48

במצות אכילת מצה אין חובה להרגיש את טעם המצה מצד ה"גברא", כי אצל ישראל גאולת מצרים, אשר באה מלמעלה, היא דבר שאין להם "טעם" בו, כדלעיל. ולכן הכרחית רק אכילת מצה, כך שתיהפך להיות דם ובשר כבשרו, שהגאולה תתחבר עם הנגאל, אך לאו דוקא ש"חיך אוכל יטעם"⁵¹, אין הכרח שהוא יחוש טעם והנאה מטעם המצה⁵².

אך מצד ה"חפצא", ציווי ה' יוצר את מציאות המצה, מצד הקדוש־ברוך־הוא ניתן בגאולה הכח לגאול את ישראל גם מצד מציאותם שלהם מטומאת מצרים. ולכן צריך להיות בחפצא, ב"מצה עצמה", "טעם מצה", כי הגאולה עצמה נתנה, ולפני כן היה צריך להיות בה, את הכח ל"טעם", אך בפועל התקבל הדבר אצל בני ישראל במתן תורה.

אף־על־פי־כן אפשר לצאת ידי חובת אכילת מצה רק בלחם עוני ולא במצה עשירה, כדלעיל בסעיף ג'. כלומר, ה"טעם" שישנו ושצריך להיות בתוך המצה הוא "טעם מצה", ולא שום הנאה ותענוג הבאים ממה שאינו "מצה", כטעמה של מצה עשירה –

ומשמעות הדבר בעבודת האדם היא: "טעם מצה" הוא התענוג בקבלת עול⁵³, לא מצד השכל, אלא לחם עוני. אין זה התענוג הנובע מהשכל או המדות, הגורם לטעם ולהנאה, אלא שקבלת העול אצלו היא בתענוג.