ג
ג מצות עשה מן התורה לילך בדרכי ה'מה שנאמר והלכת בדרכיו (בפ' תבא כח ט) וכך למדו בפירוש מצוה זומו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון ועושה מתנת חנם מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הוא נקרא ארך אפים אף אתה היה ארך אפיםמז וכן שאר כל המדות שיש באדם צריך להדמות עצמו בהם לבוראומח ולמאוס ברע שבהם ולבחור בטובמט.
וכיצד ירגיל אדם עצמו במדות טובות עד שיקבעו בונ יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי המדות האלו ויחזור בהם תמיד עד שתהיה עשייתן קלה בעיניו ויקבעו המדות בנפשו כגון אם היה כילי יפזרנא ויתן ממון הרבה לעניים ויגמול חסד גם לעשיריםנב ויחזור ויתן עד שתקבע בנפשו מדת ורב חסדנג שנשתבח בה הקב"ה.
ואחר שתקבע בנפשו מדה זו (בערכין פרק המקדיש שדהו דף כ"ח ע"א במשנה וגמרא שם ובכתובות פרק נערה דף נ' ע"א ועיין בפרש"י פ"ב דביצה דף ט"ז ע"אנד ובפרק ו' דחולין דף פ"ד ע"אנה) לא יפזר יותר מדאי שזו אינה דרך טובהנו ותקנת חכמים שלא יבזבז יותר מחומשנז אלא ינהג בדרך המיצוע הוא דרך הטובה והישרה.
חוץ משפלות הרוחנח שמאד מאד הוי שפל רוחנט כי תועבת ה' כל גבה לב (משלי סי' טז ה') לכן יתרחק מזה עד קצה האחרון וכל המגביה לבבו כאלו כפר בעיקרס שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' וגו' (בפ' עקב ח' י"ד) וכל מי שיש בידו גסות הרוח הוא כאשרה ואין עפרו ננער בתחיית המתיםסא.
וכן הכעס מדה רעה מאודסב ומגסות הרוח היא באהסג לכן יתרחק מזה גם כן עד קצה אחרוןסד ואפילו אם צריך לכעוס על העם להפרישם מדבר עבירה ולהחזירם למוטב יראה עצמו כאלו הוא כועססה ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו ואמרו חכמיםסו כל הכועס כאלו עובד כוכבים ומזלות ונשמתו מסתלקת ממנוסז שנאמר טורף נפשו באפו (באיוב סי' י"ח ד) לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש כלל לדברי המכעיסיםסח וזו דרך צדיקים עלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסוריםסט ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (בס' שופטים סוף סי' ה').
ואם הוא תלמיד חכם וחירפו וביזהו אחד מהעם הוא לא ישיב על חרפתוע ומכל מקום יהיה לו עונש על בזיון התורה ואם יבא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק ולא ימחה בידועא ועל זה אמרועב כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם הואיל ואין תורתו חשובה בעיניו ואינו מקפיד על בזיונה ומכל מקום אם מפייסים אותו צריך להתפייס מידעג שבפיוס זה כבר נתקן כבוד התורה ועל זה אמרו כל המעביר על מדותיו ומוחל למי שמפייסו מעבירין לו על כל פשעיו וכל זה בצער הגוףעד אבל בדבר שבממון אף תלמיד חכם אסור ליטור בלבו ואין צריך לומר לנקום.
והנוקם מחבירו או הנוטר עובר בלא תעשהעה שנאמר לא תקום ולא תטור את בני עמך (בפ' קדושים תהיועו) איזהו נקימה אמר לו השאילני קרדומך ולא השאילו ולמחר בא חבירו אצלו ואמר לו השאילני מגלך ואמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואם אמר לו הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחה הדבר מלבו ולא יזכירנועז ולא יעלה על לב לעולם וצריך כל האדם ליזהר בזה:
הערות
- מה. רמב"ם בס' המצות מצוה ח. ובפ"א מהל' דעות ה"ה. מהגמ' ספ"ק דסוטה דף יד ע"א .
- מו. ספרי עקב פיסקא מט. הובא בילקוט ס"פ עקב רמז תתעג. רמב"ם שם ה"ו . וראה גם שבת קלג, ב.
- מז. עי' במשנה רפ"ד דאבות. ובאבות דרבי נתן פכ"ג ה"א. ובמסכת שבת פרק במה מדליקין דף לא, א. ובראשית חכמה שער הענוה פ"א .
- מח. עי' ילקוט שם . רמב"ם שם.
- מט. ראה לקו"ש חל"ד ע' 157.
- נ. הרמב"ם שם ה"ז. ובשמונה פרקים פ"ד.
- נא. רמב"ם הל' ערכין וחרמין פ"ח הי"ב. וראה גם לעיל סי' קנה ס"ב.
- נב. סוף פ"ד דסוכה דף מט ע"ב. ועי' בפרק איזהו נשך דף עא א.
- נג. תשא לד, ו.
- נד. ד"ה כל מזונותיו של אדם: ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה, שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו. וראה גם הל' ת"ת פ"א ה"ז.
- נה. למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת (כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני).
- נו. רמב"ם הל' דעות פ"א ה"ד. פ"ה הי"ב. הל' ערכין וחרמין פ"ח הי"ג. רמ"א יו"ד סי' רמט ס"א.
- נז. עי' אגה"ת ספ"ג. אגה"ק סי' י. לקו"ש חכ"ז ע' 217 ואילך.
- נח. עי' לעיל סי' קנה סוף ס"א וש"נ.
- נט. אבות פ"ד מ"ד.
- ס. פ"ק דסוטה דף ד ע"ב .
- סא. סוטה ה, א. ועי' פ"ה דברכות דף לב ע"א. ובילקוט פ' עקב רמז תתסה. ובפר' האזינו רמז תתקמה . מספרי האזינו פיסקא שיח.
- סב. רמב"ם פ"ב מהל' דעות ה"ג.
- סג. ראשית חכמה שער הענווה פ"ב. וראה אגה"ק סכ"ח (קלח, ב). תניא פ"א.
- סד. ראה לקו"ש חכ"ב ע' 162. אג"ק ח"א ע' רעח וע' שב.
- סה. רמב"ם שם. וראה לקמן הל' ת"ת פ"ד הי"ט. חו"מ הל' שמירת גו"נ סי"ד. תניא אגה"ק שם (קמא, א). לקו"ש חכ"ו ע' 57 הע' 64. ליקוט פירושים וכו' לאגה"ת ע' קנא בהערה. שלחן המלך ח"ג ע' ער.
- סו. בשבת פרק האורג דף קה ע"ב . רמב"ם שם.
- סז. זהר ח"ב פר' תצוה דף קפב. ועי' בשל"ה שער האותיות אות הרי"ש רצון .
- סח. רמב"ם שם.
- סט. פ"ט דשבת דף פח ע"ב .
- ע. פ"ב דיומא דף כג ע"א.
- עא. רש"י שם ד"ה דנקיט.
- עב. גמרא שם דף כב סע"ב . וראה רמב"ם הל' ת"ת פ"ז הי"ג.
- עג. גמרא שם דף כג ע"א . וראה גם לקמן סי' תרו ס"ד.
- עד. גמרא שם . עי' הל' עוברי דרכים וצער בע"ח ס"י.
- עה. רמב"ם הל' דעות פ"ז ה"ז-ח.
- עו. יט, יח.
- עז. ראה הר המלך ח"ג ע' רח.
משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין ח׳:י״ב - הטקסט מספריא
אף על פי שההקדשות והערכים והחרמים מצוות, וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו, כדי לכוף יצרו ולא יהיה כיליי, ויקיים מה שציוו נביאים "כבד את ה', מהונך" (משלי ג,ט)--אף על פי כן, אם לא הקדיש ולא העריך מעולם, אין בכך כלום: הרי התורה העידה ואמרה "וכי תחדל, לנדור--לא יהיה בך, חטא" (דברים כג,כג).
משנה תורה, הלכות דעות א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם.
משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין ח׳:י״ג - הטקסט מספריא
לעולם לא יקדיש אדם ולא יעריך ולא יחרים, כל נכסיו; והעושה זה, עבר על דעת הכתוב--שהרי הוא אומר "מכל אשר לו" (ויקרא כז,כח), לא כל אשר לו, כמו שביארו חכמים. ואין זו חסידות, אלא שטות--שהרי זה מאבד כל ממונו, ויצטרך לברייות; ואין מרחמין עליו. ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים, חסיד שוטה מכלל מכלי עולם. אלא כל המפזר ממונו במצוות, אל יפזר יותר מחומש; ויהיה כמו שציוו נביאים "מכלכל דבריו, במשפט" (תהילים קיב,ה)--בין בדברי עולם בין בדברי תורה. אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן--הרי חסה תורה על הממון ואמרה, שיביא כפי מיסת ידו; קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן, אלא מחמת נדרו--שלא ינדור אלא כראוי לו. שנאמר "איש, כמתנת ידו, כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז).בריך רחמנא דסייען.
תניא, אגרת התשובה ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, חַכְמֵי הַמּוּסָר הָאַחֲרוֹנִים נֶחְלְקוּ בְּמִי שֶׁחָטָא חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת; דְּיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְאוֹתוֹ חֵטְא פְּעָמִים רַבּוֹת כְּפִי הַמִּסְפָּר אֲשֶׁר חָטָא; כְּגוֹן הַמּוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי תְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִיזַ״ל הֵן פ״ד תַּעֲנִיּוֹת, וְאִם חָטָא בָּזֶה עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל – צָרִיךְ לְהִתְעַנוֹת עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים פ״ד, וְכֵן לְעוֹלָם, דּוּמְיָא דְּקָרְבַּן חַטָּאת, שֶׁחַיָּיב לְהָבִיא עַל כָּל פַּעַם וּפַעַם.
וְיֵשׁ מְדַמִּין עִנְיָן זֶה לְקָרְבַּן עוֹלָה הַבָּאָה עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, דַּאֲפִילוּ עָבַר עַל כַּמָּה מִצְוֹת עֲשֵׂה – מִתְכַּפֵּר בְּעוֹלָה אַחַת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים.
וְהַכְרָעָה הַמְקוּבֶּלֶת בָּזֶה, לְהִתְעַנּוֹת ג׳ פְּעָמִים כְּפִי מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת דְּחֵטְא זֶה, דְּהַיְינוּ, רנ״ב צוֹמוֹת עַל הוֹצָאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, וְכֵן בִּשְׁאָר חֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת. וְהַטַּעַם הוּא, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ סוֹף פָּרָשַׁת נֹחַ: ״כֵּיוָן דְּחָב בַּר נַשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא זִמְנָא חֲדָא עָבִיד רְשִׁימוּ כוּ׳, זִמְנָא תְּלִיתָאָה אִתְפַּשֵּׁט הַהוּא כִּתְמָא מִסִּטְרָא דָא לְסִטְרָא דָא כוּ׳״. לְכָךְ – צָרִיךְ מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת גַּם כֵּן ג׳ פְּעָמִים וְכוּ׳.
אָכֵן, כָּל זֶה בְּאָדָם חָזָק וּבָרִיא, שֶׁאֵין רִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ כְּלָל לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, וּכְמוֹ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים. אֲבָל מִי שֶׁרִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיּוּכַל לָבֹא לִידֵי חוֹלִי אוֹ מֵיחוֹשׁ חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה, אָסוּר לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנִיּוֹת אֲפִילוּ עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וּמִכָּל שֶׁכֵּן עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה וּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת, אֶלָּא כְּפִי אֲשֶׁר יְשַׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יַזִּיק לוֹ כְּלָל.
כִּי אֲפִילוּ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, בִּימֵי תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים – לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין בִּכְהַאי גַּוְנָא, אֶלָּא הַבְּרִיאִים, דְּמָצוּ לְצַעוּרֵי נַפְשַׁיְיהוּ; וּדְלָא מָצִי לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ וּמִתְעַנֶּה – נִקְרָא ״חוֹטֵא״ בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דְתַעֲנִית, וַאֲפִילוּ מִתְעַנֶּה עַל עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ״י שָׁם, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב עֲשֵׂה וְכוּ׳.
וּמִכָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוּא בַּעַל תּוֹרָה, שֶׁחוֹטֵא וְנֶעֱנָשׁ בְּכִפְלַיִים, כִּי מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַתַּעֲנִית לֹא יוּכַל לַעֲסוֹק בָּהּ כָּרָאוּי.
אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? כְּדִכְתִיב: ״וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרוּק״; וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים, לִיתֵּן בְּעַד כָּל יוֹם תַּעֲנִית שֶׁל תְּשׁוּבָה – עֵרֶךְ ח״י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ וְכוּ׳, וְהֶעָשִׁיר יוֹסִיף לְפִי עָשְׁרוֹ וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמָּגֵן־אַבְרָהָם הִלְכוֹת תַּעֲנִית:
וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ הֶחָפֵץ קִרְבַת ה׳, לְתַקֵּן נַפְשׁוֹ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל ה׳ בִּתְשׁוּבָה מְעוּלָּה מִן הַמּוּבְחָר – יַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לְהַשְׁלִים עַל כָּל פָּנִים פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכָל עָוֹן וְעָוֹן מֵעֲוֹנוֹת הַחֲמוּרִים שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה עַל כָּל פָּנִים, וַאֲפִילוּ בִּידֵי שָׁמַיִם בִּלְבַד, כְּגוֹן לְהוֹצָאוֹת זֶרַע לְבַטָּלָה פ״ד צוֹמוֹת פַּעַם אַחַת בִּימֵי חַיָּיו.
וְיָכוֹל לִדְחוֹתָן לַיָּמִים הַקְּצָרִים בַּחוֹרֶף, וְיִתְעַנֶּה כְּעֶשֶׂר תַּעֲנִיּוֹת עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּחוֹרֶף אֶחָד, אוֹ פָּחוֹת, וְיִגְמוֹר מִסְפַּר הַפ״ד צוֹמוֹת בְּט׳ שָׁנִים, אוֹ יוֹתֵר – כְּפִי כֹחוֹ (וְגַם, יָכוֹל לֶאֱכוֹל מְעַט כְּג׳ שָׁעוֹת לִפְנֵי נֵץ הַחַמָּה, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נֶחְשָׁב לְתַעֲנִית אִם הִתְנָה כֵּן).
וּלְתַשְׁלוּם רנ״ב צוֹמוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – יִתְעַנֶּה עוֹד ד׳ פְּעָמִים פ״ד עַד אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם בִּלְבַד, דְּמִיחְשַׁב גַּם כֵּן תַּעֲנִית בִּירוּשַׁלְמִי, וּב׳ חֲצָאֵי יוֹם נֶחְשָׁבִים לוֹ לְיוֹם אֶחָד לְעִנְיָן זֶה. וְכֵן לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אֲשֶׁר כָּל ״לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ״, וְחָפֵץ בְּהִצָּדְקָהּ:
אָכֵן, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת הָעוֹדְפִים עַל רנ״ב וּכְהַאי גַּוְנָא, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת, לָחוּשׁ לְדַעַת הַמַּחְמִירִים לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת שֶׁעַל כָּל חֵטְא וְחֵטְא כְּפִי מִסְפַּר הַפְּעָמִים שֶׁחָטָא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, יִפְדֶּה כוּלָּן בִּצְדָקָה עֵרֶךְ ח״י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ בְּעַד כָּל יוֹם. וְכֵן שְׁאָר כָּל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַל עֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מִיתָה, וַאֲפִילוּ עַל בִּיטּוּל מִצְוֹת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם, כְּפִי הַמִּסְפָּר הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (וְרוּבָּם נִזְכָּרִים בְּ״מִשְׁנַת חֲסִידִים״ בְּמַסֶּכֶת הַתְּשׁוּבָה) – הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, יִפְדֶּה בִּצְדָקָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אִי לָא מָצִי לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאַף שֶׁיַּעֲלֶה לְסַךְ מְסוּיָּים, אֵין לָחוּשׁ מִשּׁוּם ״אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ״, דְּלָא מִקְרֵי בִּזְבּוּז בִּכְהַאי גַּוְנָא, מֵאַחַר שֶׁעוֹשֶׂה לִפְדּוֹת נַפְשׁוֹ מִתַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים. וְלָא גָרְעָא מֵרְפוּאַת הַגּוּף וּשְׁאָר צְרָכָיו.
וּלְפִי שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמּוּזְכָּרִים בְּתִקּוּנֵי תְּשׁוּבָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל רַבּוּ בִּמְאֹד מְאֹד, לָכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁיו כָּל הַחֲרֵדִים לִדְבַר ה׳, לְהַרְבּוֹת מְאֹד מְאֹד בִּצְדָקָה, מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדּוֹר, דְּלָא מָצוּ לְצַעוּרֵי נַפְשָׁם כּוּלֵּי הַאי (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר עַל פָּסוּק: ״חַסְדֵי ה׳ כִּי לֹא תָמְנוּ״):
משנה אבות ד׳:ד׳ - הטקסט מספריא
רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח. שתקות אנוש רמה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד. בחלול השם:
תניא, ליקוטי אמרים א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דְּנִדָּה]: ״מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב׳]: ״וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ״.
וְגַם, אִם יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּרָשָׁע – יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת, חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ה׳ חֲלוּקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי.
וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ – צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ – צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּירַשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ – שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וְכוּ׳, וּבַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת: ״צַדִּיקִים – יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כוּ׳, רְשָׁעִים – יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים – זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לֹא שָׁבִיק מַר חַיֵּי לְכָל בִּרְיָּה וְכוּ׳״.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב, וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א׳]: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כוּ׳״, וְהָא ‘צַדִּיק׳ וְ׳רָשָׁע׳ לֹא קָאָמַר!
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן, אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדָע דְּלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִילוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם?
וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר [וְאִם אַחַר־כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר], וַאֲפִילוּ הָעוֹבֵר עַל אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מִקְרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְנִדָּה.
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו׳ דִּשְׁבוּעוֹת].
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר, בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳״. וּפְשִׁיטָא דְּמִקְרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִיסּוּר דְּרַבָּנָן.
וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִילוּ עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי
הגהה
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג׳ דַּף רל״א: כָּל שֶׁמְּמוּﬠָטִין ﬠֲוֹנוֹתָיו וְכוּ׳, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּירוּשׁ ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַﬠְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְﬠֵיל. וְשִׁבְﬠִים פָּנִים לַתּוֹרָה:
וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ״רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מוּעָטִים – עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״:
אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: ״וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת״ –שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳:
משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ז׳:י״ג - הטקסט מספריא
מי שנידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו נידוהו שלא בפניו מתירין לו בפניו ושלא בפניו ואין בין נידוי להפרה כלום אלא מנדין ומתירין ברגע אחד כשיחזור המנודה למוטב ואם ראו בית דין להניח זה בנידוי כמה שנים מניחין כפי רשעו וכן אם ראו בית דין להחרים לזה לכתחלה ולהחרים מי שיאכל עמו ושותה עמו או מי שיעמוד עמו בארבע אמות מחרימין כדי לייסרו וכדי לעשות סייג לתורה עד שלא יפרצו החוטאים אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ ולא ישית לבו להן כענין שאמר שלמה בחכמתו גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך וכן היה דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינן משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה במה דברים אמורים כשבזהו או חרפהו בסתר אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.
משנה תורה, הלכות דעות ז׳:ז׳ - הטקסט מספריא
הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום ואע"פ שאינו לוקה עליו דעה רעה היא עד מאד אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם כיצד היא הנקימה אמר לו חבירו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך למחר צריך לשאול ממנו אמר לו חבירו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך הרי זה נוקם אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו וכן כל כיוצא באלו וכן אמר דוד בדעותיו הטובות אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו'.
מצוטט ב־10 עמודים
לקוטי שיחות 3
- כרך לא ‹ הוספות ‹ יו"ד שבט ‹ 239 שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ג
- כרך כז ‹ בחוקותי ‹ שיחה ג ‹ 221 שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ג
- כרך כט ‹ הוספות - מכתבים כלליים לראש השנה ‹ שיחה א ‹ 518 שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ג
תורת מנחם 5
- ג - שנת תשי"א - חלק שני ‹ בס"ד. ש"פ בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשי"א שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ג
- טז - שנת תשט"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשט"ז. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ג
- כה - שנת תשי"ט - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר ה'תשי"ט. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ג
- כח - שנת תש"כ - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ל"ג בעומר, בעת ה"פּאַראַד", ה'תש"כ. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ג
- נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשכ"ח שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ג
מאמרי אדה"ז ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2
- תקס"ו ח"א ‹ נוסח שני: יהודה אתה יודוך אחיך ‹ רפב שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו, ס"ג
- תקס"ו ח"א ‹ הראיני את מראיך ‹ שסא שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו, ס"ג
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 16 עמודים.
- אגרות קודש כרך כג ח'תתעה יומא כג, א
- לקוטי שיחות כרך לז צו צו יומא כג, ב
- לקוטי שיחות כרך לז צו צו יומא כג, ב
- לקוטי שיחות כרך לז צו צו יומא כג, ב
- לקוטי שיחות כרך א בחוקותי שיחה א יומא כג, א
- לקוטי שיחות כרך כה תולדות שיחה ג יומא כג, ב
- לקוטי שיחות כרך כו וארא שיחה ב יומא כג, א
- לקוטי שיחות כרך כו פקודי שיחה ג יומא כג, ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ג יומא כג, רע"א
- מאמרי אדה"ז תקס"ט עולת תמיד יומא כג, א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים דיני עוברי דרכים וצער בעלי חיים י מאותו ספר יומא כג, א
- שולחן ערוך קו"א חושן משפט הל' גזלה (יא) מאותו ספר יומא דף כ"ג ,
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת נו יומא כג, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ט יומא כג, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תש"ל יומא כג, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בהעלותך, ט"ז סיון, ה'תש"ל יומא כג, א