שיחה א
40שיחה א
א. "וארא" – שני אור
ידועים דברי השל"ה1, שכל מועדי השנה והתאריכים המיוחדים, ויש לומר – כולל ימי ההולדת וימי ההילולא של צדיקים שדומים לבוראם2 וכדומה – נרמזים בפרשיות התורה הנקראות והנלמדות בתקופה שחלים בהם מועדים אלה.
מכך מובן לגבי כ"ד טבת, יום ההילולא של אדמו"ר הזקן, שחל ברוב השנים – כבשנה זו – בשבוע של פרשת וארא, שבפרשת וארא יש רמז3 ל"מעשיו ותורתו ועבודתו"4 של אדמו"ר הזקן, הבאים לידי שלימותם ביום ההסתלקות5.
אחת הנקודות המשותפות שקושרת את שם הפרשה – "וארא" – שכאמור מספר פעמים6, מבטא את תוכן הפרשה כולה, עם שמו של אדמו"ר הזקן:
שמו הראשון של אדמו"ר הזקן, שמו העיקרי – השם בלשון הקודש7, הוא "שניאור": שני אורות8. כלומר ענין של אור.
גם למילה "וארא" – שפירושה "התראיתי" – יש משמעות דומה למשמעות האור: האור אינו9 מוסיף דבר חדש, אלא מאיר, ועל ידי כך מאפשר לדברים שהיו קיימים לפני כן להיראות – "וארא".
ויש לומר, שבמילה "וארא" נרמז הענין של "שני אור" – וכדברי הבעל־שם־טוב10, הכוונה היא לאור הנגלה שבתורה ולאור הנסתר שבתורה:
המילה "וארא" מורכבת מהאותיות "אור א'" הרומזות לשני אורות: תחלתה הן האותיות "ואר" המרכיבות את המילה "אור" במפורש – אור הנגלה11, ולאחר מכן מופיעה האות א', שהיא תחלת המילה "אור" – "אור" שהוא בהעלם, בראשי תיבות, ורומז לאור
41ב. חב"ד – אור השכל
כיון שלשמו של אדמו"ר הזקן יש משמעות של אור, מובן שזהו גם אחד החידושים של "מעשיו ותורתו ועבודתו" של אדמו"ר הזקן.
וההסבר לכך הוא: החידוש העיקרי של אדמו"ר הזקן היה גילוי תורת חסידות חב"ד. ובלשון נשיא דורנו כ"ק מורי וחמי אדמו"ר12: המייסד של חסידות חב"ד – חכמה בינה ודעת – והנשיא הראשון של חסידי חב"ד. הוא הביא את הענינים של תורת החסידות הכללית, שהתגלתה על ידי הבעל־שם־טוב והמגיד ממזריטש, לגילוי בכחות השכל – חכמה בינה ודעת, באופן שכל אחד יוכל להבין אותם בשכלו.
וכך גם לגבי ה"אור" של נגלה שבתורה – חיבור השולחן ערוך שלו – שאחד החידושים העיקריים בו היה הבאת "הלכות בטעמיהן .. מילתא בטעמא"13 דוקא, כדי שהלומד אותן לא ידע רק כיצד לנהוג למעשה, אלא אף יבין את ההלכה על בוריה.
וזוהי המשמעות של "אור" – שחכמה ושכל מכונים "אור"14: כאשר מבינים דבר בשכל הוא נעשה "מואר" וגלוי לאדם. האדם רואה אז את הדבר לאמיתו, ומגלה מהו באמת.
כאשר מאמינים במשהו, ואפילו באמונה אמיתית בלי שום ספיקות, הרי כיון שאין מבינים, אין הדבר "גלוי ופתוח" לאדם. הוא יודע שכך הוא הדבר, אך ה"אור" של השכל מביא לידי כך שיראו את הדבר לכל פרטיו, כך שאפשר ומגיעים בפועל ל"יחוד נפלא", שהמשכיל והשכל והמושכל נעשים דבר אחד15.
ג. אדמו"ר הזקן "התחיל להאיר"
וזהו החידוש של אדמו"ר הזקן בגילוי תורת חסידות חב"ד, ה"אור" של הנסתר שבתורה:
עד לתקופתו של אדמו"ר הזקן נלמדו רוב הענינים של תורת החסידות באופן של אמונה – "וצדיק באמונתו יחיה"16, על ידי אמונתו והתקשרותו עם הצדיק, הצדיק היה מחיה אותו, כי חסר היה לאדם ה"אור", החיות.
אדמו"ר הזקן, על ידי גילוי חסידות חב"ד, "התחיל להאיר"17 – הענינים של תורה החסידות התגלו לכל אחד.
וכך גם לגבי ה"אור" של הנגלה שבתורה – חיבור השולחן ערוך:
42מטרתו של שולחן ערוך היא לדעת הלכה למעשה. ולפיכך, אין כאן מקום, לכאורה18, לטעמים ולדיונים בקשר להלכה, אלא רק למסקנה של ההלכה למעשה, כיצד על האדם לנהוג בפועל19.
אך כשהאדם יודע רק את ההלכות הפסוקות, ללא טעמיהן, הרי הוא מקיימן באופן של קבלת עול בלבד. הוא מציית לשולחן ערוך ומקיים את המצוה בשלימותה, ולפיכך יש לו מצוה והוא פועל "צוותא20 וחיבור" וכו' – אך הדברים אינם מאירים אצלו. עד אשר אומר בעל ה"בית יוסף"21 לגבי שולחן ערוך שלו, שהוא בא כהמשך ומיוסד על ספרו ה"בית יוסף".
אדמו"ר הזקן, על ידי חיבור השולחן ערוך באופן של "הלכות בטעמיהן" האיר גם את הענין של קבלת עול22. גם "שולחן ערוך" – הלכה למעשה – צריך לכלול את טעמי ההלכות, כדי שקיום המצוה יהיה באופן מואר, בהבנה ובהשגה.
הערות
עמוד 40
- 1. ר"פ וישב.
- 2. ב"ר פס"ז, ח. במדב"ר פ"י, ה. וש"נ.
- 3. ראה גם ובארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 37 ואילך.
- 4. ל אדה"ז – אגה"ק בביאור לסי' ז"ך (קמז, סע"א ואילך).
- 5. ראה אגה"ק שם וביאורו. שם סי' כח. סדור שער ל"ג בעומר (דש, ב־ג).
- 6. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 58 ואילך. וש"נ. הנסתר11 שבתורה.
- 7. ראה גם לקוטי לוי"צ אגרות־קודש ע' ריח.
- 8. ראה יש"ש גיטין פ"ד סכ"ו – הובא בשם הגדולים להחיד"א מע' גדולים סוף אות ש' (הועתק בלקו"ש ח"ו שם הערה 17).
- 9. ראה ספר הערכים־חב"ד ערך אור־בהירות ע' תצז־ח ובהנסמן שם.
- 10. לקוטי דבורים ח"א פג, א. ועוד.
- 11. ולהעיר גם מתוכן הפסוק: וארא .. בא־ל שד־י (נגלה) ושמי ה' לא נודעתי להם (נסתר).
- . עיין בענינו – לקוטי לוי"צ – אגרות־קודש ע' רמט ואילך.
עמוד 41
- 12. סה"ש תש"א ס"ע 158 ואילך. ועד"ז בכ"מ.
- 13. לשון "בני הגאון המחבר ז"ל" בהקדמתם לשו"ע אדה"ז.
- 14. ראה בפרטיות בזה – ספר הערכים־חב"ד שם ע' תקכז ואילך. וש"נ.
- 15. תניא פ"ה.
- 16. חבקוק ב, ד. וראה לקו"ד ח"א קלא, א. קמא, ב. ועוד.
- 17. ראה תורת שלום ע' 171: דער רבי .. ע"ד אברהם התחיל להאיר (ל' המדרש – שמו"ר פט"ו, כו. וראה ב"ר פ"ב, ג: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה תבא האורה .. זה אברהם) .. רבינו התחיל להאיר.
עמוד 42
- 18. ראה שד"ח (כרך ט' כללי הפוסקים סט"ז, אות ח) דשייך לשון זה גם כשהמסקנא כן הוא.
- 19. ראה בארוכה הקדמת "בני הגאון המחבר ז"ל" לשו"ע שלו (נדפסה בריש חלק חו"מ). בנוגע השיטות המותר לפס"ד מספרי פס"ד מבלי ידיעת הטעמים – ראה הל'ת"ת לאדה"ז רפ"ב בקו"א. יד מלאכי כלל השו"ע (אות א'), שד"ח כללי הפוסקים (סי"ג אות א־ב) וש"נ. (משיחות ש"פ וארא תשמ"א ש"פ תבא (ח"י אלול) תש"מ)
- 20.
- 21.
- 22. ע"פ המבואר בפנים תומתק האריכות בהמשך תרס"ו (ע' שכה־ו. ועד"ז בתו"ח ויקהל תרט"ז, ב) ע"ד "עבד פשוט" אשר "יש לו תענוג בעבודתו" אלא שהנח"ר שלו היא הנח"ר של אדונו ולא של עצמו כלל. דלכאורה מעלתו של עבד פשוט היא בהביטול שלו מכל וכל עד ש"כאילו אינו במציאות בעולם לעצמו כלל" (תרס"ו שם ע' שי. ועד"ז בתו"ח שם תקפט, רע"א), וא"כ מהי ההוספה (כאשר מדגישים מעלת עבד פשוט) שיש לו תענוג בעבודתו? לכאורה, מצד ענין הביטול מעלתו גדולה יותר ש"אין לו שמחה ונח"ר לעצמו כלל בעבודתו" מפני ש"אין לו מקום ומציאות ומהות בפ"ע כלל" (תרס"ו שם. וראה גם שם ס"ע שיב ואילך. תו"ח שם (א־ב)). – אלא שבביטול לחוד עדיין חסר בעבודתו ענין האור, ובכל עבודה נוגע ענין האור. ולכן גם בעבד פשוט מעלה וצ"ל המעלה שיש תענוג בעבודתו אלא דמכיון שהוא עבד פשוט לכן התענוג בעבודתו אינו "שלו" כ"א הנח"ר דאדונו.
בראשית רבה ס״ז:ח׳ - הטקסט מספריא
וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו (בראשית כז, מא), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יוֹסֵי סֶנַטֵּרוֹ, וְנַעֲשָׂה לוֹ שׂוֹנֵא וְנוֹקֵם וְנוֹטֵר עַד כַּדֵּין קָרְיָן סֶנַטְרֵיה דְּרוֹמִי. (בראשית כז, מא): וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, הָרְשָׁעִים בִּרְשׁוּת לִבָּן (תהלים יד, א): אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, (מלכים א יב, כו): וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ, (אסתר ו, ו): וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים לִבָּן בִּרְשׁוּתָן (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, (שמואל א כז, א): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ, (דניאל א, ח): וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ, דּוֹמִין לְבוֹרְאָן (בראשית ח, כא): וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ. (בראשית כז, מא): יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בָּא לוֹ עֵשָׂו בִּמְתִינָה, אָמַר מָה אֲנִי מַכְרִיעַ אֶת אַבָּא, אֶלָּא יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגֵּהוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר בַּת קוֹל אוֹמֶרֶת הַרְבֵּה סְיָחִים מֵתוּ וְנַעֲשׂוּ עוֹרוֹתֵיהֶם עַל גַּבֵּי אִמּוֹתֵיהֶן. רַבָּנָן אָמְרֵי אִם הוֹרְגוֹ אֲנִי, יֵשׁ שֵׁם וָעֵבֶר יוֹשְׁבִין עָלַי בַּדִּין וְאוֹמְרִים לִי לָמָּה הָרַגְתָּ אֶת אָחִיךָ, אֶלָּא הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וּמִתְחַתֵּן לְיִשְׁמָעֵאל וְהוּא בָּא וְעוֹרֵר עִמּוֹ עַל הַבְּכוֹרָה וְהוֹרְגוֹ, וַאֲנִי עוֹמֵד עָלָיו כְּגוֹאֵל הַדָּם וְהוֹרְגוֹ, וְיוֹרֵשׁ אֲנִי שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל לה, י): יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַה' שָׁם הָיָה, מַאן אֲמַר דַּאֲמַר כֵּן, אָמַר רַבִּי יוּדָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַה' שָׁם הָיָה. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כָּפַר עֵשָׂו וְאָמַר לֹא אָמַרְתִּי הֲדָא מִלְּתָא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵית אַתְּ יָדַע דַּאֲנָא הוּא בּוֹדְקֵיהוֹן דִּלְבָבַיָא (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב.
תניא, ליקוטי אמרים ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן ״תְּפִיסָא״ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כוּ׳״.
הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.
וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.
וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.
כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.
וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶּפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֶחֶם״ וּ״מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ״.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״עֵץ חַיִּים״ שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״י.
וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״]:
שמות רבה ט״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עב, ז): יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שֶׁלֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּרֶמֶז הוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין הַמַּלְכוּת בָּאָה לָהֶם עַד שְׁלשִׁים דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, הַחֹדֶשׁ שְׁלשִׁים יוֹם, וּמַלְכוּת שֶׁלָּכֶם שְׁלשִׁים דּוֹר. הַלְּבָנָה בָּרִאשׁוֹן שֶׁל נִיסָן מַתְחֶלֶת לְהָאִיר, וְכָל שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת מְאִירָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יָמִים, וְדִסְקוֹס שֶׁלָּהּ מִתְמַלֵּא, וּמֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד שְׁלשִׁים אוֹר שֶׁלָּהּ חָסֵר, בִּשְׁלשִׁים אֵינָהּ נִרְאֵית. כָּךְ יִשְׂרָאֵל חֲמִשָּׁה עָשָׂר דוֹר מִן אַבְרָהָם וְעַד שְׁלֹמֹה. אַבְרָהָם הִתְחִיל לְהָאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא, ב): מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, בָּא יִצְחָק אַף הוּא הֵאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צז, יא): אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק. בָּא יַעֲקֹב וְהוֹסִיף אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י, יז): וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ יְהוּדָה, פֶּרֶץ, חֶצְרוֹן, רָם, עֲמִּינָדָב, נַחְשׁוֹן, שַׂלְמוֹן, בֹּעַז, עוֹבֵד, יִשַּׁי, דָּוִד. כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה נִתְמַלֵּא דִסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כג): וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ, וְכִי יוּכַל אָדָם לֵישֵׁב בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דניאל ז, ט): כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר. אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְשׁוֹלֵט בְּכָל הַמְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלח, ד): יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ, כֵּן שָׁלַט שְׁלֹמֹה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ט, כג כד): וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְּשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה וגו' וְהֵמָּה מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבוּשׁוֹ הוֹד וְהָדָר וְנָתַן לִשְׁלֹמֹה הוֹד מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כה): וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת. בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב (יחזקאל א, י): וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א ז, כט): וְעַל הַמִּסְגָּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְּׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מלכים א ז, לג): כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה. בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין דָּבָר רָע נוֹגֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ה, ה): לֹא יְגֻרְךָ רָע, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א ה, יח): אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה שִׁשָּׁה רְקִיעִים וּבַשְּׁבִיעִי יוֹשֵׁב, וּבְכִסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א י, יט): שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא, וְיוֹשֵׁב בַּמַּעֲלָה הַשְּׁבִיעִית, הֲרֵי נִתְמַלֵּא דִּסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה וּמִשָּׁם הִתְחִילוּ הַמְלָכִים פּוֹחֲתִין וְהוֹלְכִין, (דברי הימים א ג, י): וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם, וּבֶן רְחַבְעָם אֲבִיָּה וּבְנוֹ אָסָא, יְהוֹשָׁפָט, יְהוֹרָם, אֲחַזְיָהוּ, יוֹאָשׁ, אֲמַצְיָהוּ, עֻזִּיָה, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה, מְנַשֶּׁה, אָמוֹן, יֹאשִׁיָהוּ, יְהוֹיָקִים. כֵּיוָן שֶׁבָּא צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִיב (ירמיה נב, יא): וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, חָסַר אוֹרָהּ שֶׁל לְבָנָה. וְכָל אוֹתָן הַשָּׁנִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן וְעוֹשִׂין שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עכ, ג): יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם. וְאֵין הָרִים אֶלָּא אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ב): שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה'. וְעַד מָתַי הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן, עַד שֶׁאָבַד צִדְקִיָּהוּ אֶת עֵינָיו וְחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב, ז): וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שְׁלשִׁים דּוֹר שֶׁהָיָה לְיִשְׂרָאֵל מִן הַמַּלְכוּת, מִן אוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַתָּה מִי עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל, ה', שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו, כו): יִשָֹּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
בראשית רבה ב׳:ג׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַר קְרָיָא בַּדּוֹרוֹת, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה לִלְמָה וְלֹא כְלוּם. וָבֹהוּ, זֶה קַיִן, שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַחֲזִיר אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְחשֶׁךְ, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ, עַל שֵׁם (ישעיה כט, טו): וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ. עַל פְּנֵי תְהוֹם, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, עַל שֵׁם (בראשית ח, א): וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד מָתַי יְהֵא הָעוֹלָם מִתְנַהֵג בַּאֲפֵלָה, תָּבוֹא הָאוֹרָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, זֶה אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה מא, ב): מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק וגו', אַל תִּקְרָא הֵעִיר אֶלָּא הֵאִיר. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, זֶה יַעֲקֹב. וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, זֶה עֵשָׂו. וַיְהִי עֶרֶב, זֶה עֵשָׂו. וַיְהִי בֹקֶר, זֶה יַעֲקֹב. וַיְהִי עֶרֶב, עַרְבּוֹ שֶׁל עֵשָׂו. וַיְהִי בֹקֶר, בּוֹקְרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. יוֹם אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה יד, ז): וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וגו'. דָּבָר אַחֵר יוֹם אֶחָד, שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵיזֶה זֶה, יוֹם הַכִּפּוּרִים.