שיחה ב

49שיחה ב

א. "ויבלע מטה אהרן"

בפרשה העוסקת במופת המטה¹ – לאחר "וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין" ולאחר "ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים" – מסיימת התורה ואומרת: "ויבלע מטה אהרן את מטותם".

רש"י מצטט את המילים "ויבלע מטה אהרן"², ומפרש: "מאחר³ שחזר ונעשה מטה בלע את כולן".

בפשטות כוונת רש"י בפירושו זה היא⁴: בפסוקים אין מסופר, שלאחר שמטה אהרן הפך לתנין, הוא חזר והפך למטה, ולפיכך ניתן היה לחשוב, שבמלה "ויבלע" הכוונה היא, שבהיותו תנין הוא בלע את התנינים של החרטומים⁵, וכוונת התורה במילים "ויבלע מטה אהרן את מטותם", היא

ב משום שבמהותם היו אלו מטות – מטה אהרן ומטות החרטומים⁶.

לכן מפרש רש"י, שאין הדבר כך, אלא משמעות המילים "ויבלע מטה אהרן" היא אכן כפשוטה: "מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולן", שלאחר שובו להיות מטה הוא בלע אותם⁷.

הסיבה, לכאורה, לפירוש רש"י זה, למרות שבתורה אין מוזכר ש"חזר ונעשה מטה", היא משום שזוהי המשמעות הפשוטה של המילים "ויבלע מטה אהרן...", ולא נאמר "ויבלע תנין אהרן"⁴.

ובאופן זה מודגש יותר הפלא והנס, שמטה אהרן בלע, פעולה שהיא לחלוטין לא בגדרי הטבע.

ב. "נס בתוך נס"

לפי זה יש להבין:

49על הפסוק "ויבלע מטה אהרן את מטותם", נאמר בגמרא⁸ שזהו "נס בתוך נס". כך נאמר גם במדרש, שארע כאן "נס גדול"⁹. ואין מובן: מדוע אין רש"י מציין גם בפשוטו של מקרא שהיה זה "נס בתוך נס" וכדומה?

אמנם, בפשוטו של מקרא אין חשוב כל כך, לכאורה, להדגיש את גודל הנס, ודי בכך שרש"י מתאר את אופן התרחשותו – "מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולן", החשוב להבנת הפסוקים,

אך אנו רואים בפרשתנו עצמה, שלגבי מכת הברד מפרט רש"י¹⁰ כאשר היה "נס בתוך נס"¹¹. הסיבה לכך מובנת בפשטות: כאשר שלח הקדוש־ברוך־הוא את משה ואהרן אל פרעה אמר להם¹² "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים". ולכן מובן, שבלימוד לפי פשוטו של מקרא יש להדגיש ולהסביר את ריבוי האותות והמופתים בארץ מצרים, וכפי שאומר רש"י גם לגבי מכת שחין¹³ "הרי נסים הרבה".

לפי זה תמוה: מדוע אין רש"י מדגיש גם כאן שהיה זה "נס בתוך נס"?

ואדרבה: מטרתן העיקרית של המכות היתה להעניש, להכות את פרעה ואת המצרים, ולכן אין כל כך חשיבות, לכאורה, להדגיש שהתרחשו בהן נסים רבים, ובכל זאת מוצא רש"י לנכון להדגיש לגבי השחין והברד את ריבוי הנסים שהתרחשו במכות אלו, ועל־אחת־כמה־וכמה היה עליו לעשות זאת בענין המופת של הפיכת המטה לנחש, אשר בא כל כולו מלכתחילה כאות וכמופת, ולא כעונש וכהכאת מצרים – זהו מענה ל"תנו לכם מופת"¹⁴, וכאן בודאי היה רש"י צריך לבטא את עוצמת הנס והמופת שבדבר.

ג. "חזר ונעשה מטה" – ללא פעולה מיוחדת

בפשטות ניתן היה לבאר, שהפירוש "נס בתוך נס" אינו מתאים כאן בפירוש רש"י לפי פשוטו של מקרא:

אחד הפירושים¹⁵ על המשמעות של "נס בתוך נס" הוא: הנס הראשון הוא הפיכת התנין שוב למטה, והנס השני הוא שהמטה בלע את מטותם.

וכך ניתן לבאר¹⁶ את פירוש רש"י בגמרא⁸ על "נס בתוך נס" – "לאחר שחזר ונעשה מטה בלען, ולא 50כשהוא תנין, דלא כתיב ויבלע תנין אהרן"¹⁷

אך בפשוטו של מקרא אין רש"י יכול לבאר כך. כי [בנוסף לכך, שהנס הראשון ש"חזר ונעשה מטה" אינו קשור לעצם הבליעה – "ויבלע מטה אהרן" – ולכן אין כאן בעצם "נס בתוך נס", הרי] בפשוטו של מקרא צריך לומר, שהפיכתו של התנין שוב למטה לא היה נס. ובהקדים:

לפני כן, בפרשת שמות¹⁸, כאשר הראה הקדוש־ברוך־הוא למשה את האות של המטה אשר יראה משה לישראל, נאמר בתורה, שלאחר "וישליכהו ארצה ויהי לנחש", אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה "שלח ידך ואחז בזנבו, וישלח ידו ויחזק בו (ורק אז) ויהי למטה בכפו". מכך רואים, שכדי שהנחש ישוב להיות מטה נדרשה פעולה מיוחדת.

ומתעוררת השאלה: כיצד ייתכן שבפסוקנו אין מוזכר כלל על כך ש"חזר ונעשה מטה", ואין אנו מוצאים שנעשתה פעולה מיוחדת על ידי אהרן כדי להפוך את התנין שוב למטה¹⁹. דבר זה אינו מוזכר גם בציווי ה' המופיע לפני כן¹⁴ "כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת, ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין"²⁰!

והכרחי לומר, שלפי פשוטו של מקרא לא נעשתה הפיכת התנין שוב למטה על ידי פעולה מיוחדת, אלא היא נעשתה מאליה, כדלהלן.

ד. כשהסתיים הצורך בנס – הוא התבטל מאליו

במופתים האחרים שהיו במצרים יש שני סוגי נסים:

(א) נס ששינה את הטבע ממציאות טבעית אחת לאחרת, כבמקרה של "ידו (של משה) מצורעת כשלג"²¹, שלאחר הנס הפכה הצרעת של היד לטבעית, כך שהיה צורך בנס אחר כדי לבטלה, ולגרום לכך שהיד "שבה כבשרו"²².

(ב) הנס שלא שינה את המציאות מאחת לאחרת, אלא זהו שינוי בטבע המציאות, אשר מתחדש בכל רגע 51באופן נסי, בדומה לקריעת ים סוף²³ – כפי שאנו מוצאים במכת דם, כאשר המים "נהפכו לדם"²⁴, שאף לאחר הפיכתם לדם לא התבטלה עצם מציאותם הטבעית, בהיותם מים, אלא שהנס גרם בכל רגע להפיכתם לדם²⁵. ולכן, כאשר פסק הצורך בנס, הם שבו מאליהם למציאותם כמים²⁶.

לפי פשוטו של מקרא יש לומר, שכאשר התורה אינה מציינת פעולה נסית מיוחדת לביטול הנס הקודם,

סביר לומר שהחידוש והנס התבטל מאליו, לאחר שהסתיים הצורך בנס, ולא היה צורך בנס נוסף.

לפי זה מובן בעניננו, לגבי המטה שבפרשתנו, שכיון שהתורה אינה מציינת שהתנין שב להיות מטה על ידי פעולה מיוחדת של אהרן, הרי זה משום שלאחר שהתרחש המופת של "וישלך אהרן .. ויהי לתנין", אשר הקדוש־ברוך־הוא ציוה לבצעו לפני פרעה, הסתיים הנס, והתנין שב מאליו²⁷ למציאותו הטבעית – להיות מטה²⁸.

ולכן אין רש"י מציין בפשוטו של מקרא שהתרחש כאן נס בתוך נס.

ה. "נס בתוך נס" – מטעמים אחרים

אך יש להבין:

52מהרש"א²⁹ מסביר, שמשמעות פירוש רש"י בגמרא לגבי נס בתוך נס, היא ש"נס הא' היא הבליעה גופה, גם אם היה תנין, ועוד נס שני שבלען אחר שנעשה מטה", ומהרש"א עצמו מפרש על יסוד דברי המדרש³⁰, פירוש אחר, שהנס הראשון הוא עצם הבליעה על ידי מטה, ו"בתוך נס הבליעה שנעשה מטה היה עוד נס אחר בתוכו, שלא נתעבה המטה על ידי הבליעה", של כל שאר המטות.

לפי זה צריך היה רש"י לציין, מטעמים אלו, שהיה כאן נס בתוך נס.

ו. שתי אפשרויות ל"נס בתוך נס"

לכאורה יש לומר, שגם שני אופנים אלו אינם מתאימים לפשוטו של מקרא:

הפירוש הראשון, ש"נס הא' היא הבליעה גופה גם אם היה תנין", אינו מובן בפשוטו של מקרא: א) בליעת תנין על ידי תנין אחר אינה נס כלל, כי "כן דרך התנינים לבלוע זה את זה", כפי שרואים זאת בפועל, והמהרש"א מביא זאת מדברי המדרש³¹. ב) לפי פירוש זה קשה להבין את הביטוי "נס בתוך נס" – אין זה נס אחד המתרחש בתוך נס אחר, אלא שני נסים שונים³².

ופירושו של המהרש"א, שהנס השני הוא ש"לא נתעבה המטה על ידי הבליעה", אינו מופיע אפילו ברמז בפשוטו של מקרא.

אך לאמיתו של דבר שאלות אלו אינן מספיקות כדי לדחות את שני הפירושים הללו:

לגבי הפירוש הראשון: א) אמנם, כאשר תנין אחד בולע תנין אחר, קטן יותר, אכן אין זה נס, אך כאשר תנין אחד בולע תנינים רבים זהו נס. ב) אמנם, הביטוי "נס בתוך נס" אינו מתאים כל כך, כקושיית המהרש"א, אך רש"י יכול היה לומר "שני נסים היו"³³, בדומה לדברי רש"י עצמו¹³ לגבי מכת שחין, כדלעיל, "הרי נסים הרבה", או "נס גדול"³⁴ וכדומה.

ולגבי פירוש המהרש"א, שהנס השני 53הוא ש"לא נתעבה המטה על ידי הבליעה", יש לומר שאפשר להבין זאת גם בפשוטו של מקרא:

בהמשך, לגבי מכת דם, נאמר³⁵ "והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך", "קח מטך ונטה ידך...". במכת צפרדע נאמר שוב³⁶ – "נטה את ידך במטך...". במכת כנים נאמר³⁷ – "נטה את מטך...". ובפשטות מובן שבכל המקומות הללו מדובר באותו מטה המוזכר כאן³⁸. ואילו היה המטה משתנה ומתעבה כל כך על ידי בליעת כל המטות של חרטומי מצרים, כנאמר במדרש³⁹, "אילו היה עושה אדם מכל אותן המטות שהשליכו ונעשו תנינים, היו יותר מעשרה חבילות (ועומדין⁴⁰)" – צריך היה הדבר להיות מוזכר בתורה, ולפחות ברמז.

מכך מובן גם לפי פשוטו של מקרא, ש"לא נתעבה המטה על ידי הבליעה".

והקושיה בעינה עומדת: מדוע אין רש"י מציין, שהיה כאן "נס בתוך נס", או "שני נסים" וכדומה?

ז. "ויבלע את מטותם" – אינו מוזכר בדברי ה'

כדי להבין זאת יש להקדים ענין הטעון הסבר, לכאורה, לגבי מופת המטה:

בדברי ה' אל משה ואל אהרן – "כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת"¹⁴ – אמר הקדוש־ברוך־הוא "ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין", ותו לא. כיצד ייתכן שלאחר מכן התרחש המופת "ויבלע (מטה אהרן) את מטותם", אשר כלל לא הוזכר בדברי ה'?

אין לומר, כמובן, שכיון שחרטומי מצרים בצעו פעולה, "וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים", אשר אודותיה לא הורה הקדוש־ברוך־הוא בציוויו, לכן היה צורך במופת נוסף של "ויבלע (מטה אהרן) את מטותם" – כי הקדוש־ברוך־הוא הרי ידע זאת, ובכל זאת לא ציוה על כך לאהרן.

ח. "צורך (צרוך)" – "יכולת וממשלה"

ההסבר לכך הוא:

על הפסוק "תנו לכם מופת" מבאר רש"י: "מופת – אות להודיע שיש צורך 54(צרוך) במי ששולח אתכם". משמעות המושג "צורך (צרוך)" בפירוש רש"י כאן היא, כדברי המפרשים⁴¹ – "לשון יכולת וממשלה".

כלומר, למרות שהמכות עצמן הראו את כוחו וממשלתו של הקדוש־ברוך־הוא, כנאמר "והרביתי⁴² את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים .. וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים", בכל זאת רצה הקדוש־ברוך־הוא, שכהכנה למכות, תתבטא יכולתו וממשלתו של הקדוש־ברוך־הוא על מצרים כענין בפני עצמו, בלי קשר לעונשם של המצרים ולמכות.

לפי זה מובן, שאות המטה לא התרחש כדי להראות את נסי הקדוש־ברוך־הוא באופן סתמי, אלא כדי להוכיח את ה"צורך", ה"יכולת וממשלה", של הקדוש־ברוך־הוא על המצרים.

ולפיכך מובן בפשטות, שהמופת "ויבלע מטה אהרן את מטותם" לא היה תוספת שנגרמה על ידי פעולתם הנוספת של החרטומים, "וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים" (כלומר, שהחלק שנדרש בעיקר היה רק הפיכת מטה אהרן לתנין לפני פרעה), אלא עצם בליעת המטות על ידי מטה אהרן היה העיקר של מופת המטה, כי בכך הוכחה ממשלתו של הקדוש־ברוך־הוא, עד ש"ויהי לתנין" היוה רק הכנה לכך⁴³.

ט. מטה בולע – הדגשת כוחו וממשלתו של ה'

לפי זה מובן בפשטות מדוע מסביר 55רש"י ש"ויבלע מטה אהרן" התרחש "מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולן":

אילו היתה הבליעה נעשית כאשר המטה היה תנין, אשר תכונת התנינים היא לבלוע זה את זה, הרי למרות שכאשר תנין אחד בולע תנינים רבים זהו נס, בכל זאת אין מודגשים בכך באופן בולט כל כך הכוח והממשלה של המשלח, של הקדוש־ברוך־הוא על המצרים.

דוקא כאשר הבליעה נעשית על ידי מטה, המבטא כוח וממשלה (מקל לרדות⁴⁴), הושג בכך ה"מופת" לפני פרעה, היכולת והממשלה של הקדוש־ברוך־הוא על המצרים.

י. פירוש רש"י – בהתאם לתכלית הנס

וזהו ההבדל בין פירוש רש"י בפסוק זה, שבו אין רש"י מציין שהיה זה נס בתוך נס, או הרבה נסים, לבין הפסוקים שבהמשך, לגבי המכות, שבהם רש"י מדגיש שהתרחש נס בתוך נס, או נסים רבים:

מטרתן העיקרית של המכות היא כשמן: מכות, שבהן היכה הקדוש־ברוך־הוא את המצרים. אך כדי שיהיה ניכר שהן מאת ה', "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים", התרחשו בחלק ניכר מן המכות נסים, נס בתוך נס, נסים הרבה, וכדומה.

לעומת זאת, מטרתו של מופת המטה היתה "להודיע" את ה"צורך", את יכולתו וממשלתו של הקדוש־ברוך־הוא על המצרים, ולא חשובה כל־כך, לפי פשוטו של מקרא, ההדגשה על גודל וריבוי הניסים, כי אם רק את שליטתו של הקדוש־ברוך־הוא על המצרים, וזה מתבטא גם בעצם הענין של "מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולן".

יא. "את כולן" – מטות או תנינים

לפי זה ניתן לבאר גם מדוע משתמש רש"י בביטוי "בלע את כולן"⁴⁵, ולא כלשון הפסוק "את מטותם"⁴⁶, ובמיוחד כאשר ניסוח זה – "את כולן" – מאפשר דעות שונות⁴⁷ אם גם התנינים של החרטומים חזרו להיות מטות, ומטה אהרן בלע אותם כמטות, או שהם נשארו תנינים ונבלעו כך על ידי מטה אהרן –

כי פרט זה אינו קשור להדגשה שבפסוק. הכוונה העיקרית של הפסוק היא להדגיש שמטה אהרן בלע "את 56כולן"⁴⁸: העובדה שמטה אהרן בלע בשליחותו של הקדוש־ברוך־הוא את מה שמייצג את כוחם של חרטומי מצרים (ואין זה חשוב אם היו אלו תנינים או מטות^*), הוכיחה באופן ברור את יכולתו וממשלתו של המשלח, של הקדוש־ברוך־הוא, על פרעה ועל המצרים.

יב. עשר המכות – שבירת עשר דרגות של קליפת מצרים

כל האמור לעיל יובן יותר לפי ההסבר בפנימיות התורה:

מבואר בתורת החסידות⁴⁹, שתכליתן של עשר המכות היא לשבר את ה"קליפות" החשות עצמן ל"יש" ולמציאות עצמאית. כי המופתים הוכיחו בבירור שאין הן "יש" ומציאות כשלעצמן, אלא הן זקוקות לקבל באופן תמידי חיות מהקדושה.

אך כיון שחיות זו מגיעה אליהן על ידי צמצומים ומסכים, אין הדבר מורגש כל כך. רק כאשר מתגלית הארה מהקדוש־ברוך־הוא "שלמעלה מן הצמצום", הן בטלות ומבוטלות, וזוהי משמעותם של המופתים שהתרחשו במכות.

וזהו החידוש שהיה במופת הראשון, הפיכת המטה לתנין, אשר היווה הכנה לכל עשר המכות⁵⁰:

מטרתה של כל אחת מעשר המכות היתה לשבר דרגה מסויימת של קליפת מצרים, המורכבת, באופן כללי, מעשר דרגות (כידוע⁵¹, ש"את זה לעומת זה עשה האלקים"⁵², וכשם שבקדושה יש עשר דרגות, כך יש, להבדיל, עשר דרגות ב"קליפה".

אך כהכנה לשבירת הדרגות המסויימות הללו התרחש מופת המטה. המטה הפך לנחש ומיד לאחר מכן "ויבלע מטה אהרן את מטותם", ש"בליעה" זו מצביעה על התבטלות מוחלטת של הדבר הנבלע⁵³, ועל ידי התבטלות ושבירה כללית ומושלמת של קליפת מצרים בכללותה, התאפשרה לאחר מכן פעולת עשר המכות לשבירת וביטול פרטי הדרגות של קליפת מצרים.

57יג. השפעה של "בליעה" – רק על ידי "מטה אהרן"

מכל דבר יש ללמוד הוראה בעבודת ה':

התורה היא נצחית⁵⁴. מכך מובן, שבמיוחד ענין מהותי כל כך כיציאת מצרים, וכל הקשור לכך, כולל גלות מצרים, ישנו בכל התקופות ובכל הדורות בעבודתו הרוחנית של האדם. כציווי חז"ל "בכל⁵⁵ דור ודור (וכל יום ויום⁵⁶) חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום⁵⁶) ממצרים".

כאשר רוצים להשפיע על יהודי אחר, יש לעשות זאת, כהוראת חז"ל⁵⁷, באופן של "ימין מקרבת", מתוך אהבת ישראל, כאהרן הכהן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"⁵⁸, וכדברי אדמו"ר הזקן⁵⁹, ש"אף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו .. צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'". ויותר מכך: אפילו אלו אשר "מצוה לשנאותם", הרי "מצוה לאהבם גם כן", ויותר מכך – צריך לעורר בלבו רחמים עליהם, "והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה".

אך לפעמים שרוי היהודי האחר במצב שפל כל כך, הטוב שבו מוסתר כל כך, שיש צורך בדרך של "ירגיז אדם"⁶⁰, הכאה בדברים, ולפעמים הדרך היחידה היא הבאתו לידי התבטלות ושבירה מוחלטת⁶¹ – פעולה של "בליעה", שהאחר "ייבלע"⁶², ומציאותו העצמית תתבטל.

על כך נלמדת ההוראה, שפעולה זו של "בליעה" צריכה להיעשות על ידי "מטה אהרן":

בראש ובראשונה צריך אמצעי זה להינקט על ידי מי שחדור כל כולו בחסד ובאהבת ישראל אמיתיים, ואז ידוע בודאות שהגורם היחיד לצעדו זה הוא רק מפני אהבת ישראל המושלמת שבו, ואין מעורבות בכך ח"ו שום נטיות אחרות הנגרמות מהמדות הרעות שבנפשו הטבעית⁶³.

יד. השפעה בדרכו של אהרן מחישה את הגאולה

ובכך נוספת עוד הוראה, שפעולת 58ה"בליעה", על ידי אהרן, צריכה להיעשות דוקא באמצעות "מטה", ולא "תנין":

אין די בכך שהגורם לפעולה זו הוא אהבת ישראל, מדתו של אהרן, אלא אסור שפעולת הבליעה עצמה – "ירגיז אדם" – תיעשה על ידי "תנין", על ידי כעס וכדומה, כתכונתו וטבעו של התנין להפחיד ולהזיק^* – אלא רק באופן של "מטה": המשפיע צריך לעשות זאת כ"מקל", ללא תחושות של רוגז וכעס ח"ו, או אפילו הרגשה של ישות עצמית, אלא ללא הרגשה של עצמו, כמקל⁶⁴, כדברי חז"ל, כדלעיל, שהמשפיע לא נתעבה על ידי כך.

ואז אכן הופך המושפע ל"בלוע" במטה אהרן למעליותא, הוא נעשה חלק מתלמידו של אהרן המוכיח, ובמיוחד של אהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", עד שזוהי מציאותו גם בגלוי, כי התבטל אצלו לחלוטין "היפך הטוב",

ועבודה רוחנית זו מחישה את היציאה מהגלות העכשוית (מצרים), כי אהבת חנם מבטלת את הגורם לגלות – שנאת חנם⁶⁵,

ומיד הן נגאלין, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות⁶⁶.