שיחה ב

108שיחה ב

א. "ויגדלו הנערים" – גדילה רוחנית

בקשר לנאמר בתורה¹ "ויגדלו הנערים". נאמר ב"ילקוט שמעוני"²: "ועשו היה בכלל אלא שקלקל במעשיו". כלומר. המשמעות של "ויגדלו" איננה רק גדילה בגשמיות, בשנים, אלא גדילה ברוחניות, כפי שאומר ה"ילקוט שמעוני" לפני כן "האדם הגדול בענקים³ .. הגדול אלו אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים". ומה שאנו רואים לאחר מכן שעשו לא היה "גדול" ברוחניות, כי אם להיפך – רשע, הרי זה משום ש"קלקל במעשיו".

גם ה"זהר"⁴ מפרש, שהכוונה של "ויגדלו הנערים" היא לגדולה רוחנית, ואלה דבריו: "ויגדלו הנערים, סטרא דאברהם גרים לו לאתגדלא וזכותיה סייע לון (=הצד של אברהם גרם להם גדולה וזכותו סייעה להם) הוא הוה מחנך לון במצוות .. לאסגאה (=להרבות את) יעקב ועשו" – ובכך מודגש הרעיון ומפורש יותר מאשר לפי הפירוש הנ"ל של ה"ילקוט שמעוני":

את דברי הילקוט שמעוני ניתן לבאר (ולפחות בדוחק), שהגדלות הרוחני האמורה לגבי עשו ב"ויגדלו" אינה גדלות רוחנית בפועל, אלא רק האפשרות להיות גדול ברוחניות, "אלא שקלקל במעשיו".

אך ב"זהר" נאמר במפורש, שהמשמעות של "ויגדלו" היא שיעקב ועשו נעשו גדולים ברוחניות בפועל, ועד כדי קיום המצוות במעשה – "הוא הוה מחנך לון במצוות".

ויש להבין: כיצד ייתכן לומר שעשו היה ראוי להיות גדול ברוחניות כשלעצמו, ויותר מכך, שהוא אכן היה גדול בפועל, ורק לאחר מכן "קלקל במעשיו", כאשר על הפסוק⁵ "ויתרוצצו הבנים בקרבה" אומרים חז"ל⁶ ובזהר עצמו⁷ מובאים הדברים מיד לאחר הפירוש הנ"ל על "ויגדלו הנערים", שכבר במעי אמו "נמשך" עשו לעבודה זרה"?

יותר מכך: מיד לאחר "ויגדלו הנערים" ממשיכה הפסוק ואומרת "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה". כלומר, שגדילתו של עשו – "ויגדלו" – התבטאה ב"ויהי עשו איש יודע ציד". וכיצד ייתכן לומר שהכוונה של "ויגדלו" היא לגדולה רוחנית?

108ב. ההתנהגות במעי האם נשכחת אך משאירה רושם

לכאורה ניתן להשיב על השאלה הראשונה שלעיל:

חז"ל⁸ אומרים על התינוק במעי אמו – "מלמדין אותו כל התורה כולה .. וכיוון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". ויש לומר, שהסיבה העיקרית לכך היא, שאילו לא ישכח את כל התורה כולה תיפגם בחירתו החפשית, שהרי יש צורך בקיום "נתתי⁹ לפניך .. את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" באופן שווה.

מכך מובן גם בעניננו, שבעת לידתו נשכחה מעשו "התנהגותו" "להימשך" לעבודה זרה, כדי שתהיה לו בחירה חפשית, והחינוך שהעניק לו אברהם וכו' השפיע בכל עוצמתו.

אך אין די בכך, כי בסופו של דבר השאירה עליו התנהגותו במעי אמו רושם מסויים, תכונה של משיכה לעבודה זרה, שהביאה לידי פרישתו אל העבודה הזרה בגדלותו. כנאמר במפורש בזהר שפרישתו לעבודה זרה בבגרותו היתה "בגין כך" שזהו "דוכתיה דאתחזי ליה"¹⁰ (=מקומו שנראה לו), מפני משיכתו לעבודה זרה במעי אמו.

בדומה למתרחש בצד הקדושה, כדלעיל, בלימוד כל התורה כולה במעי אמו, הרי למרות שלאחר מכן "משכחו כל התורה כולה", בכל זאת נשאר בילד רושם מסויים מלימוד זה¹¹ המביא לידי כך ש"יימשך" לתורה.

ואם כך, חזרה השאלה למקומה: כיצד ייתכן לומר "ועשו היה בכלל (ה"גדולים") אלא שקלקל במעשיו"?

ג. יעקב ועשו חפצו בשני העולמות

על הפסוק⁵ "ויתרוצצו הבנים בקרבה" אומרים חז"ל¹² פירוש נוסף, שה"התרוצצות" והמריבה בין יעקב לבין עשו היתה "בנחלת שני עולמות", "בשביל העולם הזה והעולם הבא".

ותמוה¹³: מה היתה המריבה בין יעקב לעשו? עשו רצה את העולם הזה ויעקב – את העולם הבא. ואם כך לא היה להם על מה לריב!

הכרחי לומר, שעשו לא רצה רק את העולם הזה, ויעקב – לא רצה רק את העולם הבא, אלא כל אחד מהם חפץ את שני העולמות.

ותמוה: מדוע רצה עשו הרשע את העולם הבא¹⁴?

109ד. בנו של יצחק נמשך לעבודה זרה במעי אמו?

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר תחילה את מאמר חז"ל שלעיל, שכבר במעי אמו נמשך עשו לעבודה זרה, שהרי לכאורה הדבר תמוה ביותר:

האבות היו "מרכבה"¹⁵ לרצון העליון, כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בתניא¹⁶ ש"כל אבריהם כולם .. (ו)לא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם". ומובן, שכל ילדיהם נולדו בשיא הקדושה, וקיים בהם "כח האב", ואף יותר מכך, עצמיותו של האב¹⁷. כיצד ייתכן. אפוא שבנו של יצחק יימשך בעצם טבעו לעבודה זרה?!

העובדה שעשו נעשה מאוחר יותר לרשע אינה מעוררת קושי, כי "קלקל במעשיו" – כל אדם הוא בעל בחירה חפשית להתנהג כרצונו, ועשו בחר (מפני סביבתו, הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, התעסקותו עם נמרוד¹⁸ וכדומה), לקלקל במעשיו. אך אלה הם "מעשיו" – המעשים שהוא בבחירתו קלקל בהם. הדבר לא נבע מיצחק ח"ו. אלא. כפי שמדייקים חז"ל בלשונם¹⁹ "יצחק יצא ממנו עשו", עשו יצא ונפרד²⁰ מתחומו של יצחק.

ואילו כאן אומרים, שאף לפני היוולדו – כלומר, אף לפני התנתקותו מקשריו עם יצחק ורבקה – הוא כבר נמשך לעבודה זרה!

ועד כדי כך היה זה מושרש אצלו, שהדבר השפיע, כנאמר בדברי הזהר שלעיל על פרישתו לעבודה זרה בבגרותו.

ה. "מעשה אבות סימן לבנים"

ההסבר לכך הוא:

ידוע²¹ בענין "מעשה אבות סימן לבנים", ש"מעשה אבות" מהווה נתינת כוח לעבודת ה"בנים" – ישראל. מכך מובן, שכל אופני עבודת ה' אצל ה"בנים", קיימים גם, ולפחות כ"סימן", במעשה אבות.

הרמב"ם מבאר ב"שמונה פרקים"²² בהרחבה את שני אופני העבודה הרוחנית – "החסיד המעולה", המתאוה מלכתחילה רק לטוב, ו"הכובש את יצרו", אשר "מתאוה לפעולות הרעות .. ויכבוש את יצרו".

ונדרש הסבר: אם "האבות הן הן המרכבה", כדלעיל – היכן ה"סימן לבנים" של "מעשה אבות" לעבודה של "כובש את יצרו"²³?

110יותר מכך: "כובש את יצרו" אינו מבצע רע למעשה. הוא רק מתאווה ל"פעולות הרעות", אך בפועל – "יעשה (רק) הטובות". אך קיימת אצל ישראל העבודה הרוחנית של תשובה, תיקון מעשה שאינו טוב – וכיצד ייתכן ענין של תשובה במשמעותה הפשוטה ב"מעשה אבות", כך שיהא "סימן (ונתינת כח) לבנים"?

ו. "הכובש את יצרו" בעבודת האבות

לכאורה ניתן היה להשיב, שלמרות שלאבות לא היו שום הפרעות מבפנים ח"ו²⁴, אך היו להם הפרעות מבחוץ, מסביבתם, כדלעיל, שאת זאת היה עליהם "לכבוש".

יוצא, שעבודתם נחלקה לשניים: העבודה בעליה מדרגה לדרגה בקדושה עצמה, וההתגברות על המכשולים מבחוץ – שההתגברות וה"כיבוש" בעבודת האדם מהוות נתינת כח וסימן לבנים בעבודתו של ה"כובש את יצרו".

אך הסבר זה אינו מספיק, לכאורה. כי במספר פרטים קשה יותר להיות "כובש את יצרו", להתגבר על הפרעות מבפנים, מאשר להתגבר על מכשולים מבחוץ. ולפי זה: כיצד היתה לישראל נתינת הכוח לעבודה זו ממעשה האבות?

אחד ההסברים לכך הוא: מעלתו של ה"כובש את יצרו" היא, שה"גבורה"²⁵ נגד היצר מבטאת את הקשר החזק שלו אל הקדוש־ברוך־הוא – שלמרות שהוא מתאוה לפעולות הרעות, בכל זאת אין הדבר מחליש את רצונו לציית לקדוש־ברוך־הוא ולפעול רק טוב.

ובדומה לכך – ואף יותר – היא מעלתו ו"גבורתו" של בעל התשובה²⁶, שלמרות כשלונו בעבירה, הרי הקשר הפנימי עם הקדוש־ברוך־הוא חזק כל כך, עד אשר הוא מביאו לידי כיבוש הרע – חרטה על העבר ושיבה לעבודת ה'.

ולכן "מעשה אבות סימן לבנים" הוא גם לגבי העבודה של "כובש את יצרו" ועבודת התשובה, כי ההתקשרות החזקה הזאת אל הקדוש־ברוך־הוא, ששום דבר אינו יכול להחלישה, ניתנת בירושה מן האבות אשר היו תמיד "מרכבה" לקדוש־ברוך־הוא באופן שבלתי אפשרי היה הפסק "אפילו שעה אחת"²⁷.

ולכן, אם כי "גבורתם" של האבות התבטאה בפועל רק כלפי העיכובים שמבחוץ, הרי הגורם ל"גבורה", שזוהי ההתקשרות החזקה לקדוש־ברוך־הוא, היא מהווה נתינת כח לבנים לגבי ההפרעות שלהם מבפנים²⁸.

111ז. עשו – אפשרות לעבודת "הכובש את יצרו"

כיון שעבודת האבות נחלקה לשני הסוגים שלעיל, השתקף הדבר גם אצל ילדיהם: היו לאבות שני סוגי "תולדות", בהתאם לשני סוגי העבודה²⁹ – "החסיד המעולה", ו"הכובש את יצרו":

ובעניננו, אלה הם "תולדות יצחק" – "יעקב³⁰ ועשו האמורים בפרשה"³¹: יעקב הוא "איש תם יושב אהלים" – "החסיד המעולה". ועשו הוא "איש יודע ציד..." – בהתאם לעבודה של "כובש את יצרו". והבחנה זו התחילה כבר בעת היותם "תולדות" – ויתרוצצו במעי אמם.

אך ההבדל הוא: אצל האבות, אשר הן הן המרכבה לא תיתכן מציאות של רע ח"ו, ואילו אצל תולדותיהם, שאין הם "אבות" אלא מחוץ להם, אפשרית מציאות של רע, אלא שבהיותם תולדותיהם של האבות אין זה רע ממשי וגמור³², אלא באופן שמציאותם היא רק כדי לבצע באמצעותם את הענין של כובש את יצרו.

בדומה למבואר במאמר חז"ל³³ "איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו (מעשיהן של רשעים) אם במעשה אלו (מעשיהם של צדיקים)". שהרי, לכאורה, תמוה: איזו דעה יכולה להיות שהקדוש־ברוך־הוא חפץ במעשיהן של הרשעים?

מוסבר על כך³⁴, שחפצו של הקדוש־ברוך־הוא במעשיהן של רשעים הוא חפצו בכיבוש המעשים, עבודת התשובה. מצד הקדוש־ברוך־הוא, אשר "לא יגורך רע"³⁵, הרי המציאות של "מעשיהן של רשעים" איננה הרע שבכך ח"ו, אלא עבודת התשובה הבאה בעקבות זאת³⁶.

112וכך לגבי עשו: היותו והיוולדו עם תכונה של משיכה לעבודה זרה, היה מצד יצחק רק כדי לאפשר באמצעות זאת עבודה של כובש את יצרו.

אך כיון שעשו היה בעל בחירה, הוא "קלקל במעשיו" ו"יצא ממנו" – הוא התנתק מקדושתו של יצחק ויישם את הרע מן הכח אל הפועל.

ח. המריבה על נחלת שני עולמות

לפי זה ניתן להבין גם את ה"התרוצצות" והמריבה בין יעקב לעשו אודות "נחלת שני עולמות": כיון שמדובר כאן על עשו עוד בהיותו במעי אמו – כלומר, עוד בהיותו בתחום הקדושה כדלעיל – מובן, שרצונו אז בעולם הזה היה בקדושה, למעליותא, הבאה כתוצאה מהיותו "תולדות" יצחק –

אחד ההבדלים בין העבודה הרוחנית של "החסיד המעולה", לבין "כובש את יצרו" הוא: אצל ה"חסיד המעולה" שעבודתו היא עליה מדרגה לדרגה בקדושה עצמה, מורגש שהעיקר והמטרה היא שלימות העליה – העולם הבא, שהוא עולם ברור ללא תערובת של טוב ורע, כולו קודש, ולכך הוא שואף.

ואילו אצל הכובש את יצרו מורגש, שעיקר המעלה היא העבודה בעולם הזה, שיש בו מניעות ועיכובים והעלמות והסתרים והוא מתגבר עליהם וכובשם.

וזוהי ה"התרוצצות" בין יעקב לעשו לגבי "נחלת שני עולמות": כל אחד משני אופני העבודה כלול גם מהאופן השני: גם "החסיד המעולה" צריך לעבוד דוקא בעולם הזה, ומצד שני, חייב גם הכובש את יצרו לעלות מדרגה לדרגה בקדושה עצמה – הוא חייב להתנתק מהעולם הזה, אפילו מהעבודה עם הגשמיות של העולם הזה – בירור וזיכוך העולם הזה והפיכתו לקדושה³⁷ – ולהתמסר מפעם לפעם לעבודה של ה"עולם הבא" שבעולם הזה – עבודת "יושב אהלים".

אך ההבדל ביניהם הוא: ירידתו של החסיד המעולה אל העולם היא לצורך העולם הבא – להגיע על ידי העולם הזה לדרגה נעלית יותר בעליה בקודש. ואילו אצל הכובש את יצרו, להיפך: התעסקותו בענין של "יושב אהלים" היא כדי שעבודתו בעולם הזה תהיה מושלמת.

ולפיכך, מצד ענינו של יעקב "יושב אהלים" החלטתו היא שצריך לרצות את העולם הבא, וגם העולם הזה הוא לצורך העולם הבא. אך מצד ענינו של עשו העיקר הוא העולם הזה – המעלה הנובעת מהעבודה בעולם הזה – ועבודת העולם הבא היא לצורך העבודה בעולם הזה.

ט. "איש יודע ציד איש שדה" למעליותא

בכך מובנים גם דברי חז"ל 113שב"ויגדלו הנערים" הכוונה היא לגדילה רוחנית, והתוספת בדברי הזהר שאברהם חינך גם את עשו למצוות עד להיותו גדול ברוחניות בפועל:

בהיות לאברהם הכוח של "יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'..."³⁸, הוא השפיע על עשו, שהוא יהיה כובש את יצרו בפועל.

וזהו הנאמר בהמשך הפסוק, ש"ויגדלו" של עשו התבטא ב"ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה". גם ענין זה, כפי שהוא מצד אברהם ויצחק, הוא למעליותא:

בהיותו "איש שדה", לבצע את העבודה בעולם, הרי כדי להגבר ולכבוש את ההעלמות וההסתרים של "שדה", צריך היה עשו להיות "יודע ציד", כפירוש רש"י³⁹ "לצוד ולרמות" – כמוסבר במספר מקומות⁴⁰, שכדי ליישם את העבודה בעולם יש צורך בענין ה"רמאות" כביכול: צריך להתלבש ב"לבושי המתברר". כלומר, שהנשמה תתעסק בעניני העולם, כגון אכילה ושתיה וכדומה, אשר מלכתחילה אינם שייכים אליה, ועל ידי עשייתם לשם שמים היא מבררת ומזככת את ניצוצות הקדושה הנמצאים בדברים הגשמיים.

אך כל זה כפי שהדברים הם מצד אברהם ויצחק: אך למעשה. לאחר שפסק חינוכו של אברהם⁴¹ ועשו "יצא" והתנתק מן הקשר שלו אל יצחק, אז הוא קלקל ונעשה "איש יודע ציד איש שדה" בפשטות, יצא לתרבות רעה.

י. נתינת הברכות ליעקב ולא לעשו

ההסבר שלעיל, שהאופן שבו עשו נולד מיצחק הוא טוב, מתאים להסברו של אדמו"ר הזקן⁴² שהסיבה לכך שיצחק רצה לתת את הברכות לעשו היא,

משום שיצחק הביט על עשו כפי שהוא בשרשו, מצד "רישיה", ששם מודגשים הטוב והמעלה שבעבודה הרוחנית בעולם – לא להתרשם מן ההעלמות בעולם הזה, אלא להיפך, לכבוש ולהביא לידי כך שהעולם עצמו יזדכך, "יתברר" ויתעלה לקדושה.

למרות זאת נתנו הברכות דוקא ליעקב, כי רק לו היה הכוח לברר את 114העולם הזה⁴³. דוקא באמצעות עבודה של "יושב אהלים" בכח התורה, ניתן לאחר מכן לברר את העולם הזה ולעשות מן העולם דירה לו יתברך.

יא. ההוראה: שני סוגי העבודה

וזוהי ההוראה לעבודה בפועל:

למרות שישראל הם בני יעקב – אין הכוונה שעליהם להסתפק בעבודה של "יושב אהלים", ואמרו חז"ל⁴⁴ "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו...", אלא עליהם לעבוד גם בעבודה מסוג של "איש שדה", כי גם עבודה זו נמסרה ליעקב.

וכנרמז⁴⁵ בפירוש רש"י על "ואלה תולדות" – "יעקב ועשו האמורים בפרשה": יהודי צריך לדעת שיש צורך בשני ה"תולדות" – שני סוגי העבודה, הן עבודת יעקב והן עבודת עשו, אך ח"ו לא כפי שהיה עשו בפועל, אלא באופן שבו הם "אמורים בפרשה" – כפי שעשו ועבודתו צריכים להיות לפי התורה.

וכדי לבצע זאת, יש להקדים תחילה את עבודתו של יעקב – "איש תם יושב אהלים" כנרמז בפירוש רש"י הנ"ל שבו הוא הופך את סדר הולדתם ומקדים את יעקב לעשו: בתחילה צריך להתמסר ללימוד התורה, ובאופן של "איש תם": ללמוד תורה בתמימות – לא כדי לנסות לעקם ח"ו את הכתוב בתורה ולהכניס את "יצרו" ח"ו לתורה, אלא כדי לחפש את האמת שבתורה.

יחד עם זאת יש לדעת, שאסור להסתפק בכך. לאחר העבודה של "יושב אהלים" צריך לפעול ב"שדה", כדי "לצוד ציד" מעניני העולם ולהכין מהם "מטעמים" לקדוש־ברוך־הוא⁴⁶, אבינו שבשמים.

ולמרות שכדי ליישם עבודה זו צריך להיות "יודע ציד" – צריך "להתלבש" בלבושי העולם, ולדעת במה העולם "מתלהב", שכאשר משוחחים עם יהודי השרוי ר"ל ב"שדה" וצריך לקרבו ליהדות – אי אפשר לשוחח עמו בלשון הקודש ובסגנון המתאים ל"יושב אהלים", אלא יש לדבר בשפת המדינה ותוכן הדברים צריך להיות ב"לבוש" המתאים ל"איש השדה", ובלשון הרמב"ם⁴⁷: "יזרז אותו בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו... אגוזים... וכשיגדיל – מנעלים יפים, וכשיהיה שלם בשכלו יותר – ממון... יכבדוך. וכל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל האדם".

אך למרות שבינתיים הוא משוחח על המשיכה לאגוזים וכדומה, הרי משום שהוא עושה זאת בהמשך לעבודתו כ"יושב אהלים" – הדבר שומר עליו, 115שעבודתו בשדה תהיה לפי דרכי התורה⁴⁸. אלה הם "תולדות יצחק... האמורים בפרשה".

וכאשר פועלים בשני סוגי העבודה הנ"ל של "תולדות יצחק", זוכים בקרוב לזמן שבו יאמרו ליצחק "כי אתה אבינו"⁴⁹, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

(משיחת ש"פ תולדות תשמ"א)