שיחה א

26שיחה א

א. כ' טבת כ"ד טבת – בפרשת וארא

כ' טבת – יום ההילולא של הרמב"ם¹, וכ"ד טבת – יום ההילולא של אדמו"ר הזקן², חלים בשנים מסויימות, כבקביעות שנה זו, באותו שבוע – שבוע של פרשת וארא.

ולפי הידוע, כפי שאדמו"ר הזקן, בעל ההילולא, עצמו מבאר, שביום ההסתלקות של צדיק נכללים ועולים למעלה "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו"³, והדבר "מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה"⁴,

וכשם שכך הוא בשעת ההסתלקות, כך גם ביום ההילולא בכל שנה, כפי שמובן גם ממנהגי יום ההסתלקות בכל שנה, הקשורים להסתלקות –

הרי מובן (לפי הידוע⁵, שכל מאורעות השבוע נרמזים בפרשת השבוע), שהמשמעות של "מעשיו ותורתו ועבודתו" הן של הרמב"ם והן של אדמו"ר הזקן נרמזת בפרשה זו – "וארא"⁶.

ב. נקודות משותפות בפעולות הרמב"ם ואדמו"ר הזקן

בענין של "מעשיו ותורתו ועבודתו" יש נקודות משותפות אצל הרמב"ם ואדמו"ר הזקן⁷.

26כידוע מדברי ימי ישראל אודות השתדלותו העצומה של הרמב"ם ופעולותיו למען כלל ישראל, באופן של מסירות נפש כדי לשפר את מצבם של ישראל הן בגשמיות והן ברוחניות⁸ – לקרב יהודים לה' ולתורתו⁹ כפי שהוא כותב באחת מתשובותיו¹⁰, שכאשר הגיע למצרים "מצאנו נגע עוון גדול אשר פשט ברוב הציבור בעוונותינו והוא כי .. שכחו דיני תורתנו והקילו מאד...", והרמב"ם עסק בתיקון מצב זה.

וכך היה גם אצל אדמו"ר הזקן, שבהיותו עדיין צעיר לימים הוא סייע ליהודים, ובמיוחד בכסף שקיבל כנדוניא – לפני שעסק לפרנסתו, פשוט בגשמיות¹¹, וכן לרומם את קרן ישראל ברוחניות, כפי שמפורסמות בדברי ימי חייו כל תקנותיו אשר תיקן¹², וכל עבודתו בקירוב בעלי תשובה¹³, ועוד.

כך גם לגבי תורתם של הרמב"ם ושל אדמו"ר הזקן: שניהם האירו את העולם הן בתורת הנגלה, הלכות פסוקות, וכן ב"הנסתרות לה' אלקינו"¹⁴, ידיעת ועבודת ה':

אצל הרמב"ם – בתורת הנגלה, בספרו "יד החזקה", משנה תורה אשר "מקבץ לכל תורה שבעל־פה כולה"¹⁵, כפי שהוא מבאר זאת בהרחבה בהקדמתו לספרו משנה תורה. ובתורת הנסתר¹⁶, עד כמה שהענינים של מעשה מרכבה ומעשה בראשית¹⁷ הגיעו לידי גילוי בתקופת הרמב"ם¹⁸ – הרי הפרקים הראשונים של ספרו משנה תורה עוסקים בכך, ובהרחבה רבה בספרו "מורה נבוכים"¹⁹.

27ואצל אדמו"ר הזקן: תורת הנגלה – שולחן ערוך שלו²⁰. ובתורת הנסתר – בספר התניא, שהוא התורה שבכתב²¹ של תורת החסידות, ובמאמרים הרבים שלפני התניא ושלאחריו.

ואצל שניהם מתבטאים שני הענינים גם בשמותיהם, אשר "שמו אשר יקראו לו" מורה, כידוע, על מהות האדם²². כידוע²³ על שמו של אדמו"ר הזקן, ששמו הראשון, "שניאור", מורכב משתי המילים "שני אור" – שני אורות²⁴, והכוונה היא, כדברי הבעל־שם־טוב²⁵, שאדמו"ר הזקן יאיר את העולם בשני האורות, של תורת הנגלה ושל תורת הנסתר.

וכך גם לגבי שמו של הרמב"ם – משה, אשר "תורה צוה לנו משה"²⁶– כל התורה, הן תורת הנגלה והן תורת הנסתר, כפתגם הידוע על הרמב"ם: ממשה עד משה לא קם כמשה²⁷.

ועוד הערה: לפי מנהג ישראל, כאשר כותבים את שמו של הרמב"ם בראשי תיבות, הרי המ"ם הראשונה היא "מ"ם פתוחה", והשניה – "מ"ם סתומה"²⁸. וידוע מאמר חז"ל²⁹, שמ"ם פתוחה ומ"ם סתומה רומזים על "מאמר פתוח, מאמר סתום", הנגלה שבתורה והנסתר שבתורה.

28ג. תכלית כתיבת הספרים – זהה

הצדדים השווים בין ספרי הרמב"ם לבין ספרי אדמו"ר הזקן, שהוזכרו לעיל, הם בכמה וכמה פרטים:

א) בגורם לכתיבתם ובמטרת חיבורם: בקשר לספר היד החזקה מרחיב הרמב"ם בהקדמתו³⁰, שבתקופתו "תקפו הצרות יתירות ודחקה השעה את הכל ואבדה חכמת... לפיכך אותם הפירושים... נתקשו בימינו ואין מבין עניניהם כראוי .. ואין צריך לומר הגמרא עצמה... שהם צריכין דעת רחבה... וזמן ארוך... ומפני זה נערתי .. וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים... כולם... בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל־פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק. לא זה אומר בכה וזה אומר בכה. אלא דברים ברורים קרובים נכונים... הלכות הלכות".

וכך גם על חיבור שולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, כותבים "הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל" בהקדמתם לשולחן ערוך: "ומפני שצרכי ישראל מרובים ובפרט בצוק העתים הללו... ועל כן דעתם קצרה לבוא בארוכה³¹ בעיון ים התלמוד והפוסקים לידע... וגם לגדולים אשר להם יד ושם בתלמוד תכבד עליהם העבודה להכריע בין הפוסקים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא .. כי ברוב המקומות יש דיעות מחולקות זה מקשה וזה מפרק... אשר על כן... משמיא אסכימו .. למצוא איש אשר רוח אלקים בו להבין ולהורות הלכה ברורה מתון ומסיק אליבא דהלכתא הלכות בטעמיהן .. בלשון צח .. להוציא לאור תמצית ופנימית טעמי הלכות הנזכרים בכל דברי הראשונים והאחרונים זקוקים שבעתיים כל דבור על אופניו בלי בלבול ותערובות ופסק ההלכה המתברר ויוצא מדברי כל הפוסקים עד חכמי זמנינו".

וכאמור מספר פעמים, שלמרות שהסדר בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן אינו לפי הסדר של ספר היד החזקה אלא לפי הסדר של שולחן ערוך של המחבר, בכל זאת, סגנונו ולשונו קרובים ללשון הרמב"ם³².

ב) גם בהתחלתם של הספרים הללו יש דמיון, כשם שהרמב"ם פותח את ספרו במילים "יסוד היסודות ועמוד החכמות", אשר ראשי תיבות אלו הוא 29הוי'³³ – כפי שידועים³⁴ דברי נכדו רבי דוד הנגיד "כי משנה תורה שחיבר זקנו הרמב"ם מתחיל בשם המפורש³⁵ – כך מתחיל גם שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, במהדורא תניינא³⁶, ב"יהודה בן תימא אומר", ואחד הטעמים לכך הוא³⁷ ששם יהודה הוא "כולו על שמו של הקדוש־ברוך־הוא"³⁸, שיש בו את שם הוי' כולו.

ג) וכך גם לגבי התוכן של תחלת הספרים: ברמב"ם – "לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו".

ובדומה לכך התוכן של הסעיפים הראשונים של שולחן ערוך של אדמו"ר הזקן: בדומה ל"יסוד היסודות... לידע שיש שם מצוי ראשון" – "כלל³⁹ גדול בתורה .. כמו שנאמר⁴⁰ שויתי ה' לנגדי תמיד", וכפי שמרחיב על כך אדמו"ר הזקן⁴¹, "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים"⁴², אשר, כפי שכבר הוסבר כבר בהרחבה⁴³, הרי עובדה שהדברים נלמדים דוקא ממדותיהם של בעלי החיים (עז .. קל .. רץ .. גבור) באה להדגיש, שכל מציאותם של הנמר, הנשר, הצבי והאריה, וכן כל הבריאה כולה, היא רק מ"אמיתת המצאו", ובמילא בשביל ישראל ובשביל התורה⁴⁴, שישראל על פי ועל ידי התורה ישתמשו בהם כדי "לעשות רצון אביך שבשמים".

ד. נקודות שוות גם בספרי הנסתר

כשם שקיים דמיון בין ספרי הנגלה של הרמב"ם ושל אדמו"ר הזקן, כך גם לגבי ספריהם העוסקים ב"הנסתרות לה' אלקינו":

א) "ארבעה פרקים אלו", הפרקים הראשונים בספרו של הרמב"ם "היד החזקה"⁴⁵, וביתר הרחבה תוכנו של 30הספר "מורה נבוכים", אינם רק כדי להוסיף ידע על אלקות וכדומה, אלא מהותם היא, ובמיוחד של הספר מורה נבוכים, כשמו של הספר – להיות "מורה נבוכים", כדי לתת הבהרה ואור לנבוכים בדעותיהם⁴⁶. וכך גם ספר התניא, שאף מי ש"שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת ה'", ומשום כך אינו יכול ללמוד את דרכו בעבודת ה' מספרים אחרים⁴⁷, תאיר לו דרכו על ידי ספר התניא, כפי שכותב אדמו"ר הזקן בהקדמתו⁴⁸, "וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה... בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'".

ב) ויש להעיר ולהוסיף⁴⁹: גם הפסוקים שמציין הרמב"ם בתחלת ספרו בספר המדע: משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב⁵⁰, ובספרו מורה נבוכים⁵¹: "הודיעני דרך זו אלך כי אליך נשאתי נפשי"⁵², "אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם"⁵³, "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי"⁵⁴ – דומים למובא בתחלת ספר התניא:

בדף השער אומר אדמו"ר הזקן⁵⁵: "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה" – בדומה למשמעות של "משוך חסדך" ושל "הודיעני דרך זו אלך", דרך התורה והמצוות. ההקדמה פותחת בפסוק "אליכם אישים אקרא", שהוא הפסוק השני המובא במורה נבוכים, ולאחר מכן מופיע הפסוק⁵⁶ "שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה'" – בדומה לפסוק השלישי שבמורה נבוכים: "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשיב לדעתי⁵⁷.

ה. וארא – התגלות אלקות בראיה

לפי כל זה יש להסביר את הקשר שבין שני ימי ההילולא, של הרמב"ם 30ושל אדמו"ר הזקן – כ' וכ"ד בטבת – לפרשת וארא:

בני ישראל במצרים היו במצב של גלות מ"דעת שמי הוי'"⁵⁸, מצב של "נבוכים", ובחושך יתהלכו. וכפי שכותב הרמב"ם בספרו⁵⁹ "עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן... וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן". והקדוש־ברוך־הוא שלח את משה⁶⁰, "אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים... וידעתם כי אני ה' אלקיכם...".

"סבלות מצרים", שסבלו בני ישראל, לא היו רק בגשמיות, אלא גם ובעיקר ברוחניות – והקדוש־ברוך־הוא שלח את משה רבינו כדי לשחררם מ"סבלות" אלו.

כיצד הגיעו בני ישראל לגאולה הרוחנית, והרי "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"⁶¹? – דבר זה נרמז גם בשם הפרשה – "וארא", שמשמעותו הפשוטה היא, שהיתה התגלות של אלקות באופן של ראיה, עד אשר "נודעתי... במדת אמיתית

וזוהי המשמעות של פשט הפסוקים שאמר הקדוש־ברוך־הוא למשה⁶³, שאל האבות הוא נגלה "בא־ל שד"י ושמי הוי' לא נודעתי להם", ואילו אל משה, כדי להוציא את ישראל ממצרים, היה גילוי של "אני הוי'", הנעלה מ"א־ל שד"י".

לפיכך, למרות שמצד דרגתם היו בני ישראל בשעת אמירת דברים אלו למשה עדיין בגלות הדעת במצרים, בכל זאת, עקב ההתגלות של "אני הוי'" "במדת אמיתית שלי"⁶⁴, השפיע הגילוי והאיר לישראל גם בהיותם במצב של תחת סבלות מצרים, והם השתחררו משם.

ו. ספרי הרמב"ם ואדמו"ר הזקן – גילוי מיוחד

ויש לומר, שגם ספרי הרמב"ם ואדמו"ר הזקן הם באופן של "וארא", התגלות מיוחדת.

החידוש בתורתם של הרמב"ם ושל אדמו"ר הזקן איננו רק בכך שנכתבו על ידי עצמם ולא על ידי תלמידיהם, אלא בכך שענינים שהיו בבחינת תורה שבעל־פה נסדרו על ידם באופן של "תורה שבכתב" – קרוב מוכן ומזומן לכל אחד ואחד:

לפני שכתב הרמב"ם את ספרו משנה תורה, היו רוב הענינים של התורה 31שבעל פה, כולל חיבורים ופירושים מתקופת הגמרא ועד לתקופת הרמב"ם, אצל רוב האנשים באופן של תורה שבעל פה – ועקב הדעות הרבות והמחלוקות, קושיה ופירוק, זה אומר כה וזה אומר כה, לא היו הדברים ערוכים וגלויים, לכולם, כפי שמרחיב הרמב"ם בהקדמתו⁶⁵. ואילו בחיבורו של הרמב"ם הרי אלו "דברים המתבררים מכל אלו החיבורים... כולם בלשון ברורה ודרך קצרה", באופן שנעשתה "תורה שבעל פה כולם סדורה בפי הכל", ו"כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה ובדין כל הדברים שתקנו חכמים ונביאים", עד אשר אין צורך להזדקק "לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל", ואשר משום כך קרא הרמב"ם לספרו בשם "משנה תורה" – "לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה"⁶⁶,

– אז נעשתה התורה שבעל פה כולה, אשר היתה ברורה לפני כן רק ל"מעט במספר"⁶⁷, לכל אחד כתורה שבכתב.

כלומר, אמנם מתקופת רבי יהודה הנשיא כתבו את התורה שבעל פה, כי משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך"⁶⁸ הוסרה ההגבלה⁶⁹ של "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב", אך למרות זאת, עקב ירידת הדורות לאחר תקופתו של רבי, היו גם הדברים הכתובים כתורה שבעל פה – הם לא היו ידועים וגלויים לכל אחד "שילמדוהו במהרה ולא ישכח"⁷⁰.

וכך גם לגבי שולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, לעומת ההלכות והפוסקים שלפניו ועד לרמב"ם, כפי שמובא לעיל בלשונם של הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל בהקדמתם, שבשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן נערכו "דברי 32הפוסקים עד חכמי זמננו" (=תקופת אדמו"ר הזקן) באופן של "הלכות ברורה... הלכות בטעמיהן".

הדברים מובנים יותר לגבי תורת הנסתר שלהם, כפי שכותב הרמב"ם עצמו בספרו⁷¹ אודות "להשיג הדברים על בוריין" ואודות "לטייל בפרדס", וכדבריו בהרחבה בפתיחה למורה נבוכים⁷²: "היותי מתיירא הרבה מאד לחבר הדברים אשר ארצה לחברם בזה המאמר מפני שהם ענינים נסתרים לא חיבר בהם כלל ספר זולתי זה באומתנו בזמן הגלות הזה, אבל נשענתי על שתי הקדמות, האחת מהם אמרם בכמו זה הענין עת לעשות לה' הפרו תורתך (והשנית אומרם וכל⁷³ מעשיך יהיו לשם שמים") – והוא גילה בספרו זה גם ענינים נסתרים, אשר נלמדו לפני כן באופן של תורה שבעל פה, על ידי יחידי סגולה בלבד.

ועל־אחת־כמה־וכמה לגבי ספר התניא של אדמו"ר הזקן,

שהרי, ספר מורה נבוכים כולו אינו מיועד לכל אחד⁷⁴, והרמב"ם עצמו כתב בספרו ענינים מסויימים ברמז בלבד⁷⁵. ולעומת זאת, ספר התניא מתאים לכל אחד, כפי שיוסבר להלן בסעיף טז ואילך בהרחבה –

שהענינים העמוקים של פנימיות התורה, תורת הקבלה והחסידות, נערכו בתניא באופן של הלכה פסוקה, עד כדי – "לעשותו". וספר התניא נהפך לתורה שבכתב של תורת החסידות: ענינים אלו התגלו בהסברים שכליים מובנים, כך שכל אחד יוכל לקלוט אותם בשכלו, ועל ידי כך יתעורר לבו, ועד שיגיע לידי "קרוב⁷⁶ אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".

ז. הגילוי – לכל אחד מישראל

החידוש בפרשתנו, שבנוסף על כך שמדובר בהתגלות נעלה ביותר – "אני ה'", הרי הדבר גם השפיע והביא לידי "וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", שהיתה זו "ידיעה" שלהם, למרות שבני ישראל היו עדיין, מצד עצמם, בגלות,

בדומה לכך יש לומר על ספרי הנסתר של הרמב"ם ושל אדמו"ר הזקן, שהגילוי של "וידעתם כי אני הוי'" באמצעות ספר היד החזקה (ארבעת הפרקים הראשונים של ספר המדע), מורה נבוכים, והתניא, איננו רק לאלו 33הראויים לכך בהתאם לדרגתם לפני כן, אלא לכל אחד ואחד מישראל.

ח. מורה נבוכים – יסודות בידיעת ה'

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את ההגבלה שאנו מוצאים, לכאורה, לגבי לימוד מורה נבוכים⁷⁷, שלא כספר היד החזקה המיועד לכל אחד – "כקטן כגדול":

על ספרו מורה נבוכים כותב הרמב"ם "כוונת המאמר הזה להעיר איש בעל דת שהורגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו והוא שלם בדתו ובמדותיו ועיין בחכמת הפילוסופים וידע עניניהם..."⁷⁸. "המאמר הזה דברי בו עם שנתפלסף .. וידע חכמות אמיתיות והוא מאמין..."⁷⁹. "שיאות לאחד המעולה, ולא יאות לעשרת אלפים הסכלים"⁸⁰. והוא כותב מספר אזהרות כיצד ללמוד ספר זה.

בכל זאת, מעצם זאת שהרמב"ם פירסם את ספרו, ובאופן שהוא הגיע, בהשגחה פרטית, לכל ישראל, הכרחי לומר, שהוא שייך לכל ישראל.

כפי שרואים לגבי כמה הלכות בספר המדע, ובמיוחד בתחלת הלכות יסודי התורה, שהרמב"ם עצמו קבע אותן בספרו היד החזקה, כי כדי ללמוד את הלכות התורה חשוב לדעת לפני כן ידיעות אלו – הלכות יסודי התורה. לכן⁸¹ הוא מבאר ענינים אלו בספר המדע, כדי שהתורה הנלמדת תהיה כראוי להיות, על יסודותיה⁸² "ולא ישליכו ידיעת ה' אחרי גום אבל ישימו השתדלותם הגדולה וזריזותם על מה שישלימם ויקרבם אצל בוראם..."⁸³ –

כך מובן גם לגבי כמה פרקים בספרו מורה נבוכים, ובמיוחד הפרקים העוסקים בענינים הכתובים בספר המדע (ובהוספות – הוכחות וכדומה⁸¹).

וכפי שרואים, שמספר ענינים הכתובים בספר מורה נבוכים⁸⁴ הם יסודות בידיעת ה', הנבואה, המלאכים 34ופירוש המקראות וכו', שאינם שייכים רק למי ש"הוא שלם בדתו ובמדותיו ועיין בחכמת הפילוסופים וידע עניניהם... ונשאר במבוכה ובהלה", אלא לכל אחד⁸⁵.

ובמיוחד כאשר ספר מורה נבוכים הוא חלק מן התורה⁸⁶, שעליה נאמר⁸⁷ "התורה היא נצחית", והיא שייכת ליהודים בכל הדורות⁸⁸. ואף מוצאים אצל פוסקים מסויימים, שלומדים הלכות מספר מורה נבוכים⁸⁹, והרמ"א⁹⁰ פותח את שולחן ערוך, אורח חיים – הסעיף הראשון בסימן הראשון של החלק הראשון בשולחן ערוך – בענינים ממורה נבוכים.

ואולי יש לומר, שדבריו של הרמב"ם שצויינו לעיל, המתפרשים לכאורה כהגבלות – לא נאמרו לשם הגבלה, אלא להיפך: הם נאמרו כדי להשפיע יותר לכל אחד ואחד מישראל, כדלהלן.

ט. שבועת הרמב"ם ורבי חיים ויטאל

ההסבר לכך יובן לפי תשובתו של רבי משה חגיז⁹¹, על שנשאל, אודות שבועת הרמב"ם ז"ל בתחלת ספר המורה⁹² "ואני משביע באלקי ישראל⁹³ כל מי שיקרא מאמרי זה... – איך תחול השבועה כשאין הנשבע עונה אמן".

והוא מסביר, ששאלה זהה התעוררה אצלו על דברי רבי חיים ויטאל ז"ל⁹⁴, אשר אף הוא השביע "כעין שבועה זו ובעוונותינו הרבים לא ענו אמן, וכמה פרצי גדר נמצאו נכשלים ורבצים תחת גדר שבועות אלו". והוא מבאר, ששבועה זו של הרמב"ם היא כשבועות יהושע ושאול, אשר כדברי הרא"ש⁹⁵ – על השבועה בענין פילגש בגבעה, ששבועה כזו אינה שבועה "אלא גזירת חרם ונידוי על דורות הבאים". והוא 35ממשיך "וממנו למד רבי חיים ויטאל ז"ל", שאין זו שבועה, אלא "חרם ונידוי שהיה לאל ידם לגזור על הדורות הבאים למגדר מילתא", ועל כך אין צורך בהסכמה ובעניית אמן.

אך, לכאורה, נדרש הסבר על פירושו:

א) הרי בפועל אנו רואים, שלמרות דברי האזהרה והגבלותיו של רבי חיים ויטאל, נלמדים בכל זאת עניני חכמת הקבלה. ולא זו בלבד שהם נלמדים, אלא שלפי דברי האריז"ל שעתה "מצוה לגלות זאת החכמה"⁹⁶, מגלים ומפרסמים אותם. עד כדי כך, שקיימת הוראה של "יפוצו מעינותיך חוצה" – למרות שה"חוצה" עדיין לא הגיע לדרגה של כל הסייגים והתנאים שכותב רבי חיים ויטאל.

וכך גם לגבי מורה נבוכים, שלומדים ספר זה, ואין נזהרים בכל ההגבלות שמציין שם הרמב"ם⁹⁷.

ב) מדוע כתבו הרמב"ם ורבי חיים ויטאל את אזהרותיהם בלשון של "שבועה", ולא בלשון של נידוי וחרם?

י. "המאור שבה מחזירן למוטב"

ויש לומר, שההסבר האפשרי לכך הוא, שקושיה אחת מתורצת בחברתה:

וכהקדמה לכך יש להסביר לגבי לימוד התורה באופן כללי, שעל כך נאמר שצריך ללמוד תורה כראוי "מה להלן (בשעת מתן תורה בהר סיני) באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן..."⁹⁸. בלימוד התורה יש לזכור שלומדים את תורתו של הקדוש־ברוך־הוא, וצריך להיות "ברכו בתורה תחלה"⁹⁹.

למרות זאת נאמר בתורה (במדרש)¹⁰⁰, "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", כי גם אז "המאור שבה יחזירן למוטב".

כלומר, אמנם, אין זו הדרך הרצויה של לימוד התורה, אך בכל זאת גם אז צריך ללמוד תורה¹⁰¹, כי בסופו של דבר כל אחד יבוא לידי לימוד כראוי – התורה עצמה "מחזירן למוטב".

וכך גם לגבי אופן לימוד התורה, שאמנם, צריך ללמוד תורה לשמה, אך בכל זאת אי אפשר לחכות עד שיגיעו 35לדרגה של "לשמה", אלא "לעולם¹⁰² יעסוק אדם בתורה ומצוות אף־על־פי שלא לשמה¹⁰³, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

כך גם לגבי לימוד כל חלק שבתורה לאחר שהתגלה, ואף לגבי לימוד חכמת האמת, תורת הקבלה: לימוד התורה מגלה ומחזק את היהודי בהתקשרותו לבורא. על ידי הנגלה שבתורה מתחבר ה"גליא דנשמתא" עם "גליא דקודשא־בריך־הוא"¹⁰⁴. וכדי שחכמת הנסתר תביא לידי כך, יש צורך שהיהודי הלומד אותה יהיה כלי טהור. לכן מזהיר רבי חיים ויטאל את כל התנאים והסייגים הדרושים לפני הלימוד – משום שדוקא אז משיג הלימוד את מטרתו, ומשפיע כראוי.

אך מצד שני, הרי התורה רוצה, שכל יהודי ילמד את תורת הנסתר, כאמור מצוה לגלות זאת החכמה, וכדבריו של אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו, בהלכות תלמוד תורה¹⁰⁵: "שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס... צריך לבוא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו... הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות", ובכך תלויה ביאת המשיח¹⁰⁶, ולא יימנע אף אחד מלימוד תורה זו עד שיגיע לקיום כל התנאים וההגבלות.

מסיבה זו עצמה לא כתב רבי חיים ויטאל את דבריו ח"ו בלשון של נידוי וחרם, כי אז היה אסור ללמוד זאת עד שיגיעו לדרגה המתאימה לדברי רבי חיים ויטאל.

אלא, הוא כתב את דבריו בלשון שבועה אשר אינה חלה בלי עניית אמן. והכוונה בכך היא, שבהגיע צוק העיתים¹⁰⁷, ולא כל אחד יכול להגיע למילוי התנאים הדרושים, הרי אז כדאי שילמדו את חכמת הנסתר, אך ידעו תחלה¹⁰⁸ שהלימוד הרצוי הוא לאחר מילוי כל התנאים הדרושים לפני הלימוד.

אך התכלית היא שהלימוד ישפיע וישיג את מטרתו¹⁰⁹, ולשם כך נדרש 36שהיהודי יהיה בפועל כלי טהור ללימוד, ולפיכך כותב רבי חיים ויטאל "אני הכותב משביע", ועל ידי עצם דברים אלו הוא נותן כוח (כידוע ש"משביעין אותו" הוא מלשון שובע¹¹⁰), שבכל לימוד של חכמת הקבלה יוכל להיות, ויהיה בגלוי, ה"מאור שבה", הקושר את ה"סתים דישראל" עם ה"סתים דקודשא־בריך־הוא", כך, שבסופו של דבר הוא מגיע לידי כך, שגם בגלוי ינהג יהודי זה באופן הדרוש, והוא יגיע בעת הלימוד לדרגה שדורש רבי חיים ויטאל.

יא. הלימוד ב"מורה נבוכים" מביא לחיזוק האמונה

דומה לכך גם ספר מורה נבוכים, הן בקשר לשבועה "ואני משביע... שלא יפרש ממנו אפילו דבר אחד ולא יבאר ממנו לזולתו אלא מה שהוא מבואר מפורש בדברי מי שקדמני...", כפי שרואים אצל חלק ממפרשי הספר מורה נבוכים, המבארים ומפרשים את דבריו,

– וכך גם בקשר לדבריו, שהספר נועד "להעיר איש בעל דת שהורגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו והוא שלם בדתו ובמדותיו" וכו',

שהלימוד הרצוי בספר מורה נבוכים הוא כאשר האדם איתן באמונה "שלם בדתו ובמדותיו", אך מפני צוק העיתים, הרי כאשר האדם לומד בספר זה אף לפני היותו מושלם בדתו ובמדותיו, אך הוא יודע לפני לימודו, שהלימוד הרצוי הוא לאחר היותו שלם בדתו ובמדותיו – הרי הלימוד במורה נבוכים עצמו מועיל, ומביאו לידי כך, שתהיה לו השגה באלקות וחיזוק באמונה¹¹¹.

יב. ספר התניא – לכל יהודי

לפי זה יש לבאר את דברי אדמו"ר הזקן בהקדמתו לתניא.

וכהקדמה לכך יש לבאר:

לגבי ספר תניא קדישא, הרי מלבד זאת, שמובן ופשוט, שהוא מ"ספרי היראה אשר יסודותם בהררי קודש"¹¹², הרי התניא כולל באופן מיוחד הוראות וענינים, אשר הם יסודות הכרחיים בעבודת ה' של כל יהודי. כפי שאדמו"ר הזקן כותב בעצמו בשער הספר, המתאר את עיקרו ותכליתו: "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזרת ה' יתברך" – 37ומובן בפשטות שפסוק זה (והמילה "אליך") מופנה אל כל יהודי ממש, והוא קשור לכל יהודי בכל מצב שהוא נמצא בו. ולכן נקרא הספר על ידי אדמו"ר הזקן בעצמו בשם "ספר של בינונים", אשר על דרגת הבינונים מדגיש אדמו"ר הזקן¹¹³, ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך".

יג. ספר התניא – במקום יחידות

לגבי מעלה נוספת שיש בספר התניא, מתבטא אדמו"ר הזקן בביטוי העשוי להתפרש כאילו יתרון מעלה זו אינו קשור לכולם:

על טענתם של החסידים, אנ"ש, שלמרות כל המעלות שיש ב"קריאה בספרים", ספרי היראה, הרי "אינו דומה שמיעת דברי מוסר לראיה וקריאה בספרים"¹¹², ולכן חפצו הם לשמוע את הענינים המתאימים לכל אחד ואחד מאדמו"ר הזקן ביחידות – על טענה זו מבהיר אדמו"ר הזקן בהקדמת הספר, שלספר התניא יש גם מעלה מיוחדת של "שמיעת דברי מוסר", כ"יחידות", כי "ביודעי ומכירי קאמינא"¹¹⁴, אשר "גילו לפני כל תעלומות לבם ומוחם בעבודת ה'"¹¹⁴, וביודעו את כל שאלותיהם הוא שילב בספר את "כל התשובות על כל השאלות" הנשאלות על ידי "כל אנ"ש דמדינתינו תמיד"¹¹⁴ – ומכך ניתן לכאורה להסיק, שלאלו אשר אינם בבחינת "יודעי ומכירי" אינה קיימת המעלה של השמיעה והיחידות.

אך כיון שאדמו"ר הזקן עצמו הדפיס ענין זה, שספר התניא הוא במקום יחידות, ממש כחלק מן התניא, וכהקדמה לספר – הרי דבר זה הפך לחלק של "התורה היא נצחית" המתאים לכל יהודי. ולכן, בנוסף לכך שלימוד ההוראות שבספר התניא מתאים ונחוץ לכל אחד, הרי גם מובן שכל אחד יכול למצוא בספר התניא את "כל התשובות על כל השאלות", ויכול להפיק ממנו "עצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'"¹¹⁴, כ"יודעי ומכירי".

רק דבר אחד נדרש ממנו, וצריך להיות אצלו – ובחרת בחיים¹¹⁵,

אותה דרישה כפי שצריכה להיות בכל דבר בתורת חיים ומצוותיה, שעליהן נאמר¹¹⁶ "יעשה אותם האדם וחי בהם".

יד. נתינת כוח מאת אדמו"ר הזקן

ויש להוסיף ולבאר, לפי האמור לעיל:

38בכך שאדמו"ר הזקן קבע את ההקדמה לספר התניא, שבה הוא כותב "ביודעי ומכירי קאמינא", שספר זה הוא במקום יחידות – בתוך ספר התניא, על־ידי כך נתן אדמו"ר הזקן את הכוח, וממילא גם את האפשרות להגיע למעלת¹¹⁷ קב שלו, ואף גרם לכך שכל יהודי הלומד את ספר התניא נעשה חלק מ"יודעי ומכירי" של אדמו"ר הזקן. ואז, אף אם מצד עצמו הוא שרוי בדרגה של "בחשיכה יתהלכו", ואינו יכול להפיק מספרי היראה האחרים את ה"אור כי טוב"¹¹² הגנוז בהם, הרי הלימוד בתניא משפיע עליו, ובאופן של "וארא": אדמו"ר הזקן מראה ומאיר להם כך שיראו את הדרך האמיתית, דרך ברורה ומאירה, באופן של "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", ויוכלו להגיע ל"וידעת היום", לידיעה באלקות, ומכך תנבע התוצאה¹¹⁸ שיקויים הענין "והשבות אל לבבך", כך שכל אחד ימצא בספר התניא "עצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'"¹¹⁴.

טו. הכנה לימות המשיח

ולאחר ההכנה הדרושה על ידי לימוד פנימיות התורה, כפי שהיא מתגלה בתורת חסידות חב"ד על ידי אדמו"ר הזקן, הרי אז ניתן ללמוד גם מספר מורה נבוכים את הענינים בידיעת ה' שהם בהתאם לתורת החסידות¹¹⁹, ומתגלה הענין של "משה ותורתו אמת"¹²⁰, הן בנגלה והן בנסתר,

ועל ידי זה מגיעים לימות המשיח בפועל, כאשר "כל ישראל נביאיהם וחכמיהם¹²¹ .. ימצאו להם מרגוע¹²² וירבו בחכמה... שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת" – כפי שאומר הרמב"ם בספר המדע¹²³, בסמוך לסיומו. והוא אף מסיים וחותם בכך את כל ספר היד החזקה: "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו 39דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם (חב"ד¹²⁴) שנאמר¹²⁵ "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".