו"ב כו' וכה"ג, ויש שנק' בחי' רגל ויד כצדקה769 וכה"ג שהרי כללות המצות נק' בחי' אדם חיצוני בחיצוניות הכלים ואברים דוקא כנ"ל. אך הנה מבואר למעלה שהמצות הן בחי' כלים פנימי' ועצמי' שמקושר בהן מבחי' פנימי' ועצמו' דאוא"ס שבע"ס דאצי' דוקא כנ"ל (וכנ"ל בענין המזון שמחזק האורות בכלים שכולו פנימי' ועצמו' בלי חיצוני' כלל וכמו שכנ"י נק' רעייתי (וכמו באתי לגני אכלתי יערי771 כו' כידוע) שמפרנסי' לאביהם שבשמים770 במצות מעשיות שאו' ע"ז כאלו עשאוני ברמ"ח כו' אע"פ שכבר יש או"כ באצי'), והיינו להיות ששרש המצות בפנימי' ועצמו' דתענוג והרצון העליון בבחי' מקיף דכתר הכללי טרם שבא באו"פ בכלי (שזהו קודם התחלקות הרצון בחכ' ומדות באו"כ ברמ"ח מ"ע ברמ"ח אברי' חיצוני' כו') שנק' תר"ך עמודי שמא, אאור כעמוד שמחבר גג ורצפה772 כא' ממש מבלי שימצא ראש וסוף כו'. ולכך יש בחי' התכללו' האמיתי' באברים שהן המצות מבלי חילוק בין ת"ת ותפילין וק"ש שבמוחי' לצדקה שברגל ממש כנ"ל (וכנ"ל דהתכללו' זאת בחיצוני' האברים מצד בחי' המקיף ששרש הכלים במקיפי' שלמעלה מאו"פ ולכך בנין הכלים קודם לבנין האורות כו'). ולכך ע"י קיום המצות מעוררי' וממשיכי' מפנימי' קדש העליון שהוא בחי' סובב הכללי המקיף לאבי"ע כמו שאו' אשר קדשנו במצותיו773 בקדש העצמות דא"ס שלפני הצמצום דקו"ח באצי' ובריאה כו' שהוא מקיף כללי בהעלם ומקור נעלם לכל גילוי אורות דע"ס דאבי"ע כו'. ולכך ודאי ממילא מובן שכ"ש וק"ו הוא שבבחי' מקיף דקדש העליון הזה שרש כל המצות (בהעלם ובהשוואה א' לכולם כנ"ל) שוה ומשוה מראש לסוף כא' ממש, ואין הפרש כלל לגבי' בין פנימי' לחיצוני' ואחוריי' כלל וכלל דהיינו שבחי' ההעלם דקדש זה מאיר בשוה בחיצוני' ואחוריי' דכלים דמל' דמל' דעשי' כמו בפנימי' דאדם העליון דאצי' (כמו שעיגול א"א מקיף רגלי העשי'774, כך מקיף דטה"ע מקיף לכל הקו"ח מראשו לסופו).
ולפ"ז הרי יובן דגם שכנ"י הן עומדים בבחי' אב"א והוא בחיצוני' ואחוריי' דכלים דמל' בעשי' הנמשך בשפע חיצוני' במזלות ודצח"מ דעשי' שנק' רגלי השכינה, כמו בטרדת הפרנסה בהתקשרות הנפש בפנימי' ועצמיו', ולה' בתפלה לבם רחוק רק בפיו ושפתיו כו', וכן במצות ותורה רק בטבע הרגילות בלי כוונה כלל כנ"ל. מ"מ לגבי בחי' אור המקיף דקדש העליון הכללי שרש כל המצות הנ"ל הרי יכול להיות בהם ע"י המעשה דמצות מבחי' פנימי' דקדש דמקיף העליון ממש כמו שיאיר בפנימי' החכ' דאדם דאצי', רק שהוא בבחי' ההעלם לבד ולא בגילוי גמור כמו העלם המח' ורצון שבמוח שמלובש בהעלם ברגל ממש כנ"ל. כך בנש"י אעפ"י שהן בבחי' רגל או בחי' אחוריי' וחיצוני' שלהם יוכל להתלבש ולהאיר במצות מעשיות שלהם מבחי' הפנימי' ועצמיות דמקיף דכתר העליון כמו שהוא למעלה ממש בלי שינוי כלל, לפי שלגבי בחי' מקיף הכללי הזה דעצמות א"ס בשרש המצות שלמעלה מהשתלשלו' אף באו"כ דמצות למעלה באצי' שוה לפניו בחי' רגל עם ראש ופנים ואחוריי' כו' כנ"ל בסובב כ"ע ששולט ברגל כמו בראש כו' וד"ל (אך ה"ז בבחי' ההעלם ולא בגילוי כנ"ל, ולע"ל בעוה"ב יתגלה בחי' העלם דמקיף הזה שבמצות ומזה יהי' העוה"ב775 כידוע. ולכך אפי' במצות דפ"י יהי' חלק בעוה"ב מטעם זה וד"ל).
שמא, בוזהו שבמעשה המצות א' וימינו תחבקני776, דהיינו שבחי' ימין העליון מקיף וסובב גם לבחי' אחוריי' דנש"י כמו שהן עומדי' אב"א כאשר הן באחוריי' וחיצוני' מצד בחי' גילוי החיות דאו"פ בכלי. והוא מה שיש בכח המקיף דימין העליון לחבק לבחי' אד"ם דכנ"י כמו שהן למטה שלא יפנו עורף לעולם, כמו שמחבק האב לבנו מאחוריו שלא יתן כתף סוררת777 בעורף כי יהי' נצמד ומדובק באביו ע"י ימינו שיחבקנו אליו פב"פ תמיד. והב' זהו גם לאחר שפנו עורף ועומדי' אב"א ממש בתפלה ותו"מ כנ"ל יש בכח האו"מ הזה להחזירם פב"פ או להקימם מנפילתם למטה ויגביהם למעלה, כמו אנכי תרגלת"י לאפרים778 קחם על זרועותי, או שיאיר פניו אליהם גם בהיותם למטה כמו למעלה כמו כי אתך אני779 כו' באשר הוא שם780 למטה, לפי ששוה מטה ומעלה ממש מטעם הנ"ל. וא"צ כנ"י לעלות במעלות ומדרגות להתפשט מגשמיות שלהם כי אין זה רק מצד גילוי האור דממלא כו' שנשתלשל עד שהן בבחי' אחוריי' או בחי' רגל, אבל בחי' מקיף דאו"י שמאיר מלמעלה מקיף ראש ורגל בפנימי' ואחוריי' כא' ממש אע"פ שנשאר כמו שהוא בבחי' אחוריי' או בחי' רגל כנ"ל וד"ל. וזהו קרוב ה' לכל קוראיו זהו קריאה דתפלה781 דמשמע דקורא זה מרחוק עומד וקורא מלמטה לה' שיענהו כמו מן הרוממו' דשמים לארץ, ועכ"ז א' קרוב ה' שנעשה קרוב אל הקורא באשר הוא שם למטה כמו וישמע אלקי' אל קול הנער באשר הוא שם782, כי שומע תפלת כל פה783 אפי' מקטן הערך מאד שעומד בריחוק בחיצוני' ואחוריי' או בבחי' רגל אבל יש בזה העלאה למעלה והמשכה למטה להיות קרוב לקוראיו מלמעלה למטה. אבל מ"ש לכל אשר יקראוהו באמת זהו בחי' קריאה דתו"מ784 ששרשן במקיף הכללי דעצמות א"ס ממש שלמעלה ולמטה שוין ממש כנ"ל ה"ז הקורא למטה באמת דתו"מ אינו בבחי' ריחוק כלל, דגם כמו שהוא למטה זהו כמו למעלה ממש וא"צ להמשכות לבוא מלמעלה בדרך קריאה ובקשה אלא נמצא הוא למטה בלבושי' אלה דתו"מ כמו שהוא למעלה ממש וכמא' הקורא בתורה קורא בשמותיו העצמי'785 כו' בחי' מקיף דכתר הכללי הנ"ל (אע"פ שנמשך בג' קוין תורה ועבודה וגמ"ח בציור אדם מ"מ הרי כולל הכל כא' ממש בשוה מראש לרגל גם ברמ"ח אברים דמ"ע כנ"ל) וד"ל.
ומעתה יש להבין מ"ש כאן ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור כו' מאחר שמבואר למעלה שע"י המצות מצד עצמן אע"פ שבנ"י הן בבחי' אב"א יכול להיות החזרת פב"פ דוקא מטעם הנ"ל (והיינו בב' פנים, א' בבחי' ימינו תחבקני שמא, גבאחוריי' דכנ"י לבלתי יוכלו ליתן עורף כו' כנ"ל. והב' גם שפנו עורף יחזירם פב"פ רק ע"י מצות מעשיות שלהם מצד עצם המעשה לבד כנ"ל וד"ל). <תקג> א"כ מה זה שציוה שיקחו אל משה דוקא שמן זית זך שהן המצות שיהי' נעשי' ע"י משה דוקא כנ"ל ואז יהי' העלא' נר מצוה תמיד למעלה בבחי' פב"פ כמו אל מול פני כו' ע"י אהרן כנ"ל. אך תחלה יש להבין מ"ש כתית למאור דוקא ולא א' לאור786 כו' כי עיקר הדלקת הנר בשמן ופתילה אינו רק להאיר אור לבד ולמה א' למאור שלמעלה מן האור כידוע ואח"כ א' להעלות נר כו'. והנה יש להקדים תחלה מה שהתורה נק' לפעמים אור כמ"ש ותורה אור787, וכן א' יהי אור וא' בזהר דא אור קדמאה788 שהוא בחי' חכמה דתורה שנק' אור. ולפעמים נק' התורה בשם מאור כמו שא' מאור שבה מחזירו למוטב בחי' מאור שבה שגנוז באותיות דתורה בהעלם מחזירו למוטב שיכול להפוך אותו מרע לטוב ומחושך לאור כו' (וזהו אור הגנוז לצדיקי' לע"ל789 כו').
וביאור הענין הנה ידוע בזהר דאוריי' סתים וגליא790 כמו הנסתרות לה' כו' והנגלות לנו791 כו' והוא בחי' פנימי' התורה שנק' סודות ורזי' דאורייתא ונק' פלאות חכ'792 או תעלומות חכ'793 עילאה, וכמו צנור הנובע מים מן ההעלם לגילוי שהמים נובעים בצנורות בהעלם כך הוא בחי' הח"ע דתורה שנובע בהעלם ולא באה בגילוי עדיין כסוד ה' שבטעמי מצות שיתגלו לע"ל ועכשיו הן בהעלם ונק' טעם כמוס לרצה"ע שבמצות (וזהו מזל ונוצר חסד שאור אבא דאצי' מקבל ממנו794 כו' ושרשו בחי' ח"ס דא"א או חכ' דא"ק עד בחי' חכ' הקדומ' דמל' דא"ס עצמו). וע"ז א' ג"כ ותורה אור, דאע"פ שהוא בהעלם דחכ' עדיין שזהו בבחי' אי"ן דחכ' שבכתר קודם שתמצא בבחי' יש אפי' כנקודה דיו"ד כטיפי המעיין או המים המקלחי' מן הצנור כו', מ"מ ה"ז עצמו ג"כ בחי' גילוי אור לגבי הכח העצמי' דחכ' דא"ס שקודם בואו לבחי' צמצום דנביעה זו שבהעלם. והוא כמו כח המשכיל ההיולי בעצם הנפש שהוא מקור עצמו להוליד ולהמציא כל מיני שכל וחכ' טרם שבא לכלל נביעה ומקור להמציא שכל כו' (שזהו שנק' נפש השכלית795 ע"ש כח השכל המשכיל כל שכל כו' שנק' נפש אדם בחי' מדבר שיש בה כח המוליד להוליד בדומה לו ג"כ נפש שכלי' כו') (ואע"פ שמה שנמשך מכח העצמו' דחכ' בבחי' נביעה בהעלם אין זה נק' אור ממש בגילוי, מ"מ ה"ז עכ"פ בחי' גילוי המשכה מן העצם שבלתי מוגבל כלל בהמשכה והשפעה רק שבחי' המשכה זאת נקרא שמא, דהמשכה נעלמת והרי עתיד ומוכן לצאת מן ההעלם הזה לגילוי כבוד ה' שנגלה ליראי ה', אע"פ שנק' שכל מופלא796 שכל הנעלם מכ"ר797 כו', ע"כ נק' גם הוא בשם אור דאור גימ' רז798 כו').
והנה בחי' אור דתו' בבחי' סתים וגליא ממש כשיצאה למטה בהשתלשלו' כמא' דאורייתא מח"ע נפקת שיצאה מח"ע העצמיי' מן ההעלם לגילוי (וכמו מעיין שנובע טיפין וכצנור המקלח מים כנ"ל) הרי ירדה בהתלבשות בכל עולם ועולם לפי מה שהוא, דהיינו לפי אופן של ההשתל' ממש. כי אחר שבחכ' דתו' אור הוא שנעשה ונמשך כל ההשתל' כמ"ש בזהר דאסתכל באוריי' וברא עלמא שזהו בחכ' דתורה אור שקדמה לעולם דוקא שנק' תורה וחכ' הקדומה דגם היא נק' בשם אור דוקא, להיותה בבחי' המשכה והשפעה מכח חכ' העצמי' דא"ס ב"ה ממש דלתבונתו אין מספר ונק' חכים ולא בחכ' ידיעא כלל אפי' בבחי' העלם, רק כמו כח המשכיל באדם בעצם טרם שמשפיע ומוליד שכל וחכ' כנ"ל. ואע"פ שבחי' אור דתוה"ק הזאת ג"כ היא למעלה הרבה מן ההשתל' דחכ' דמע"ב וכל העולמות בחכ' דהשתלשלו' זהו רק בבחי' גילוי החכ' שמאין תמצא בבחי' יש כמעיין שבא בגילוי וגם זה רק בשביל המשכות העולמות מאין ליש ממש כו' כמ"ש כולם בחכ' עשית שזהו כמו שכל שבעשי' בחיצוני' שאין זה ערך כלל לבחי' החכ' הפנימי' דתורה אור (אפי' לבחי' גילוי דחכמה באותיות כיו"ד וה"א דשם הוי' דתורה ומצו' כו'). מ"מ מאחר שבחכ' דתורה דוקא ברא הכל כמ"ש דאסתכל באוריי' כו' שהוא כמו שעושי' האומנים בלוח הבונים לצייר אופן הבנין שמציירים אותו ע"פ שכל וחכ' דחכ' זו נמשך מחכ' ושכל הפנימי' שלמד מכבר לעצמו כו', כך א' ואהי' אצלו אמון אומנא799 כאומן המצייר לוח הבנין שע"פ החכ' דתורה נעשה ציור הלוח לעשות בנין כל העולמות כך וכך דוקא ולא כך וכך, ועד"ז אסתכל באוריי' וברא כו' דלפי אופן הורא' החכמה דתורה אור כך הי' ממש ציור אופן השתלשלו' העולמות בכלל ובפרט (אף בכל ציור ותמונה דבהמה וחי' וחלקי דו"צ ושמים וארץ וכ"צ800 ) (וכרשב"י שידע כל הי"מ בכל פרט מיו"ד הדברות801 שמלובש בהן שהן פנימי' די"מ בכלל ובפרט) וכמ"ש אם לא בריתי802 כו' חוקות שמים כו' וכן מ"ש כי הוא ציוה803 כו' חק נתן804 כו' זהו ע"פ חק דתוה"ק), וא"כ הרי גם תוה"ק ירדה למטה בכל ההשתל' וכמ"ש התורה ה' קנני ראשית דרכו במעשה בראשית מראש שמב, אומקור הראשון דקו"ח עד סוף עולם העשי'. ולכך יש אור דתוה"ק בהתלבשות בכל עולם ועולם כמו בעולם האצי' נק' תורה דאצי' ובבריאה תורה דבריאה805 עד תורה אור הנגלית לנו באותיות ממש בעולם העשי', וזהו אצלו אומן אומנא בבחי' שפלות וירידה להיות כאומן לבנות בנין בחכמה דתורה כמ"ש בחכ' יבנה806 בחכ' דתורה דוקא והוא בי"ת דבראשית דבראשית נמי מאמר הוא807, פי' מאמר פתוח808 מן ההעלם דחכ' הקדומה שיצאה לגילוי בשביל ההשתל' העולמות וד"ל.
אך כל זה הוא בבחי' אור דתורה כמו שבאה בבחי' המשכה עכ"פ בבחי' העלם וגילוי בבחי' סתים וגליא כנ"ל, אבל בחי' מאור דתורה זהו כמו שהיא כלולה ומתאחדת ממש בכח החכ' העצמי' דא"ס ב"ה עצמו כמ"ש ואהי' אצלו שעשועי'809 בחי' שעשועי' עצמיי' ממש והוא בחי' תענוג הפשוט דעצמות ממש בחכמתו העצמיי' (שנק' שעשועי המלך בעצמו ממש) שזהו כמו קודם שנמשך אור דחכ' אפי' בהעלם ופנימי' כנ"ל. וזהו המלובש גם עכשיו שירדה התורה בהשתלשלו' בבחי' עצמיות הרצון הפשוט שמורכב באותיות דתורה ובמצות מעשיות [oldpage_תקד] בפ"מ דוקא שלמעלה מטעם כמוס לרצון כו' (והוא העדן דעוה"ב דעין לא ראתה810 כו') ונק' תר"ך עמודי אור שמחברי' למעלה ומטה כא' ממש, להיותו למעלה ממקור ההשתל' אפי' בחכ' הקדומה שאינו בחי' מקור למקור אפי' להיות חכמה דמע"ב כאומן הבונה כו', דזהו ירידה ושפלות גדולה מעצם פנימי' כח החכ' דא"ס שכל עצמות פנימיותו מלובש בזה ולכך א' ואהי' שעשועי' עצמיי' ממש מטעם הנ"ל וד"ל.
וזהו בחי' מאור שבתו' שמחזירו למוטב כו' דהיינו בחי' עצמו' כח החכ' דא"ס שנמשך וגנוז ומלובש בהעלם בתוך אור דתורה הנמשכת למטה שנק' מאור מקור כל בחי' אור בהעלם וגילוי כו' (והוא אור הגנוז לצדיקי' בעוה"ב שגנזו והעלימו באור דתורה811 שמביט בו מסוף העולם כו', להיותו למעלה מכל ההשתלשלו' מראש לסוף ע"כ ראי' החכמה במאור דתורה מביט בבחי' מקיף כעיגול כו' מבלי שימצא ראש וסוף כלל. משא"כ באור דתורה שבאה בהשתלשלו' דאבי"ע יש בה בחי' ראש וסוף לפי אופן ההשתל' משום דבחכ' דתורה נבנה בנין העולמות וזהו שנק' ת"ח בוניך שעוסקים בבניינו ש"ע812 כו'). וזהו הטעם שא' שמאור הגנוז באור דתורה מחזירו למוטב דמחזירו זה קאי במי שעוסק בתו' של"ש כלל רק להתייהר ולעשות קרדום כו' ואינו מקיים מ"ש בתו', וכמו שא' למיימיני' בה סמא דחייא813 שמב, בלמשמאילי' בה סמא דמותא כו' שמוסיף כח בק"נ וכמו ולרשע מה לך לספר814 כו', וכן במצות שעושה להתייהר ולקנות שם לבד כמצות אנשים מלומדה הנ"ל שנק' בחי' אחוריי' כמו כי פנו אלי עורף כו' כנ"ל. אך בחי' המאור הגנוז באור דתו' שלומד אפי' של"ש מחזירו למוטב, שמחזירו מבחי' אחוריי' שנסוג אחור ומעוררו לתשובה שלימה להיות עוסק בתורה ומצות לשמן, וכמו שאו' לעולם יעסוק בתו' ומצות אפי' של"ש שמתוך של"ש בא לשמה815, וזה פלא לכאורה איך משל"ש לכוונה זרה ונכרית שלא לה' כלל יבוא לעסק לשמה שזהו כהיפוך חשך לאור ורע לטוב ואם עומד ברע דק"נ שנק' חשך ולא אור איך יהופך לעמוד במקום הקדושה שנק' אור שיעסוק לשמן כו'. אך הענין הוא דכל מה שבא בהשתלשלו' העולמות מריש כל דרגין עד סוף עולם העשי' שאת זלעו"ז עשה816 כו' להיות מציאות מדות הרעות דק"נ עד בחי' רע גמור כו' שהוא בא מצד עה"ד טו"ר, זהו דוקא מצד ההשתלשלו' שבא בצמצומי' רבים באו"כ עד הכלים החיצוני' ואחוריי' דאחוריי' שמקבלי' היכלות דק"נ שנק' חשך, משום שלפי אופן ההשתל' הבא בגילוי אור יש מקום למציאות החשך ורע באחוריי' דאחוריי' כו', והוא מה שיכול להיות אפי' בת"ח שעוסקי' בתומ"צ שיהי' של"ש כלל וכמו בכנ"י שעומדי' אב"א כנ"ל. אבל למעלה מכל עיקר ומקור ההשתלשלו' גם למעלה מחכ' דתורה אור שנק' אומנא כו', והוא בחי' מאור דתורה כמו שהוא בחכ' דעצמות א"ס טרם שנמשך באור דחכמה דתורה במע"ב שהוא למעלה מעה"ד לגמרי ונק' עץ החיים שכולו חיים וטוב כו', כמו העוה"ב שנק' יום שכולו טוב להיותו למעלה מהשתלשלו' דאבי"ע הרי אינו בא בחיצוני' ואחוריי' כלל (משא"כ אור דתורה שבא בהשתלשלו' דאבי"ע יש בה ג"כ פנימי' וחיצוני' כמו מגילה כתובה פנים ואחור817 כו' (כמו סתים וגליא דתורה כו') ולכך נק' התורה רק בחי' נובלות דחש"מ818 כו') אבל לוחות הראשונות היו מב' עבריהם בלי חיצוני' ואחוריי' כלל כו').
וזהו הטעם שיש בכח מאור הגנוז בתורה להחזירו למוטב שהוא להחזירו פב"פ גם שהי' אב"א כו', משום דאין בחי' פנים ואחור שייך רק בבחי' גילוי אור דתו' שבא בעה"ד טו"ר דוקא שלמשמאילי' בה סמא דמותא כו'. אבל בבחי' המאור שבה אין בחי' אחוריי' וחיצוני' כלל להיותו למעלה מכל ההשתל' דאו"כ פנימי' וחיצוניות, ע"כ לגבי בחי' המאור הזה שוין קמי' פנימי' וחיצוניות משום דגם חושך לא יחשיך819 לפניו כלל דאין חושך אלא בבחי' העלם המעלים לאור. אבל בחי' מאור למעלה מבחי' אור שממנו מקור מוצא האור שאין חשך מחשיך שם כלל שמב, גוכחשיכה כאורה820 ממש כו' ולכך מחזירו למוטב מחשך לאור כנ"ל (וזהו למוטב שהאור נק' טוב כמ"ש וירא האור כי טוב821 ומוטב לשון מפעיל שהוא מקור כל רצון ושכל טוב וזהו בחי' מאור מקור כל אור דתו' שנק' טוב כו') וזהו שמתוך של"ש ממש יעסוק לשמה ממש מכח ועוז דבחי' מאור שבה דוקא שמחזירו למוטב שהוא להיות פב"פ כי כח הגדול הזה דבחי' מאור יכול לעשות מחשך אור שהוא מאחור פנים כו' (דפנים ואחור זהו שנעשה באו"כ בצו"ח822 דוקא כמ"ש אחור וקדם צרתני823 כו' שהוא בחי' אדם בנר"נ וכלים מוחא ולבא824 כו', אבל בבחי' מאור הנ"ל א' כי לא אדם הוא825 למעלה גם מבחי' אדם דתורה ומצות כו').
ובכל זה יובן במ"ש ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור כו'. דהנה מבואר למעלה בענין וימינו תחבקני שבחי' רב חסד דעצמות שבימין העליון מחבק גם לאחוריי' דכנ"י כמו שהן עומדי' אב"א כו', ולכאורה אינו מובן דאיך שייך בחי' חיבוק כשעומד אב"א כו'. אך זהו מדבר בימינו דחכמה דתוה"ק שהיתה שעשועי' עצמיי' בבחי' מאור מקור כל אור דתורה שבאה למטה בהשתלשלו' דאבי"ע וכמ"ש מימינו אש דת למו מימין זה דבחי' מאור ניתן אור דתורה בבחי' אש כמו כה דברי כאש826 כו' באש שחורה ע"ג אש לבנה827 כאור הנר שכלול מב' גווני' אור הלבן ואור השחור שהוא תושב"כ ושבע"פ כו'. וזהו שיוכל ימין זה לחבק גם בבחי' אחוריי' שיעמוד פב"פ בתמידות ולא יסוג אחור (והוא ענין התוקף וחיזוק האמונה הפשוטה שבחיצוני' ואחוריי' דמעשה המצות שלא יפנו עורף לעולם), וגם אם פנו עורף יחזירם למוטב כנ"ל וד"ל. וזהו ויקחו אליך דוקא שמן זית כו' דגם ששרש נשמת משה הוא באור דתוה"ק שבאה למטה בהשתלשלו' בפנימי' דחכ' דתורה אור באצי' כו', אך במשה נא' כי טוב828 הוא בטי"ת רבתי שמקורו העצמי' הי' בעה"ח דתורה כמו שהוא בבחי' מאור דתורה ש"מ שהי' שעשועי' עצמיי' וכמ"ש בו מן המים משיתיהו829 ממ"ע שנק' יה"ק830 כו', ולכך הי' בחי' שוש' דמלכא ממש שהי' ממוצע לחבר המשפיע במקבל כמו שירד ה' בעצמו על ה"ס וא' אנכי831 ממש כו'. וזהו שיוכל משה לתקן גם למטה מטה גם בבחי' החכ' דתו' שירדה למטה בהשתל' לתקן ולברר לעה"ד טו"ר דבחכ' דתורה דוקא אתברירו832 שהוא הנק' שמן זית דשמן הוא בהעלם דחכמה קודם שנק' אור שהרי מן השמן יאיר האור כו', אך שמן זה הוא בהעלם דחכ' [oldpage_תקה] דתורה שלמטה שנתלבשה ונתעלמה בדברים גשמיים דק"נ להבדיל בין טו"ר כו' שיהי' מקור מוצא לבחי' אור שמב, דדמאור עצמו שיהפוך גם החשך לאור והוא שיאיר בפב"פ אל מול כו', וזהו שע"י משה דוקא יקבל שמן זית זך דוקא שיהי' למאור שיומשך מבחי' המאור עצמו כדי להעלות נר תמיד פב"פ כנ"ל וד"ל.
ומעתה יש להבין מ"ש שמן זית זך כתית דוקא ואז יהי' למאו"ר דוקא כנ"ל, ויש להקדים תחלה דאת זלעו"ז עשה האלקי' ממש כמו שבסט' דקדושה יש אור וכלי ואו"פ ואו"מ וכללות ציור אדם בנר"נ כו' וכמקיף דחי' יחידה, כך ממש בסט' דק"נ בבחי' הרע שמנגד לטוב נמשך ג"כ בסדר השתלשלו' כמו כל אופן ההשתלשלו' דבחי' הטוב דקדושה באו"פ ואו"מ כנ"ל. דהנה שרש הרע בא ונמשך מחטא דעה"ד טו"ר שנמשך בב' אופנים, הא' בבחי' גילוי מציאות רע באופן בהגבלה והרכבה בדבר מה שניכר במציאות בגילוי מאין ליש כדרך כל בריאה שנברא מאין. ואע"פ שאין רע יורד מלמעלה833 כלל זהו בבחי' האצי', אבל בירידת האור האלקי מאצי' לבריאה ע"י צמצום דמסך המבדיל בהארה דהארה כו', את זלעו"ז עשה שם האלק"י' הזה כו' לברוא גם מציאות הפסולת וקליפה לפרי שהוא ק"נ דרע שמנגד לטוב (וכיצה"ר באדם שכולו רע ומנגד לחלק הטוב הנק' יצ"ט ונלחם עמו ומתגבר עליו לפרקי' כמו בבינוני כו'). והנה בחי' הרע הזה יורד ומשתלשל ממדריגה למדריגה כמו בעולם הבריאה בחי' הנוגה שבו מיעוטו רע ורובו טוב834 ונכלל בטוב דקדושה, וביצי' חציו רע וחציו טוב ולפרקים הרע מתהפך גם הוא לטוב (כמו תאוות היתר לאכילה ושתי' וכה"ג שיהופך גם הוא לטוב אם אין בו רע גמור כו', ובעשי' הוא רובו רע והוא חום התאוה הרעה שבוער כאש כו' וכידוע. וכל זה הנה נמשך בציור קומה דאדם ג"כ כמו הרע שבשכל כחכמים המה להרע835 ולא להטיב לראות ולהשיג רק ברע וחוב, וכן במדות כמו אהבת רע מטוב כבעל לה"ר ומדבר מרמה והורג רעהו בחץ שחוט לשונו836 כו' כתער מלוטש837 כו' כמלשינות כו' וכן רציחה בכעס ברתיחת הדמים וגסות וחוצפה ועזות יתירה כו' שהן במדות בלב, וכן במעשה ממש שפועל ועושה כל רע שזהו בבחי' רגל כו'. וכ"ז נק' או"פ מוגבל בכלים שונים כמו בחי' הטוב שבקדושה שמוגבל באו"כ דקדושה במוח ולב ומעשה בציור אדם דקדושה כך בזלעו"ז נק' אדם בליעל838 כו'. וכמו שיש בחי' או"מ באדם דקדושה שנק' צלם דחי' יחידה, כך בבחי' הרע דק"נ יש ג"כ בחי' מקיף שמקיף וסובב לכל בחי' או"כ דרע בגוף שנקרא עומק רע והוא כמו שיש בקדושה עומק טוב839 כו', ונק' כתרין שמג, אדק"נ בחי' כת"ר שלמעלה מחו"ב ומדות ונה"י דק"נ שמקיף מראש לרגל שבהן עצמן כא' ממש מבלי ימצא ראש וסוף כו'. כעצמות הרצון דתאוה רעה להיותו מקור כל רצון רע וכהולך בשרירות לבו רק רע כו' שמקיף וסובב לרע שבמוח ברע840 שבמעשה כא', להיותו למעלה מן המוחי' דחו"ב דק"נ, וכמו וירא העם כי בר"ע הוא841 מוקף בעומק העלם הרע שבלתי מרגישי' כלל. שכמו שיש בטוב טוב המורגש כמו בהתפעלות רצון מורכב בשכל וטעם ובהתפעלות אהבה בלב במורגש כו', ויש אה"ר בהעלם העצמות עומק הרצון שבלתי מורכב ומורגש ברצון ושכל וטעם רק הוא בהעלם ומקור כל התפעלו' רצון ושכל טוב כו'. כך ממש בעמ"ר, דק"נ הוא מקור בהעלם לכל רצון ושכל ומדות דרע ועדיין אינו מורגש במציאות רע זהו שנק' מקיף דרע מראש לרגל כעיגול כו' שאין דבר טוב בקדושה יכול להוציאו משם, כ"א ג"כ בבחי' מקיפים דטוב דקדושה דוקא שלמעלה מן החכ' וטעם ולא בבחי' החכמה ומדות דאו"פ דקדושה כלל. וראי' לזה ממ"ש כי אין מעשה וחשבון842 ודעת בשאול אשר אתה הולך שמה כו', פי' כי בחי' קליפה דשאול זהו בחי' מקיף דרע דק"נ שלמעלה מחו"ב ומדות דק"נ כמו ג' הנה לא תשבענה שאול843 כו'. וזהו שא' כי אין מעשה וחשבון ודעת להיו' שקליפ' דשאול הוא בחי' הכתר דקליפ'844 שמקיף ראש וסוף כא' שהשאול עמוקה ביותר ונק' עמ"ר כנ"ל ע"כ אין חשבון כו', שאינו בסדר והדרגה דמעשה וחשבון ודעת שהוא בציור אדם בחב"ד חג"ת נה"י דמעשה בנה"י וחשבון במדות ודעת במוחין, ובשאול בכת"ר דק"נ שוה מעשה עם דעת רגל עם ראש עד שאין שם מעשה ולא חשבון ודעת וחכמה כו'. ולזאת לא ינצל מן השאול הזה ע"י מעשה המצות באו"כ בחי' רגל ולא בחשבון דאוי"ר ודעת במוח ושכל, בחי' הטוב הזה אינו רק בחי' או"פ בכלי שברע דשאול בעומ"ר תקיף וחזק מכל זה וע"כ אין מעשה וחשבון שם כו', ולא יש בכח שום דבר טוב בקדושה האלקי' לעמוד נגד כח הקליפה דשאול כ"א באותו כח דכת"ר שבו שזהו במקיף דכת"ר דקדושה בחי' עמ"ט כנ"ל וד"ל.
וביאור ענין זה הנה אנו רואי' ביצה"ר ויצ"ט שבאדם שזהו הנה"ב ונה"א כידוע, שכאשר יתגבר באדם חלק הרע שבנה"ב להתפעל באיזה תאוה רעה שבאה במורכב באיזה טעם ודבר באהבה התלויה בדבר כו', שזהו מדות רעות דק"נ שנולדים מן השכל וטעם שמתבונן ומעמיק דעתו להתאוות שמג, בבאהבה רעה כו' כמו לתאוה יבקש נפרד845 מי שנפרד מדעת והשג' האלקי' ונמשל כמו בהמה כו', אך לזאת יוכל להיות הצלה שינצל ויטהר מטומא' מחשבה ודעת להוליד אהבו' ותאוות רעות, והוא ע"י שיעמיק דעתו ורצונו באור תורת ה' ועבודתו האלקי' וזהו ההצלה לכל נפש שנטמאה במח' ומדות ברע במורגש שתטהר, וכמו ע"י אש הגיהנם שמוציא האש הזר הזה ויכול לבא לג"ע אח"כ וגם מתאוות היתר יוכל ליטהר ע"י אש דק יותר והוא בטבילה בנה"ד כידוע. אבל בחי' עמ"ר דמקיף הרע הנ"ל אין בתאות כזאת שהיא בחי' כלי להכיל כלל להיותה למעלה מהגבלת השכל והלב לגמרי, והיינו כשיעמיק רצונו בתאוותיו בבחי' עצמיות הנפש ממש בלתי מוגבל בכלי המוח והלב כלל זהו שבא בעמקי שאול תחתי' דוקא, כי השאול מקור לעצמיות הרע דכל תאוות רעות ושם מקורם העצמיי' ולא הגיהנם וכה"ג. ולזאת כל מדות רעות בגילוי או"כ יתוקן הפגם בגיהנם כי שם מקורם ויעלו משם אבל לא ירדו [oldpage_תקו] בשאול כי אין השאול מקורם, אבל החוטאי' בעצם הרע דמקיף דק"נ (כמו בפר"ע לילך בשרירות לבו כו' כמ"ש והתבר"ך בלבבו לאמר846 שלום יהי' לי למען ספות הרוה כו' שיקבלו החיצוני' דק"נ בחו"ב ומדות רעות דק"נ תוס' יניקה ע"י מאור הכתר דקדושה, וכמו חטא העם הזה חטאה גדולה847 שפגמו באור הכתר ע"י ע"ז ונאמר בהם ויצאו וראו בפגרי848 כו' הפושעים בי ממש בגופא דמלכא שהוא בחי' הכת"ר849 שאשם לא תכבה כו' שזהו היורד לשאול שלא יעלה כמ"ש כי אין מעשה וחשבון כו' שלא יועיל לו שם שום זכות דמעשה וחשבון דטוב כו' כנ"ל (וכמו האפיקורסי'850 והמינים שיורדים לשאול ואינן עולים כנ"ל851 ), כי השאול דוקא שם הוא מקור לרצון עצמו דרע הזה כענין עבירה מלפפתו852 כו' ונק' ג"כ כף הקלע853 כו' שאין לו מנוחה ותיקון לעולם כידוע).
אך הנה אעפ"כ הרי אנו מוצאים שעולים גם מן השאול ואבדון854 כמ"ש ה' מוריד שאול ויעל855 כו', הענין הוא דודאי א"א שיעל משאול ע"י חשבון ומעשה כנ"ל כי אין עליה לנפש החוטאת ע"י זכות המעשה וחשבון כ"א כשפגמה בחו"ב ומדות כו' שזהו בגיהנם, כי בחי' האדם דקדושה שהוא בצלם האלקי' כשהוא עומד במעלה עליונה במוחי' ומדות דקדושה באוי"ר שכלי' וטבעיי' עד בחי' המעשה הטוב לא יפול הנופל ברע כלל וכלל. אך כאשר נתרוקן מכל אור וחיות דקדושה שמג, גבבחי' הפנימי' ונשאר רק בבחי' אחוריי' וחיצוני' דמעשה בלי כוונה כלל כמו מת יחשב ויכול ליפול בהיכלות דק"נ בתחלה בתאוות היתר ומהיתר לאיסור כו', כידוע דמבחי' אחוריי' דקדושה מקבלים היכלות דק"נ856, ולכך כשעומד האדם באחוריי' דטוב דקדושה קרוב הוא מאד להיכלות דק"נ (והוא העצבות שנופל בעצמו ביאוש שמזה יפול בתאוות רעות ממש כידוע). ואמנם בחי' הטוב שבנה"א עומד לנגד הרע שבו כי בחי' הרע שבו הוא לפ"ע הטוב שלו דוקא (ולכך א' דכל הגדול מחבירו857 שהטוב שלו גדול יצה"ר שלו גדול יותר) ויכול להצילו מן הגיהנם כנ"ל. אך מי שנופל בעמ"ר והטומאה ונטבעה נפשו החומריות בעמקי השאול שהוא מקור כל רע בעצם אין דבר נגדו בטוב דקדושה שיוכל להוציאו משם, כי כל עבודתו בתו"מ ובאוי"ר בתפלה לא יועיל שם כנ"ל כ"א בבחי' מקיף דנר"נ דקדושה. והיינו בהתעוררו' בעצמות הרצון בעומק לעומק כמו עומ"ר דתאוה שיהי' היפוכו ממש, וא"א להיות זה כ"א בעמקות הרצון ותענוג בעצמות הנה"א שמלובש בענין היפוכו שהוא ענין עוצם עומק הלב נשבר ונדכה מאד בצער שנוגע בעצמיות ממש שנק' תשובה עילאה שמקירת הלב ממעמקי' קראתיך858 כו' עד שמואס בחייו ממש שעי"ז יוצא גם משאול תחתית וע"ז א' מוריד שאול ויעל כו' ואע"פ שפשעו בי ממש בבחי' כת"ר, אבל ע"י עמקות דביטול הרצון הזר בעצם מתקן לפגם הכתר ויוצא מעיגול ומקיף דק"נ לעיגול ומקיף דכת"ר דקדושה ונעשה מפש"ע רב שפ"ע859 ומנגע עונג860 כו' וד"ל.
ובזה יובן מארז"ל דיפה שעה אחת861 בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב כו', ויש להבין בזה דהלא העוה"ב הוא שכר המצות ואיך המע"ט עצמן בעוה"ב862 גדול מעוה"ב. ועוד מ"ש תשובה ומע"ט ומה שייך זע"ז, ומה שהקדים תשובה למע"ט863, ומה ענין תשובה לעוה"ב שהתשובה היא בלא תו"מ כלל. ועוד איך יחובר ב' ענינים דתשובה ומע"ט יחד, הלא התשובה באה מעומק לב נשבר ונדכה בתכלית שנק' תשובה עילאה כנ"ל, ומע"ט צריך להיות בשמחה וטוב לבב דוקא כמ"ש עבדו את ה' בשמחה וכתיב תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה וטוב לבב864 כו'. והוא ענין שמחה ש"מ שצ"ל בכל איש מישראל כמו שאו' וישמחו בך ישראל865 מקדשי שמך במצות כו' שקדשנו במצותיו כו' וכתיב ויספו ענוים שהן צ"ג בהוי' שמחה בשמחה ש"מ דוקא כידוע.
שמג, דאך הנה ידוע דכל עיקר חיי העוה"ב אינו רק בחי' זיו ועונג העליון שבעצמות א"ס ב"ה כמו זיו השכינה בג"ע העליון שנשמות דבריאה מתענגי' על הוי' בשכל ועונג מורגש דוקא, וכך יהי' גם בבחי' עונג העצמי' הנעלם דעוה"ב שנק' עדן העליון שיבוא בגילוי דוקא במורגש בחיי עולם בגופי' קדושי' כמ"ש ונחי' לפניו ממש, וזהו שבא דוקא מעונג העצמי דנה"א בתו"מ לשמן בכוונה ורעותא דלבא שזהו בשמחה וטוב לבב דוקא מרוב כל דעוה"ב שנק' כל866 כידוע וד"ל. והיינו לפי ששרש המצות הוא בעצמות פנימי' התענוג הפשוט שבפנימי' רצונו העליון שזהו עצמו שיבוא בגילוי ממש בעוה"ב ונק' חיי העוה"ב ולכך צ"ל שמחה ש"מ בטוב לבב שמעוררי' לפנימי' העונג כו', אך זהו רק בבחי' גליא והוא מה שיכול לבא מהעלם עצמות התענוג הפשוט לגילוי אור וחיות לנשמות בעוה"ב, אבל שעה א' בתשובה בעוה"ז יפה יותר מכל חיי העוה"ב, לפי שהתשובה באה מקירת הלב בלב נשבר מאד ונבזה בעיניו נמאס ומואס בחייו ממש מצד עוצם המרירות בעצמיות נפשו על ריחוקו מה' אחד שנגעה לו עד הנפש, ועי"ז יבא לבחי' ביטול הרצון הזר שנתקשר שם בתחלה בתכלית הביטול בעצם שזהו שמהפך חשך לאור ורע עצמו לטוב שהוא למעלה הרבה מגוף האור ותענוג שבעוה"ב הבא בגילוי שנק' חיי העוה"ב, כי ביטול עצמיות הרצון בתש"ע זו מגיע למעלה גם מן הרצון והתענוג שבמצות. ולכך בע"ת אמיתי' גדולי' מצ"ג בתו"מ והיינו למעלה מבחי' אור דחכמה ותענוג ורצה"ע שבתו"מ משום דמשכא בחילא יתיר867 כו', ולזה אין צ"ג יכולים לעמוד כלל במקום בע"ת868, כי אור שלהם בתו"מ לא יוכל לעמוד במקום שההעלם דחשך סתרו שהוא חשמ"ל העליון שנהפך החושך העליון לאור והוא מה שלא יכול לבוא בגילוי גם בעוה"ב. וזהו ויספו ענוים בתו"מ בשמחה ש"מ בהוי' שמחה אבל אביוני אדם שהן בע"ת בלא אור דתו"מ כלל בקדוש ישראל עצמו יגילו למעלה משם הוי' וכו' (וזהו שאמר עשה רצונו כרצונך869 בקיום המצות כדי שיעשה [oldpage_תקז] רצונך כרצונו בעוה"ב, בטל רצונך בעצם הרע כתש"ע הנ"ל כדי שיבטל רצון אחרים דהיינו היפוך החושך דק"נ שלמעלה מאור דתו"מ כו', וכמו שא' טוב מאד זה מ"ה870 כשנהפך ממות לחיים יותר מחיים וטוב עצמו והוא כשארור נעשה ברוך שמקטרג עצמו דרע יהפך לטוב כידוע. וזהו שא' בר"מ דמשה לא זכה לתשובה רק קודם מותו871 אע"פ שהי' צדיק גמור טוב בעצם כנ"ל וד"ל.
שדמ, אאך עכ"ז יפה שעה אחת בתשו' ומע"ט יחד ולא בתשובה לבד ואע"פ שהן ב' הפכים לכאורה צער ושפלות ומרירות עם שמחה וטוב לבב שבמע"ט שלא ישכנו יחדיו כו', ואמנם אדרבה לזה אמר שיקדים התשובה למע"ט דוקא וכמו צ"ג שנעשי' בע"ת כר"מ דיעשה מצ"ג בע"ת, והוא מה שאחר המרירות ושפלות ולב נשבר כבע"ת אמיתי' יבא מזה עצמו אח"כ לשמחה וטוב לבב בעשותו המצות שזהו עיקר השמחה כשבאה מהיפוך להיפוך כמו ממות לחיים ומאפילה לאור גדול כיוצא משבי' וס"נ872 וכה"ג שישמח בנפשו שמחת הנפש בעצמה בראותה אור כו'. וכך הוא בענין שמחה ש"מ שבאה אחר הענוה ושפלות אמיתי' בלב נשבר בעומק מאחר שנתרחק מאלקות בחטאי' או שאר תאוות זרות כו' שיגיע לבחי' ענוה יתירה שהוא שפל מכל אדם ונבזה בעיניו נמאס מאד בבחי' רגל להיות נדרס כעפר לכל כו' לפי שמכיר את מקומו השפל היטב באמת לאמיתו, אך כשבא לידי מצוה יתבונן שבזה יקרב ה' אל נפשו השפלה ויאיר לו גם בחושך לפי שזהו פנימי' רצונו וממשיך גילוי אור א"ס עצמו במצוה זו דגם חושך לא יחשיך לפניו כו', ע"כ ישמח בשמחה ש"מ זו יותר מצ"ג באור הוי' שבנפשם האלקי' בעשותם המצות בשמחה וטוב לבב שהן שמחי' שמחת עצמם בקרבתם לפני ה' באהבה ודביקות הנפש בכוונה כו', והבע"ת ישמח במצוה ולא בשמחת עצמו כלל כי הוא שפל ועניו בעצמו יותר מעפר כו' כמו שהי' רק במה שיוצא ממות לחיים ומאפילה דטומאה לקדושה במצוה זו זהו שמחה מצד בחי' אלקות לבד שלמעלה מאור התענוג שבמצות ובעוה"ב כנ"ל וד"ל.
וזהו שא' תשובה ומע"ט בעוה"ז שניהם יחד דוקא כנ"ל יפה יותר מכל חיי העוה"ב, דאע"פ ששמחה ש"מ מזה יבוא העונג העצמות בגילוי בעוה"ב וז"ש בשמחה וטוב לבב מרוב כל דעוה"ב כנ"ל אבל למעלה מרוב כל דעוה"ב וגעה"ע בזיו השכינה מעונג דע"י בכתר מל' דאצי' (שנק' זיווא עילאה דע"י873 שמאיר בבינה שבמל' שנק' כל להשפיע לנשמות בכאו"א כו') זהו בתשו' ומע"ט בעוה"ז במה שהשמחה ש"מ באה מתוך הענוה והשפלות דבחי' תשובה עילאה דוקא כנ"ל (לפי שבזה יש יתרון האור מהיפוך החשך לאור שאין אור דתו"מ מגיע שם כנ"ל) וכמ"ש ואביוני אדם בקדוש כו' למעלה משם הוי' דהיינו אור דתו"מ דצ"ג כו'. ועכ"ז בתשובה עילאה לבדה אע"פ שנהפך החושך לאור שיש בכלל מאתים874 כו' לא יעלה למעלה מחיי העוה"ב כלל, ומוכרח לאמר שיש שרש לאור דתו"מ דצ"ג למעלה גם מבחי' החושך דחשמ"ל העליון והיינו בבחי' המאור עצמו דעצמות א"ס ב"ה שלמעלה מאור דתו"מ, וכנ"ל בענין מדריגה הב' דתו' אור שנק' מאור שבה כו' שיכול להחזירו למוטב והוא להפוך גם חושך גמור דרע עצמו לטוב שדמ, בכנ"ל, והוא מה שיוכל להפוך מאב"א להיות פב"פ כנ"ל ואע"פ שאין כח זה באור דתו"מ כלל מצד עצמו. אך באמצעות האור דתו"מ בבחי' מאור עצמו כמו שהי' תוה"ק בחי' שעשועי' עצמיי' (שלמעלה מבחי' גילוי אור זה אפס קצהו בעוה"ב שנק' פר"ס875 ש"י מחצה876 מזה התענוג העצמיי') מזה יגיע גם הבע"ת לבחי' מאור שיחזירנו למוטב. וזהו מאור שבה דוקא שהן ת"ח העוסקים בתורה של"ש, אבל בלא תו"מ כלל אפי' של"ש כו' לא יוכל להגיע בתשו"ע הנ"ל לבדה רק לבחי' החשמ"ל העליון שיהפך לאור אבל לא בבחי' מאור עצמו דקמי' כחשיכ"ה כאורה ממש בשוה כו' כנ"ל. ואין זה המאור מאיר רק בשמחה ש"מ דצ"ג שנעשו בע"ת שמגיע למאור עצמו ולא באור דתו"מ לבד, ולא בתשובה לבד כ"א בתשובה ומע"ט יחד כנ"ל בשמחה ש"מ שמתוך תכלית השפלות ועומק בלב נשבר בתכלית (כמו דוד המלך שהי' בע"ת אמיתי בעומק הלב להיות שמח מאד במצות כמובן באשרי תמימי דרך877 שחשקה נפשו במצו' וזהו שמחה שמן הענוה כנ"ל). לכך הי' יעקב צ"ג ונעשה בע"ת בלבשו ב"ע878 החמודות שבזה זכה לקבל מברכו' דיצחק, ודוקא יעקב שהי' צ"ג איש חלק הוי' במאור עצמו מטעם הנ"ל. ולזה משה זכה לתשובה עילאה במאור עצמו וכן משיח שיעשה לצ"ג בע"ת, כי כל בירורים דתהו שנק' חושך להפוך לאור הוא על879 צ"ג שיהי' בע"ת דוקא מטעם הנ"ל ולא בתשו' עילאה לבדה כנ"ל וד"ל (ורמז לדבר זה בגמ' בשאלו כל חללי דעלמא מ"ט עיזי מסגי ברישא והשיבו כברייתו ש"ע ברישא חשוכא כו' והחושך נהפך לאור ע"י צ"ג דוקא, וז"ש ויהי ערב ויהי בקר שערב נכלל בבוקר דוקא אז נק' יום אחד שהוא בחי' אחדות פשוט דבחי' מאור כנ"ל שגולל אור מפני חשך879 וחשך מפני אור כו', וז"ש ולילה כיום יאיר לע"ל שיהי' יום שלם מחושך ואור יחד דוקא ונק' יום הגדו"ל כידוע וד"ל).
ובכל זה יובן מ"ש ויקחו אליך שמן זית זך דוקא וכתי"ת דוקא וע"י משה אז יהי' עולה לבחי' מאור עצמו דעצמות א"ס ממש כנ"ל כדי להעלות נר תמיד (בלילה כביום כמו שיהי' לע"ל כנ"ל), דהנה יש להבין בתוס' ביאור בענין הנ"ל דתשובה בלא מע"ט כלל אינו עולה למעלה כ"כ כמו בתשובה דצ"ג נעשים בע"ת דוקא כנ"ל מצד שרשם במאור עצמו שיהפכו חושך לאור כו', דא"כ לכאורה אין זה מצד התשובה בעצם רק מבחי' מאור שבהן שיחזירו למוטב כו'. אך הענין הוא דודאי עיקר התשובה הוא בחי' לב נשב"ר ונדכא בשפלות ומרירות עד שמואס בחייו ממש כו', שזהו ודאי מה שמבחי' גסות ויש דתוקפא דנפשא בחוצפא ועזות בשרירות הלב נעשה רך מאד ונשבר לחלקים כעפר תיחוח כי נתבטל הגסות בתכלית ונעשה בבחי' אין ממש, וזהו שפלו' שמן גודל שדמ, גהמרירות [oldpage_תקח] בחשבונו היטיב מח"נ ששפל מכל אדם בזה ונעשה כעפר לכל כו' כנ"ל. אך יש שפלות וענוה אחרת שאינה באה כלל מחמת פחיתת ערכו בח"נ ותאו' גופניו' ולא מחמת מרירות מחשבון נפשו במעשיו המכוערים וכה"ג, רק בחי' שפלות וענוה יתירה בעצם מהותו שאינו תופס מקום כלל וכלל בעצמו וכאילו אינו במציאות ומהות דבר מה לגבי כל האדם שהכל גבוהים ממנו ונפשו כעפר ממש לכל אדם יהי' מי שיהי', רק מצד שפלותו העצמי' (בל"א נישקייט בעצם ער איז ג ר נישט באיי זיך בתכלית) שאינו מרגיש עצמו כאילו הוא מותר בעולם וכמו אברהם שקרא עצמו עפר ואפר880 ממש וכן משה הי' עניו ביותר מכל האדם כו' מצד שהי' בחי' מ"ה ואין בעצם כאילו אינו במציאות כלל וכלל לכך כל אדם הי' תופס מקום אצלו להיות נפשו כעפר ממש לכל ונעשה מדרס לכל מפני שאינו מרגיש א"ע כלל וכלל כו'. וזהו הגורם ממילא שיהי' נבזה בעיניו נמאס כ"כ עד שלבו נשבר תמיד בעצם שאין לו חפץ בחייו הגשמי' וכמו מ"ש הטבעי' וכל יש וגסות וגדולה וכל הון וכה"ג שנאה נפשו ולא יוכל לקבל, וממילא כל מה שיש בביטול הגסות והעזות וחוצפא שנשבר והי' לאי"ן ממש זהו בא מכח השפלות ולב נשבר בבחי' אי"ן ומ"ה בעצם הזה (שזהו מצד שרש דצ"ג בבחי' אין האמיתי דמאור עצמו שבכחו יש לעשות מיש וגסות דתהו להיות בבחי' אין שהוא תשובה דבע"ת בלב נשבר ונדכא מחשבונו בשפלותו שנתרחק שיצר לו ויהי' הקשה רך בביטול היש וגסות שזהו תלוי לפ"ע בחי' אין ומ"ה העצמי שקדם לחוש"ך שהוא גסות דחוצפא ותוקף הלב למטה (וזהו שהי' משה עיקר המנגד לפרע"ה שהוא עורף גסות דכת"ר דק"נ881 רק מחמת שפלותו וענוה שלו העצמי' בבחי' אי"ן האמיתי שכל י"ש וגסות נופל לפניו מיד ונעשה אי"ן כמו פרעה שהי' נופל ומתבטל מגסותו כשראה למשה, ולכך המדברים אל פרעה הוא מש"ה דוקא ואח"כ אהרן ולישראל הי' אהרן תחלה882 שושדמ"ט להעלות לנש"י ואח"כ משה כו' כמ"ש במ"א. שעיקר היסוד להתיש כח הסט"א שהוא הגסות והחומריות דרע בעצם כל היום בלכתו בשוק שלא בשעת הכושר בתפלה הוא רק בשפלות דמ"ה בעצם דמשה (נישקייט בעצם) שנופל בזה כל גסות הלב ונעשה בע"ת ממילא בלב נשבר מאד).
ובזה יובן הטעם דצ"ג שהם בבחי' אין ומ"ה בענוה יתירה בעצם שזהו מצד שרשם במאור ואור העצמי' (דמי"ש לאי"ן דכלא ממש חשיב כו') לפ"ע זה יהפכו הגסות דחושך לאור, והיינו מה שיהיו בע"ת שזהו לעשות מיש אין שגדול יותר מתשובה לבדה שאין בה מכח האין בעצם שלפני החושך כו'. וזהו ענין שמחה שמן הענוה דמ"ה דצ"ג בשמחה ש"מ שדמ, דאחר השפלות האמיתי (וז"ש ויספו ענוים צ"ג במ"ה בעצם שיהיו בע"ת בלב נשבר כנ"ל) שיפה יותר מכל חיי העוה"ב שבא מהתענוג ושמחה בעצם שלא ע"י שפלות בביטול הגסות ויש לאין. וזהו שמשה דוקא זכה לתשובה שגדול כח אי"ן העצמי שלו לעשות מי"ש אי"ן בתכלית שזהו למעלה יותר, וזהו ג"כ מה שיעקב איש חל"ק כו' באי"ן העצמי ולבש בגדי עשו לעשות מיש אין כבע"ת). וזהו מ"ש כאן ויקחו אליך שמן זית בחי' חכמה883 כח מ"ה884 ביטול במציאות בעצם כמו שהוא למעלה בבחי' אין האמיתי יומשך גם למטה מטה לעשות בחי' היש וגסות היותר קשה שיהי' רך ונשבר כמו בע"ת, וזהו שנק' שמן זי"ת ז"ך דוקא שהוא מה שבכח מ"ה דבחכ' אתברירו רפ"ח885 כו' שיזדככו מטומאה לטהרה. ואין זה רק לפ"ע צלילת השמן בהיותו ז"ך ביותר והוא האי"ן ומ"ה בתכלית באופן שיהי' כתית שנסחט ביותר ע"י דריכה בגת שהוא תכלית השפלות בלב נשבר ונדכא מאד לעשות מכל גסות וקושי רך ונשבר בתכלית הקצה שזהו הענין דהיפוך החשך לאור שבא ביתרון מן האור עצמו כנ"ל במעלת בע"ת, והיינו ע"י ענין שמחה ש"מ הנ"ל שבאה מן הענו"ה היתירה דוקא אחר שמכיר בעצמו שהוא שפל מכל האדם בבחי' עקב דרגל אז ישמח במצוה רק מצד אלקות שבמצוה לבד ולא שמח' עצמו שיש בשכלו ורצונו במצות, והיינו בלא טעם וכוונה כ"א שאמר ועשה רצונו שזהו רק מצד המצו' בעצמה לבד כו' שעולה למעלה להיות בחי' פב"פ לקבל מבחי' המאור עצמו כמ"ש אל מול פני המנורה דוקא יאירו (והוא שבחי' מאור זה עצמו מחזירו למוטב להיות מיש אין כנ"ל. וזהו שמן זית זך כתית למאור שע"י שמן זית דחכ' שירד למטה מטה לברר לרע דעה"ד לעשות מי"ש וכל גסות אי"ן בלב נשבר בחי' כתית זה יהי' עולה למאור עצמו שיאיר בנרות המנורה כו' באופן שיהי' בבחי' פב"פ תמיד. וזהו להעלות נר תמיד פי' שעי"ז דוקא שיקחו למשה בחי' מ"ה בעצם שמן זית זך וכתית כנ"ל למאור שגנוז ומלובש באור תורה זהו עיקר הכח ועוז להעלות נר תמיד להיות פב"פ ע"י אהרן כנ"ל, והיינו בחי' מאור דעצמות אוא"ס שמאיר בנשמות ישראל שנק' נרות או בנר דמצוה שלהם כנ"ל שיהי' בהם יחוד דפב"פ תמיד כי בחי' מאור זה מקור כל אור הפנימי' ועצמו' המאור לנשמות בג"ע והעוה"ב כנ"ל וד"ל. וזהו להעלות נר תמיד שזהו למעלה מבחי' פב"פ כי זהו המקור והכח דפב"פ בב' אופני', הא' שיאיר ה' פניו מפנימי' ועצמיו' דמאור באור דנשמות ישראל ונר מצוה ממול פני המנורה יאירו הנרות מלמעלה למטה תמיד. והב' זהו להעלות נר מלמטה למעלה שיעלו הנשמות מלמטה מבחי' אחוריי' להיות בבחי' פב"פ כי מבחי' מאור זה הוא הכח ועוז ג"כ להחזיר פב"פ כענין מאור שבה מחזירו כו' והוא לפי שלמעלה הוא גם מפב"פ כנ"ל וד"ל.
שמה, אועם כל הנ"ל יובן מארז"ל דתרי"ג מצות ניתנו למשה ובא חבקוק והעמידן על אחת שהיא האמונה הפשוטה דצדיק באמונתו יחי' וזה פלא לכאו' כנ"ל דהלא האמונה כמו טבע בנפשינו ירושה מאבו' כנ"ל, אך הנה יובן ע"פ הנ"ל במ"ש שמן למאור שזהו מ"ש צדיק באמונתו יחי' שהעמיד כל התרי"ג מצות ששרשן רק בבחי' אור המאיר באור דתורה שמקבל מן המאור כנ"ל והאור הזה נחלק הוא לב' מיני אור אור לבן ואור שחור וחשוך כאור הנר שכלול מב' גוונין886 (שזהו רמ"ח מ"ע באור המאיר הלבן ושס"ה ל"ת באור השחור, דזהו שא' תרי"ג מצות דוקא שכולל [oldpage_תקט] שס"ה ל"ת ורמ"ח מ"ע יחד דוקא בהתכללו' דב' גווני אור הנ"ל (כחוטי לבן ותכלת בציצית887 כמ"ש במ"א), והיינו אנכי ולא יהי' שכוללי' ה"ח וה"ג דמ"ע ול"ת888 שבדיבור הא' כו' שזהו שהעמידן על אח"ת שהיא האמונה שהיא בכת"ר שבכתר שכולל כא' כל תרי"ג מצות דחו"ג דמ"ע ול"ת זהו כאור הנר שעולה ויורד תמיד בבחי' רו"ש יחד והוא האוי"ר שנק' רו"ש דאהבה שרש מ"ע ויראה שרש ל"ת כידוע ובחי' רו"ש זה נכללו כא' ממש.
וזהו להעלות נר תמיד דלכאו' אינו מובן מ"ש תמיד דוקא כמו עולת תמיד העשוי' בה"ס889 מכבר כו', ומ"ש להעלות נר בלשון העלאה דוקא בבחי' רו"ש דוקא בעלי' וירידה יחד כאור הנר כנ"ל, ולכאורה אין זה שייך כלל למשה שנק' שוש' דמלכא רק לאהרן כה"ג שהוא המעלה לנר הוי' דנשמות ישראל לפי שנק' שוש' דמט' כמ"ש בהעלותך כו' כנ"ל. אך הנה ידוע שהאהבה ודביקות בהתלהבות דרשפי אש הצמאון שבלב זהו כאור הנר שסמוך לפתילה השורף ומכלה כו' והוא בחי' הרגשה בלב, וכל עיקר יגיעה במוח ולב הוא רק כדי להתפעל בלב בהתלהבות אלקי' במורגש דוקא שאז יטיב לנפשו ויתענג ביותר בכח המדמה שכוונתו בהרגשה זו מצד קרבת אלקי' שחפץ בה. אך אור המאיר הוא בחי' הביטול ועלי' של אהבה זו בכליון למעלה ליכלל במאור שהוא מהו"ע ית' כמו נר מצוה נכלל בשלהבת כמו צמאה לך נפשי כלתה נפשי וחוזר ויורד, וזהו והחיות רו"ש תמיד. כך ענין העלא' נר ה' נשמת אדם ע"י אהרן כה"ג שא' בהעלותך את הנרות דנש"י ברשפי אש התלהבות ודביקות ע"י בחי' אש שלמעלה שנק' שלהבת י"ה890 ממש שיתעוררו באהבה רבה ע"י כה"ג שממשיך ומעורר את האהבה891 בלב כנ"י כענין משכני כו' כמ"ש במ"א אל מול פני המנורה892 כו' דוקא יאירו הנרות שזהו שמצוה לאהרן שושבינא דמט' שיעלה לנשמות ישראל בבחי' ביטול והתכללו' בהתלהבות שלהם אל שמה, במול פני כו' לעצמות א"ס ב"ה ולא יחפוץ בהתלהבות זו רק להרגיש עצמו בזה כנ"ל. אך מהיכן יהי' כח באהרן כה"ר להעלות הנרות אל מול פני כו' אע"פ שידליקם באש דשלהבת י"ה מ"מ יוכל להיות שלא יעלו הנרות ליכלל אל מול כו' רק להרגיש א"ע בקרבת אלקי' שיהנה מזה כו', ולז"א בפ' זו ויקחו אליך למשה בחי' מ"ה ואין בעצם שבבחי' מאור עצמו שממנו יוכל להיות כח בעצם בכל בחי' העלאת הנר דנש"י תמיד ליכלל במאור בכל פעם שידליק אותם אהרן כו'. והוא מ"ש דכל התרי"ג מצות ברו"ש באוי"ר הכוללם יחד שנק' נר הוי' ונר מצות הוי' העמידן על אחת כו' והוא ענין שמחה ש"מ באמונה פשוטה ועצמי' בעצמות הרצון שלמעלה מן הטעם במוח שאינו בא בבחי' הרגשה לעצמו כלל בהתלהבות העולה באהבה ודביקות רק זהו כמו עד"מ המאמין באמונה שלימה ואמיתי' באו"נ893 הנאמן לו ביותר שיביא לו המזון ומחי' וכל טוב מרחוק אע"פ שעדיין לא הביא לו ואין לו מאכל להחיות נפשו מצד תוקף אמונה זו יחי' בה בבטחון חזק כאלו יש לו פת בסלו ממש כו', והרי מה שיחי' מאמונה זו מרחוק היא ויחי' בה ממש כנ"ל. וכך הוא בצדיק שעושה המצו' באמונתו הפשוטה ועצמי' שיאמין בשם הוי' המלובש במצוה זו שיתגלה מעצמות התענוג ורצה"ע הפשוט בעוה"ב בשכר המצו', ותוקף האמונה זו אף שהיא מרחוק ה' נראה כמ"ש דוד אביטה אורחותיך894 מ"מ יחי' באמונה זו כאלו יש לו מזון ומחי' דעוה"ב בחיי עולם אע"פ שאינו מרגיש חיות אלקי כלל במעשה מצוה זאת כמו שמרגיש חיות אלקות בהתלהבות בתפלה מ"מ למעלה היא יותר מכל אור והתלהבות דדביקות בתפלה. והיינו שהעמיד כל בחי' רו"ש דתרי"ג מצות על אמונה פשוטה שיאמין ויחיה בה מרחוק בלי הרגשה בנפשו כלל מבלי שיחפוץ להרגיש קרבת אלקי' שיש בזה רק שיאמין אמונה חזקה ויבטח בטחון חזק בה' אחד וידע ויתאמת במוחו ולבו כי קרוב אליו ממש האור בבחי' המאור דעצמו' א"ס שבעוה"ב בעשות מצות ה' וכמ"ש מצות ה' ברה גם עתה מאירת עינים895 לעוה"ב לפי שבבחי' סובב הכללי אין לבוש דמצוה מסתיר כלל. וזהו צדיק דוקא שעושה המצו' שהוא בדומה לבחי' צ"ע בחי' סובב כו' באמונתו יחי' בלי הרגשה כלל רק בשפלות וענוה כנ"ל שזה יותר טוב ויפה מכל חיי העוה"ב שבא העונג הנעלם במורגש והן תרי"ג מצות שבעוה"ז בשמחה מתוך הענווה ושפלות דוקא כנ"ל, וז"ש להעלות נר תמיד אפי' מה שיאיר בעוה"ב והוא מבחי' עולת תמיד שבהר סיני ע"י משה דוקא וד"ל.
הערות
עמוד שכט, ג
- 439. והי' הלבנה כאור החמה : ישעי' ל, כו [בדילוג].
- 440. כי הוי' הוא האלקים כולא חד : נסמן לעיל פ' יתרו רנח, ג.
עמוד שכט, ד
- 441. אתה אל מסתת"ר : ישעי' מה, טו.
- 442. ויקרא אברם. . עולם : נסמן לעיל פ' יתרו רנט, ב.
- 443. אב המון גוים : לך יז, ה.
- 444. ויחלק עליהם ליל"ה : לך יד, טו. ראה לעיל פ' בא קכה, ב. וש"נ. פח, ג. וש"נ.
- 445. אז אהפוך : צפני' ג, ט.
- 446. ולבי ראה הרבה חכמה ודעת : קהלת א, טז. ראה גם עט"ר שער ר"ה ע' 40. מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תנז.
- 447. דבעין השכל שבלבא. . חזי כולא : ראה זהר (רע"מ) משפטים קטז, ב.
- 448. איזהו חכם הרואה את הנולד : תמיד לב, א. ראה תניא פמ"ג. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' רכא. וש"נ שע"ת עא, ג ובהערה 23.
עמוד של, א
- 449. שהחכ'. . אין. . ובינה נק' יש : ראה מאמרי אדה"א בראשית ע' א ואילך. וש"נ.
- 450. השמיעה שהיא מרחוק : ראה גם מאמרי אדה"א בראשית ע' תקג וע' תקיד. הנחות תקע"ז ע' כז וע' רלח.
- 451. אינו דומה שמיעה לראי' : נסמן לעיל פ' משפטים רפט, ג.
- 452. נעלם : אולי כתוב בגוכי"ק: נעלה.
- 453. נק' חכמים עיני העדה : ראה מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' רסד ובהנסמן במ"מ לשם. לעיל פ' בא קב, א. וש"נ.
- 454. שהחכ' נק' אמ"ת : ראה תניא פל"ה בהג"ה. מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תלז. וש"נ.
- 455. יסוד אבא שארוך מיסוד אימא : ראה ע"ח שער הכללים פ"י. סידור שחרית לשבת קפז, ד. פיה"מ מג, ב. ג. מאמרי אדה"א נ"ך ע' קיח ואילך. וש"נ.
- 456. יוסף שנק' יתום מאמו ולא מאביו : ראה ע"ח (שער הצלם) שכ"ו, פ"ג. מאמרי אדה"א בראשית ע' רצד ואילך. ש"א ו, א ובהערה 6.
- 458. אסתכלנא ברזא דחכ' : כ"ה בכ"מ. ראה הנסמן לעיל פ' בא קב, ד.
- 457. אסתכלנא. . חמית : ראה זהר (אד"ר) נשא קלב, ב.
עמוד של, ב
- 459. וכמ"ש במ"א בדמיון לזה : ראה שער האמונה צג, א.
- 460. בשבחי האריז"ל : כ"ה גם לעיל פ' בא קג, א. וש"נ.
- 461. ותן בלבינו בינה : ברכת ק"ש שחרית. ראה גם מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תנז.
- 462. שהלב שומע והלב רואה : קה"ר פ"א, טז.
- 463. שמע ישראל : ואתחנן ו, ד.
- 464. מ"ה פשפש"ת : זהר בהקדמה א, ב.
- 465. עיניך יונים : שה"ש א, טו. ד, א.
- 466. עיניו כיונים : שה"ש ה, יב.
- 467. כיונים שמסתכלי' : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ט ע' ה. תו"ח ח"ש קלב, סע"א ואילך. הנסמן במאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תקפז.
- 468. לאסתכלא ביקרא דמלכא : ראה זהר מקץ קצט, א. בראשית לח, א-ב. פקודי רמז, ב. תרומה קלד, א.
- 469. לחזות בנועם ה' : תהלים כז, ד.
- 470. יראה כל זכורך : תשא לד, כג.
- 471. כשם שבא לראות : חגיגה ב, א.
- 472. בצלותא דמ"ש שאז תתענג על הוי' : נסמן לעיל פ' תרומה שו, א.
- 473. עוה"ב. . יום שכולו טוב : נוסח הרחמן שבברכת המזון ליו"ט.
- 474. יום הגדול : לשון הכתוב מלאכי ג, כג [בדילוג השם].
- 475. ולא ראה עמל בישראל : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ד ס"ע קעח ואילך. הנסמן במאמרי אדה"א שמות ח"א ע' קצב.
- 476. בישראל שיר אל : ת"ז בהקדמה (ג, סע"א). ראה לעיל פ' בשלח רמד, א ואילך. וש"נ.
- 477. רשב"י שאמר בחד קטירא : נסמן לעיל פ' משפטים רפט, ב הערה 131.
עמוד של, ג
- 478. כל הנשמה תהלל י"ה : תהלים קנ, ו.
- 479. בה' תתהלל נפשי : תהלים לד, ג.
- 480. ויהי נועם ה' אלקינו עלינו : תהלים צ, יז.
- 481. ויאמר כל אשר נשמה באפו : תפלת העמידה לר"ה.
- 482. שיאמרו קדוש לפני הצדיקי' : ראה ב"ב עה, ב.
- 483. כל הנותר בציון כו' קדוש : ישעי' ד, ג [ושם: והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש. נסמן לעיל פ' בשלח רלד, ד].
- 484. שעשועי המלך בעצמו' : נסמן לעיל פ' תרומה שיח, ב.
- 485. לא תרצח : יתרו כ, יג.
- 486. רחבה מצות"ך מאד : תהלים קיט, צו.
- 487. באורך נראה אור : תהלים לו, י.
עמוד של, ד
- 488. ולא פרש שבתכם : מלאכי ב, ג. ראה זהר יתרו פח, ב. לעיל פ' בא קכ, ג. וש"נ.
- 489. והגש"ם : אולי כתוב בגוכתי"ק: הגש"ם.
- 490. תפול עליהם : בשלח טו, טז. ראה גם לעיל פ' בשלח קנה, ב. קנח, ג.
- 491. כולם ידעו אותי. . מקטנם : ירמי' לא, לג [ושם: למקטנם — ראה הנסמן לעיל פ' שמות לח, ג].
- 492. שכל העם רואים. . את הנשמע : יתרו כ, טו. ראה מכילתא ורש"י שם. תו"ח נח נז, ד הערה 64.
- 493. קול דברים. . זולתי קול : ואתחנן ד, יב.
עמוד שלא, א
- 494. עוטה אור כשלמה : תהלים קד, ב. ראה גם מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תצב. וש"נ. ש"א לט, א ובהערה 1. לקמן פ' פקודי תנג, ג.
- 495. אל. . השכל וידוע אות"י : ירמי' ט, כב. כג.
- 496. ולא ילמדו איש את רעהו : ירמי' לא, לג [בדילוג].
- 497. שעין בעין יראו : ישעי' נב, ח.
- 498. כי טובים דודיך מיין : שה"ש א, ב.
- 499. עריבים עלי ד"ס. . תורה : ראה ע"ז לה, א וברש"י שם.
- 500. ברכת המצות שהן מד"ס : ראה ברכות טו, א. לעיל פ' שמות מח, ד. וש"נ.
- 501. דיין גימט' סוד : ראה ערובין סה, סע"א.
- 502. שיתגלו טעמי תורה בימות המשיח : ראה רש"י שה"ש א, ב. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תקצ. שער האמונה ג, ב הערה 10.
- 503. דברכו' המצות. . עובר לעשייתן : פסחים ז, ב. ראה גם מאמרי אדה"א נ"ך ע' שדמ. וש"נ. וכן צ"ל בש"א לב, א הערה 20.
- 504. יח"ע דקוב"ה ושכינתי' שנעשה במצוה : ראה גם לעיל פ' וארא נא, ג. נד, ג. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ס"ע תתיא ואילך.
- 505. ישקני מנשיקות פיהו : שה"ש א, ב.
- 506. יאר ה' פניו אליך : נשא ו, כה.
עמוד שלא, ב
- 507. הוי' אלקיו עמו : בלק כג, כא. ראה גם תו"ח נח עו, ד.
- 508. ממכתב אלקי' בלוחות הראשונות שמב' עבריהם כתובים : תשא לב, טו. טז. ראה גם לעיל פ' בשלח ריב, א. וש"נ.
- 509. דס"ר נש"י הן מתקשראן שם : ראה גם לעיל פ' שמות ב, ד. וש"נ.
- 510. מי כמוכה באלים הוי' : בשלח טו, יא. ראה מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' סג ואילך. מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' תשפד. וש"נ.
- 511. מחו"ג דאל ואלקים : ראה לעיל רמד, א ואילך. וש"נ.
- 512. דישראל ואוריי' וקודב"ה הכל אחד : ראה זהר אחרי עג, א.
- 513. כי חלק הוי' עמו : האזינו לב, ט.
- 514. לחם דתורה ולבוש דמצות : ראה גם לעיל ריז, א. וש"נ.
- 515. מי כהוי' אלקינו : ואתחנן ד, ז [בדילוג].
עמוד שלא, ג
- 516. אני ראשון. . בפי' ומבלעדי באמצעית' : ישעי' מד, ו. ראה ת"ז ת"ע (קכ, סע"א).
- 517. ותשחק ליום אחרון : משלי לא, כה.
- 518. ו"א שנין דהוי עלמא : ראה ר"ה לא, א. הנסמן במאמרי אדה"א בראשית ע' נג.
- 519. אין קדוש כהוי' : שמו"א ב, ב.
- 520. כי ישר הוי' : תהלים צב, טז.
- 521. ישר יחזו : תהלים יא, ז.
- 522. ויהי בישורון : ברכה לג, ה.
- 523. קו האמצעי דת"י : ראה גם לעיל פ' תרומה שטז, ב. לקמן פ' ויקהל תד, ג.
- 524. ראש תו"ך סו"ף שנק' אמ"ת : ראה ב"ר פפ"א, ב. שעה"י קלד, א ובהערה 16.
- 525. ונק' ישורון : ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ג ס"ע תשמז. וש"נ.
- 526. דתורה. . ונק' ספר הישר : ראה לעיל פ' שמות י, ג. וש"נ.
- 527. כי ישרים דרכי הוי' : הושע יד, י.
עמוד שלא, ד
- 528. בתוה"ק שקדמה לעולם הנאצל ונברא : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ז ע' ריג. הנסמן לעיל פ' וארא עט, ד.
- 529. אתה הוי' לבדיך : נחמי' ט, ו [בדילוג].
- 530. השמים כו' טה"ע וטה"ת : ראה גם לעיל פ' בשלח קעח, ג. וש"נ.
- 531. ראו כי אנ"י אני הוא : האזינו לב, לט [בדילוג].
- 532. אתה הוי' אלקי'. . אשר בחרת באבר"ם : נחמי' ט, ז [בדילוג. ושם: האלקים].
- 533. מצאת לבבו נאמן : ראה נחמי' שם, ח.
- 534. וכרות עמו. . ותקם את דבריך : נחמי' שם. ראה מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תקנה ואילך.
- 535. עו"ז והד"ר לבושה : משלי לא, כה.
- 536. ה' עוז לעמו יתן : תהלים כט, יא.
- 537. לבוש מל' אשר לבש בו המלך במ"ת : אסתר ו, ח. ראה גם לקמן פ' ויקהל תלא, סע"ד. מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' נא. במדבר ח"ב ע' תקפ.
- 538. לבש ה' עוז דתורה : תהלים צג, א. ראה גם לעיל פ' בשלח קפג, ג. וש"נ.
- 539. ומשחקת לפניו בכל עת : משלי ח, ל.
- 540. משחקת בתב"ל ארצו. . ב' ארצות : משלי שם, לא. ראה גם תו"ח ח"ש קלז, ב.
- 541. דעוה"ב שנק' ארץ החיים : ראה גם לעיל פ' שמות ז, א. וש"נ.
- 541. שלעולם ירשו ארץ : ישעי' ס, כא.
- 543. גבו' גימ' רי"ו : ראה ת"ז תכ"ב (סז, ב). לקו"ת להאריז"ל ויחי עה"פ גור ארי' יהודה (מט, ח). מאמר ד"ה דור לדור מכ"ק אדה"א (קה"ת תשנ"ב) ע' 18. וש"נ.
- 542. שב"פ. . רי"ו. . תבל : ראה ע"ח (שער תיקון הנוקבא) של"ד, פ"ב כלל כב. תו"ח ח"ש קלז, ב ובהערה 24.
- 544. מלך מלך ימלוך : ראה זהר בראשית לד, א.
- 545. אדון עולם אשר מלך : תפלת השחר.
- 546. מלך הקדוש. . מל' דא"ס : ע"פ תפלת העמידה. ראה גם לעיל פ' בא ק, ג. וש"נ.
- 547. מלך מרומם. . מל' דא"ס : ע"פ ברכת יוצר. ראה גם לעיל פ' בא צ, א. וש"נ.
עמוד שלב, א
- 548. וע"י יתיב : דניאל ז, ט.
- 549. הי' הוה ויהי' דשם הוי' : נסמן לעיל פ' יתרו רעא, ב.
- 550. ויהי בישורון מל"ך. . המשיח : ראה גם לעיל פ' בשלח קנח, ג.
- 551. וגבה מאד יותר מאדה"ר קודם החטא : ראה גם לעיל פ' שמות מז, ב ובהערה 156.
- 552. אד"ם א"דם ד"וד מ"שיח : ראה רקאנטי בראשית א, כו. לעיל מז, ב ובהערה 157.
- 553. א' רבתי דאד"ם דדה"י : בתחלתו.
- 554. בחי' : תיבה זו אינה ברורה בגוכתי"ק.
- 555. והחכ' מאין תמצא : איוב כח, יב.
- 556. אלקי' הבין דרכה : איוב שם, כג.
- 557. שלתבונתו אין מספר : תהלים קמז, ה.
- 558. חכים ולא בחכ' ידיעא : ת"ז בהקדמה (יז, ב). ראה גם לעיל פ' יתרו רסו, סע"ד ואילך.
עמוד שלב, ב
- 559. אנ"י אותיות אין : ראה פרדס (שער אם הא"ס הוא הכתר) ש"ג, פ"א. הנסמן לעיל פ' וארא נ, ד הערה 68.
- 560. בבושה : ח: בחי' מה.
- 560. דבינה שנק' נהר : זהר (אדרא דמשכנא) משפטים קכג, ב.
- 561. יהושע נער : תשא לג, יא [בדילוג]. ראה לעיל שכ, א ובהערה 64.
- 562. איידי דטריד למבלע : נסמן לעיל פ' יתרו רסז, ד.
- 563. בראשית. . ברא אלקי' : בראשית א, א.
- 564. מי מדד : ישעי' מ, יב.
- 565. דאסתכל באורייתא וברא עלמא : ראה זהר תולדות קלד, א. תרומה קסא, א. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' רעט.
- 566. אז ראה ויספרה : איוב כח, כז.
- 567. בשביל התורה שנק' ראשית : בראשית א, א וברש"י שם. הנסמן בלקו"ש נח (כרך ג) ע' 755.
- 568. ה' קנני ראשית דרכו : משלי ח, כב.
- 569. ובשביל ישראל שנק' ראשית : רש"י בראשית א, א.
- 570. נכון כסאך מאז : תהלים צג, ב.
- 571. בי מלכי"ם ימלוכו : משלי ח, טו.
- 572. מי"פ דמלכיו' בר"ה : ר"ה לב, א (במשנה). ראה גם לעיל פ' בא צז, א. וש"נ.
עמוד שלב, ג
- 573. כי נר מצוה : משלי ו, כג.
- 574. אל מול פני המנורה : בהעלותך ח, ב.
- 575. דנשמות ישראל. . המנורה : ראה מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' תתפא ואילך. וש"נ.
- 576. נר הוי' נשמת אדם : משלי כ, כז.
- 577. כי אתה תאיר נרי : תהלים יח, כט.
- 578. רמ"ח מ"ע. . דמלכא : ראה ת"ז ת"ל (עד, סע"א). שע"ת עב, ג. הערה 17.
עמוד שלב, ד
- 579. מצות הוי' : נסמן בהערה הבאה.
- 580. מצות הוי' : ויקרא ד, ב. יג. כב. ראה גם לעיל פ' יתרו רנט, ג ואילך.
- 581. שה' מניח תפילין : ברכות ו, א. ראה מאמרי אדה"א שבהערה הבאה.
- 582. ומתעטף בציצית : ראה ר"ה יז, ב. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תסז. וש"נ.
- 583. ועושה צדקה : ראה גם לעיל פ' יתרו רס, ד הערה 209. וש"נ.
- 584. עוסק בתורה : ע"ז ג, ב.
- 585. ועשיתם אתם כאלו עשאוני : נסמן לעיל פ' יתרו רנט, ד.
עמוד שלג, א
- 586. דבנין הכלים קודם לאורות : ראה לקמן פ' ויקהל תג, א. מאמרי אדה"א קונטרסים ע' רז. וש"נ. תו"ח בראשית י, ד ובהערה 14.
- 587. ששורש הכלים מבחי' או"מ : ראה גם לעיל פ' שמות מו, א. וש"נ.
- 588. וראי' מתחה"מ : ראה עט"ר דרוש לש"ש ע' 80. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' שכז.
- 589. לחם לבב אנוש יסעד : תהלים קד, טו.
עמוד שלג, ג
- 590. ימים ידברו. . חכמה : איוב לב, ז.
- 591. זקן שקנה חכמה : נסמן לעיל פ' משפטים ש, ב.
עמוד שלג, ד
- 592. המל'. . אימא תתאה : ראה תניא רפנ"ב. אגה"ק סכ"ה (קלט, א). הנסמן במ"מ ללקו"ת שה"ש יח, ב.
- 593. דכל נשמה הוה קיימא : ראה סה"מ תש"ח ע' 182 הערה ה. לעיל פ' בשלח קסד, ב. הערה 14.
- 594. המל'. . אוצר הנשמות : ראה גם לעיל פ' וארא סז, א. וש"נ.
- 595. אוצר הנשמות ששמו גוף : ראה ע"ז ה, א וברש"י ותוס' שם. הנסמן לעיל פ' וארא סז, א.
- 596. הרה תקריב ללדת : ישעי' כו, יז.
- 597. במשנה כאשה עוברה : ראה ברכות כט, ב. לעיל פ' שמות לא, ג. הערה 215.
- 598. בגלות שנק' עיבור. . שינה : ראה גם לעיל פ' שמות כה, א. וש"נ.
- 599. אתה בראת יצרת : ברכת אלקי נשמה [בדילוג].
- 600. שאין כל א' דומה לחבירו : ראה סנהדרין לז, א ב(משנה). לח, א. ברכות נח, א. שערי אורה צג, א ובהערה 17.
- 601. לפום שיעורא דילי' : ראה זהר וירא קג, רע"ב.
- 602. בזוהר בלק על מראש צורים : ראה שם רג, ב. ביאוה"ז שם קג, א ואילך.
- 604. תושב"כ. . ס"ר אותיות : ראה מג"ע אופן קפו. לעיל פ' שמות לב, ב. וש"נ.
- 603. תושב"כ שנק' מוסר אביך. . אמ"ך : ראה אגה"ק סכ"ט (קנא, א) בשם הזהר. לעיל פ' שמות ט, ב ובהערה 411.
- 605. ילכו מחיל : תהלים פד, ח.
- 606. ששמע ב' רוחות מספרות : ברכות יח, ב.
- 607. וכמלאכי' שקוראין זא"ז : ישעי' ו, ג.
- 608. מארי דאשגחותא : ראה זהר (אד"ר) נשא קלו, ב.
- 609. ומארי דידין ורגלי' : ת"ז תי"ח (לב, ב). ת"ל (עה, א).
עמוד שלד, א
- 610. תלת גו תלת : ראה זהר (תוספתא) בשלח נ, סע"א. ע"ח שער הכללים פ"ג. שעה"י קל, ב הערה 18.
- 611. והגאולה נק' לידה : ראה תו"א ר"פ וארא. לעיל פ' שמות יז, ג הערה 725.
- 612. וראו כל בשר : ישעי' מ, ה.
- 613. כאדה"ר. . שהי' עקבו : ראה ויק"ר פ"כ, ב. זהר (רע"מ) קדושים פג, רע"ב. הנסמן לעיל פ' שמות מ, ב.
- 614. שהי' ראשו בבריאה : נסמן לעיל פ' שמות מ, ב.
- 615. בא"ק אדם דבריאה : ראה גם לעיל פ' בשלח קמה, ג. וש"נ.
- 616. עקב דא"ק. . העשי' : ראה אגה"ק ס"כ (קלא, ב). הנסמן במאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' טו.
- 617. עקבו' משיחא : ראה גם לעיל פ' שמות ל, א. וש"נ.
- 618. וכהארץ הדום רגלי : ישעי' סו, א.
- 619. ונפש כי תחטא : ויקרא ה, א.
- 620. הנשמות. . וגיהנם : ראה זהר (רע"מ) בהעלותך קנג, א.
עמוד שלד, ב
- 621. ותורתך בתוך מעי : תהלים מ, ט.
- 622. דוק בככי ותשכח בניגרי : שבת קנב, א. ראה גם מאמרי אדה"א במדבר ח"ב ע' תעב.
- 623. אשרי מי שבא לכאן : פסחים נ, א. ראה גם לעיל פ' שמות ה, א. וש"נ.
- 624. כי צל ימינו עלי ארץ : איוב ח, ט.
עמוד שלד, ג
- 625. מאור הזרוע לצ"ע : ראה גם לעיל פ' בשלח רמ, ג.
- 626. למען חייך : נצבים ל, ו.
- 627. וחי בהם : נסמן לקמן הערה 644.
- 628. מחיי החיים : ראה יומא עא, א.
- 629. כי על כל מוצא פי הוי' : עקב ח, ג. ראה גם לקמן פ' פקודי תס, א. מאמרי אדה"א בראשית ע' תפו. וש"נ. שמות ח"א ע' קמה. תו"ח בראשית לז, ג.
- 630. להעלות נר תמיד : תצוה כז, כ. אמור כד, ב.
עמוד שלד, ד
- 631. מל' שנק' שכינה : ראה תניא רפנ"ב. הנסמן לעיל פ' שמות א, ד.
- 632. כעיני הוי' משוטטי' ל' זכר : ראה זהר (סבא) משפטים קז, א. ויחי רמא, סע"א. תו"א וירא טו, ב. אוה"ת וירא (כרך ד) ע' 1472.
- 633. וירא ה' : בראשית ו, ה.
- 634. הנה עומד : ראה לעיל פ' בשלח קסה, ג הערה 85. רלב, ג הערה 682. לקמן הערה 740.
- 635. איהו וחיוהי וגרמוהי : ראה ת"ז בהקדמה (ג, ב).
- 636. ממלא כל שמהן : ת"ז בהקדמה (יז, ב).
- 637. ויקץ כישן ה' : תהלים עח, סה.
- 638. ח"ס דלי"ת : ראה גם לעיל פ' יתרו רנט, ג ובהערה 148.
- 639. כמקלות דיעקב. . דתפילין : זהר (סתרי תורה) ויצא קסב, א. ראה מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' יב. תו"ח בראשית מה, ד הערה 45.
- 640. דג' פעמים ט'. . וה"ח. . רמ"ח : ראה ע"ח (שער פרקי הצלם) שכ"ד, פ"ו. הנסמן בשע"ת מב, ב הערה 13.
- 641. בחצות דאצית לקלא דאורייתא : ראה זהר ויקרא יג, א. נח עב, א. לך צב, א. פינחס ריג, א.
- 642. יושב ושונה כנגד הקורא בתורה : ראה תדא"ר רפי"ח. לעיל פ' וארא נח, ג הערה 18.
עמוד שלה, א
- 643. ושמי הוי' לא נודעתי להם : נסמן לעיל פ' יתרו רנא, א הערה 16.
- 644. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם : אחרי יח, ה.
- 645. מבלי שימצא ראש וסוף : ע"פ קהלת ג, יא.
עמוד שלה, ב
- 646. ע"י הקזת דם ברגל ירפא חולי הראש : ראה גם שער האמונה סג, ב ובהערה 9.
- 647. ההתכללו'. . האברים עצמן : ראה גם לעיל פ' שמות מה, א ואילך.
עמוד שלה, ג
- 648. אדם אדמה לעליון : נסמן לעיל פ' יתרו רסב, א.
- 649. שם מ"ה מלגיו. . האצי' : ראה ת"ז בהקדמה (יז, א). הדרת מלך שם (ע' קיב). סידור אדה"ז סדר מנחת ערב שבת.
- 650. בעובדא דר"י ור"י : זהר (ינוקא) בלק קפו, א. וראה לעיל פ' שמות מו, ג הערה 133.
- 651. בצדקה תכונני : ישעי' נד, יד.
- 652. ומעשה ידינו כוננה עלינו : תהלים צ, יז.
עמוד שלה, ד
- 653. שכל המצות. . וצדקה תהי' לנו : ואתחנן ו, כה. ראה לעיל פ' שמות יד, א. וש"נ.
- 654. אחרי הוי' תלכו : פ' ראה יג, ה [בדילוג].
- 655. וכילכו מחיל : תהלים פד, ח.
- 656. דמצוה קלה כחמורה : אבות רפ"ב. ראה גם מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' תתקפה.
- 657. אהבת עולם אהבתיך : ירמי' לא, ב [ושם: ואהבת — ראה הנסמן לעיל בפ' וארא סב, ג].
- 658. משכני : שה"ש א, ד.
עמוד שלו, א
- 659. דאוריי' מח"ע נפקת : נסמן לעיל פ' יתרו רסח, ד.
- 660. והתורה והמצוה : משפטים כד, יב.
- 661. ת"ת כנגד כולם : פאה רפ"א.
- 662. ותלמוד גדול. . מעשה : קדושין מ, ב.
- 663. דשרש היש דגשמיו' למעלה משרש האין הרוחני : ראה גם מאמרי אדה"א נ"ך ע' קכו. וש"נ.
- 664. בכתר. . תר"ך עמודי אור : ראה פרדס (שער מהות והנהגה) ש"ח, פ"ג. לעיל פ' שמות ח, א. וש"נ.
- 665. סוף דבר. . את. . כל האדם : קהלת יב, יג [ושם: ואת].
- 666. שנעוץ תחב"ס : ראה ס"י פ"א, מ"ז.
- 667. עשיתיו : ישעי' מג, ז.
- 668. בג' כלים. . וחיצון : ראה גם לעיל פ' בא קכט, ד. וש"נ.
- 669. במשיח. . שהקי' עולה של מצוה : ראה גם לעיל פ' בשלח קסט, ג. וש"נ.
עמוד שלו, ב
- 670. וכל קומה כו' קומה דאדם קדמאה : ראה גם לעיל פ' בשלח קמו, ב.
- 671. מכל הנ"ל : תיבות אלו נכתבו ממעל לתיבת ענין.
- 672. מתן בסתר : ראה גם לעיל פ' בשלח קעו, ג. וש"נ.
- 673. בע"ח. . המצות. . להוסיף אורות באצי' : ראה שם (שער מ"ן ומ"ד) של"ט, דרוש יא כלל טז. לעיל פ' בשלח קנו, ב הערה 312.
עמוד שלו, ג
- 674. שם מ"ה. . דמשה : ראה גם לעיל פ' שמות מג, א. וש"נ.
- 675. דמשה שנק' שושבינא דמלכא : נסמן לעיל פ' יתרו רסג, ב.
- 676. ז' הנרות דנש"י : ראה מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' תתפא ואילך (ובהנסמן בריש המאמר שם). ע' תתקעב. ש"א מא, ב ובהערה 45. לקמן שמו, ג. פ' ויקהל תמ, א.
- 677. בהעלותך את הנרות : בהעלותך ח, ב.
- 678. לאהרן. . שושבינא דמטרוניתא : נסמן לעיל פ' יתרו רסט, ד.
עמוד שלו, ד
- 679. ושמן על ראשך. . טבאן : קהלת ט, ח. זהר בלק קפז, א. תניא פל"ה.
- 680. מאור שבה מחזירו למוטב : ראה ירושלמי חגיגה פ"א, סה"ז. לקמן שמב, א. מאמרי אדה"א בראשית ע' תקעא. וש"נ. לעיל פ' שמות טז, ג הערה 689.
- 681. יען נגש העם הזה אלי בשפתיו : ישעי' כט, יג [ושם: יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו — ראה הנסמן לעיל פ' בשלח רג, ד].
עמוד שלז, א
- 682. פב"פ דיבר ה' : ואתחנן ה, ד.
- 683. במשה שידעו ה' פא"פ : ברכה לד, י.
- 684. שבאו"נ : שבאוהבים נאמנים.
- 685. פנים ע"ש הפנימי' : ראה גם לעיל פ' בשלח קעד, ד. וש"נ.
עמוד שלז, ב
- 686. כשם שאני רוקד כנגד"ך : סדר קידש לבנה.
- 687. הכלה שהופכת פני' : ראה פסחים פו, א (במשנה). לקו"ת צו ז, סע"ג ואילך. מאמרי אדה"א דרושי חתונה ח"ב ע' תרמו ואילך.
- 688. מד"ו פרצופי' דאדם וחוה : ראה ברכות סא, א וברש"י שם. לעיל פ' בא קכז, ב. וש"נ. שע"ת קכז, ב ובהערה 15.
- 689. כזיווג אב"א : ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ג ח"א ע' רכג ואילך.
- 690. והגמלים זיווגם אב"א : בכורות ח, א.
- 691. זאת הפעם. . ע"כ יעזוב : בראשית ב, כג. כד.
עמוד שלז, ג
- 692. למ"ד זנב הי' : ברכות שם.
- 693. דנשמות ישראל. . ונק' כלה : פסדר"כ פסקא כב (שוש אשיש) וש"נ. ראה גם לעיל פ' וארא עב, ג ובהערה 7.
- 694. הוי'. . איש. . וכנ"י נק' אשה : ראה במדב"ר פ"ט, מד.
- 695. בכל לבבך ובכל נפשך : ואתחנן ו, ה.
- 696. צמאה לך נפשי : תהלים סג, ב.
- 697. נכספה וגם כלתה נפשי : תהלים פד, ג.
- 698. לך א' לבי : תהלים כז, ח.
- 699. כמים הפא"פ : ע"פ משלי כז, יט.
- 700. הסיבי עינייך. . דרחימותא : שה"ש ו, ה. ראה זהר קדושים פד, א. מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' קלה, וש"נ. לעיל פ' וארא פד, ב.
- 701. יראה כל זכורך את פני הוי' : פ' ראה טז, טז.
עמוד שלז, ד
- 702. מרחוק הוי' נראה לי : ירמי' לא, ב.
- 703. הוי' סובב ואלקי' בחי' ממלא : ראה גם לעיל עג, ב. וש"נ.
- 704. כן בקדש חזיתיך הלואי : תהלים סג, ג. ראה זהר תרומה קמ, סע"א ואילך. לעיל פ' משפטים רפח, ב. חצר, ד. לקמן פ' ויקהל תז, ג. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' קה, וש"נ. קונטרסים ע' שכה. וש"נ. ש"א כט, ב. ובהערה 26.
- 705. רשפי' רשפי אש : שה"ש ח, ו. ראה לקמן שעא, ד. פ' ויקהל תז, ג. מאמרי אדה"א בראשית ע' תקג. וש"נ. ולהעיר מיומא יח, ב: שאינו דומה מי שיש לו כו'.
- 706. אין קורא בשמך : ישעי' סד, ו [ושם ואין — נסמן לעיל פ' בא קכה, ג].
- 707. ישראל לא ידע : ישעי' א, ג.
עמוד שלח, א
- 708. כי פנו אלי עורף : ירמי' ב, כז.
- 709. ואותי יום יום ידרושון : ישעי' נח, ב.
- 710. בפיו ובשפתיו. . ממני : ישעי' כט, יג.
עמוד שלח, ב
- 711. כמאן דשדי בתר כתפוי : ראה תניא פכ"ב.
- 712. בלו"נ : בלב ונפש.
- 713. ויאמרו לאל סור : איוב כא, יד.
- 714. ולא באלה חלק יעקב : ע"פ ירמי' י, טז. נא, יט.
- 715. בבית ראשון. . ע"ז וג"ע וש"ד : יומא ט, ב.
- 716. אותי עזבו : ירמי' ב, יג.
- 717. בבית שני. . שנאת חנם : יומא שם. ראה גם מאמרי אדה"א הנחות תקע"ז ע' רכד. וש"נ.
עמוד שלח, ג
- 718. דמצות אין צריכות כוונה : ערובין צה, סע"ב. ראה שו"ע אדה"ז הל' ק"ש ס"ס, ס"ה. ראה גם מאמרי אדה"א נ"ך ע' א ואילך. וש"נ. שע"ת יב, ב ובהערה 12. ש"א יא, א. לעיל פ' בשלח קנו, ב ואילך. קסט, ג. לקמן פ' ויקהל תטז, א.
- 719. החפץ לה' בעולות וזבחים : שמו"א טו, כב.
- 720. והי' אם שמוע : עקב יא, יג.
- 721. התהלך לפני : לך יז, א.
- 722. לפני הוי' תטהרו : אחרי טז, ל.
- 723. ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה : ישעי' כט, יג. ראה גם תניא פל"ט (נג, ב). תו"ח ויחי רמב, ג הערה 44.
- 724. רגילות עושה טבע שני : ראה דרשות ופירושי רבינו יונה גירונדי פ' תולדות (ירושלים תש"מ) ע' מט. חיבור התשובה להמאירי בשם חכמי המוסר מאמר א ספ"ג (ע' 70). רבינו בחיי הקדמה לפ' פינחס ע' קפו (טבע). אור תורה תולדות כו, יג (קה"ת יג, ב) (טבע). פרי הארץ להרמ"מ מויטעבסק פ' קרח ע' כה (טבע). מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תרכ. וש"נ.
- 725. חנוך לנער : משלי כב, ו.
- 726. מעשה אבותיהם בידיהם : ברכות ז, א.
- 727. למען תלמד ליראה את ה' : פ' ראה יד, כג.
- 728. אשר יצוה את בניו : וירא יח, יט [בדילוג].
- 729. לימוד"י הו"י' : ישעי' נד, יג. ראה גם לעיל פ' שמות יב, ב. שע"ת עט, ג.
- 730. האמונה. . בנש"י מאבות : ראה תניא פי"ח ופל"ג. לעיל פ' בא קטז, ג. וש"נ.
- 731. האומן את היונק : בהעלותך יא, יב.
- 732. ויהי אומן : אסתר ב, ז.
- 733. נק' האבות אומני"ם : ראה גם לעיל קיח, ב. וש"נ.
עמוד שלח, ד
- 734. למען שמי יכבד ה' : ישעי' סו, ה.
- 735. כי האדם יראה לעינים : שמו"א טז, ז.
- 736. שאינו עולה למעלה. . מצות מעשיות : ראה גם מאמרי אדה"א דרושי חתונה ח"ב ע' תמח. קונטרסים ע' כז. וש"נ. ספר השיחות תרצ"ו ס"ע 150 ואילך.
- 737. ותפלת יראי' : ראה גם לקמן שעד, ד.
- 737. פושעי ישראל מלאים מצות : ערובין יט, א.
- 738. כמים הפנים לפנים : נסמן לעיל פ' משפטים רצ, ב.
עמוד שלט, א
- 739. עמדת להם בעת צרתם : נוסח ועל הנסים דחנוכה.
- 740. הנה ה' עומד לריב עמים : ראה ישעי' ג, יג. הנסמן לעיל פ' בשלח רלב, ג.
- 741. לא מאסתים : בחוקותי כו, מד.
- 742. ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו : ואתחנן ז, י.
- 743. שנותן לחם לכל בשר כל"ח : תהלים קלו, כה.
עמוד שלט, ב
- 744. מחיצה של ברזל : ע"פ פסחים פה, ב. ראה ברכות לב, ב. אוה"ת תצוה ע' א'תרצא.
- 745. הנה זה עומד אחר כתלינו : שה"ש ב, ט [בדילוג]. ראה לקמן שסה, א. תו"א מג"א צד, ג. מאמרי אדה"א נ"ך ע' תח ואילך.
- 746. חרכים. . ע"י בע"ת : ראה גם לקמן שנז, א. שסט, ב ואילך.
- 746. דומה דודי לצבי : התחלת הכתוב הנה זה עומד. ראה מאמרי אדה"א שם ע' תג ואילך.
- 747. לשם יחוד כו' על כל מעשה המצות : ראה פע"ח (שער הזמירות) ש"ז, ספ"ה. ספר תוצאות חיים לבעל ראשית חכמה (ירושלים תדש"מ ע' שטו). לקמן פ' פקודי תמד, א. תנה, ג. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תקצב ובהנסמן במ"מ לשם. מאמרי אדה"א הנחות תקע"ז ע' קצב. וש"נ. שע"ת קלד, ג.
- 748. זכרתי לך חסד נעוריך : ירמי' ב, ב.
עמוד שלט, ג
- 749. בי"ה הוי' צור עולמים : ישעי' כו, ד. מנחות כט, ב.
- 750. ברוך ה'. . ועד העולם : ראה גם לעיל פ' שמות יח, ג. וש"נ.
- 751. ומתחת זרועות עולם : ברכה לג, כז. ראה גם לעיל פ' וארא נה, ד. וש"נ.
- 752. סובב וממלא. . דמחשבה ודיבור : ראה שער היחוד והאמונה פי"א. לעיל פ' בשלח קמג, ד. וש"נ.
עמוד שלט, ד
- 753. ברוך שאמר במחשבה הכללי' : נוסח ברוך שאמר. ראה גם תורת חיים נח עג, א ובהנסמן במראי מקומות לשם.
- 754. אך בצלם יתהלך איש : תהלים לט, ז. ראה מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תצח ואילך (ובהנסמן בריש המאמר שם).
- 755. דמזלי' חזי : מגילה ג, א.
עמוד שמ, א
- 756. מחולי המאניע : ראה גם לעיל פ' בא קד, ד. וש"נ.
עמוד שמ, ב
- 757. הרגשה וידיעה כללי' : ראה גם לעיל פ' בשלח קסו, ג. וש"נ.
- 758. דקוב"ה סתים וגליא : ראה זהר אחרי עא, ב. עג, א.
עמוד שמ, ג
- 759. בעולם היצי' באופנים : ראה גם לעיל פ' בא צז, ג. וש"נ.
- 760. בעולם היצי'. . וחיות : ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'רח. וש"נ. שע"ת נח, א ובהערה 3. לקמן פ' ויקהל תג, ג.
- 761. מלאכים. . וכל קרב"י : תהלים קג, א. ראה זהר לך פז, סע"א. (רע"מ) פינחס רלד, ב. לעיל פ' וארא ס, ג. וש"נ.
- 762. כל אשר חפץ. . וארץ : תהלים קלה, ו [ושם: ובארץ].
- 763. ומסדר הכוכבים ברקיע כרצונו : תפלת ערבית [בדילוג].
- 764. את השמים. . ואת הארץ. . אני מלא : ירמי' כג, כד.
- 765. והקדוש בשמים ובארץ : ברכת ישתבח. ראה גם לעיל פ' בשלח קסו, ג. וש"נ.
- 766. המגביהי לשבת. . משפילי לראות : תהלים קיג, ה. ו [ושם: המשפילי].
עמוד שמ, ד
- 767. בד"י : בד' יסודות.
- 768. רמ"ח. . רמ"ח אברי' : מכות כג, סע"ב.
- 769. רגל. . כצדקה : ראה גם לעיל פ' שמות מו, ב. וש"נ.
- 771. באתי לגני אכלתי יערי : שה"ש ה, א [בדילוג]. ראה גם לעיל פ' יתרו רס, ד.
- 770. שכנ"י נק' רעייתי. . שמפרנסי' לאביהם שבשמים : שה"ש א, ט. ראה זהר ויקרא ז, ב. לקמן פ' ויקהל שצט, א הערה 254. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תרעט. הנחות תקע"ז ע' קמז.
עמוד שמא, א
- 772. כעמוד שמחבר גג ורצפה : ראה גם אגה"ק סכ"ט. ש"א יג, ב ובהערה 34.
- 773. אשר קדשנו במצותיו : נוסח ברכת המצות. ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' לא.
- 774. שעיגול א"א מקיף רגלי העשי' : ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' תצט. תו"א לך יא, ד. תו"ח שם פז, ד. מאמרי אדה"א במדבר ח"ב ע' תל. דברים ח"ב ע' תצה. לעיל פ' בשלח קצו, ד.
- 775. שבמצות ומזה יהי' העוה"ב : ראה גם מאמרי אדה"א בראשית ע' שצב. וש"נ. לעיל פ' שמות ז, א. וש"נ.
עמוד שמא, ב
- 776. וימינו תחבקני : שה"ש ב, ו. ח, ג.
- 777. כתף סוררת : זכרי' ז, יא. נחמי' ט, כט.
- 778. אנכי תרגלת"י לאפרים : הושע יא, ג [ושם: ואנכי. . זרעותיו — ראה הנסמן לעיל פ' בא פט, ב].
- 779. כי אתך אני : ישעי' מג, ה. ירמי' א, ח. יט. טו, כ. ל, יא. מו, כח.
- 780. באשר הוא שם : נסמן בהערה 782.
- 781. קרוב ה' לכל קוראיו. . דתפלה : תהלים קמה, יח. ראה סידור שחרית נו, א. תו"ח וישב רא, ב. מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תקע.
- 782. וישמע אלקים. . הוא שם : וירא כא, יז [בדילוג].
- 783. כי שומע תפלת כל פה : נוסח שמו"ע [בדילוג].
- 784. לכל אשר יקראוהו באמת. . דתו"מ : ראה גם לעיל יא, ג. וש"נ.
- 785. הקורא בתורה קורא בשמותיו העצמי' : ראה פתיחת הרמב"ן עה"ת. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"א ע' קלט. תו"ח ח"ש קלד, ב ובהערה 10.
עמוד שמא, ג
- 786. כתית למאור. . לאור : ראה גם לעיל פ' שמות טז, ג. לקמן שמו, ד. ש"א מה, ב ובהערה 24.
- 787. ותורה אור : משלי ו, כג.
- 788. יהי אור. . דא אור קדמאה : בראשית א, ג. ראה זהר בראשית ל, ב. תרומה קסז, א.
- 789. אור הגנוז לצדיקי' לע"ל : חגיגה יב, א.
- 790. דאוריי' סתים וגליא : ראה זהר אחרי עא, ב. עג, א.
- 791. הנסתרות. . והנגלות לנו : נצבים כט, כח. ראה גם לקמן פ' פקודי תנד, ד. תס, א.
- 792. פלאות חכ' : ראה גם לעיל פ' שמות כא, ב. וש"נ.
- 793. תעלומות חכ' : איוב יא, ו. ראה גם לעיל פ' שמות לג, א. וש"נ.
- 794. מזל ונוצר חסד שאור אבא. . ממנו : ראה גם לעיל פ' משפטים רפט, ב. וש"נ.
- 795. נפש השכלית : ראה גם לעיל פ' בא קא, ג. וש"נ.
עמוד שמא, ד
- 796. שכל מופלא : ראה הקדמת הראב"ד לס"י ”הנתיב הא'". מאמרי אדה"א בראשית ע' ח בהערה.
- 797. שכל הנעלם מכ"ר : ראה פיוט אל מסתתר. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' עתר ובהנסמן במ"מ לשם. מאמרי אדה"א בראשית ע' ח. וש"נ.
- 798. דאור גימ' רז : ראה זהר (רע"מ) צו כח, ב. ת"ז תי"ט (לט, ב).
- 799. ואהי' אצלו אמון אומנא : משלי ח, ל. ב"ר בתחלתו.
- 800. דו"צ. . וכ"צ : דומם וצומח. . וכל צבאם.
- 801. וכרשב"י שידע. . מיו"ד הדברות : ראה זהר ויקרא יא, ב ואילך. תו"ח בראשית ז, סע"ב.
- 802. אם לא בריתי : ירמי' לג, כה.
- 803. כי הוא ציוה : תהלים קמח, ה.
- 804. חק נתן : תהלים שם, ו.
עמוד שמב, א
- 805. תורה דאצי'. . דבריאה : ראה גם לעיל פ' בא קיד, ב. וש"נ.
- 806. בחכ' יבנה : משלי כד, ג. ראה גם לעיל פ' וארא פא, ג. וש"נ.
- 807. דבראשית נמי מאמר הוא : בראשית א, א. ר"ה לב, א.
- 808. מאמר פתוח : שבת קד, א. ראה גם לעיל פ' שמות יב, ב. וש"נ.
- 809. ואהי' אצלו שעשועי' : משלי ח, ל [בדילוג].
- 810. העדן דעוה"ב דעין לא ראתה : ראה ברכות לד, ב. ישעי' סד, ג.
- 811. אור הגנוז. . והעלימו באור דתורה : ראה לקו"ת במדבר יח, ד ובהנסמן במ"מ לשם. מאמרי אדה"א בראשית ע' תה. וש"נ.
- 812. ת"ח בוניך. . ש"ע : ראה ברכות סד, א. שבת קיד, א. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תכו. וש"נ.
- 813. למיימיני' בה סמא דחייא : שבת פח, ב.
עמוד שמב, ב
- 814. ולרשע מה לך לספר : תהלים נ, טז [בדילוג].
- 815. לעולם יעסוק. . בא לשמה : ראה פסחים נ, ב. לקו"ש תולדות (כרך ג) ע' 781. וש"נ. ויגש (כרך ה) ע' 245 הערה 37. עקב (כרך יט) ע' 122 הערה 15. פיה"מ פו, ג.
- 816. שאת זלעו"ז עשה : קהלת ז, יד.
- 817. מגילה כתובה פנים ואחור : ראה זכרי' ה, א. ב. יחזקאל ב, י. לעיל פ' בא קכד, ד. וש"נ.
- 818. התורה. . נובלות דחש"מ : ראה ב"ר פי"ז, ה. פמ"ד, יז.
- 819. דגם חושך לא יחשיך : תהלים קלט, יב.
עמוד שמב, ג
- 820. וכחשיכה כאורה : תהלים שם. ראה לעיל פ' וארא סד, א הערה 204.
- 821. וירא האור כי טוב : בראשית א, ד [בדילוג].
- 822. בצו"ח : בצורה וחומר.
- 823. אחור וקדם צרתני : תהלים קלט, ה.
- 824. בנר"נ וכלים מוחא ולבא : ראה אבן עזרא משפטים כג, כה. לעיל פ' בשלח קמה, א. וש"נ.
- 825. כי לא אדם הוא : שמו"א טו, כט.
- 826. כה דברי כאש : ירמי' כג, כט.
- 827. באש שחורה ע"ג אש לבנה : ראה רש"י שה"ש ה, טז (ד"ה שחורות). הנסמן במאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תקעח.
- 828. במשה נא' כי טוב : שמות ב, י ובמנחת שי שם. ראה לעיל פ' שמות מג, ד. וש"נ.
- 829. מן המים משיתיהו : שמות שם. ראה לעיל פ' שמות מג, א. וש"נ.
- 830. ממ"ע שנק' יה"ק [ ים הקדמוני] : ראה גם לעיל פ' שמות מד, א. וש"נ.
- 831. שירד ה'. . על ה"ס וא' אנכי : יתרו יט, כ. כ, ב.
- 832. דבחכ'. . אתברירו : ראה זהר (היכלות) פקודי רנד, סע"ב. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"א ע' רצה. שמות ח"ב ע' שכא.
עמוד שמב, ד
- 833. שאין רע יורד מלמעלה : נסמן לעיל פ' יתרו רעא ד.
- 834. הבריאה. . מיעוטו רע ורובו טוב : נסמן לעיל פ' משפטים רצד, א הערה 61.
- 835. כחכמים המה להרע : ירמי' ד, כב.
- 836. בחץ שחוט לשונו : ע"פ ירמי' ט, ז.
- 837. כתער מלוטש : תהלים נב, ד.
- 838. אדם בליעל : משלי ו, יב.
- 839. עומק רע. . עומק טוב : ס"י פ"א, מ"ה. ראה גם שע"ת ד, א.
עמוד שמג, א
- 840. ברע : תיבה זו אינה ברורה בגוכתי"ק. ד: עד רע.
- 841. וירא העם כי בר"ע הוא : ראה תשא לב, כה. כב. מאמרי אדה"א הנחות תקע"ז ע' קכא. וש"נ.
- 842. כי אין מעשה וחשבון : קהלת ט, י [בדילוג]. ראה זהר קרח קעח, א. פינחס רכ, ב. ביאוה"ז פינחס קי, סע"ד ואילך. מאמרי אדה"ז תקס"ב כאן (ע' שנ). מאמרי אדה"א קונטרסים ע' רנ.
- 843. ג' הנה לא תשבענה שאול : משלי ל, טו. טז.
- 844. שאול. . הכתר דקליפ' : ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ב כאן (ע' שנ).
עמוד שמג, ב
- 845. לתאוה יבקש נפרד : משלי יח, א.
- 846. והתבר"ך בלבבו לאמר : נצבים כט, יח [בדילוג].
- 847. חטא העם הזה חטאה גדולה : תשא לב, לא. ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שפב. וש"נ. נ"ך ס"ע תר ואילך. וש"נ.
- 848. ויצאו וראו בפגרי : ישעי' סו, כד.
- 849. הפושעי'. . בגופא דמלכא. . הכת"ר : ראה זהר יתרו פה, ב. עט"ר ע' 132 ואילך. שע"ת פה, ד. לעיל פ' בשלח רכט, א. לקמן פ' פקודי תנד, ג.
- 850. האפיקורסי' : ראה גם אמ"ב שער הציצית צו, ג.
- 851. כנ"ל : תיבה זו אינה ברורה בגוכתי"ק. ד: כלל.
- 852. עבירה מלפפתו : סוטה ג, ב. ראה גם שע"ת עא, ד.
- 853. כף הקלע : ראה גם בענין כף הקלע שערי אורה ו, א ובהערה 2.
- 854. השאול ואבדון : משלי טו, יא. כז, כ. ראה ערובין יט, א. תו"ח מקץ רטז, ג ובהערה 42. מאמרי אדה"א בראשית ע' קג וע' תקנח. קונטרסים ע' רנ. במדבר ח"ב ע' תשסז. שה"א בהקדמה ה, ב.
- 855. ה' מוריד שאול ויעל : שמו"א ב, ו [בדילוג].
עמוד שמג, ג
- 856. דמבחי'. . מקבלים היכלות דק"נ : ראה גם לעיל פ' יתרו עדר, א ובהערה 25.
- 857. דכל הגדול מחבירו : סוכה נב, סע"א. ראה גם מאמרי אדה"א נ"ך ע' שנא. וש"נ. קונטרסים ע' שעח.
- 858. ממעמקי' קראתיך : תהלים קל, א.
- 859. מפש"ע רב שפ"ע : תהלים יט, יד. ראה זהר (אד"ר) נשא קלג, א. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"א ע' שז. וש"נ. הנחות תקע"ז ע' רמז. תו"ח בראשית כח, ב ובהערה 10. לעיל פ' שמות כ, ג.
- 860. ומנגע עונג : ראה ס"י פ"ב, מ"ד ובמפרשים שם. לעיל פ' שמות כ, ג. וש"נ.
- 861. דיפה שעה אחת : אבות פ"ד, מי"ז [ושם: יפה — ראה גם לעיל פ' שמות ט, א. וש"נ].
- 862. בעוה"ב : כ"ה בגוכתי"ק.
- 863. תשובה ומע"ט. . למע"ט : ראה גם לעיל פ' וארא סו, א. וש"נ.
- 864. תחת אשר לא עבדת. . וטוב לבב : תבוא כח, מז [ושם: ובטוב — ראה גם לעיל פ' בשלח רה, ג. וש"נ].
- 865. וישמחו בך ישראל : נוסח ברכת היום דיו"ט הוא: כל ישראל. ראה גם לעיל פ' בשלח קעח, ב. וש"נ.
עמוד שמג, ד
- 866. דעוה"ב שנק' כל : ראה גם לעיל פ' בשלח קמט, א. וש"נ.
- 867. בע"ת. . דמשכא בחילא יתיר : ראה זהר ח"ש קכט, ב. לעיל פ' שמות לז, א. וש"נ.
- 868. אין צ"ג יכולים לעמוד כלל במקום בע"ת : ראה ברכות לד, ב. לעיל פ' שמות מא, א. וש"נ.
- 869. עשה רצונו כרצונך : אבות פ"ב, מ"ד.
- 870. טוב מאד זה מ"ה : בראשית א, לא. ראה ב"ר פ"ט, י. לעיל פ' בא קכג, ג. וש"נ.
- 871. דמשה. . לתשובה רק קודם מותו : ראה זהר (רע"מ) משפטים קיד, ב. תצא רעח, ב. לעיל פ' שמות לז, א. וש"נ.
עמוד שדמ, א
- 872. וס"נ : וסכנת נפשות.
- 873. זיווא עילאה דע"י : ראה גם לעיל פ' שמות לה, א. וש"נ.
- 874. שיש בכלל מאתים : ב"ק עד, א.
עמוד שדמ, ב
- 875. בעוה"ב שנק' פר"ס : ראה גם לעיל פ' בשלח רטז, ב. וש"נ.
- 876. פר"ס. . מחצה : נסמן לעיל פ' וארא נט, ג.
- 877. באשרי תמימי דרך : תהלים קאפיטול קיט.
- 878. ב"ע : בגדי עשו.
- 879. על : כ"ה בגוכתי"ק.
- 879. שגולל אור מפני חשך : ראה לעיל בריש המאמר (שיח, ג).
עמוד שדמ, ג
- 880. אברהם. . עפר ואפר : וירא יח, כז.
- 881. לפרע"ה. . דכת"ר דק"נ : ראה זהר בא לד, א ובהגהת הרח"ו שם. לעיל פ' שמות לב, ד. וש"נ.
- 882. המדברים אל פרעה הוא מש"ה. . אהרן תחלה : ראה לעיל פ' וארא פב, ב. ואילך.
עמוד שדמ, ד
- 883. שמן זית בחי' חכמה : ראה גם תו"א תצוה פא, ע"ג ואילך. מאמרי אדה"ז על מארז"ל ע' תצו. מאמרי אדה"א דרושי חתונה ח"ב ע' תקח.
- 884. חכמה כח מ"ה : זהר (רע"מ) צו כח, א. לד, א.
- 885. רפ"ח : נסמן לעיל פ' יתרו ערב, ד.
עמוד שמה, א
- 886. כאור הנר שכלול מב' גוונין : ראה גם שע"ת סב, ד.
- 887. כחוטי לבן ותכלת בציצית : ראה אמ"ב שער הציצית פד, ג ואילך.
- 888. ה"ח וה"ג דמ"ע ול"ת : ראה קו"א לתניא להבין מ"ש בפע"ח קנח, ב.
- 889. עולת תמיד העשוי' בה"ס : פינחס כח, ו. ראה חגיגה ו, א. ב.
- 890. שלהבת י"ה : שה"ש ח, ו.
- 891. כה"ג שממשיך. . האהבה : ראה לעיל פ' יתרו רסט, ב. וש"נ.
- 892. אל מול פני המנורה : ראה גם לקו"ת בהעלותך ל, ד. מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' תתקסג.
עמוד שמה, ב
- 893. באו"נ : באוהב נאמן. ראה גם לעיל פ' בא צ, ב הערה 176.
- 894. אביטה אורחותיך : תהלים קיט, טו [ושם: ואביטה — ראה שע"ת לב, ב הערה 8].
- 895. מצות ה' ברה. . מאירת עינים : תהלים יט, ט.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ג - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה עַל יִרְאָה תַּתָּאָה זוֹ, שֶׁהִיא לְקִיּוּם מִצְוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב״, אָמְרוּ: ״אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה״.
וְיֵשׁ בָּהּ בְּחִינַת קַטְנוּת וּבְחִינַת גַּדְלוּת. דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁנִּמְשֶׁכֶת בְּחִינַת יִרְאָה זוֹ מֵהַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה׳, דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, וּ״מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלָךְ תּ״ק שָׁנָה וְכוּ׳, וּבֵין רָקִיעַ לְרָקִיעַ כוּ׳, רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן וְכוּ׳״, וְכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת לְמַעְלָה מַּעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת – אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִקְרֵא יִרְאָה זוֹ יִרְאָה חִיצוֹנִית וְתַתָּאָה, מֵאַחַר שֶׁנִּמְשֶׁכֶת מֵהָעוֹלָמוֹת, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר מִסְתַּתֵּר וּמִתְעַלֵּם וּמִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְכוּ׳, רַק שֶׁהִיא הַשַּׁעַר וְהַפֶּתַח לְקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת.
אַךְ הַיִּרְאָה עִילָּאָה, יְרֵא בֹּשֶׁת וְיִרְאָה פְנִימִית, שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת מִפְּנִימִית הָאֱלֹהוּת שֶׁבְּתוֹךְ הָעוֹלָמוֹת, עָלֶיהָ אָמְרוּ: ״אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה״, דְּחָכְמָה, הִיא כֹּ״חַ מָ״ה – ״וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״, וְ״אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁרוֹאֶה כָּל דָּבָר אֵיךְ נוֹלָד וְנִתְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ, בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״.
וְאֵי לָזֹאת, הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו, וּכְלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי וְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹר וְזִיו הַשֶּׁמֶשׁ – בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ, וְאַל יוֹצִיא אָדָם עַצְמוֹ מֵהַכְּלָל, שֶׁגַּם גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת בִּדְבַר ה׳, וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ מְיוּחָד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כוּ׳, וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל [פְּרָקִים כ׳ וכ״א] בַּאֲרִיכוּת בְּדֶרֶךְ מָשָׁל מִנֶּפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁדִּבּוּר אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ – כְּלָא מַמָּשׁ כוּ׳. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה״.
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג לְיִרְאָה וְחָכְמָה זוֹ, אֶלָּא בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, עַל־יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה הַחִיצוֹנִית, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ ״אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה״.
וְהִנֵּה, בְּאַהֲבָה יֵשׁ גַּם כֵּן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת: ״אַהֲבָה רַבָּה״ וְ״אַהֲבַת עוֹלָם״, ״אַהֲבָה רַבָּה״ – הִיא ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, וְהִיא שַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, וּבָאָה מִלְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַתָּנָה לְמִי שֶׁהוּא שָׁלֵם בְּיִרְאָה, כַּנּוֹדָע עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר אַחַר אִשָּׁה״, שֶׁאַהֲבָה נִקְרֵאת ״אִישׁ״ וְ״זָכָר״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״זָכַר חַסְדּוֹ״, וְ״אִשָּׁה – יִרְאַת ה׳״, כַּנּוֹדָע; וּבְלִי קְדִימַת הַיִּרְאָה, אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ, כִּי אַהֲבָה זוֹ הִיא מִבְּחִינַת אֲצִילוּת, דְּלֵית תַּמָּן קִיצּוּץ וּפֵירוּד חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ ״אַהֲבַת עוֹלָם״ הִיא הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב, וּכְבִיטּוּל דִּבּוּר אֶחָד בַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּעוֹדוֹ בְּמַחֲשַׁבְתָּהּ אוֹ בְּחֶמְדַּת הַלֵּב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֲשֶׁר עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ, מִמֵּילָא תִּתְפַּשֵּׁט מִדַּת הָאַהֲבָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ מִלְּבוּשֶׁיהָ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא תִתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דְּבַר הֲנָאָה וְתַעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי לְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְלֹא לַחְפּוֹץ כְּלָל שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם, בִּלְתִּי ה׳ לְבַדּוֹ – מְקוֹר הַחַיִּים שֶׁל כָּל הַתַּעֲנוּגִים, שֶׁכּוּלָּם בְּטֵילִים בִּמְצִיאוּת וּכְלָא מַמָּשׁ קַמֵּיהּ חֲשִׁיבֵי, וְאֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּינֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאֵין עֲרוֹךְ לְאַיִן וָאֶפֶס הַמּוּחְלָט לְגַבֵּי חַיִּים נִצְחִיִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מִי לִי בַשָּׁמָיִם, וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ, כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי, צוּר לְבָבִי וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְגַם מִי שֶׁאֵין מִדַּת אַהֲבָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ מְלוּבֶּשֶׁת כְּלָל בְּשׁוּם תַּעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי – יָכוֹל לְהַלְהִיב נַפְשׁוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה, עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ, פְּעָמִים שֶׁקּוֹדֶמֶת לְיִרְאָה, כְּפִי בְּחִינַת הַדַּעַת הַמּוֹלִידָהּ, כַּנּוֹדָע [שֶׁהַדַּעַת כּוֹלֵל חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת, שֶׁהֵם אַהֲבָה וְיִרְאָה, וּפְעָמִים שֶׁהַחֲסָדִים קוֹדְמִים לֵירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת], וְלָכֵן אֶפְשָׁר לְרָשָׁע וּבַעַל עֲבֵירוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה הַנּוֹלְדָה בְּלִבּוֹ, בְּזָכְרוֹ אֶת ה׳ אֱלֹהָיו.
וּמִכָּל מָקוֹם, הַיִּרְאָה גַּם כֵּן כְּלוּלָה בָּהּ מִמֵּילָא, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת קַטְנוּת וְהֶעְלֵם, דְּהַיְנוּ, יִרְאַת חֵטְא, לִמְרֹד בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם, וְהָאַהֲבָה – הִיא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמֹחוֹ. אַךְ זֶהוּ דֶּרֶךְ מִקְרֶה וְהוֹרָאַת שָׁעָה, בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית מֵאֵת ה׳, לְצוֹרֶךְ שָׁעָה, כְּמַעֲשֵׂה דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדַיָּיא.
אֲבָל סֵדֶר הָעֲבוֹדָה הַקְּבוּעָה וּתְלוּיָה בִּבְחִירַת הָאָדָם – צָרִיךְ לְהַקְדִּים תְּחִלָּה קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת עַל יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה בִּבְחִינַת קַטְנוּת עַל כָּל פָּנִים, בְּ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב״, לְהָאִיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּאוֹר הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ, יָאִיר עָלֶיהָ אוֹר הָאַהֲבָה [כִּי ״וְאָהַבְתָּ״ בְּגִימַטְרִיָּא ב׳ פְּעָמִים ״אוֹר״, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן]:
חגיגה ב׳ א - הטקסט מספריא
הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשׁוּחְרָרִים, הַחִיגֵּר וְהַסּוֹמֵא, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.
אֵיזֶהוּ קָטָן — כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלֹשׁ רְגָלִים״.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה — שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַחֲגִיגָה — מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה מָעָה כֶּסֶף, וְהַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶסֶף.
גְּמָ׳ ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. וּלְרָבִינָא דְּאָמַר מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו.
וּדְלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״, ״יֵרָאֶה״ — כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת. מָה לִרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִי מֵעִיקָּרָא, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ הָא דְּרָבִינָא — לָא קַשְׁיָא: כָּאן כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה. דִּתְנַן: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין — עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
MISHNA: All are obligated on the three pilgrim Festivals in the mitzva of appearance, i.e., to appear in the Temple as well as to sacrifice an offering, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor; and a tumtum, and a hermaphrodite, and women, and slaves who are not emancipated; and the lame, and the blind, and the sick, and the old, and one who is unable to ascend to Jerusalem on his own legs.
Who has the status of a minor with regard to this halakha? Any child who is unable to ride on his father’s shoulders and ascend from Jerusalem to the Temple Mount; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: Any child who is unable to hold his father’s hand and ascend on foot from Jerusalem to the Temple Mount, as it is stated: “Three times [regalim]” (Exodus 23:14). Since the term for feet is raglayim, Beit Hillel infer from here that the obligation to ascend involves the use of one’s legs.
Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance brought on a pilgrim Festival must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.
GEMARA: The Gemara asks: When the mishna states that all are obligated in the mitzva of appearance in the Temple, the term: All, comes to add what in the mishna’s ruling? The Gemara answers: It serves to add one who is half-slave half-freeman. The Gemara asks: And according to the opinion of Ravina, who said: One who is half-slave half-freeman is exempt from the appearance in the Temple, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who was lame on the first day of the Festival and was unable to travel, and was healed on the second day of the Festival. This man is obligated to appear before the end of the Festival.
The Gemara asks: This works out well according to the one who said that all seven days of the Festival redress one another, i.e., the obligation to appear applies equally on all days of the Festival. Consequently, one who was unable to travel on the first day may do so on the second day. However, according to the one who said that the main obligation is on the first day and all the remaining days merely redress the first day, and therefore one who was exempt from appearing on the first day of the Festival remains exempt throughout the rest of the Festival, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who is blind in one of his eyes.
The Gemara notes: And this is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Yoḥanan ben Dehavai says in the name of Rabbi Yehuda: One who is blind in one of his eyes is exempt from the mitzva of appearance, as it is stated: “Three occasions in the year all your males will appear [yera’e] before the Lord God” (Exodus 23:17). Since there are no vowels in the text, this can be read as: All your males will see [yireh] the Lord God. This teaches that in the same manner that one comes to see, so he comes to be seen: Just as the usual way to see is with both one’s eyes, so too the obligation to be seen applies only to one who comes with the sight of both his eyes. Therefore, one who is blind in one eye is not obligated in the mitzva of appearance in the Temple.
And if you wish, say instead: Actually, it is as we said initially, that it comes to include one who is half-slave and half-freeman. And as for that which poses a difficulty to the opinion of Ravina, it is not difficult: Here it is in accordance with the initial version of the mishna, whereas there, Ravina’s statement, is in accordance with the ultimate version of the mishna. As we learned in a mishna (Pesaḥim 88a): One who is half-slave half-freeman serves his master one day and works for himself one day. This is the statement of Beit Hillel.
Beit Shammai said to them:
רש"י על שמות כ׳:ט״ו - הטקסט מספריא
וכל העם ראים. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם אֶחָד סוּמָא, וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם אִלֵּם? תַּ"לֹ וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם, וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם חֵרֵשׁ? תַּ"לֹ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (מכילתא):
ראים את הקולת. רוֹאִין אֶת הַנִּשְׁמָע, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר:
את הקולת. הַיּוֹצְאִין מִפִּי הַגְּבוּרָה:
וינעו. אֵין נוּעַ אֶלָּא זִיעַ:
ויעמדו מרחק. הָיוּ נִרְתָּעִין לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, כְּאֹרֶךְ מַחֲנֵיהֶם, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בָּאִין וּמְסַיְּעִין אוֹתָן לְהַחֲזִירָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ס"ח) מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (שבת פ"ח):
וכל העם ראים AND ALL THE PEOPLE SAW — This statement teaches us that there was not a blind person amongst them. And whence may we learn that there was not a dumb person amongst them? Because it states (Exodus 19:8) “And all the people answered”. And whence may we learn that there was not a deaf person amongst them? Because it states (Exodus 24:7) “We will do and we will hear” (Mekhilta).
ראים את הקולת [THEY] SAW THE SOUNDS — they saw that which should be heard (Mekhilta) — something which is impossible to see on any other occasion.
את הקולת THE SOUNDS which issued from the mouth of the Almighty.
וינעו THEY MOVED — The root נוע denotes trembling (Mekhilta).
ויעמדו מרחק AND THEY STOOD AFAR OFF — they moved back startled twelve miles, a distance equal to the length of their camp, and ministering angels came and assisted them — to bring them back, as it is said, (Psalms 68:13) “The angels of the God of Hosts made them move on, move on” (Shabbat 88b).
רש"י על שיר השירים א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. זֶה הַשִּׁיר אוֹמֶרֶת בְּפִיהָ בְּגָלוּתָהּ וּבְאַלְמְנוּתָהּ: "מִי יִתֵּן וְיִשָּׁקֵנִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כְּמוֹ מֵאָז, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׁקִין עַל גַּב הַיָּד וְעַל הַכָּתֵף, אַךְ אֲנִי מִתְאַוָּה וְשׁוֹקֶקֶת לִהְיוֹתוֹ נוֹהֵג עִמִּי כַמִּנְהָג הָרִאשׁוֹן, כְּחָתָן אֶל כַּלָּה, פֶּה אֶל פֶּה":
כִּי טוֹבִים. לִי דוֹדֶיךָ מִכָּל מִשְׁתֵּה יַיִן וּמִכָּל עֹנֶג וְשִׂמְחָה. וְלָשׁוֹן עִבְרִי הוּא לִהְיוֹת כָּל סְעֻדַּת עֹנֶג וְשִׂמְחָה נִקְרֵאת עַל שֵׁם הַיַּיִן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן", "בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן", "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם". זֶהוּ בֵאוּר מַשְׁמָעוֹ. וְנֶאֱמַר דֻּגְמָא שֶׁלּוֹ עַל שֵׁם שֶׁנָּתַן לָהֶם תּוֹרָתוֹ וְדִבֵּר עִמָּהֶם פָּנִים אֶל פָּנִים. וְאוֹתָם דּוֹדִים עוֹדָם עֲרֵבִים עֲלֵיהֶם מִכָּל שַׁעֲשׁוּעַ. וּמֻבְטָחִים מֵאִתּוֹ לְהוֹפִיעַ עוֹד עֲלֵיהֶם לְבָאֵר לָהֶם סוֹד טְעָמֶיהָ וּמִסְתַּר צְפוּנוֹתֶיהָ, וּמְחַלִּים פָּנָיו לְקַיֵּם דְּבָרוֹ. וְזֶהוּ: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ":
בראשית רבה פ״א:ב׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵּית אֵל (בראשית לה, א), (משלי ל, לב): אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה, בֶּן עַזַּאי וְרַבִּי עֲקִיבָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר אִם נִבַלְתָּ עַצְמְךָ בְּדִבְרֵי תוֹרָה סוֹפְךָ לְהִתְנַשֵּׂא בָהֶם, וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה, אִם נִזְדַּמְּמוּ אַחֲרֶיךָ דְּבָרִים יָד לְפֶה, חַד יָדַע תְּרֵין לָא יָדְעִין. רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר מִי גָרַם לְךָ לְהִתְנַבֵּל בְּדִבְרֵי תוֹרָה עַל יְדֵי שֶׁנִּשֵּׂאתָ אֶת עַצְמְךָ בְּהוֹן. רַבֵּינוּ הֲוָה עָבַר עַל סֵימוֹנְיָא וְיָצְאוּ אַנְשֵׁי סֵימוֹנְיָא לִקְרָאתוֹ, אָמְרוּ לוֹ רַבִּי תֵּן לָנוּ אָדָם אֶחָד שֶׁיְהֵא מַקְרֵא אוֹתָנוּ וְשׁוֹנֶה אוֹתָנוּ וְדָן אֶת דִּינֵנוּ, נָתַן לָהֶם רַבִּי לֵוִי בַּר סִיסִי וְעָשׂוּ לוֹ בִּימָה גְדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנָּהּ, נִתְעַלְּמָה דִּבְרֵי תוֹרָה מִפִּיו, שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ שְׁלשָׁה שְׁאֵלוֹת, אָמְרוּ לוֹ, גִּדֶּמֶת יְבָמָה הֵיאךְ חוֹלֶצֶת, וְלֹא הֱשִׁיבָן, רָקְקָה דַּם מַהוּ, וְלֹא הֱשִׁיבָן כְּלוּם, אָמְרוּ דִּלְמָא דְּלֵית בַּר אוּלְפַן בַּר אַגָדָה הוּא, נִשְׁאֲלֵיהּ קְרָאֵי, אֲמָרוּן לֵיהּ מַהוּ דֵין דִּכְתִיב (דניאל י, כא): אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת, אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת, וְלֹא הֱשִׁיבָן, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁצָּרָתוֹ צָרָה הִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל רַבֵּנוּ, אָמַר לֵיהּ מָה עֲבָדוּן לָךְ אַנְשֵׁי סֵימוֹנְיָא, אָמַר לוֹ אַל תַּזְכִּירֵנִי צָרָתִי, שְׁלשָׁה שְׁאֵלוֹת שָׁאֲלוּ אוֹתִי וְלֹא יָכֹלְתִּי לַהֲשִׁיבָן. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אִינוּן, אָמַר לוֹ גִּדֶּמֶת בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת, אָמַר לוֹ וְהָא לֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב, אֲמַר לֵיהּ אֵין אֲפִלּוּ בְּשִׁנֶּיהָ אֲפִלּוּ בְּגוּפָהּ. רָקְקָה דַם מַהוּ, אָמַר לוֹ וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ מַה לְּהָשִׁיב, אָמַר לוֹ אִם הָיָה בּוֹ צַחְצוּחִית שֶׁל רֹק הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר וְאִם לָאו הֲרֵי זֶה פָּסוּל. אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתַב אֱמֶת, אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת, אָמַר לוֹ וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב, אָמַר לוֹ רָשׁוּם עַד שֶׁלֹא נִגְזְרָה גְזֵרָה, אֱמֶת מִשֶּׁנִּגְזְרָה גְזֵרָה, וּמָה הוּא, חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבֵּנוּ בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן אָמַר אֱמֶת, מַהוּ אֱמֶת, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אָלֶ"ף בְּרֹאשָׁן שֶׁל אוֹתִיּוֹת, מ"ם בָּאֶמְצַע, תי"ו בַּסּוֹף, וְעַל שֵׁם (ישעיה מד, ו): אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וגו'. אָמַר לוֹ וְלָמָּה לֹא הֲשִׁיבוֹתָ אוֹתָן כְּשֵׁם שֶׁהֲשִׁיבוֹתָ אוֹתִי, אָמַר לֵיהּ עָשׂוּ לִי בִּימָה גְדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתִי עָלֶיהָ לְמַעְלָה הֵימֶנָּהּ, וּטְפַת רוּחִי עָלַי וְנִתְעַלְּמוּ מִמֶּנִּי דִבְרֵי תוֹרָה, וְקָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אִם חָשַׁבְתָּ בְּלִבְּךָ דְּבַר מִצְוָה לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשִׂיתָ נוֹחַ לְךָ לִתֵּן זָמָם עַל פִּיךָ וְלֹא לִפְסֹק. אָמַר רַבִּי יוּדָן מַה יָּדְךָ סְמוּכָה לְפִיךָ כֵּן יִהְיֶה נִדְרְךָ סָמוּךְ לְפִיךָ. רַבָּנָן אָמְרֵי מַה יָּדְךָ קֹדֶם לְפִיךָ כֵּן יִהְיֶה נִדְרְךָ קֹדֶם לְפִיךָ. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן שֶׁהֲרֵי אָבִינוּ יַעֲקֹב עַל יְדֵי שֶׁאִחֵר נִדְרוֹ נִתְבַּקְּרָה פִּנְקָסוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵּית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בִּשְׁעַת עָקְתָא נִדְרָא בִּשְׁעַת רַוְחָא שִׁטְפָא. אָמַר רַבִּי לֵוִי מְהוּלְתָךְ חַרְשָׁה אַקֵּשׁ עֲלָהּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יַעֲקֹב, שָׁכַחְתָּ נִדְרְךָ, קוּם עֲלֵה בֵית אֵל, לְבֵיתוֹ שֶׁל אֵל, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ, וְאִם אֵין אַתְּ עוֹשֶׂה כֵּן הֲרֵי אַתְּ כְּעֵשָׂו, מַה עֵשָׂו נוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם אַף אַתְּ נוֹדֵר וְאֵינְךָ מְקַיֵּם.
תניא, ליקוטי אמרים נ״ב - הטקסט מספריא
וּכְמוֹ שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם עִיקַּר גִּילּוּי כְּלָלוּת הַחַיּוּת – הוּא בַּמּוֹחִין, וְכָל הָאֵבָרִים, מְקַבְּלִים אוֹר וְכֹחַ לְבַד, הַמֵּאִיר לָהֶם מִמְּקוֹר גִּילּוּי הַחַיּוּת שֶׁבַּמּוֹחִין – כָּכָה מַמָּשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, עִיקַּר גִּילּוּי כְּלָלוּת הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת, לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים שֶׁבָּהֶם – הוּא מְלוּבָּשׁ וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַנִּקְרָאִין בְּשֵׁם ״מוֹחִין״, וְהֵן הֵן הַמְלוּבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְגִילּוּי כְּלָלוּת הַמְשָׁכָה זוֹ – הוּא מְקוֹר הַחַיּוּת, אֲשֶׁר הָעוֹלָמוֹת מְקַבְּלִים כָּל אֶחָד בִּפְרָטוּת. רַק הֶאָרָה מִתְפַּשֶּׁטֶת וּמְאִירָה מִמָּקוֹר זֶה, כְּדִמְיוֹן אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְכֹחוֹת אֵבְרֵי הַגּוּף מֵהַמּוֹחַ הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּמָקוֹר זֶה, הוּא הַנִּקְרָא ״עָלְמָא דְאִתְגַלְּיָא״, וּ״מַטְרוֹנִיתָא״, וְ״אִימָּא תַּתָּאָה״, וּ״שְׁכִינָה״ מִלְּשׁוֹן ״וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״, עַל שֵׁם, שֶׁמָּקוֹר זֶה הוּא רֵאשִׁית הִתְגַּלּוּת אוֹר־אֵין־סוֹף, אֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וּמִמָּקוֹר זֶה, נִמְשָׁךְ לְכָל אֶחָד הָאוֹר וְחַיּוּת פְּרָטִי הָרָאוּי לוֹ וְשׁוֹכֵן וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם לְהַחֲיוֹתָם.
וְלָכֵן נִקְרָא ״אֵם הַבָּנִים״ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וּ״כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל״, שֶׁמִּמָּקוֹר זֶה, נֶאֶצְלוּ נְשָׁמוֹת דַּאֲצִילוּת וְנִבְרְאוּ נְשָׁמוֹת דִּבְרִיאָה וְכוּ׳. וְכוּלָּן אֵינָן, רַק מֵהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָאוֹר מֵהַמָּקוֹר הַזֶּה הַנִּקְרָא ״שְׁכִינָה״, כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ.
אֲבָל הַשְּׁכִינָה עַצְמָהּ, שֶׁהִיא רֵאשִׁית הַגִּילּוּי וְעִיקָּרוֹ, מַה שֶּׁאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וְהִיא מְקוֹר כָּל הַמְשָׁכוֹת הַחַיּוּת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת [שֶׁכָּל הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם, אֵינוֹ רַק אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה – כָּאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ] – אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָמוֹת לִסְבּוֹל וּלְקַבֵּל אוֹר שְׁכִינָתָהּ, שֶׁתִּשְׁכּוֹן וְתִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, בְּלֹא לְבוּשׁ הַמַּעֲלִים וּמַסְתִּיר אוֹרָהּ מֵהֶם, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי בִּמְקוֹרָם, כְּבִיטּוּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאֵין נִרְאֶה שָׁם אוֹר זֶה, רַק עֶצֶם גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ בִּלְבָד.
וּמַהוּ הַלְּבוּשׁ שֶׁיּוּכַל לְהַסְתִּירָהּ וּלְהַלְבִּישָׁהּ, וְלֹא יִתְבַּטֵּל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹרָהּ? הוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ וְכוּ׳ הַמְלוּבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, הַנִּגְלֵית לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, דְּ״אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקַת״, הִיא חָכְמָה עִילָּאָה, דִּלְעֵילָּא לְעֵילָּא מֵעָלְמָא דְאִתְגַּלְיָא, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָה וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְלוּבָּשׁ וּמְיוּחָד בְּחָכְמָה עִילָּאָה, וְהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד. רַק שֶׁיָּרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת מִמַּדְרֵיגָה לְמַדְרֵיגָה בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים, שֶׁהֵן תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִירִידָתָהּ בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵעוֹלָם לְעוֹלָם – גַּם הַשְּׁכִינָה יָרְדָה וְנִתְלַבְּשָׁה בָּהּ בְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם, וְזֶהוּ הֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁבְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וְעֵץ חַיִּים, שֶׁהַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת [שֶׁהִיא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וְחַיּוּת שֶׁמֵּאִיר לָעוֹלָמוֹת, וְלָכֵן הִיא נִקְרֵאת ״דְּבַר ה׳״ וְ״רוּחַ פִּיו״, כִּבְיָכוֹל עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁבָּאָדָם הַדִּבּוּר הוּא מְגַלֶּה מַחֲשַׁבְתּוֹ הַסְּתוּמָה וְנֶעְלָמָה לְהַשּׁוֹמְעִים] – הִיא מִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דִּבְרִיאָה, שֶׁהִיא חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת דִּבְרִיאָה, וּבְהִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה – נִבְרְאוּ הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים שֶׁבַּבְּרִיאָה.
וְגַם מִשָּׁם נִמְשָׁךְ הַתַּלְמוּד שֶׁלְּפָנֵינוּ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים, שֶׁבְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה, מְאִירוֹת וּמַשְׁפִּיעוֹת שָׁם חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּבְחִינַת צִמְצוּם עָצוּם, בִּכְדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי גְבוּל וְתַכְלִית, לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָה מִבְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת אֵלּוּ, וְלָכֵן נִמְשָׁךְ מִשָּׁם הַתַּלְמוּד, שֶׁהוּא גַם כֵּן בְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, שֶׁהַתַּלְמוּד הוּא טַעֲמֵי הַהֲלָכוֹת עַל בּוּרְיָין, וְהַטְּעָמִים – הֵם בְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, וְהַהֲלָכוֹת עַצְמָן – הֵן מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהֵן: חֶסֶד דִּין רַחֲמִים כוּ׳, שֶׁמֵּהֶן נִמְשָׁךְ הַהֶיתֵּר וְהָאִיסּוּר, וְהַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל, וְהַחִיּוּב וְהַפְּטוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים.
וּבְהִתְלַבְּשׁוּת מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה, מִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דִּיצִירָה שֶׁהוּא חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת דִּיצִירָה. וּבְהִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה – נוֹצְרוּ הָרוּחוֹת וְהַמַּלְאָכִים שֶׁבִּיצִירָה.
וְגַם מִשָּׁם הִיא הַמִּשְׁנָה שֶׁלְּפָנֵינוּ, שֶׁהִיא הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, הַנִּמְשָׁכוֹת גַּם כֵּן מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
רַק שֶׁבְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁהֵם טַעֲמֵי הַהֲלָכוֹת, הֵם מְלוּבָּשִׁים וּגְנוּזִים בְּגוּפֵי הַהֲלָכוֹת, וְלֹא בִּבְחִינַת גִּילּוּי. וְגוּפֵי הַהֲלָכוֹת שֶׁהֵן בִּבְחִינַת גִּילּוּי – הֵן הֵן הֶאָרַת מִדּוֹתָיו שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים דְּ״שִׁית סְפִירָן מְקַנְּנִין בִּיצִירָה״, שֶׁהֵן דֶּרֶךְ כְּלָל שְׁנֵי קַוִּין, יָמִין וּשְׂמֹאל – לְהָקֵל מִסִּטְרָא דְחֶסֶד, דְּהַיְינוּ, לְהַתִּיר – שֶׁיּוּכַל לַעֲלוֹת אֶל ה׳, אוֹ לְהַחֲמִיר כוּ׳; וְהַכֹּל, עַל פִּי חָכְמָה עִילָּאָה דַאֲצִילוּת, וּבִינָה וָדַעַת כְּלוּלוֹת בָּהּ, וּמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כִּי בְּתוֹךְ כּוּלָּן מְלוּבָּשׁוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת דַּאֲצִילוּת, שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְיוּחָד בָּהֶן בְּתַכְלִית הַיִּחוּד.
וְכֵן בְּדֶרֶךְ זֶה, יָרְדָה הַשְּׁכִינָה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה.
וְכָל עוֹלָם מִג׳ עוֹלָמוֹת אֵלּוּ מִתְחַלֵּק לְרִבְבוֹת מַדְרֵיגוֹת, הַנִּקְרָאוֹת גַּם כֵּן עוֹלָמוֹת פְּרָטִים, וּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת מְלוּבֶּשֶׁת בַּמַּלְכוּת
הגהה
וּבָזֶה יוּבַן לְשׁוֹן הַכָּתוּב: ״מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים״:
שֶׁל כָּל עוֹלָם פְּרָטִי – יוֹרֶדֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁהוּא חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלְּמַטָה מִמֶּנּוּ בְּמַדְרֵגָה.
וְהִנֵּה, מֵהַשְּׁכִינָה הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁל כָּל עוֹלָם וְעוֹלָם, כְּלָלִי אוֹ פְּרָטִי, נִמְשָׁךְ וּמִתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה אוֹר וְחַיּוּת לְכָל הָעוֹלָם וְהַבְּרוּאִים שֶׁבּוֹ, נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים וְכוּ׳, כִּי כּוּלָּם נִבְרְאוּ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁהֵם ״דְּבַר ה׳״ הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״שְׁכִינָה״:
ויקרא רבה כ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, אַחֲרֵי מוֹת, רַבִּי לֵוִי פָּתַח (תהלים עה, ה): אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהוֹלוּ, לַהוֹלְלִים, לִמְעַרְבְּבַיָּא, אֵלּוּ שֶׁלִּבָּם מָלֵא עֲלֵיהֶם חַלְחוֹלִיּוֹת רָעוֹת, רַבִּי לֵוִי הֲוָה צָוַח לְהוֹן אַלְלַיָיא, שֶׁמְבִיאִין אַלְלַי לָעוֹלָם. (תהלים עה, ה): וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרְשָׁעִים, הַצַּדִּיקִים לֹא שָׂמְחוּ בְּעוֹלָמִי וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁין לִשְׂמֹחַ. רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אָמַר תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה מַכְּהֶה גַּלְגַּל חַמָּה, קְלַסְתֵּר פָּנָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְאַל תִּתְמַהּ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם עוֹשֶׂה דִיסְקָרִי, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְבֵיתוֹ, שֶׁל מִי עוֹשֶׂה נָאֶה לֹא אֶת שֶׁלּוֹ, כָּךְ אָדָם הָרִאשׁוֹן נִבְרָא לְתַשְׁמִישׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְגַלְגַּל חַמָּה לְתַשְׁמִישָׁן שֶׁל בְּרִיּוֹת. אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה חֻפּוֹת קָשַׁר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כח, יג): בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיַהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר חַד עֲשַׂר, וְרַבָּנָן אָמְרֵי עֲשַׂר, וְלָא פְּלִיגֵי מַאן דַעֲבַד לְהוֹן תְּלַת עֲשַׂר עָבֵיד כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ תְּלַת, מַאן דַּעֲבַד לְהוֹן חַד סַר, עֲבֵיד לְהוּ חָדָא, מַאן דַעֲבַד לְהוֹן עֲשָׂרָה לָא עֲבֵיד חַד מִנְהוֹן, וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה (בראשית ג, יט): כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. אַבְרָהָם לֹא שָׂמַח בְּעוֹלָמִי וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לִשְמֹחַ. נוֹלַד לוֹ בֵּן לְמֵאָה שָׁנָה וּבַסּוֹף אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ, וְהָלַךְ אַבְרָהָם מַהֲלַךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים רָאָה עָנָן קָשׁוּר עַל גַּב הָהָר, אָמַר לוֹ בְּנִי רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה, אָמַר לֵיהּ הֵן, מָה אַתָּה רוֹאֶה אָמַר לֵיהּ עָנָן קָשׁוּר עַל גַּב הָהָר אֲנִי רוֹאֶה, אָמַר לְיִשְׁמָעֵאל וְלֶאֱלִיעֶזֶר רוֹאִים אַתֶּם כְּלוּם, אָמְרוּ לֵיהּ לָאו, אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְאֵינְכֶם רוֹאִים כְּלוּם וַחֲמוֹר זֶה אֵינוֹ רוֹאֶה (בראשית כב, ה): שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, עַם הַדּוֹמִים לַחֲמוֹר. נָטַל אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וְהֶעֱלָהוּ הָרִים וְהוֹרִידוֹ גְּבָעוֹת, הֶעֱלָהוּ עַל אֶחָד מִן הֶהָרִים וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר עֵצִים וְעָרַךְ מַעֲרָכָה וְנָטַל אֶת הַסַּכִּין לְשָׁחֲטוֹ, וְאִלּוּלֵי שֶׁקְּרָאוֹ מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם כְּבָר הָיָה נִשְׁחָט. תֵּדַע שֶׁכֵּן, שֶׁחָזַר יִצְחָק אֵצֶל אִמּוֹ, וְאָמְרָה לוֹ אָן הָיִיתָ בְּרִי, אָמַר לָהּ נְטָלַנִּי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִּי גְבָעוֹת וכו', אָמְרָה וַוי עַל בְּרִי דְרֵיוָתָא, אִלּוּלֵי הַמַּלְאָךְ כְּבָר הָיִיתָ שָׁחוּט, אָמַר לָהּ אִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָוְחָה שִׁשָּׁה קוֹלוֹת כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה תְּקִיעוֹת, אָמְרוּ לֹא הִסְפִּיקָה אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁמֵּתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית כג, ב): וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, וּמֵהֵיכָן בָּא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר מֵהַר הַמּוֹרִיָה בָּא, וְהָיָה אַבְרָהָם מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם נִמְצָא בּוֹ פְּסוּל וְלֹא נִתְקַבֵּל קָרְבָּנוֹ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאוֹמֶרֶת לוֹ (קהלת ט, ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ. יִשְׂרָאֵל לֹא שָׂמְחוּ בְּעוֹלָמִי, שָׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא (תהלים קמט, ב): יִשְׂמַח, עֲתִידִין הֵן לִשְׂמֹחַ בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶעָתִיד לָבוֹא. כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא שָׂמַח בְּעוֹלָמוֹ, שָׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא (תהלים קד, לא): יִשְׂמַח, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹחַ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב לֹא שָׂמְחָה בָּעוֹלָם, שֶׁרָאֲתָה חֲמִשָּׁה כְּתָרִים בְּיוֹם אֶחָד, יְבָמָהּ מֶלֶךְ, אָחִיהָ נָשִׂיא, בַּעֲלָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, שְׁנֵי בָּנֶיהָ שְׁנֵי סְגָנֵי כְּהֻנָּה, פִּנְחָס בֶּן בְּנָהּ מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ בָּנֶיהָ לְהַקְרִיב וְנִשְׂרְפוּ, נֶהְפְּכָה שִׂמְחָתָהּ לְאֵבֶל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן.
משנה אבות ב׳ - הטקסט מספריא
רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה. ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. דע מה למעלה ממך. עין רואה. ואוזן שומעת. וכל מעשיך בספר נכתבין:
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה. סופה בטלה. וגוררת עון. וכל העמלים עם הצבור. יהיו עמלים עמהם לשם שמים. שזכות אבותם מסייעתן. וצדקתם עומדת לעד. ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם:
הוו זהירין ברשות. שאין מקרבין לו לאדם. אלא לצורך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן. ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו:
הוא היה אומר. עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה. שמא לא תפנה:
הוא היה אומר אין בור ירא חטא. ולא עם הארץ חסיד. ולא הביישן למד. ולא הקפדן מלמד. ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ובמקום שאין אנשים. השתדל להיות איש:
אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים. אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון:
הוא היה אומר מרבה בשר. מרבה רמה. מרבה נכסים. מרבה דאגה. מרבה נשים. מרבה כשפים. מרבה שפחות. מרבה זמה. מרבה עבדים. מרבה גזל. מרבה תורה. מרבה חיים. מרבה ישיבה. מרבה חכמה. מרבה עצה. מרבה תבונה. מרבה צדקה. מרבה שלום. קנה שם טוב. קנה לעצמו. קנה לו דברי תורה. קנה לו חיי העולם הבא:
רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה. אל תחזיק טובה לעצמך. כי לכך נוצרת. חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי. ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס. ורבי יהושע בן חנניה. ורבי יוסי הכהן. ורבי שמעון בן נתנאל. ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן. רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה. רבי יהושע אשרי יולדתו. רבי יוסי חסיד. רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר. הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים. ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו. אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים. ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם. ורבי אלעזר בכף שניה. מכריע את כולם:
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה. רבי יהושע אומר חבר טוב. רבי יוסי אומר שכן טוב. רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך. שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי אליעזר אומר עין רעה. רבי יהושע אומר חבר רע. רבי יוסי אומר שכן רע. רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם. אחד הלוה מן האדם. כלוה מן המקום ברוך הוא. שנאמר (תהלים לז, כא) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן. רבי אלעזר אומר לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך. שבכלל דבריו דבריכם:
הם אמרו שלשה שלשה דברים. רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ואל תהי נוח לכעוס. ושוב יום אחד לפני מיתתך. והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. שנשיכתן. נשיכת שועל. ועקיצתן. עקיצת עקרב. ולחישתן. לחישת שרף. וכל דבריהם כגחלי אש:
רבי יהושע אומר עין הרע. ויצר הרע. ושנאת הבריות. מוציאין את האדם מן העולם:
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה. וכשאתה מתפלל. אל תעש תפלתך קבע. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא. שנאמר (יואל ב, יג) כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ואל תהי רשע בפני עצמך:
רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה. ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ודע לפני מי אתה עמל. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק:
הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור. ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא:
תלמוד ירושלמי חגיגה א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
משנה: רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר אֵיזֶהוּ מְעוּוָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקוֹן זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר. אִם תֹּאמַר בְּגַנָּב וְגַזְלָן יָכוֹל הוּא לַחֲזוֹר וּלְתַקֵּן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר אֵין קוֹרִין מְעוּוָּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתוּקָּן מִתְּחִילָּה וְנִתְעַוֵות. וְאֵיזֶה זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפִּירֵשׁ מִן הַתּוֹרָה:
הלכה: תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. אִם רָאִיתָ עֲיָירוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּע שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים. מַה טַעַם. עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי יוֹשֶׁב. וַיֹּאמֶר יי עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי.
רִבִּי יוּדָן נְשִׂיָיא שְׁלַח לְרִבִּי חִיָיה וּלְרִבִּי אַסִּי וּלְרִבִּי אִמִּי לְמִיעֲבוֹר בַּקִּרֵיָיתָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לִמְתַקְנָא לוֹן סָפְרִין וּמַתְנִיָינִין. עֲלוֹן לְחַד אֲתַר וְלָא אַשְׁכְּחוֹן לָא סְפַר וְלָא מַתְנִיָין. אָמְרִין לוֹן. אַייתוֹן לָן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אַיְיתוֹן לוֹן סַנְטוּרֵי קַרְתָּא. אָמְרוּן לוֹן. אֵילֵּין אֵינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. לֵית אֵילֵּין אֶלָּא חָרוּבֵי קַרְתָּא. אָמְרִין לוֹן. וּמָאן אִינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אָמְרוּן לוֹן. סַפְרַיָיא וּמַתְנִיָינַיָּא. הָדָא הִיא דִּכְתִיב אִם יי לֹא יִבְנֶה בַיִת וגו׳.
רִבִּי חוּנָה רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. מָצָאנוּ שֶׁוִּיתֶּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל עֲבוֹדָה זָרָה וְעַל גִּילּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל מְאָסָם בַּתּוֹרָה לֹא וִויתֵּר. מַה טַעָם. וַיֹּאמֶר יי עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אֵין כָּתוּב כָּאן. אֶלָּא וַיֹּאמֶר יי עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי. אָמַר רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. אוֹתִי עָזְבוּ אַוַותְּרָה. שֶׁמָּא אֶת תּוֹרָתִי שָׁמָרוּ. שֶׁאִילּוֹ אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ הַשְּׂאוֹר שֶׁבָּהּ הָיָה מְקָרְבָן אֶצְלִי. רַב חוּנָה אָמַר. לַמֵּד תּוֹרָה שְׁלֹּא לִשְׁמָהּ. שֶׁמִּתּוֹךְ שְׁלֹּא לִשְׁמָהּ אַתְּ בָּא לִשְׁמָהּ.
רִבִּי יְהוּדָה כְּשְׁהָיָה רוֹאֶה אֶת הַמֵּת וְאֶת הַכַּלָּה מִתְקַלְּסִין הָיָה נוֹתֵן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים וְאוֹמֵר. הַמַעֲשֶׂה קוֹדֵם לַתַּלְמוּד.
נִמְנוּ בַּעֲלִיַית בֵּית אָרִיֹס. הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה. רִבִּי אַבָּהוּ הֲוָה בְקַיְסָרִין. שָׁלַח לְרִבִּי חֲנִינָה בְרֵיהּ מַזְכֵּי בְטִיבֵּרִיָּה. שָׁלְחוֹן וְאָמְרוּן לֵיהּ. גְּמַל הוּא חֶסֶד. שְׁלַח כָּתַב לֵיהּ. הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּקַיְסָרִין שְׁלַחְתִּיךָ לְטִיבֵּרִיָּא. כְּבָר נִמְנוּ בַּעֲלִיַית בֵּית אָרִיֹס בְּלוֹד הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָמְרִין. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר. בְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה. אֲבָל אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה קוֹדֵם לַתַּלְמוּד. דְּלֹמָא. רִבִּי חִיָיה רִבִּי יָסָא רִבִּי אִמִּי עַנְיָן מֵיתֵי לְגַבֵּי רִבִּי לָעְזָר. אֲמַר לוֹן. אָן הֲוִיתוֹן יוֹמָא דֵין. אָמְרוֹן לֵיהּ. גְּמַל חֶסֶד. אֲמַר לוֹן. וְלָא הֲוָה תַמָּן חוֹרָנִין. אָמְרִין לֵיהּ. מָגִיר הֲוָה.
במדבר רבה ט׳:מ״ד - הטקסט מספריא
וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן (במדבר ה, לא), שֶׁלֹא יֹאמַר אוֹי לִי שֶׁהָרַגְתִּי בַּת יִשְׂרָאֵל, אוֹ לִי שֶׁהָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּמֵאָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְנִקָּה הָאִישׁ וגו'. וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא תָּלְתָה לָהּ זְכוּת. יָכוֹל אַף הִיא לֹא תָחשׁ שֶׁמָּא תָּלְתָה לָהּ זְכוּת, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ה, לא): וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָֹּׂא אֶת עֲוֹנָהּ, וְאַתְיָא כְּמַאן דְּאָמַר הַזְּכוּת תּוֹלָה וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת. דָּבָר אַחֵר, וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן, כְּשֶׁהָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן הָאִשָּׁה הַהִיא תִּשָֹּׂא עֲוֹנָהּ, אֲבָל בִּזְּמַן שֶׁאֵין הָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן אֵין הָאִשָּׁה תִּשָֹּׂא אֶת עֲוֹנָהּ, שֶׁאֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד, יד): לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה, כְּשֶׁמְנָאֲפִים, אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְאַתֶּם רוֹדְפִים אַחַר זְנוּת, הַמַּיִם לֹא יִבְדְּקוּ אֶת נְשׁוֹתֵיכֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה וגו'.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ב - הטקסט מספריא
רַק שֶׁהַתּוֹרָה דִּבְּרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְנִקְרָא בַּתּוֹרָה דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ־הוּא בְּשֵׁם ״דִּבּוּר״ מַמָּשׁ, כְּדִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם, לְפִי שֶׁבֶּאֱמֶת כָּךְ הוּא דֶּרֶךְ יְרִידַת וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת לַתַּחְתּוֹנִים, בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, לְהִבָּרְאוֹת מֵהֶם בְּרוּאִים רַבִּים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים.
וְכָל כָּךְ גָּבְרוּ וְעָצְמוּ הַצִּמְצוּמִים וְהֶסְתֵּר פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת גַּם דְּבָרִים טְמֵאִים וּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, וּלְקַבֵּל חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם מִדְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת.
וְלָכֵן נִקְרָאִים ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, מִפְּנֵי שֶׁיְּנִיקָתָם וְחַיּוּתָם אֵינָהּ מִבְּחִינַת ״פָּנִים״ אֶלָּא מִבְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דִּקְדוּשָּׁה; וּפֵירוּשׁ ״אֲחוֹרַיִים״, כְּאָדָם הַנּוֹתֵן דָּבָר לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ, שֶׁמַּשְׁלִיכוֹ לוֹ כִּלְאַחַר כְּתֵפוֹ, כִּי מַחֲזִיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ מִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתוֹ.
כָּךְ לְמַעְלָה, בְּחִינַת ״פָּנִים״ – הוּא פְּנִימִית הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ ה׳ לְהַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְכָל הַקָּרוֹב אֵלָיו מִסִּטְרָא דִקְדוּשָּׁה.
אֲבָל הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטּוּמְאָה – הִיא תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, וְאֵינוֹ מַשְׁפִּיעַ לָהּ חַיּוּת מִפְּנִימִית הָרָצוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אִם, כְּמַאן דְּשָׁדֵי בָּתַר כַּתְפוֹי לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ, רַק כְּדֵי לְהַעֲנִישׁ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִיתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים דְּאַכְפָּיָין לְסִטְרָא אָחֳרָא; וְזֶה נִקְרָא בְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דְּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִנֵּה, רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת ״פָּנִים״, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים הַמְחַיֶּה אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת, וּלְפִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹרֶה כְּלָל עַל הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְגַם בְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מְלוּבָּשׁ בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ, אֶלָּא מַקִּיף עָלֶיהָ מִלְמַעְלָה, לְכָךְ הִיא מְקוֹם הַמִּיתָה וְהַטּוּמְאָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, כִּי מְעַט מִזְּעֵר אוֹר וְחַיּוּת, שֶׁיּוֹנֶקֶת וּמְקַבֶּלֶת לְתוֹכָהּ מִבְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דִּקְדוּשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה, הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ בְּתוֹכָהּ, בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ וּכְפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי מֵאַחַר שֶׁאוֹר וְחַיּוּת דִּקְדוּשָּׁה הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹכָהּ – אֵינָהּ בְּטֵילָה כְּלָל לְגַבֵּי קְדוּשַּׁת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא; וְאַדְּרַבָּה, מַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״, וְכַמַּאֲמָר׃ ״יְאוֹר לִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁגַּסּוּת הָרוּחַ שְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כִּי עִיקַּר וְשֹׁרֶשׁ עֲבוֹדָה זָרָה, הוּא מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב לְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, נִפְרָד מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְלֹא כְּפִירָה בַּה׳ לְגַמְרֵי, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא – דְּקָרוּ לֵיהּ ״אֱלָהָא דֶאֱלָהַיָּא״, אֶלָּא, שֶׁגַּם הֵם מַחֲשִׁיבִים עַצְמָם לְיֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּבָזֶה, מַפְרִידִים אֶת עַצְמָם מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא – מֵאַחַר שֶׁאֵין בְּטֵלִים לוֹ יִתְבָּרֵךְ, כִּי, אֵין קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל מַה שֶּׁבָּטֵל לוֹ יִתְבָּרֵךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָאִים ״טוּרֵי דִפְרוּדָא״ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וַהֲרֵי זוֹ כְּפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ הָאֲמִיתִּית, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ וּבָטֵל בֶּאֱמֶת לוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלִרְצוֹנוֹ, הַמְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד:
תניא, ליקוטי אמרים י״ח - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב, מִלַּת ״מְאֹד״ שֶׁבַּפָּסוּק: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״.
צָרִיךְ לֵידַע נֶאֱמָנָה, כִּי אַף מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה בִּידִיעַת ה׳, וְאֵין לוֹ לֵב לְהָבִין בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה דְּחִילוּ וּרְחִימוּ אֲפִילוּ בְּמוֹחוֹ וּתְבוּנָתוֹ לְבַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן, קָרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר מְאֹד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, בְּפִיו וּבִלְבָבוֹ מַמָּשׁ, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, שֶׁהִיא ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״ שֶׁבְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.
רַק שֶׁצָּרִיךְ לְבָאֵר וּלְהַקְדִּים תְּחִלָּה בַּאֵר הֵיטֵב, שֹׁרֶשׁ אַהֲבָה זוֹ, וְעִנְיָינָהּ, וְאֵיךְ הִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ, וְאֵיךְ נִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ.
וְהָעִנְיָן, כִּי הָאָבוֹת – הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, וְעַל כֵּן זָכוּ לְהַמְשִׁיךְ נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה שֶׁבְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו.
וְעַל כָּל פָּנִים, אֲפִילוּ לְקַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁךְ בְּזִיוּוּגָם נֶפֶשׁ דְּנֶפֶשׁ דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהִיא מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבִּקְדוּשַּׁת הָעֲשִׂיָּה.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהִיא מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, הִיא כְּלוּלָה מִכּוּלָּן, גַּם מֵחָכְמָה דַעֲשִׂיָּה, שֶׁבְּתוֹכָהּ מְלוּבֶּשֶׁת חָכְמָה דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָהּ חָכְמָה דַאֲצִילוּת, שֶׁבָּהּ מֵאִיר אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ״, וְ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״.
וְנִמְצָא, כִּי אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְלוּבָּשׁ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם – יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל, וּבְחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבָּהּ, עִם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ, לְהַחֲיוֹתָהּ מִבְּחִינַת רֹאשָׁהּ עַד בְּחִינַת רַגְלָהּ, כְּדִכְתִיב: ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״.
[וְלִפְעָמִים מַמְשִׁיכִים פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נְשָׁמוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד שֶׁהָיוּ בְּעִמְקֵי הַקְּלִיפּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר גִּלְגּוּלִים]:
הִנֵּה, הַחָכְמָה הִיא מְקוֹר הַשֵּׂכֶל וְהַהֲבָנָה, וְהִיא לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה שֶׁהוּא הֲבָנַת הַשֵּׂכֶל וְהַשָּׂגָתוֹ, וְהַחָכְמָה – הִיא לְמַעְלָה מֵהַהֲבָנָה וְהַהַשָּׂגָה, וְהִיא מָקוֹר לָהֶן.
וְזֶהוּ לְשׁוֹן חָכְמָה – ״כֹּ״חַ מָ״ה״, שֶׁהוּא מַה שֶּׁאֵינוֹ מוּשָּׂג וּמוּבָן, וְאֵינוֹ נִתְפָּס בְּהַשָּׂגָה עֲדַיִין, וְלָכֵן מִתְלַבֵּשׁ בָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וְלָכֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילוּ הַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, הֵם מַאֲמִינִים בַּה׳, שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַהַשָּׂגָה, כִּי ״פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּם יָבִין וְגוֹ׳״, וּלְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל – הַכֹּל כִּפְתָיִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע, בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ, וַאֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ וְגוֹ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁבָּזֶה שֶׁאֲנִי ״בַּעַר״ וּ״בְהֵמוֹת״ – ״אֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ״.
וְלָכֵן, אֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מוֹסְרִים נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת ה׳, עַל הָרוֹב, וְסוֹבְלִים עִינּוּיִם קָשִׁים שֶׁלֹּא לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד.
וְאַף אִם הֵם בּוּרִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵין יוֹדְעִים גְּדוּלַּת ה׳, וְגַם בַּמְעַט שֶׁיּוֹדְעִים אֵין מִתְבּוֹנְנִים כְּלָל, וְאֵין מוֹסְרִים נַפְשָׁם מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת בַּה׳ כְּלָל, אֶלָּא בְּלִי שׁוּם דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת, רַק כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְטַעֲנָה וּמַעֲנֶה כְּלָל.
וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁה׳ אֶחָד מֵאִיר וּמְחַיֶּה כָּל הַנֶּפֶשׁ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַשֵּׂכֶל הַמּוּשָּׂג וּמוּבָן:
תניא, שער היחוד והאמונה י״א - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, גַּם עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, גַּם כֵּן נִקְרְאוּ בְּשֵׁם ״מַאֲמָרוֹת״ לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים בִּלְבָד. כִּי כְּמוֹ שֶׁהַמִּדּוֹת שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם, כְּשֶׁבָּאוֹת לְהִתְגַּלּוֹת בְּמַעֲשֶׂה, הֵן בָּאוֹת מְלוּבָּשׁוֹת בְּאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה, כְּגוֹן, מִדַּת חֶסֶד וְרַחֲמִים שֶׁבַּנְּשָׁמָה, אִי אֶפְשָׁר לָבֹא לִידֵי הִתְגַּלּוּת בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁמְּחַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ וּמְהַרְהֵר מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וָחֶסֶד לַעֲשׂוֹתָהּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּלִי מַחֲשָׁבָה, וְאִם מְצַוֶּה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת, כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ, אֲזַי מִתְלַבֶּשֶׁת מִדַּת הַחֶסֶד וְגַם אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה – בְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר [וְכֵן כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבְרֵי חֶסֶד וְרַחֲמִים לְרֵעֵהוּ]
כָּךְ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כְּשֶׁבָּאוֹת לִבְחִינַת הִתְגַּלּוּת פְּעוּלָּתָן בַּתַּחְתּוֹנִים, נִקְרָא גִּילּוּי זֶה וְהַמְשָׁכַת פְּעוּלָּה זוֹ – בְּשֵׁם ״מַאֲמָר״ וְ״צֵירוּף אוֹתִיּוֹת״, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה שׁוּם פְּעוּלָּה נִמְשֶׁכֶת מִמִּדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת בְּלִי צֵירוּפִים הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם ״אוֹתִיּוֹת״. כְּגוֹן, לִבְרִיאַת הָאוֹר מִמִּדַּת הַחֶסֶד – נִמְשָׁךְ מִמֶּנָּה הַמְשָׁכַת פְּעוּלָּה וְכֹחַ לִפְעוֹל וְלִבְרוֹא בּוֹ אֶת הָאוֹר, וְהַמְשָׁכַת כֹּחַ זֶה וְחַיּוּת זוֹ, נִקְרֵאת בְּשֵׁם מַאֲמַר וְאוֹתִיּוֹת ״יְהִי אוֹר״.
כִּי אַף שֶׁאֵינָן כְּאוֹתִיּוֹת מַחֲשָׁבָה שֶׁלָּנוּ חַס וְשָׁלוֹם, מִכָּל מָקוֹם, הֵם עִנְיָן הַמּוֹרֶה עַל הִתְהַוּוּת הָאוֹר מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלָּכֵן נִבְרָא הָאוֹר מֵהַמְשָׁכַת כֹּחַ זֶה, וְלֹא נִבְרְאוּ מִמֶּנּוּ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁנִּבְרְאוּ גַּם כֵּן מִמִּדַּת חֶסֶד, כְּמוֹ מַיִם וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְלַבְּשׁוּ בָּהֶם כֹּחוֹת בִּבְחִינוֹת צֵירוּפִים אֲחֵרִים, הַמּוֹרִים עַל הִתְהַוּוּת הַמַּיִם וְכַיּוֹצֵא.
וְנִמְצָא, כִּי כָּל חַיּוּת וְכֹחוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מִמִּדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת לַתַּחְתּוֹנִים לְבָרְאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ וּלְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם – נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״אוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת״, שֶׁהֵן בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מֵרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּמִדּוֹתָיו לְהִתְהַוּוּת עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹתָם.
וְהֵם שְׁנֵי מִינֵי עוֹלָמוֹת: עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין, הֵם הַמִּתְהַוִּים וְחַיִּים וְקַיָּימִים מִכֹּחוֹת וְהַמְשָׁכוֹת נֶעְלָמוֹת, כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל; וְ״עָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין״, נִבְרְאוּ וְחַיִּים מֵהִתְגַּלּוּת שֶׁנִּתְגַּלּוּ כֹּחוֹת וְהַמְשָׁכוֹת הַנֶּעְלָמוֹת, הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה״, וּכְשֶׁהֵן בִּבְחִינַת הִתְגַּלּוּת לְהַחֲיוֹת עָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין, נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״מַאֲמָרוֹת״ וּ״דְבַר ה׳״ וְ״רוּחַ פִּיו״, כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר בָּאָדָם עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁהֵן מְגַלּוֹת לַשּׁוֹמְעִים מַה שֶּׁהָיָה צָפוּן וְסָתוּם בְּלִבּוֹ.
אֲבָל בֶּאֱמֶת, בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁל מַעְלָה – הִיא לְמַעְלָה מַּעְלָה מִמַּדְרֵגַת וּמַהוּת חָכְמָה וְשֵׂכֶל הַנִּבְרָאִים, שֶׁהֲרֵי בְּמַאֲמַר וְאוֹתִיּוֹת ״נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵינוּ וְגוֹ׳״ – נִבְרָא הָאָדָם בַּעַל חָכְמָה וָשֵׂכֶל, אוֹ אֲפִילוּ בַּהֶבֶל הָעֶלְיוֹן לְבַד, כְּדִכְתִיב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְאִם כֵּן, הַדִּבּוּר וְהֶבֶל הָעֶלְיוֹן, הוּא מְקוֹר הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁבְּנִשְׁמַת אָדָם הָרִאשׁוֹן, הַכּוֹלֶלֶת כָּל נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים, שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.
וְהַיְינוּ, לְפִי שֶׁאוֹתִיּוֹת דִּיבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ הֵן בְּחִינוֹת הַמְשָׁכוֹת כֹּחוֹת וְחַיּוּת מִמִּדּוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מַּעְלָה לְאֵין קֵץ מִמַּדְרֵגַת חָכְמָה שֶׁבַּנִּבְרָאִים. וְלֹא נִקְרְאוּ בְּשֵׁם ״אוֹתִיּוֹת״ לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים, אֶלָּא לְגַבֵּי מִדּוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ בִּכְבוֹדָן וּבְעַצְמָן.
וְהִנֵּה הֵן כ״ב מִינֵי הַמְשָׁכוֹת חַיּוּת וְכֹחוֹת שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁבָּהֶן נִבְרְאוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים וְכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּתוֹכָם, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ לִבְרוֹא הָעוֹלָם בְּכ״ב מִינֵי הַמְשָׁכוֹת שׁוֹנוֹת דַּוְקָא, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. וְהֵן הֵן כ״ב אוֹתִיּוֹת הַקְּבוּעוֹת בְּפֶה וְלָשׁוֹן, כְּדִתְנַן בְּסֵפֶר יְצִירָה [וּתְמוּנָתָן בִּכְתָב – הִיא מוֹרָה עַל צִיּוּר הַהַמְשָׁכָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן] – שֶׁגַּם אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, הֵן הַמְשָׁכוֹת מֵהַשֵּׂכֶל וְהַמִּדּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, מִמַּהוּתָן וְעַצְמוּתָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
בראשית רבה י״ז:ה׳ - הטקסט מספריא
וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה (בראשית ב, כא), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר תְּחִלַּת מַפָּלָה שֵׁנָה, דָּמַךְ לֵיהּ וְלָא לָעֵי בְּאוֹרַיְתָא, וְלָא עָבֵיד עֲבִידְתָּא. רַב אָמַר שָׁלשׁ תַּרְדֵמוֹת הֵן, תַּרְדֵּמַת שֵׁנָה, וְתַרְדֵּמַת נְבוּאָה, וְתַרְדֵּמַת מַרְמִיטָה. תַּרְדֵּמַת שֵׁנָה וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן. תַּרְדֵּמַת נְבוּאָה (בראשית טו, יב): וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם. תַּרְדֵּמַת מַרְמִיטָה (שמואל א כו, יב): אֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת ה' נָפְלָה עֲלֵיהֶם. רַבָּנָן אָמְרֵי אַף תַּרְדֵּמָה שֶׁל שְׁטוּת, דִּכְתִיב (ישעיה כט, י): כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה' רוּחַ תַּרְדֵּמָה. רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר שָׁלשׁ נוֹבְלוֹת הֵן, נוֹבֶלֶת מִיתָה, שֵׁנָה. נוֹבֶלֶת נְבוּאָה, חֲלוֹם. נוֹבֶלֶת הָעוֹלָם הַבָּא, שַׁבָּת. רַבִּי אָבִין מוֹסִיף עוֹד תַּרְתֵּין, נוֹבֶלֶת אוֹרָה שֶׁל מַעְלָה, גַּלְגַּל חַמָּה. נוֹבֶלֶת חָכְמָה שֶׁל מַעְלָה, תּוֹרָה.