110

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

יותר מכך: "כובש את יצרו" אינו מבצע רע למעשה. הוא רק מתאווה ל"פעולות הרעות", אך בפועל – "יעשה (רק) הטובות". אך קיימת אצל ישראל העבודה הרוחנית של תשובה, תיקון מעשה שאינו טוב – וכיצד ייתכן ענין של תשובה במשמעותה הפשוטה ב"מעשה אבות", כך שיהא "סימן (ונתינת כח) לבנים"?

ו. "הכובש את יצרו" בעבודת האבות

לכאורה ניתן היה להשיב, שלמרות שלאבות לא היו שום הפרעות מבפנים ח"ו24, אך היו להם הפרעות מבחוץ, מסביבתם, כדלעיל, שאת זאת היה עליהם "לכבוש".

יוצא, שעבודתם נחלקה לשניים: העבודה בעליה מדרגה לדרגה בקדושה עצמה, וההתגברות על המכשולים מבחוץ – שההתגברות וה"כיבוש" בעבודת האדם מהוות נתינת כח וסימן לבנים בעבודתו של ה"כובש את יצרו".

אך הסבר זה אינו מספיק, לכאורה. כי במספר פרטים קשה יותר להיות "כובש את יצרו", להתגבר על הפרעות מבפנים, מאשר להתגבר על מכשולים מבחוץ. ולפי זה: כיצד היתה לישראל נתינת הכוח לעבודה זו ממעשה האבות?

אחד ההסברים לכך הוא: מעלתו של ה"כובש את יצרו" היא, שה"גבורה"25 נגד היצר מבטאת את הקשר החזק שלו אל הקדוש־ברוך־הוא – שלמרות שהוא מתאוה לפעולות הרעות, בכל זאת אין הדבר מחליש את רצונו לציית לקדוש־ברוך־הוא ולפעול רק טוב.

ובדומה לכך – ואף יותר – היא מעלתו ו"גבורתו" של בעל התשובה26, שלמרות כשלונו בעבירה, הרי הקשר הפנימי עם הקדוש־ברוך־הוא חזק כל כך, עד אשר הוא מביאו לידי כיבוש הרע – חרטה על העבר ושיבה לעבודת ה'.

ולכן "מעשה אבות סימן לבנים" הוא גם לגבי העבודה של "כובש את יצרו" ועבודת התשובה, כי ההתקשרות החזקה הזאת אל הקדוש־ברוך־הוא, ששום דבר אינו יכול להחלישה, ניתנת בירושה מן האבות אשר היו תמיד "מרכבה" לקדוש־ברוך־הוא באופן שבלתי אפשרי היה הפסק "אפילו שעה אחת"27.

ולכן, אם כי "גבורתם" של האבות התבטאה בפועל רק כלפי העיכובים שמבחוץ, הרי הגורם ל"גבורה", שזוהי ההתקשרות החזקה לקדוש־ברוך־הוא, היא מהווה נתינת כח לבנים לגבי ההפרעות שלהם מבפנים28.

הערות

  1. 24. להעיר מזה שאברהם "כבש את רחמיו כו'". אבל לכאורה אי"ז דומה כלל להענין דכובש את יצרו.
  2. 25. אבות רפ"ד.
  3. 26. ראה רמב"ם הל' תשובה (פ"ז ה"ד) "טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו .. כובשים יצרם יותר מהם (צדיקים)". וראה מאמרי אדה"ז – תקס"ט ע' ריד.
  4. 27. ל' התניא רפל"ד.
  5. 28. ואף שיש עילוי בתשובה (מאהבה) שעל ידה זדונות נעשו לו כזכויות (יומא פו, ב) – הרי [נוסף לזה שע"י הנסיונות שנתנסו האבות נפעל עילוי זה גם אצלם (ראה דרמ"צ (קצא, א־ב) שע"י נסיונות מבררים הניצוצות שבגקה"ט כמו ע"י תשובה), הנה] עילוי זה הוא תוצאה מעבודתו, מחמת גודל אהבתו לה' (תניא פ"ז), שזו הרי היא ירושה מהאבות. וכן מה שבע"ת משכי לי' בחילא יתיר (זח"א קכט, ב), שמצד זה בע"ת יותר נעלה ממעלת ומדרגת אברהם אבינו שהי' מרכבה (ראה בארוכה דרושי מי יתנך – מאמרי אדה"ז תקס"ה (כרך א) ע' תפז ואילך. אוה"ת שה"ש (כרך ב) ע' תרנא ואילך. ובכ"מ). – אולי י"ל דאין זה מצד נפשם האלקית, כ"א מצד נפשם החיונית כשמתהפכת לקדושה (כמבואר בארוכה בדרושים הנ"ל), אבל עצם (וסיבת) הקירוב של הבע"ת לקדושה הוא מצד תוקף ההתקשרות של נפה"א (הבא בירושה מהאבות).

מצוטט ב־3 עמודים

לקוטי שיחות 1
  1. כרך לה ‹ וישלח ‹ שיחה ג ‹ 153 לקו"ש ח"כ ע' 110
מאמרים מלוקטים 2
  1. חלק א ‹ בס"ד. אור ליום ה' פ' חיי שרה, כ"ף מרחשון לקו"ש ח"כ ע' 110
  2. חלק ב ‹ בס"ד. מוצאי ש"פ ויצא, ט' כסלו, אור ליו"ד כסלו - בחדרו - ה'תשל"ח לקו"ש ח"כ ע' 110

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.