51
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
באופן נסי, בדומה לקריעת ים סוף23 – כפי שאנו מוצאים במכת דם, כאשר המים "נהפכו לדם"24, שאף לאחר הפיכתם לדם לא התבטלה עצם מציאותם הטבעית, בהיותם מים, אלא שהנס גרם בכל רגע להפיכתם לדם25. ולכן, כאשר פסק הצורך בנס, הם שבו מאליהם למציאותם כמים26.
לפי פשוטו של מקרא יש לומר, שכאשר התורה אינה מציינת פעולה נסית מיוחדת לביטול הנס הקודם,
סביר לומר שהחידוש והנס התבטל מאליו, לאחר שהסתיים הצורך בנס, ולא היה צורך בנס נוסף.
לפי זה מובן בעניננו, לגבי המטה שבפרשתנו, שכיון שהתורה אינה מציינת שהתנין שב להיות מטה על ידי פעולה מיוחדת של אהרן, הרי זה משום שלאחר שהתרחש המופת של "וישלך אהרן .. ויהי לתנין", אשר הקדוש־ברוך־הוא ציוה לבצעו לפני פרעה, הסתיים הנס, והתנין שב מאליו27 למציאותו הטבעית – להיות מטה28.
ולכן אין רש"י מציין בפשוטו של מקרא שהתרחש כאן נס בתוך נס.
ה. "נס בתוך נס" – מטעמים אחרים
אך יש להבין:
הערות
- 23. שהי' עי"ז ש"ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" (בשלח יד, כא), "ואילו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם" (שער היחוד והאמונה פ"ב). וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 95 ואילך.
- 24. פרשתנו ז, יז. שם, כ.
- 25. ועד אשר "גיגית מלאה מים .. ישראל שותה מים והמצרי דם וכשהי' לוקח מישראל בדמים (דוקא) הי' שותה מים" (שמו"ר פ"ט, י).
- 26. ועפ"ז מובן בפשטות זה שלא נאמר בהכתוב ע"ד החזרת הדם למים* כמו שנאמר בצפרדע (פרשתנו ח, ד ואילך), כ"א "וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור" (ז, כה), כי נס דהמכה הי' מתחלה רק לז' ימים ואח"כ "שב היאור לקדמותו" (כדיוק ל' רש"י שם). וראה לקו"ש חל"א ע' 34.
- 27. להעיר מתיב"ע כאן: ומן יד אתהפיכו למהוי כמן שירויא. וראה גם הרי"ף לע"י שם.
- 28. עפ"ז מובן החילוק ד"מופת" זה דמטה אהרן לה"אות" דמטה משה, דשם הוצרך להיות פעולה ונס שיחזור להיות מטה: במטה אהרן הי' צורך רק שפרעה יראה מופת, אבל לא הי' (ע"פ פשש"מ, משא"כ ע"ד המדרש – ראה תנחומא (ג) ושמו"ר (שם, ד) כאן. וראה גם כלי יקר כאן פסוק ט) תוכן (פרטי) בהפיכת המטה לתנין (נחש), ולכן כן הי' גם בהנס, שלאחרי המופת חזר תיכף לטבעו, מטה; משא"כ במטה משה ד"ויהי לנחש" ש"רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל .. ותפס אומנתו של נחש" (פרש"י שמות שם, ג), היינו שהי' רמז ותוכן בזה שנהפך לנחש דוקא, לכן כן הי' גם אופן הנס שנשתנה טבעו ל(מהות) נחש והוצרך אח"כ לציווי ופעולה "אחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו". וראה תנחומא שם.
- . ולא מצינו שהיו צריכים להריק הדם מהאגמים וכל מקוה מימיהם ובעצים ובאבנים לאחרי המכה, או שהיתה פעולה ונס פרטי שהדם בכל מקומות הנ"ל יחזור למים – כהלשון שנאמר בהמכה (ז, יט) "ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם".
תניא, שער היחוד והאמונה ב׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִכָּאן תְּשׁוּבַת הַמִּינִים וְגִילּוּי שׁוֹרֶשׁ טָעוּתָם, הַכּוֹפְרִים בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית וּבְאוֹתוֹת וּמוֹפְתֵי הַתּוֹרָה, שֶׁטּוֹעִים בְּדִמְיוֹנָם הַכּוֹזֵב, שֶׁמְּדַמִין מַעֲשֵׂה ה׳ – ״עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ לְמַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, כִּי כַּאֲשֶׁר יָצָא לַצּוֹרֵף כְּלִי – שׁוּב אֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִידֵי הַצּוֹרֵף, כִּי אַף שֶׁיָּדָיו מְסוּלָּקוֹת הֵימֶנּוּ וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּשּׁוּק – הַכְּלִי קַיָּים בְּתַבְנִיתוֹ וְצַלְמוֹ מַמָּשׁ כַּאֲשֶׁר יָצָא מִידֵי הַצּוֹרֵף, כָּךְ מְדַמִּין הַסְּכָלִים הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַךְ ״טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם״, הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, שֶׁהוּא יֵשׁ מִיֵּשׁ, רַק שֶׁמְּשַׁנֶּה הַצּוּרָה וְהַתְּמוּנָה מִתְּמוּנַת חֲתִיכַת כֶּסֶף לִתְמוּנַת כְּלִי, לְמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהוּא יֵשׁ מֵאַיִן.
וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁ״הוֹלִיךְ ה׳ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם״, וְ״נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד״ וּכְחוֹמָה וְאִילּוּ הִפְסִיק ה׳ אֶת הָרוּחַ כְּרֶגַע – הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים וְנִיגָּרִים בְּמוֹרָד כְּדַרְכָּם וְטִבְעָם, וְלֹא קָמוּ כְּחוֹמָה בְּלִי סָפֵק, אַף שֶׁהַטֶּבַע הַזֶּה בַּמַּיִם גַּם כֵּן נִבְרָא וּמְחוּדָּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהֲרֵי חוֹמַת אֲבָנִים נִצֶּבֶת מֵעַצְמָהּ בְּלִי רוּחַ, רַק שֶׁטֶּבַע הַמַּיִם אֵינוֹ כֵן.
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר בִּבְרִיאַת יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, וְהַפְלֵא וָפֶלֶא יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבְּהִסְתַּלְּקוּת כֹּחַ הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא חַס וְשָׁלוֹם – יָשׁוּב הַנִּבְרָא לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ. אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל תָּמִיד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם״ – אַל תִּקְרֵי ״מְחַיֶּה״, אֶלָּא ״מְהַוֶּה״, דְּהַיְינוּ, יֵשׁ מֵאַיִן, וְ״אַתָּה״ – הֵן בְּחִינוֹת הָאוֹתִיּוֹת מֵאַלֶ״ף וְעַד תָּי״ו, וְהַהֵ״א – הִיא ה׳ מוֹצָאוֹת הַפֶּה, מְקוֹר הָאוֹתִיּוֹת. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף – הֲרֵי מִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״וַיְדַבֵּר ה׳״, ״וַיֹּאמֶר ה׳״, וְהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכ״ב אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת לַנְּבִיאִים, וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּשִׂכְלָם וְהַשָּׂגָתָם בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, וְגַם בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְדִיבּוּרָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״רוּחַ ה׳ דִּבֶּר בִּי, וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה [בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה].
וּכְעֵין זֶה הִיא הִתְלַבְּשׁוּת הָאוֹתִיּוֹת בַּבְּרוּאִים, כְּדִכְתִיב: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״, רַק, שֶׁהִיא עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת, עַד שֶׁיּוֹרְדוֹת לַעֲשִׂיָּה גוּפָנִית, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׂגַת הַנְּבִיאִים, הִיא בַּאֲצִילוּת הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה:
שמות רבה ט׳:י׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם לָמָּה לֹא לָקוּ הַמַּיִם עַל יְדֵי משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמַּיִם שֶׁשְּׁמָרוּךָ כְּשֶׁהֻשְׁלַכְתָּ לַיְאוֹר אֵינוֹ דִין שֶׁיִּלְקוּ עַל יָדֶךָ, חַיֶּיךָ לֹא יִלְקוּ אֶלָּא עַל יְדֵי אַהֲרֹן. וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, הַכֹּל מַה שֶּׁבַּיְאוֹר וּבָאֲגַמִּים וּבַנְּהָרוֹת. וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָּם, מַה שֶּׁבַּקִּיתוֹן. וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וגו', אֲפִלּוּ מַה שֶּׁמִּצְרִי רוֹקֵק דָּם הָיָה. מִפְּנֵי מָה הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן דָּם, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. שֶׁכָּךְ אָמַר לְאַבְרָהָם (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וגו'. לְפִי שֶׁלֹא הָיוּ מַנִּיחִין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לִטְבֹּל מִטֻּמְאָתָן, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ פָּרִין וְרָבִין, לְפִיכָךְ לָקוּ הַמַּיִם בְּדָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה, אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי בְּרַבִּי, מִמַּכַּת דָּם הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל, כֵּיצַד, הַמִּצְרִי וְיִשְׂרָאֵל בְּבַיִת אֶחָד וְהַגִּיגִית מְלֵאָה מַיִם, וּמִצְרִי הָלַךְ לְמַלְאוֹת הַקִּיתוֹן מִתּוֹכָהּ מוֹצִיאָהּ מְלֵאָה דָּם, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם מִתּוֹךְ הַגִּיגִית, וְהַמִּצְרִי אוֹמֵר תֵּן לִי בְּיָדְךָ מְעַט מַיִם וְנוֹתֵן לוֹ וְנַעֲשׂוּ דָּם, וְאוֹמֵר לוֹ נִשְׁתֶּה אֲנִי וְאַתָּה מִן קְעָרָה אַחַת, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם וְהַמִּצְרִי דָּם, וּכְשֶׁהָיָה לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל בְּדָמִים, הָיָה שׁוֹתֶה מַיִם, מִכָּאן הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל.
רש"י על שמות ז׳:כ״ה - הטקסט מספריא
וימלא. מִנְיַן שבעת ימים, שֶׁלֹּא שָׁב הַיְאוֹר לְקַדְמוּתוֹ, שֶׁהָיְתָה הַמַּכָּה מְשַׁמֶּשֶׁת רְבִיעַ חֹדֶשׁ, וג' חֲלָקִים הָיָה מֵעִיד וּמַתְרֶה בָהֶם (תנחומא):
וימלא AND THERE WAS COMPLETED (the verb is singular) שבעת ימים the number of SEVEN DAYS during which the river did not return to its original condition. For each plague functioned a quarter of a month and for three quarters He warned and cautioned them (Midrash Tanchuma, Vaera 13; Exodus Rabbah 9:12).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.