תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כו וארא

שיחה א

רשימת העמודים (7) מצוטט ב־3 עמודים חיפוש חדש

43שיחה א

א. ארבע כוסות

חז"ל אומרים¹, שארבע כוסות שתיקנו חכמים לשתות בליל פסח הן כנגד ארבע לשונות של גאולה, המופיעות בתחילת פרשתנו² – והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי.

ושואל בעל ה"מרדכי"³: "ליבעי ארבע לחמים" הרי אכילת מצה בליל פסח היא מן התורה, ו"על שום שנגאלו אבותינו ממצרים"⁴, ואם כך, מתאים יותר היה לתקן שיקחו ל"סדר" ארבע מצות כנגד ארבע לשונות של גאולה?

וממשיך ה"מרדכי" ואומר: "לכך יש מפרשים כנגד ד' כוסות האמורים לישועה...". כלומר, השאלה שהוצגה לעיל מהווה את הסיבה ל"יש מפרשים"⁵ האומרים שהכוסות הן "כנגד ד' כוסות האמורים לישועה", שאינן קשורות ללחם.

אך יש לתרץ את השאלה שלעיל לפי כל המפרשים, ובמיוחד לפי הטעם והדעה הנ"ל⁶, שאותה מציין אדמו"ר הזקן להלכה בשולחן ערוך⁷ – שארבע הכוסות הם כנגד ארבע לשונות של גאולה⁸.

43ב. שלש או ארבע?

ההלכה היא⁹, של"סדר" צריך לקחת שלוש מצות.

הסיבה לכך היא, משום שיש צורך בשתיים שלמות "לבצוע עליהן כמו בשאר ימים טובים" ו"עוד פרוסה אחת משום לחם עוני"¹⁰, או, כפי שמובא ב"מרדכי"¹¹ טעם נוסף: שלוש מצות לזכר לחמי תודה.

וכיון שכל פרט בתורה הוא מדוייק, יש לומר, שגם המספר של שלוש המצות איננו רק משום סיבה צדדית, אלא כמספר הכוסות, אף הוא קשור למשמעות ולטעם של אכילת מצה בכלל – "משום שנגאלו אבותינו ממצרים"¹².

לפי זה יוצא, שבגאולת מצרים יש שני ענינים: ענין אחד שיש בו שלשה פרטים, ושהוא מתבטא באכילת המצה, ומשום כך לוקחים שלוש מצות. וענין אחר המורכב מארבעה פרטים, ארבע לשונות של גאולה, שכנגדם תקנו את ארבע הכוסות.

ג. שלמות יציאת מצרים – מתן תורה

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ידוע הנאמר בספרים¹³, שבעת יציאת מצרים לא היו ישראל ראויים לגאולה, ועד כדי כך, שאילו היו נשארים רגע נוסף במצרים, הם היו שוקעים ר"ל לגמרי בטומאת מצרים, בחמישים שערי טומאה. אך הקדוש־ברוך־הוא הוציאם "כהרף עין"¹⁴ מטומאת מצרים – נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא וגאלם".

ויש לומר, שלכן היתה שלמות גאולת מצרים רק במתן תורה¹⁵, כפי שרואים גם בארבע הלשונות של גאולה, שהביטוי הרביעי, האחרון¹⁶, 44"ולקחתי אתכם לי לעם" אמור לגבי ובאמצעות מתן תורה¹⁷ – כי תכליתה של גאולת מצרים ושלמותה היא שבני ישראל יצאו בשלמות מטומאת מצרים. וזה נעשה בפועל בימים בין יציאת מצרים לבין מתן תורה, כאשר ישראל התכוננו לקבלת התורה¹⁸, עד אשר בהגיעם למתן תורה כבר היו ישראל ראויים לתואר "גוי קדוש"¹⁹.

לפי זה מובן ההבדל בין "מצה" לבין "יין" – כוסות²⁰:

המצה רומזת לגאולת מצרים, לא כפי שהיא באה מצד עבודתם של ישראל, אלא כנאמר בהגדה "מצה זו שאנו אוכלים .. על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא וגאלם", מצד הקדוש־ברוך־הוא. המצה קשורה ל"חפזון"²¹ של הגאולה – "לא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ" – ה"חפזון" להוציא²² את ישראל מטומאת מצרים²³, כדלעיל.

ולכן צריכה המצה להיות דוקא "לחם עוני"²⁴, אין עני אלא בדעת²⁵, זכר למצב של עניות בקדושה ובטהרה. ובפשטות – לחם שאין לו טעם, כפי שיש לחמץ או למצה עשירה²⁶ – כי "טעם" מצביע²⁷ על ענין שיש בו תענוג לאדם, אם משום שהוא מובן ומוסבר בשכלו או משום שהוא חש בו רגש וחיות במדותיו. אך כיון שהגאולה מטומאת מצרים באה מלמעלה, ולא משום הכנה מצד ישראל, מובן, שלא היה להם "טעם" בכך. עבדים היינו לפרעה במצרים, ועבדא בהפקירא ניחא ליה²⁸. ואפילו בט"ו ניסן ולאחריו עדיין נותר בהם מהרע ומטומאת מצרים, והעם ברח ממצרים. כלומר, היתה כאן יציאה מן הרע בדרך של אתכפיא²⁹, מצד קבלת עול.

לעומת זאת, יין יש בו טעם, עד אשר הוא מעורר שירה אצל האדם השותה – אין אומרים שירה אלא על 45היין³⁰. והוא "זכר לגאולה ולחירות"³¹ גם באופן שבו היא נעשתה בסופו של דבר בפועל אצל ישראל, שהם נגאלו מהרע של מצרים מצד עבודתם ומציאותם שלהם³².

ד. מצה – מלמעלה יין – מלמטה

לפי זה יובן ההבדל בין מספר המצות – שלוש, לבין מספר הכוסות ארבע²⁰:

בארבע לשונות הגאולה יש הבדל בין שלוש הלשונות הראשונות לבין הרביעית: שלושת הביטויים הראשונים – "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" – הם פרטים בגאולה שנעשו מיד ביציאת מצרים, כי הם באו מלמעלה, כדלעיל. ואילו הענין הרביעי, "ולקחתי אתכם לי לעם", למרות שגם כאן נאמר "ולקחתי" (מלמעלה), בכל זאת תלוי הדבר בישראל – עליהם להיות ראויים להילקח "לי לעם". וזה התבצע בפועל בשלמות במתן תורה, כדלעיל.

משום כך המצה היא במספר שלוש – כנגד שלוש הלשונות הראשונות של גאולה – כי במצה מודגשת הגאולה שבאה מצד הקדוש־ברוך־הוא. ואילו כוסות היין, הרומזות לגאולה כפי שבאה באמצעות ישראל, הן ארבע, – כולל הלשון הרביעית, ולקחתי אתכם לי לעם.

ולכן רק אכילת מצה היא מן התורה, כי בעת יציאת מצרים, בליל פסח, היתה בפועל רק הגאולה מלמעלה – שלושת הענינים הראשונים.

ה. ג' – משפיע; ד' – מקבל

ביתר עומק יש לומר, שיש קשר פנימי בין המצה וכוסות היין לבין המספרים השייכים להם – שלוש או ארבע:

ההבדל בין המספרים שלוש וארבע מובן מדברי חז"ל³³ לגבי האותיות ג' וד' – "גימ"ל דל"ת – גמול דלים". כלומר, האות ג' רומזת ל"גומל", לנותן, והאות ד' רומזת ל"דל", למקבל.

וזה מתבטא גם במספרים שלוש וארבע³⁴: ה"השפעה" הנמצאת עדיין אצל המשפיע, הנותן, מבוססת על 46שלוש בחינות, וכאשר היא ניתנת למקבל, נוספת לה בחינה רביעית – השטח והכלי המקבל³⁵, אשר היה לפני כן בהעלם בתוך ההשפעה,

וכמשל – של האותיות (ה"מקבל") של רעיון שכלי: לכל רעיון יש "אותיות" משלו שבהן הוא מלובש, אך ברעיון השכלי עצמו, כפי שהוא לפני שהאדם מבטאו בכלי שכלו, אין האותיות ניכרות, ומורגש רק התוכן, "אור" השכל. כאשר מתבטא הרעיון בכלי ההשגה השכלית של האדם מתגלות האותיות וניכרות³⁶.

זהו אחד ההסברים להבדל שבין האבות לאמהות – שלושה אבות וארבע אמהות³⁷:

התארים "אב" ו"אם" קשורים להשפעתם, הולדת בנים ובנות, ואחד ההבדלים ביניהם בהשפעה הוא: בטיפת (השפעת) האב "איברי הוולד כלולים בהעלם גדול", ואילו ה"אם מוציאתו לידי גילוי בלידתה ולד שלם"³⁸ – מצד האב, ה"משפיע", המושפע (הוולד) עדיין אינו בצורה גלויה. גילוי ההשפעה בפועל ממש (בכלי המקבל) הוא על ידי האם.

ומשום כך ישנם שלושה אבות – כי ההשפעה כפי שהיא מצד ה"משפיע" (אבות) מבוססת, כדלעיל, על שלוש בחינות, ואילו האמהות, מקבל, הן במספר ארבע³⁹.

ו. מצד המקבל ומצד המשפיע

כך גם לגבי יציאת מצרים:

בגאולת מצרים, כפי שבאה מלמעלה, היתה כלולה "בכח" כל הגאולה בשלמותה, גם הגאולה שהתגלתה בפועל בעת מתן תורה, רק "שם" היא בהעלם.

וזהו גם אחד ההבדלים בין מצה לבין יין – (כוסות):

ב"זכר³¹ לגאולה ולחירות" מצד התורה שבכתב – "מוסר אביך"⁴⁰ – משפיע⁴¹ – מודגשת הגאולה שמצד הקדוש־ברוך־הוא, ולכן⁴² הזכר הוא (א) 47על ידי אכילת מצה, (ב) במספר של ג', כי האופן שבו ה"השפעה" כלולה ב"משפיע" מתבטאת במספר שלוש, כדלעיל.

והחכמים – תורה שבעל־פה, "תורת אמך"⁴⁰ – מקבל⁴¹ – הוסיפו ותקנו שה"זכר לגאולה ולחירות" צריך להיות באופן שיחושו את הגאולה כפי שהיא מצד המקבל, ישראל.

ולכן⁴² הוא מתבטא (א) בשתיית יין, שיש לו טעם ו(ב) במספר ארבע.

ז. טעם – במצה עצמה ולא באדם

הסבר זה לגבי הטעם לשלוש המצות מבהיר גם תמיהה המתעוררת לגבי המצה:

ההלכה היא⁴³ ש"בלע מצה יצא" – אין חובה לחוש את טעם המצה, ואם קויימה רק אכילת⁴⁴ מצה – אפילו דרך בליעה – יוצאים ידי חובה. לעומת המרור⁴³, שאין יוצאים בו ידי חובה "עד⁴⁵ שירגיש טעם מרירתו בפיו".

אך עם זאת נקבע בהלכה, שאין יוצאים ידי חובה במצה מבושלת⁴⁶ ואפילו במצה ששרתה במי פירות⁴⁷, כי "אף־על־פי⁴⁸ שאין צריך שיטעום טעם מצה בפיו .. מכל מקום המצה עצמה צריך שיהיה בה טעם מצה (ולא שיופג טעמה על־ידי טעם אחר)".

ואין מובן, כפי ששואלים המפרשים⁴⁹: כיון שבאכילת מצה אין האדם צריך לחוש את טעם המצה – מדוע צריך להיות "טעם מצה" ב"מצה עצמה"?

וההסבר לכך בפנימיות⁵⁰ הוא:

48במצות אכילת מצה אין חובה להרגיש את טעם המצה מצד ה"גברא", כי אצל ישראל גאולת מצרים, אשר באה מלמעלה, היא דבר שאין להם "טעם" בו, כדלעיל. ולכן הכרחית רק אכילת מצה, כך שתיהפך להיות דם ובשר כבשרו, שהגאולה תתחבר עם הנגאל, אך לאו דוקא ש"חיך אוכל יטעם"⁵¹, אין הכרח שהוא יחוש טעם והנאה מטעם המצה⁵².

אך מצד ה"חפצא", ציווי ה' יוצר את מציאות המצה, מצד הקדוש־ברוך־הוא ניתן בגאולה הכח לגאול את ישראל גם מצד מציאותם שלהם מטומאת מצרים. ולכן צריך להיות בחפצא, ב"מצה עצמה", "טעם מצה", כי הגאולה עצמה נתנה, ולפני כן היה צריך להיות בה, את הכח ל"טעם", אך בפועל התקבל הדבר אצל בני ישראל במתן תורה.

אף־על־פי־כן אפשר לצאת ידי חובת אכילת מצה רק בלחם עוני ולא במצה עשירה, כדלעיל בסעיף ג'. כלומר, ה"טעם" שישנו ושצריך להיות בתוך המצה הוא "טעם מצה", ולא שום הנאה ותענוג הבאים ממה שאינו "מצה", כטעמה של מצה עשירה –

ומשמעות הדבר בעבודת האדם היא: "טעם מצה" הוא התענוג בקבלת עול⁵³, לא מצד השכל, אלא לחם עוני. אין זה התענוג הנובע מהשכל או המדות, הגורם לטעם ולהנאה, אלא שקבלת העול אצלו היא בתענוג.

הערות

עמוד 43

1. ירושלמי פסחים פ"י ה"א. ב"ר פפ"ח, ה. שמו"ר פרשתנו פ"ו, ד. ועוד.
2. ו, ו־ז.
3. פסחים – "תוספת מערבי פסחים" קרוב לתחלתו. ועד"ז הקשה במטה משה סתר"ז. יפה תואר השלם לב"ר שם [אלא שהוא מפרט (ועד"ז במט"מ) "ולא במיני תבשילין או שאר ענינים", ורק ע"ז מתאים תירוצו (הא') "משום דיין משום חירות". אבל במרדכי י"ל שהכוונה בקושייתו היא כבפנים].
4. משנה פסחים (קטז, ב). וראה שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ב סי"ד: אכילת כזית .. מצה .. הכריכה .. אפיקומן .. שתיית ד' כוסות .. שכלל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות.
5. הובא ג"כ בדעת זקנים בעה"ת בא יב, ח. ס' המנהיג (שנסמן לקמן הערה 16). מט"מ שם. וראה דעת ריב"ל בב"ר שם; ירושלמי שם (כוסות של נחמות) – אלא ששם, שד' כוסות הם כנגד ד' כוסות של פורענות כו', "וכנגדן .. כוסות של ישועה (נחמות) לעתיד". וראה הערה 8.
6. בבגדי ישע למרדכי שם משמע שמפרש שאי"ז פלוגתא כ"א שצריכים לב' הטעמים (ע"ש). אבל מפשטות הלשון בירושלמי וב"ר שם (משא"כ בשמו"ר, כדלקמן הערה 8) משמע שהם ב' דיעות. וראה הערה הבאה.
7. או"ח שם. וראה בארוכה לקו"ש חי"א ע' 14 ואילך (הגש"פ עם ביאורים (קה"ת תשמ"ו־ז) ע' תה ואילך). ושם, שי"ל שנפק"מ (גם) להלכה בין הטעמים, אי הסיבה הוי תנאי בשתיית ד' כוסות, ע"ש.
8. ביפ"ת שם תירץ "א"נ משום קרא דכוס ישועות אשא כדמשמע לקמן בשמו"ר פ"ו (שם) דקאמר (בהמשך להטעם ד"ד' גאולות") לקיים מה שנאמר כוס ישועות אשא" (והיינו דענין של גאולה וישועה צ"ל על כוס דוקא. וראה גם מט"מ שם. חי' חת"ס לפסחים צט, ב). אבל לפמ"ש במרדכי (ע"ד הגירסא בירושלמי וב"ר שם) "לכך י"מ כנגד ד' כוסות האמורים לישועה", ה"ז טעם שני.

עמוד 43

9. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סתע"ג ס"ד (ס"כ). טור שם סו"ס תעה. שו"ע (ודאדה"ז) שם ס"א (ס"ג).
10. ל' אדה"ז סתע"ה שם. וראה נ"כ הטושו"ע סתע"ה שם.
11. סוף פסחים – "סדר של פסח" (ועד"ז במט"מ שם סתר"ח. מהרי"ל הל' ההגדה). וראה בארוכה לקו"ש חי"ב ע' 30 ואילך (נדפס גם בהגש"פ הנ"ל ע' ת ואילך) – שכוונת המרדכי היא לטעם על ג' מצות (משא"כ בטור ורמ"א סתע"ה. שו"ע אדה"ז סתנ"ח ס"ה). ע"ש. – עוד טעמים ראה הגש"פ (קה"ת) עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' ו.
12. לטעם המרדכי הנ"ל ה"ז שייך לגאולה כמ"ש שם "והשתא נמי נגאלו משעבוד מצרים". אבל זוהי שייכות לכללות ענין של גאולה, ומסתבר לומר שיש שייכות בין המספר ג' (מצות) גם עם תוכן המיוחד דגאולת מצרים (ע"ד ד' לשונות של גאולה).
13. ראה צרור המור בא יב, מ. ועוד – הובאו בהגש"פ הנ"ל ע' ל. וראה זהר חדש ר"פ יתרו.
14. מכילתא (הובא בפרש"י) בא יב, מא. – וע"פ המבואר בפנים מובנת הדגשת המכילתא "כהרף עין".
15. כמש"נ (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.
16. כי "והבאתי" (שבפסוק ח) אינו לשון של גאולה "אלא בשורת הארץ היא" (ס' המנהיג הל' פסח סי' נא. וראה גם תוס' הדר זקנים פרשתנו כאן "דאין זה לשון גאולה". אבל ראה דעת זקנים שבהערה 5. ואכ"מ).

עמוד 44

17. רבינו בחיי, ספורנו ומדרש הגדול עה"פ. מאירי פסחים צט, ב. מט"מ סתר"ז (ב"הדרך השני'"). ועוד.
18. ראה ז"ח שם. ר"ן סוף פסחים. ועוד (ראה לקו"ש [המתורגם] חכ"ב ע' 128).
19. יתרו יט, ו.
20. להעיר מגבורות ה' להמהר"ל פרק ס.
21. ראה טז, ג ובפרש"י שם.
22. שעפ"ז מובן התוכן דלא הספיק כו' וחשיבותו ועד כדי כך – שמדאורייתא צ"ל אכילת מצה – ע"ש זה.
23. ראה לקו"ת אמור לה, ב. במדבר א, ג. ובארוכה – אוה"ת בא (ע' רצא ואילך. כרך ח ע' ב'תתקמ ואילך). המשך וככה תרל"ז – בתחלתו ושם פקכ"ט ואילך. ד"ה כי בחפזון (והמשכו) תש"ח. ועוד. וראה תניא פל"א.
24. פ' ראה שם.
25. נדרים מא, רע"א.
26. פסחים לו, א. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סתס"ב ס"א (ס"א, ס"ו).
27. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 133 ואילך. וש"נ.
28. גיטין יג, רע"א.
29. תניא שם.

עמוד 45

30. ברכות לה, א. וש"נ.
31. ראה הערה 4.
32. וי"ל שזהו החילוק (בהשלימות): עבדי אתם – בשעת מ"ת (ולנצח) – ולא עבדים לפרעה – בט"ו בניסן (ובקרי"ס).
20.
33. שבת קד, א.
34. ראה גם לקו"ש חי"ז [המתורגם] (ע' 215 ואילך), חי"ח [המתורגם] (ע' 350 ואילך) – ע"פ צפע"נ עה"ת ר"פ ויצא (ממו"נ ח"ב פ"י). ובדרוש ג' מיני אדם ס"י (אוה"ת בלק ע' תתקפ ואילך. אוה"ת ענינים ע' צז ואילך (וראה הנסמן שם בשוה"ג)) ביאור באופן הפכי, דמספר האורות הוא ד', ודכלים – ג'. ולהעיר משיחת פסח תרח"ץ (נעתק בהגש"פ הנ"ל ע' ו) דמצות רומזים לכלים. וראה הגש"פ עם ביאורים (קה"ת תשמו"ו־ז) ע' סה.

עמוד 46

35. עיין המשך תרס"ו ע' רח ואילך. שם ע' רפז־ח. ובכ"מ.
36. ד"ה לולב וערבה תרנ"ט (ע' לז ואילך) ובכ"מ.
37. ברכות טז, ב.
38. אגה"ק סו"ס כט (קנא, א). וראה גם תניא פ"ב.
39. ועד"ז בכללות העולם שכל דבר מורכב מד' יסודות – אש רוח מים עפר (ראה רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ד. ומפורש בכ"מ בזהר ותקו"ז) – ומ"מ "לא נזכר בכל ספר יצירה רק ג'". ומבואר בפרדס (ש' המכריעין פ"ג. הובא ונת' באוה"ת (שמות כרך ז) יתרו ע' ב'תרפה ואילך. סה"מ תרנ"ט שם. ובכ"מ) שיסוד העפר מתגלה ע"י הג' יסודות. ולהעיר מפרדס שם, דג' היסודות שייכים לג' אבות (חג"ת) ויסוד הד' (עפר) – מל' (ואסתר).
31.
40. משלי א, ח. אגה"ק שבהערה 38. וראה לקמן ע' 310 הערה 52.
41. להעיר גם מלקו"ש [המתורגם] חכ"ה ע' 285 (והערה 47).
42. מתאים להמבואר בכתבי האריז"ל (פע"ח ש' חמץ ומצה רפ"ב (ואילך). ש' הכוונות ענין הפסח דרוש ו) דג' מצות הם כנגד (ג') מוחין דאבא, וד' כוסות כנגד (ד') מוחין דאימא. ראה בארוכה תו"ח שמות קלד, א ואילך. ועוד. ולהעיר ג"כ מר"ה (יא, א) מדלג על ההרים בזכות אבות מקפץ על הגבעות בזכות אמהות. וע"פ המבואר בפנים י"ל שהם ב' ענינים בגאולת מצרים, שכנגדם – ג' מצות (כנגד ג' אבות), וד' כוסות (כנגד ד' אמהות). וראה גם גבורות ה' שם בסוף הפרק. לקוטי לוי"צ אגרות־קודש ע' רצט. שם ע' שג.

עמוד 47

40.
41.
42.
43. פסחים קטו, ב. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סתע"ה ס"ג (סכ"ה).
44. ראה שו"ע אדה"ז שם: דכיון שנהנה גרונו ממנה ה"ז נקראת אכילה. ואכ"מ.
45. ל' אדה"ז שם (ע"פ מג"א שם סקי"ב וט"ז סק"ט).
46. פסחים מא, א. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סתס"א ס"ד (סי"ד).
47. שו"ע אדה"ז שם סי"ב (ממג"א שם סק"ז).
48. ל' אדה"ז שם (מט"ז שם סק"ב). וראה ברכות לח, ב: דבענין טעם מצה. ט"ז סתע"ה שם. וראה מאירי שבהערה הבאה.
49. ב"ח לטאו"ח סתס"א שם. לבוש סתע"ה שם (נזכר בט"ז שם. וראה ט"ז סתס"א שם). מג"א שם סקי"א. ועוד. ובמאירי פסחים (קטו, ב): ויש שדוחין אף עיקר השמועה לומר שאף בלע מצה לא יצא, ומפני שבכל הפרק מצינו שאומרים תמיד טעם מצה בעינן (ראה פסחים שם (ע"א) לא ניכרוך איניש מצה ומרור כו' (ובמאירי שם). ועוד). וראה לקמן הערה 52.
50. הביאור ע"פ נגלה – ראה הנסמן בהערה הקודמת. ועוד.

עמוד 48

51. איוב יב, יא.
52. והא דאין יוצא י"ח מצה כשלועסה יחד עם מרור בזמן הזה, "שהמרור שהוא מד"ס מבטל את טעם המצה שהיא מן התורה" (שו"ע אדה"ז סתע"ה סט"ז (מפסחים קטו, א ורש"י ורשב"ם ועוד שם. מג"א שם סקי"ג). וראה שם סכ"ו "כשלועסן יחד שאז הוא מרגיש טעמן בפיו") – עכצ"ל שאין החסרון בענין הרגשת טעם מצה בפיו (הגברא) כפשוטו – שהרי א"כ מאי נפק"מ בין מרור דאורייתא ומרור דרבנן? – ועכצ"ל שהכוונה כאן לדין ביטול (והשייך להחפצא דהמצה). ואכ"מ. (משיחת אחרון של פסח תשמ"ב)
53. להעיר מלקו"ש חט"ז שנסמן לעיל הערה 27.

מצוטט ב־3 עמודים

תורת מנחם 3

יד - שנת תשט"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשט"ו. לקו"ש חכ"ו ע' 47
יט - שנת תשי"ז - חלק שני ‹ בס"ד. ליל ב' דחג הפסח, ה'תשי"ז לקו"ש חכ"ו ע' 47
ל - שנת תשכ"א - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"א לקו"ש חכ"ו ע' 43