של, ב
לזה459 ממה שמבואר בשבחי האריז"ל460 שהי' משיג סודות התורה בשעה א' שמנמנם כו' וד"ל). וכמו"כ יש בחי' עומק בינה בלב כמו ותן בלבינו בינה461 בלבינו דוקא, אך זהו בחי' השגת השכל בטוב טעם שנקלט תמציתו ורוחניות שלו בעומקו של מושג בלב דוקא שהלב שומע והלב רואה462 כו' וכמו שמע ישראל463 בשמיעה דבינה בלב לעומק המושג. אך זהו רק תמצית השגה ואינו דומה גם הוא לראי' דחכ' שהלב רואה ראיי' השכל שלמעלה מן ההשגה לגמרי כמו מ"ה פשפש"ת464 כו' וכמ"ש במ"א וד"ל). וזהו כמ"ש עיניך יונים465 עיניו כיונים466 שמסתכלי'467 בעונג נפלא זע"ז כו' והוא ענין לאסתכלא ביקרא דמלכא468 כמ"ש לחזות בנועם ה'469 כו' דראי' והסתכלות זו הוא בבחי' עונג נפלא שבפנימי' החכ' שהיא בבחי' ראי' מקרוב וזהו כמו יראה כל זכורך470 כו' כשם שבא לראות471 כו' כידוע.
ודוגמא זאת יש בכל שבת בצלותא דמ"ש שאז תתענג על הוי'472 בעונג אלקי עצמי שבפנימי' הלב שלמעלה מן ההשגה והתבוננו' רק בעונג פשוט והוא שנק' שיר אל כנ"ל שהוא כולל רו"ש בעלי' וירידה כא' ממש כנ"ל, שזהו הטעם דגם שבת כלול מלילה ויום כא' כמו לע"ל שלילה כיום יאיר כו' בלי הפרש כלל, וכן רו"ש דשעשועי' דתוה"ק כו'. והוא לפי שבכל שבת יש מעין עוה"ב שכולו שבת יום שכולו טוב473 ונק' יום הגדול474 שכלול מערב ובוקר כו', וזהו לפי שיסבול ב' דעות ד"ע וד"ת כא' ממש בלי הפרש כלל כנ"ל. וכמו עכשיו שיש הפרש בין תפלת החול לתפלת השבת, שגם שיש בחי' ראי' עין השכל בלב גם בתפלה דחול וכמו בק"ש שאו' שמ"ע ישראל זהו מלמטה למעלה בתחלה בשמיעה דהשגה דבינה ליבא ואח"כ בביטול דהשגה יש לאין או' הוי' אלקינו ממש בבחי' ד"ע דיחו"ע שלמעלה מן ההשגה. אבל בתפלה דשבת שנמשך עונג העצמו' בנשמות מלמעלה למטה באו"י כמו שהוא למעלה ממש כך הוא למטה כמו שיהי' לע"ל, ע"כ בחי' ראי' השכל שבלב הוא בעונג נפלא בבחי' שיר וניגון כמו דר"מ הי' מנגן בכל מיני ניגון ברו"ש כא' כו' שאין בזה יגיע' ועבודה כלל כמ"ש במ"א שז"ש ולא ראה עמל בישראל475 שיר אל476 דשבת כו' וד"ל. וכמו רשב"י שא' בחד קטירא477 כו' שא"צ לבא לבחי' ביטול [oldpage_תפד] היש
הערות
- 459. וכמ"ש במ"א בדמיון לזה : ראה שער האמונה צג, א.
- 460. בשבחי האריז"ל : כ"ה גם לעיל פ' בא קג, א. וש"נ.
- 461. ותן בלבינו בינה : ברכת ק"ש שחרית. ראה גם מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תנז.
- 462. שהלב שומע והלב רואה : קה"ר פ"א, טז.
- 463. שמע ישראל : ואתחנן ו, ד.
- 464. מ"ה פשפש"ת : זהר בהקדמה א, ב.
- 465. עיניך יונים : שה"ש א, טו. ד, א.
- 466. עיניו כיונים : שה"ש ה, יב.
- 467. כיונים שמסתכלי' : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ט ע' ה. תו"ח ח"ש קלב, סע"א ואילך. הנסמן במאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תקפז.
- 468. לאסתכלא ביקרא דמלכא : ראה זהר מקץ קצט, א. בראשית לח, א-ב. פקודי רמז, ב. תרומה קלד, א.
- 469. לחזות בנועם ה' : תהלים כז, ד.
- 470. יראה כל זכורך : תשא לד, כג.
- 471. כשם שבא לראות : חגיגה ב, א.
- 472. בצלותא דמ"ש שאז תתענג על הוי' : נסמן לעיל פ' תרומה שו, א.
- 473. עוה"ב. . יום שכולו טוב : נוסח הרחמן שבברכת המזון ליו"ט.
- 474. יום הגדול : לשון הכתוב מלאכי ג, כג [בדילוג השם].
- 475. ולא ראה עמל בישראל : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ד ס"ע קעח ואילך. הנסמן במאמרי אדה"א שמות ח"א ע' קצב.
- 476. בישראל שיר אל : ת"ז בהקדמה (ג, סע"א). ראה לעיל פ' בשלח רמד, א ואילך. וש"נ.
- 477. רשב"י שאמר בחד קטירא : נסמן לעיל פ' משפטים רפט, ב הערה 131.
חגיגה ב׳ א - הטקסט מספריא
הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשׁוּחְרָרִים, הַחִיגֵּר וְהַסּוֹמֵא, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.
אֵיזֶהוּ קָטָן — כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלֹשׁ רְגָלִים״.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה — שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַחֲגִיגָה — מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה מָעָה כֶּסֶף, וְהַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶסֶף.
גְּמָ׳ ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. וּלְרָבִינָא דְּאָמַר מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו.
וּדְלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״, ״יֵרָאֶה״ — כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת. מָה לִרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִי מֵעִיקָּרָא, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ הָא דְּרָבִינָא — לָא קַשְׁיָא: כָּאן כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה. דִּתְנַן: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין — עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
MISHNA: All are obligated on the three pilgrim Festivals in the mitzva of appearance, i.e., to appear in the Temple as well as to sacrifice an offering, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor; and a tumtum, and a hermaphrodite, and women, and slaves who are not emancipated; and the lame, and the blind, and the sick, and the old, and one who is unable to ascend to Jerusalem on his own legs.
Who has the status of a minor with regard to this halakha? Any child who is unable to ride on his father’s shoulders and ascend from Jerusalem to the Temple Mount; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: Any child who is unable to hold his father’s hand and ascend on foot from Jerusalem to the Temple Mount, as it is stated: “Three times [regalim]” (Exodus 23:14). Since the term for feet is raglayim, Beit Hillel infer from here that the obligation to ascend involves the use of one’s legs.
Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance brought on a pilgrim Festival must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.
GEMARA: The Gemara asks: When the mishna states that all are obligated in the mitzva of appearance in the Temple, the term: All, comes to add what in the mishna’s ruling? The Gemara answers: It serves to add one who is half-slave half-freeman. The Gemara asks: And according to the opinion of Ravina, who said: One who is half-slave half-freeman is exempt from the appearance in the Temple, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who was lame on the first day of the Festival and was unable to travel, and was healed on the second day of the Festival. This man is obligated to appear before the end of the Festival.
The Gemara asks: This works out well according to the one who said that all seven days of the Festival redress one another, i.e., the obligation to appear applies equally on all days of the Festival. Consequently, one who was unable to travel on the first day may do so on the second day. However, according to the one who said that the main obligation is on the first day and all the remaining days merely redress the first day, and therefore one who was exempt from appearing on the first day of the Festival remains exempt throughout the rest of the Festival, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who is blind in one of his eyes.
The Gemara notes: And this is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Yoḥanan ben Dehavai says in the name of Rabbi Yehuda: One who is blind in one of his eyes is exempt from the mitzva of appearance, as it is stated: “Three occasions in the year all your males will appear [yera’e] before the Lord God” (Exodus 23:17). Since there are no vowels in the text, this can be read as: All your males will see [yireh] the Lord God. This teaches that in the same manner that one comes to see, so he comes to be seen: Just as the usual way to see is with both one’s eyes, so too the obligation to be seen applies only to one who comes with the sight of both his eyes. Therefore, one who is blind in one eye is not obligated in the mitzva of appearance in the Temple.
And if you wish, say instead: Actually, it is as we said initially, that it comes to include one who is half-slave and half-freeman. And as for that which poses a difficulty to the opinion of Ravina, it is not difficult: Here it is in accordance with the initial version of the mishna, whereas there, Ravina’s statement, is in accordance with the ultimate version of the mishna. As we learned in a mishna (Pesaḥim 88a): One who is half-slave half-freeman serves his master one day and works for himself one day. This is the statement of Beit Hillel.
Beit Shammai said to them:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.