יט
יט במה דברים אמורים שלא הבינו התלמידים את הדבר מפני עמקו או מפני דעתם שהיא קצרה אבל אם ניכר לרב שמתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ומפני זה לא הבינו חייב להראות עליהם רוגזרמ ולהכלימם בדבריםרמא כדי לזרזם ולחדדם וכענין זה אמרו חכמיםרמב זרוק מרה בתלמידים.
לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו עליהם וילמדו ממנו במהרהרמג:
סליק תם ונשלם
הערות
- רמ. רמב"ם שם (לרגוז עליהם). טור ושו"ע שם (לכעוס עליהן). וראה שבת קה, ב (למירמא אימתא). רש"י שם ד"ה שליף (להראותם שהוא כועס). רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג (יראה עצמו בפניהם שהוא כועס). לעיל או"ח סי' קנו ס"ג. לקמן חו"מ הל' שמירת גו"נ סי"ד. תניא אגה"ק סי' כה (קמ, סע"ב. קמא, רע"א). לקו"ש חכ"ו ע' 57 הערה 64. ליקוט פירושים לאגה"ת (קה"ת תשמ"ו) ע' קנא בהערה. שלחן המלך ח"ג ע' ער.
- רמא. ראה לעיל פ"א הי"ג.
- רמב. כתובות קג, ב. רמב"ם שם. טור ושו"ע שם. וראה תניא אגה"ק סי' יג (קיט, א).
- רמג. רמב"ם שם. טור ושו"ע שם.
משנה תורה, הלכות דעות ב׳:ג׳ - הטקסט מספריא
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס אין חייהם חיים לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
תניא, אגרת הקדש י״ג - הטקסט מספריא
מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ וְגוֹ׳.
הִנֵּה, בִּכְלַל עוֹבְדֵי ה׳ יֵשׁ ב׳ בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתָם לְמַעְלָה, מִבְּחִינַת יָמִין וּשְׂמֹאל.
דְּהַיְינוּ, שֶׁבְּחִינַת שְׂמֹאל הִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר בַּעֲבוֹדַת ה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת כוּ׳״ ״בַּמִּסְתָּרִים תִּבְכֶּה כוּ׳״, ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּסֵּתֶר כוּ׳״.
וְהִנֵּה, מִמִּדָּה זוֹ נִמְשְׁכָה גַם כֵּן בְּחִינַת הַצִּמְצוּם וְהַגְּבוּל בַּעֲבוֹדַת ה׳, כְּמוֹ בִּצְדָקָה לִהְיוֹת נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד, וְ״הַמְבַזְבֵּז – אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ״, וּכְהַאי גַּוְנָא בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּשְׁאָרֵי מִצְוֹת, דַּי לוֹ שֶׁיּוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ מֵחִיּוּב מְפוֹרָשׁ שֶׁחִיְּיבַתּוּ הַתּוֹרָה בְּפֵירוּשׁ לִקְבּוֹעַ עִתִּים כוּ׳. וּמִמֶּנָּה נִמְשָׁךְ גַּם כֵּן מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״זְרוֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים כוּ׳״.
אַךְ בְּחִינַת יָמִין, הִיא מִדַּת הַחֶסֶד וְהַהִתְפַּשְּׁטוּת בַּעֲבוֹדַת ה׳, בְּהִתְרַחֲבוּת בְּלִי צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כוּ׳״, וְגַם בְּלִי צִמְצוּם וּגְבוּל כְּלָל, וְאֵין מַעֲצוֹר לְרוּחַ נִדְבָתוֹ, בֵּין בִּצְדָקָה וּבֵין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּשְׁאָרֵי מִצְוֹת, וְלֹא דַי לוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא עַד בְּלִי דַי כוּ׳:
וְהִנֵּה, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּלוּל מִב׳ בְּחִינוֹת אֵלּוּ, וְ״אֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם״.
וְלָכֵן מָצִינוּ כַּמָּה דְבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל, לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאַף בֵּית שַׁמַּאי שֶׁשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתָם מִבְּחִינַת שְׂמֹאל הָעֶלְיוֹן, וְלָכֵן הָיוּ דָנִין לְהַחֲמִיר תָּמִיד בְּכָל אִיסּוּרֵי הַתּוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל שֶׁהָיוּ מִבְּחִינַת יָמִין הָעֶלְיוֹן, הָיוּ מְלַמְּדִין זְכוּת לְהָקֵל וּלְהַתִּיר אִיסּוּרֵי בֵּית שַׁמַּאי, שֶׁיִּהְיוּ מוּתָּרִים מֵאִיסּוּרָם וְיוּכְלוּ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּכַמָּה דְבָרִים הָיוּ בֵּית שַׁמַּאי מְקִילִּין, מִפְּנֵי הִתְכַּלְלוּת שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתָם שֶׁהוּא כָּלוּל גַּם מִיָּמִין.
וְכֵן שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמַת בֵּית הִלֵּל כָּלוּל גַּם מִשְּׂמֹאל, כַּיָּדוּעַ דֶּרֶךְ וּמִדּוֹת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, דְּ״לֵית תַּמָן קִיצּוּץ וּפֵירוּד״ חַס וְשָׁלוֹם, וְכָל הַמִּדּוֹת כְּלוּלוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְלָכֵן הֵם מְיוּחָדוֹת זוֹ בָּזוֹ, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן; וּכְדִכְתִיב בְּאַבְרָהָם, שֶׁהוּא מִדַּת הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה: ״עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה״, עַל־יְדֵי שֶׁלָּבַשׁ מִדַּת הַגְּבוּרָה, ״וַיַּעֲקוֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ . . וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת כוּ׳״.
וּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: ״אַבְרָהָם אוֹהֲבִי״ וּ״פַחַד יִצְחָק״, הִנֵּה הַהֶפְרֵשׁ וְהַהֶבְדֵּל הַזֶּה הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהֶעְלֵם, שֶׁבְּמִדַּת יִצְחָק – הַפַּחַד הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהָאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר, וְהַהֵיפֶךְ – בְּמִדַּת אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם: ״מָה רַב טוּבְךָ וְגוֹ׳״. כְּלוֹמַר, שֶׁמִּדַּת הַטּוֹב וְהַחֶסֶד אֲשֶׁר הִיא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר אֵצֶל כָּל מִי שֶׁשּׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ מִבְּחִינַת שְׂמֹאל, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״יְרֵאֶיךָ״, כְּמִדַּת בֵּית שַׁמַּאי, הִנֵּה אַף שֶׁהוּא טוֹב הַגָּנוּז וְצָפוּן, אַף־עַל־פִּי־כֵן, הוּא רַב וְגָדוֹל מְאֹד כְּמוֹ מִדַּת הַגְּדוּלָּה וְהַחֶסֶד מַמָּשׁ שֶׁמִּבְּחִינַת יָמִין, וּשְׁתֵּיהֶן הֵן מִבְּחִינַת גִּילּוּי בְּלִי גְבוּל וּמִדָּה וְשִׁיעוּר.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב ״מָה רַב טוּבְךָ״, כְּלוֹמַר בְּלִי גְבוּל וּמִדָּה, בֵּין הַטּוֹב ״אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ״, וּבֵין אֲשֶׁר ״פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ״, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי הַבִּטָּחוֹן שֶׁמִּבְּחִינַת יָמִין, וְחַסְדָּם וְטוּבָם, הוּא גַם כֵּן בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהִתְפַּשְּׁטוּת – ״נֶגֶד בְּנֵי אָדָם״, וְלֹא בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר כְּלָל.
(וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״לִירֵאֶיךָ״ וְלֹא ״בִּירֵאֶיךָ״, הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם בְּכָל נְשָׁמָה, הִנֵּה בְּחִינָה זוֹ אֵינָהּ מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ הַגּוּף בְּמוֹחוֹ וְלִבּוֹ, אֶלָּא הוּא בִּבְחִינַת מַקִּיף מִלְמַעְלָה, וּמִשָּׁם הִיא מְאִירָה לְמוֹחוֹ וְלִבּוֹ לָעִתִּים הַצְּרִיכִים לְהִתְעוֹרְרוּת בְּחִינָה זוֹ, שֶׁתִּתְעוֹרֵר וְתָאִיר לְמוֹחוֹ וְלִבּוֹ, כְּדֵי לָבֹא לִידֵי מַעֲשֶׂה בְּפוֹעַל מַמָּשׁ).
וְאָמַר עַל כֵּן, אֲשֶׁר ״רַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל״, הַצָּפוּן וְהַגָּלוּי, הוּא בִּבְחִינַת בְּלִי גְבוּל וּמִדָּה לְפִי עֵרֶךְ נַפְשׁוֹתָם הַמְלוּבֶּשֶׁת בַּגּוּף, לָכֵן, גַּם אַתָּה ה׳ תִּתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּמִדַּת חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית, הַנִּקְרָא ״רַב חֶסֶד״.
דְּ״אִית חֶסֶד וְאִית חֶסֶד״: אִית חֶסֶד עוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ כְּנֶגְדּוֹ וּלְעוּמָּתוֹ מִדַּת הַדִּין חַס וְשָׁלוֹם, לְמַעֵט וּלְצַמְצֵם חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ. אֲבָל חֶסֶד עֶלְיוֹן הַנִּקְרָא ״רַב חֶסֶד״, אֵין כְּנֶגְדּוֹ מִדַּת הַדִּין לְמַעֵט וּלְצַמְצֵם רוֹב חַסְדּוֹ מִלְּהִתְפַּשֵּׁט בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית, כִּי הוּא נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וּ״טְמִירָא דְכָל טְמִירִין״, הַנִּקְרָא ״כֶּתֶר עֶלְיוֹן״. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ וְגוֹ׳ תִּצְפְּנֵם בְּסוּכָּה וְגוֹ׳״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.