שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ו

הערות

1. 1362. סידור האריז"ל בהגש"פ (לפני "מה נשתנה").
2. 1363. ראה שיחת ליל ב' דחה"פ תשכ"א סי"ג (תו"מ ח"ל ע' 224). וש"נ.
3. 1364. מכאן עד סוסי"ח הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 78 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
4. 1365. הובאו ונסמנו בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים (קה"ת) ע' טו.
5. 1366. הגדת מעשה נסים (לבעל חוות דעת) בפתיחה. שבח פסח. סי' מהרי"ד. מלבי"ם בא יג, ח. וראה הגש"פ הנ"ל שם. וראה בארוכה לקו"ש חכ"א ע' 71 ואילך.
6. 1367. רמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג.
7. 1368. הל' חמץ ומצה רפ"ז.
8. 1369. ועד"ז לשונו בהמצות שבהכותרת להל' חו"מ "לספר ביצי"מ באותו הלילה" (וכ"ה לשון אדה"ז ריש הל' פסח). ועד"ז במנין המצות בריש ספר היד ובסהמ"צ מ"ע קנז (וראה מנ"ח מצוה כא "כנראה מהר"מ והרהמ"ח כאן").
9. 1370. כ"ה בחינוך הוצאת שעוועל (מצוה יו"ד). ובחינוך לפנינו (מצוה כא) "בא".
10. 1371. חינוך שם.
11. 1372. סהמ"צ להרמב"ם שם. וכ"ה במנין המצות שבריש ספר היד. הל' חו"מ רפ"ז (ושם הוסיף לפנ"ז: שנאמר זכור את היום הזה גו'*. ומנין שבליל חמשה עשר ת"ל והגדת לבנך גו'). חינוך שם. שו"ע אדה"ז חאו"ח סתע"ג סמ"ב. * ) וראה בארוכה לקו"ש הנ"ל .
12. 1373. בא יג, ח.
13. 1374. ראה שו"ע אדה"ז שם "היינו אמירת ההגדה שהיא מ"ע מן התורה כו' שנאמר והגדת לבנך". ובאבודרהם סדר הגדה ופירושה: ונקראת הגדה על שם והגדת לבנך. ועוד מפני שמגיד בה ענין יצי"מ הנסים ונפלאות וכו' וי"מ הגדה שהוא לשון הודאה ושבח להקב"ה על שהוציאנו מארץ מצרים – הובא בהגש"פ הנ"ל ע' ה. וכ"ז הוא בעיקר הנאמר בהגדה אחר סימן "מגיד" אף ששם "הגדה" בכללות כולל גם הענינים של שאר הסימנים. ולהעיר מדיוק לשון הרמב"ם בסוף הל' חו"מ "בנוסח ההגדה " שמתחיל רק מ"בבהילו .. הא לחמא עניא" עד "גאל ישראל" (וראה שם פ"ז סוף ה"ה). משא"כ שאר הענינים הם רק "סדר עשיית מצות אלו כו'" (שם רפ"ח).
14. 1375. שו"ע אדה"ז שם סמ"ג.
15. 1376. פסחים קטז, א.
16. 1377. כב' הדיעות בגמרא שם.
17. 1378. ראה כל בו פיסקא מתחלה: פי' כאן הוא תחילת ההגדה. ובאבודרהם: עתה מתחיל סדרו של אביי (וראה שם פי' עבדים היינו. הגש"פ הנ"ל ע' יד ד"ה עבדים). וראה לשון הרמב"ם שם ה"ד. וראה הדיעות בזה – אנציקלופדי' תלמודית ע' הגדה ס"ה, וש"נ .
18. 1379. ראה ז"פ הובא בהגש"פ הנ"ל ע' כא ד"ה צא ולמד.
19. 1380. ראה הגש"פ שם ד"ה ולמד, וש"נ.
20. 1381. משנה שם. וברמב"ם שם פ"ז ה"ד: " והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה", ובא בהמשך למ"ש "ומסיים בדת האמת .. ליחודו וכן מתחיל ומודיע כו' ומסיים בנסים .. ובחירותינו". ולכאורה משמע קצת שמפרש מ"ש במשנה "ודורש מארמי אובד אבי" הוא חלק (או עכ"פ תנאי) ב"ומסיים בשבח". וראה אנציקלופדי' שם.
21. 1382. שו"ע אדה"ז שם סמ"ג בסופו. ולשון הרמב"ם בהכותרת לההגדה "נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך הוא" (ומביא שם בתחלתו הפי' "בבהילו .. הא לחמא עניא"). וראה לשון הר"א בן הרמב"ם (נעתק בהגש"פ הנ"ל ע' כו) "ואמירת זה מנהגנו ומנהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב".
22. 1383. ולהעיר, שהתחלת כל ענין נוגעת ופועלת בכל המשך הענין, כידוע הפתגם בנוגע לשבת בראשית: "ווי מ'שטעלט זיך אַוועק כו'", "ווי מ'שפּאַנט אַיין כו'" – כך נמשך על כל השנה כולה (ראה תו"מ חל"ח ע' 140. וש"נ). – מהנחה בלתי מוגה.
23. 1384. לשון אבודרהם הנ"ל (הערה 13).
24. 1385. כלשון הנ"ל (הערה 21) מר"א בנו של הרמב"ם כתב על הדרשות ד"ר"י הגלילי אמר כו' ר"א אמר כו' ר"ע אומר כו' ואח"ז אומר כמה מעלות טובות למקום עלינו וכו' על אחת כמה וכמה וכו' ועליו ועל כיוצא בו נאמר כל המרבה וכל המאריך ביצי"מ הרי זה משובח".
25. 1386. ראה יבין שמועה להרשב"ץ ד"ה כמה מעלות טובות בסופו: ובזה השלמנו לדרוש מארמי אובד אבי לספר ביצי"מ. וראה לשונו שם בתחלת הפי' ובמאירי פסחים שם. משא"כ חלק ההגדה שלאח"ז "ר"ג הי' אומר כל שלא אמר כו'" אף שג"ז הוא חלק מההגדה (כלשון הרמב"ם שם פ"ז סה"ה) וקיום מצות סיפור ביצי"מ*, והרי ג"ז נכלל בסימן "מגיד" (ואם לא אמרם לא יצא יד"ח והגדת** – רשב"ץ שם ד"ה ר"ג הי' אומר) – מ"מ, הרי כפשוטו אי"ז הסיפור ד"נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים" (ל' הרמב"ם הל' חו"מ רפ"ז. וראה גם לשון החינוך שם. אבודרהם הנ"ל). וראה אבודרהם פי' ר"ג הי' אומר (ועד"ז רשב"ם (להגש"פ) וכל בו שם): פי' אע"פ שיאכל פסח ומצה כו' לא יצא יד"ח אם לא יאמר שלשה דברים אלו למה הם באים שמצאנו שהכתוב הקפיד באמירה ובהגדה***. השייכות דהנקודה כללית כו' להסיום של כללות סימן מגיד (ולא רק דסיפור "נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים") – ברכת "אשר גאלנו כו'" – ראה לקמן הערה 88. * ) ראה הגש"פ הנ"ל ד"ה לא יצא . הגש"פ הנ"ל עם ביאורים (קה"ת , תשמ"ו-ז) ע' קמג . לקו"ש חט"ז ע' 216 . וש"נ . * *) אבל ראה רבינו מנוח לרמב"ם שם ה"ה . חדא"ג מהרש"א פסחים קטז , א ד"ה כל מי . של"ה קנו , ב (מצה עשירה) . צל"ח פסחים שם . ועוד . * **) לכאורה יש לקשר פי' האבודרהם הנ"ל עם פירש"י ורא"ש שהובאו בהגש"פ עם " ביאורים " הנ"ל ולקו"ש שם . ואכ"מ .
26. 1387. בכמה ענינים (דיוקים וביאורים) שבאו לקמן יש לעורר ולהעיר מכמה מפרשי ההגדה שהובאו בהגש"פ הנ"ל, וכן בהגדה שלמה (להר"מ כשר), ועוד – ורק אחדים נפרטו בהערות דלקמן.
27. 1388. ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ תשכ"ד ס"ד ואילך (תו"מ חל"ט ס"ע 282 ואילך). וש"נ.
28. 1389. ראה הערה 21.
29. 1390. כפי שמדייק רבינו הזקן בסידורו בהעתקת סימני הסדר (כפי שהם בפע"ח) – שהפיסקא "הא לחמא עניא" באה לאחרי הסימן "מגיד". וזהו הטעם להנהגת רבותינו נשיאינו בביאורי ההגדה, שהיו מתחילים לבאר מהפיסקא "הא לחמא עניא", אע"פ שגם בענינים שלפנ"ז, החל מקידוש, ישנם כו"כ ביאורים ע"פ חסידות, ששייכים ליצי"מ – כי, ביאורי הרביים על ההגדה היו מצד הענין ד"והגדת לבנך", וענין זה מתחיל בפיסקא "הא לחמא עניא" (ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ תשי"ט בתחלתה (תו"מ חכ"ה ע' 202). וש"נ). – מהנחה בלתי מוגה.
30. 1391. שהרי הכוונה ב"כל דצריך ייתי ויפסח" היא (לא לקרבן פסח, כ"א) ש"יבוא ויעשה סדר הפסח", "מצה של מצוה .. חרוסת ומרור ויין לארבעה כוסות" (אבודרהם. ועד"ז בכלבו "מי שצריך כרפס וחרוסת כו'").
31. 1392. וראה הגש"פ הנ"ל "ביאורים" לפיסקא זו (ע' קב ואילך).
32. 1393. שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ב ס"ז.
33. 1394. שם סתע"ג סי"ד.
34. 1395. וראה לעיל הערה 20.
35. 1396. להעיר מגבורות ה' למהר"ל פנ"ב. מהר"ל להגש"פ דברי נגידים כו'. ועוד.
36. 1397. כהפי' במפרשים לפיסקא זו – הובאו בהגדה הנ"ל הערה 26.
37. 1398. בא יב, לט.
38. 1399. אבודרהם כאן "ופירש ה"ר יהוסף האזובי בשם בן עזרא". ועד"ז בזבח פסח. ועוד.
39. 1400. ראה טז, ג. ועד"ז בזבח פסח שם הטעם השלישי.
40. 1401. ראה גם אוה"ת דרושים לפסח רד"ה הא לחמא עניא (ויקרא כרך ב' ע' תנג)*. * ) ושם כותב הצ"צ – שזה עתה נשלמה שנת המאה להסתלקות-ההילולא שלו , והתחילה שנת המאה ואחת – בנוגע ל " הקושיא בספרים מהו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים , הלא ויאפו את הבצק לא הי' אלא אחר יצי"מ ", ש " תירוצם דחוק " (מהנחה בלתי מוגה) .
41. 1402. גבורות ה' פנ"א.
42. 1403. באוה"ת סד"ה הא לחמא שם מבאר, דהיינו המצה שאכלו קודם חצות כדין אכילת פסח, ונצטוו על מצות יאכלוהו. וכ"כ בכלבו ועוד. ובזבח פסח שם כתב על טעם זה "אך גם זה אינו שוה לי כי הי' ראוי לומר די אכלו אבהתנא ביציאתם ממצרים לא בארעא דמצרים שמורה על ההרגל והתמדה כל זמן ישיבתם שם". וצ"ע.
43. 1404. ראה ריטב"א להגש"פ כאן. וראה בהבא לקמן במפרשי ההגדה לפיסקא ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שחישב את הקץ לעשות.
44. 1405. לך לך טו, יג.
45. 1406. וכמו בגלות בבל, שכיון שהי' מלכתחילה על זמן קצוב של שבעים שנה, הנה כשנסתיים הזמן יצאו בנ"י מהגלות, ואופן הגאולה הי' ע"י בשר ודם – כורש; ואילו ביצי"מ – "ויוציאנו ה' אלקינו" דוקא (מהנחה בלתי מוגה).
46. 1407. ראה גם לעיל ע' 86. וש"נ.
47. 1408. שם, טז ובפרש"י.
48. 1409. ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ תשכ"ד סי"ח ואילך (תו"מ חל"ט ע' 293 ואילך). וש"נ.
49. 1410. ברמב"ם שבהערה 20: "בימי תרח ומלפניו כופרין כו'". ובפיה"מ פסחים שם "איך היינו קודם אברהם כו'". וראה גם ריטב"א להגש"פ כאן. ביאורי מהרש"ל לסמ"ג מ"ע מא (וראה לשון הרמב"ם הל' ע"ז פ"א סה"ב וריש הלכה ג). אבל ראה רשב"ץ שם ד"ה מתחלה "אחר שעבד לע"ז בתרח (כתרח?) אביו הכיר כו'". וראה לקמן הערה 53.
50. 1411. ראה הגש"פ הנ"ל ע' יט.
51. 1412. אבל ברבינו מנוח לרמב"ם שבהערה 20: ויצי"מ חזקה אמונתם כו'. וראה גם פי' רי"ד הובא בהגדה שלמה אות קמט.
52. 1413. יהושע כד, ג.
53. 1414. להעיר מלשון הרמב"ם שם "ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו". אבל ע"פ מ"ש בהל' ע"ז שם ספ"א יש לפרש ב' זמנים ב"ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" – בימי אברהם ובזמן גאולת מצרים. ואולי לכך סתם בהל' חו"מ, כי כוונתו גם על זמן גאולת מצרים (כמ"ש ברבינו מנוח הנ"ל). ועצ"ע. וראה הערה 56.
54. 1415. רמב"ם הל' חו"מ שם.
55. 1416. תבוא כו, ה.
56. 1417. ראה רמב"ם הל' ע"ז שם ה"ג, שמשמע שאברהם הכיר מעצמו. אבל בהל' חו"מ שם "שקרבנו המקום לו כו'". ועד"ז בפיה"מ: בחר בנו הש"י. (ובתרגום קאפאח: ובחרנו ה' לו לנחלה). ולכאורה זהו החילוק בין הקירוב בימי אברהם להקירוב בזמן גאולת מצרים, כמפורש ברמב"ם הל' ע"ז שם בסופו. וראה לקו"ש ח"כ ע' 18 ואילך (והערה 79 שם). חכ"ה ע' 48 (והערה 26 שם).
57. 1418. ההבטחה (ראה הערה 64). וע"ד הקבלה (ראה סידור האריז"ל בהגש"פ במקומו) – "היא" קאי על ספירת המלכות, שנקראת "כוס ישועות", וזהו גם מה שמגביהים את הכוס, שהו"ע הגבהת ועליית המלכות (מהנחה בלתי מוגה).
58. 1419. ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ תשכ"א סי"ח ואילך (תו"מ ח"ל ע' 230 ואילך). וש"נ.
59. 1420. ובמכ"ש ממ"ש במדרש (במדב"ר פ"א, ג) "אילו היו אוה"ע יודעים מה הי' המקדש יפה להם, קסטריות היו מקיפים אותו כדי לשומרו". ואם הדברים אמורים בנוגע לביהמ"ק שהוא רק טפל לבנ"י (כדי שיוכל להיות אצלם העילוי שבעבודת הקרבנות, אשר, "רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס" (ראה זהר ח"ב רלט, א. ח"ג כו, ב)) – בנוגע לבנ"י עצמם עאכו"כ (מהנחה בלתי מוגה).
60. 1421. ראה הגדה הנ"ל ע' כ ד"ה להגבי'.
61. 1422. פרש"י ר"פ בראשית.
62. 1423. ברכות ו, סע"ב. וש"נ.
63. 1424. ואדרבה: אם יש צורך בטעם והסבר – הרי זה בנוגע למציאותם של אוה"ע, שנלקחת מג' קליפות הטמאות שאין בהם טוב כלל, תכלית הרע, דלכאורה (ראה גם תו"מ ח"י ריש ע' 202): איך יתכן מציאות של רע בעולמו של הקב"ה, שהוא עצם הטוב?! ועד שאפילו בנוגע לקליפת נוגה שיש בה תערובת (טוב ו) רע , יש להקשות כיצד יכולה להיות מציאות כזו בעולמו של הקב"ה שהוא תכלית הטוב?! – והביאור בזה, שהתהוות מציאות הרע היא רק בגלל שעלה ברצונו ית' שתהי' העבודה דאתכפיא ואתהפכא סט"א, שפועלת נח"ר גדול למעלה כו' (מהנחה בלתי מוגה).
64. 1425. בפשטות בא בהמשך ללפניו – ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם בין הבתרים ביחד עם ההבטחה על יצי"מ (כמ"ש בכמה מפרשים. וראה הגש"פ הנ"ל ע' יט ד"ה הבטחתו).
65. 1426. אף שאח"כ אמר אריק חרבי גו' (ראה בהגש"פ שם). אבל זה לא נזכר בההגדה.
66. 1427. אסתר ג, יג.
67. 1428. תרומה כה, ח.
68. 1429. ראה רמב"ן ר"פ תרומה.
69. 1430. ראה רשב"ם (להגש"פ), אבודרהם וכל בו: יש לנו משכן ובבנין בית המקדש נתוספו עשרה נסים. ובזבח פסח: גם כי בביהמ"ק נעשו בו נסים הרבה וכל המעלות שהזכיר נסים הם.
70. 1431. אבות פ"ה מ"ה.
71. 1432. שלכאורה אינו עיקרי כ"כ, שהרי עיקר הכפרה היא (לא ע"י קרבנות, אלא) ע"י התשובה, וכיון שעיקר התשובה בלב, הרי גם בזמן הזה שביהמ"ק אינו קיים, יכול להיות ענין התשובה במדריגה הכי נעלית, שמכפרת על החטא לגמרי, ועד ש"זדונות נעשו לו כזכיות" (יומא פו, ב). – מהנחה בלתי מוגה.
72. 1433. אבל ראה זבח פסח שם: לפי שאין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
73. 1434. ראה בחילופי נוסחאות בהגדה שלמה גירסא זו.
74. 1435. וראה זבח פסח.
75. 1436. וארא ו, ו-ז.
76. 1437. שם, ח.
77. 1438. שכבר הזכיר בקידוש "זכר ליצי"מ".
78. 1439. ירמי' יוד, יוד. וראה רמב"ם בתחלתו (פ"א, ה"ד).
79. 1440. לך לך טו, יד.
80. 1441. ואין זה דומה להבטחה מלמעלה שלפעמים יכול להיות שלא תומשך למטה, וכפי שמצינו ביעקב, שאף שהובטח לו כו', מ"מ חשש "שמא יגרום החטא" (ברכות ד, סע"א) – כי כאן מדובר בענין שכבר נמשך בפועל למטה, והי' צריך להשאר תמיד (מהנחה בלתי מוגה).
81. 1442. שמו"ר פי"ד, ג. תנחומא וארא יד. פרש"י בא י, כב.
82. 1443. ולכאורה לא הי' צריך להיות (לא רק רשע, אלא) אפילו תם ושאינו יודע לשאול, כי, החידוש דיצי"מ ומ"ת הוא – לא בענין האמונה (שהיתה עוד לפנ"ז, החל מאברהם אבינו, "ראש אמנה", ראש לכל המאמינים (ראה שמו"ר פכ"ג, ה), וגם בזמן הגלות, ואדרבה: בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים (מכילתא בשלח יד, לא)), אלא בענין של הבנה והשגה באלקות, עד לראי' חושיית (כמבואר בתניא פל"ו), ומובן, שבמעמד ומצב של השגה וראי' באלקות, אי אפשר שיהי' "תם" ו"שאינו יודע לשאול", ועאכו"כ בנוגע ל"רשע" (אפילו "רשע" שכנגדו "דיברה תורה", כפי שהוא בתורה (ראה לקו"ש ח"כ ע' 108 ואילך. וש"נ), וע"ד הקושיות שבתורה, שאף שענינם העלם כו', הרי זה חלק מהתורה (ראה לעיל ריש ע' 110. וש"נ)). – מהנחה בלתי מוגה.
83. 1444. כמו שהקשה כ"ק מו"ח אדמו"ר (ספר השיחות תש"ה ע' 83). ויש לבאר (ולחזק) הקושיא ע"פ הידוע (יחזקאל טז ובמפרשים) דביצי"מ הי' לידת עם ישראל, ומכיון שבשעת הלידה לא היתה מציאות של רשעים (כאלו) איך באו אח"כ.
84. 1445. שלכן, גם אמירת ההלל בליל הסדר היא מיושב – אע"פ שאמירת הלל בכל השנה (וגם בתפלת ערבית דליל הפסח) צ"ל מעומד דוקא (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ג סמ"ח. וש"נ). – מהנחה בלתי מוגה.
85. 1446. ראה שמחת הרגל להחיד"א בתחלתו (לימוד ג' ד"ה צפון).
86. 1447. וזהו דיוק הלשון "הא לחמא כו'", ולא " כ הא כו'" (בכ"ף הדמיון) – כי, לא מדובר על דבר שיש לו דמיון ל"לחמא עניא די אכלו אבהתנא כו'", אלא ש" הא לחמא עניא כו'" הוא הסיבה לכך שיש "דכפין .. דצריך", ו"השתא הכא .. עבדין" (מהנחה בלתי מוגה).
87. 1448. ד"ה כימי צאתך תש"ח רפי"ב. וראה שם בסוף המאמר. וראה גבורות ה' למהר"ל פס"א דמבאר דבגאולת מצרים קבלו בנ"י מעלה עצמית דבני חורין ואין המקרה דגלות שלאח"ז מבטל זה כלל (וראה שם פנ"ב). ועיין זח"ב מ, א. וראה הגש"פ עם "ביאורים" הנ"ל ע' קפה ואילך.
88. 1449. וזה מודגש בגילוי בסיום של סימן "מגיד", בברכת "אשר גאלנו כו' ממצרים כו' כן כו' יגיענו כו' ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו" (שקאי על הגאולה העתידה).
89. 1450. ובפרט ע"י ה" לחמא .. די אכלו אבהתנא", היינו, שהגילוי מלמעלה נמשך בפנימיותם, וכידוע בענין אכילת מצה (ראה לקו"ת צו יג, ג ואילך. ובכ"מ), שזהו ע"ד מארז"ל (ברכות מ, סע"א) "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן", דאף שהידיעה לקרות אבא אינה הבנה וטו"ד גמור, אלא בבחי' עניות, הרי זה ענין החודר כל מציאותו, ומזה בא אח"כ לשלימות ההבנה וההשגה כו' (מהנחה בלתי מוגה).
90. 1451. ד"ה כימי צאתך שם בתחלתו.
91. 1452. שמו"ר פנ"א, ז. ועד"ז בב"ר פמ"ד, כא. וש"נ.
92. 1453. במדרש שם.
93. 1454. וטעם הדבר, כי, "ביסורין קלין* בעוה"ז ניצול מדינין קשים של עוה"ב, כמשל הילוך והעתקת הצל בארץ טפח לפי הילוך גלגל השמש ברקיע אלפים מילין וכו'" (תניא אגה"ת פי"ב). – מהנחה בלתי מוגה. * ) ובפרט שאצל בנ"י , ש " בני מלכים הם " (שבת סז , א . וש"נ) , אפילו טירחא קלה נחשבת ליסורין , כדאיתא בגמרא (ערכין טז , סע"ב) " עד היכן תכלית יסורין .. אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים " (איכא טירחא למיהדר ולמשקל שלישית – פרש"י) .
94. 1455. ראה בארוכה של"ה קעה, ב ואילך. קעז, סע"א. ועוד.
95. 1456. שהש"ר פ"ה, א. וש"נ. וראה ד"ה באתי לגני ה'שי"ת.
96. 1457. שמו"ר רפל"ב. ושם הוא לענין חטא העגל. אבל י"ל שיש שייכות זל"ז, כי האפשריות לחטא העגל הי' לפי שבמ"ת רק " פסקה זוהמתן" (שבת קמו, א), כי הזיכוך הי' רק מצד "למעלה" (ראה לקו"ש חי"א ע' 10, וש"נ).
97. 1458. אף שפעל הזיכוך בישראל ובהעולם שיוכלו לקבל התורה וכו' – תו"א עד, א ואילך.
98. 1459. נסמן בהגש"פ הנ"ל ע' ל. וראה גם ריטב"א להגש"פ פי' עבדים היינו. ובכ"מ (וראה גם בהנסמן בתו"מ חל"ו ריש ע' 315).
99. 1460. תניא ספל"א. לקו"ת כמסומן במפתחות (ע' פסח, ספה"ע ושבועות). ד"ה כימי צאתך שם פי"ג. ובכ"מ .
100. 1461. בשלח יד, ה.
101. 1462. פי"ט.
102. 1463. ואף שהובטחה הגאולה בסיום ת' שנה ודור רביעי ישובו הנה – הרי לאחרי יציאתם זו (לולא שהקב"ה הוציא – מצד טבעם) "אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני .. לא אצא חפשי" (משפטים כא, ה), ובמכש"כ שאפילו לאחרי שהוציא הקב"ה ממצרים הרי בכו "בני ישראל ויאמרו גו' זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (בהעלותך יא, ד-ה) וכמה פעמים אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (שלח יד, ד), הנה "אילו לא הוציא הקב"ה כו'" היו (ע"פ טבע) גם עושים כן ושבים למצרים – ו"משועבדים היינו לפרעה במצרים". – ולהעיר משיבת כו"כ מבנ"י למצרים היפך ציווי ירמי' (ירמי' מב ואילך).
103. 1464. ולהעיר שברמב"ם הלכות חו"מ שם הביא זה בתחלה "כיצד מתחיל ומספר (ואח"כ ממשיך) וכן מתחיל ומודיע כו'". וראה אנציק' שם. וש"נ. וראה לקו"ש חכ"א ע' 73-74 והערה 53 שם.
104. 1465. וצ"ל דכוונת בעל ההגדה דגם באברהם – קרבנו המקום, וכבב"ר רפל"ט "לפי שהי' אברהם אומר כו' הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם". ועפ"ז י"ל אדרבה, שהטעם שבגלות מצרים לא נזדככו בשלימות, כי גם "מתחלה" אצל אברהם הי' באופן ד" קרבנו המקום לעבודתו".
105. 1466. ראה גם של"ה קסא, ב (מצה שמורה). ובסי' שער השמים לפי' והיא שעמדה.
106. 1467. תבוא כו, ו.
107. 1468. של"ה שם קסב, א (ועד"ז בסי' שער השמים שם). ובכ"מ (וראה גם תו"מ חל"ט ריש ע' 261. וש"נ).
108. 1469. ועפ"ז: הסדר ד"וירעו אותנו המצרים .. ויתנו עלינו עבודה קשה" הוא מן הכבד אל הקל, כיון שהענין ד"וירעו" גרוע יותר מאשר העינוי והעבודה קשה, כמארז"ל ש"המחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (פרש"י תצא כג, ט). – מהנחה בלתי מוגה.
109. 1470. וע"ד שאומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע", אף שלכאורה כל שאר החטאים שנימנו על סדר הא"ב, מ"באונס וברצון" עד "בתמהון לבב" הם מצד היצה"ר – כי, כל שאר החטאים באים מהיצה"ר כפי שהוא מצד עצמו, ואילו ה"חטא .. ביצה"ר" הוא מה שהאדם מגרה את יצרו יותר מכמו שהוא מצד עצמו (ראה גם תו"מ חל"ט ס"ע 404. וש"נ). – מהנחה בלתי מוגה.
110. 1471. רמב"ן לך לך טו, יד.
111. 1472. ראה תורת שלום ע' 220. לקו"ש ח"ד ע' 1147. ע' 1309. ע' 1341. לקו"ש חי"א ע' 5 ואילך. ועוד.
112. 1473. ראה גם לקו"ת אמור לח, ב.
113. 1474. מלאכי א, ב-ג.
114. 1475. ראה לקו"ש חי"ט ע' 282.
115. 1476. להעיר מאבודרהם פי' והיא שעמדה: כדי להראות השגחתו בישראל מקים להם בכל דור אויבים ומציל אותם מידם. וי"ל דפנימיות הפירוש בזה הוא, שזה שמקים להם אויבים היינו שמצד מדריגתם – בחיצוניות נראה "אח עשו ליעקב".
116. 1477. זח"ב קע, ב (הובא בילקוט ראובני בשלח יד, כח). שמו"ר פמ"ג, ח. ועוד.
117. 1478. ראה אוה"ת בא ע' רס, וע' ערב (הובא לקמן בפנים) – שהגאולה בניסן באה מבחי' אתעדל"ע שלמעלה לגמרי מאתעדל"ת.
118. 1479. המבואר בפנים הוא ע"ד משנ"ת בלקו"ש חי"ב (ע' 74 ואילך) בענין דירה בתחתונים, ע"ש.
119. 1480. פתיחתא דרות רבה ג. וראה פסחים פז, סע"א ואילך. ועוד.
120. 1481. ומובן שאי"ז סתירה למשנ"ת בלקו"ש חי"א (ס"ע 2 ואילך), כי מובן שכמה מדריגות בזה, ובפרטיות בחי' בנים נתגלתה ביצי"מ ובחירה במ"ת. וראה לקמן בפנים.
121. 1482. אלא שהנשמה אינה נפרדת מאתו ית' כלל (לקו"ת ר"ה סב, ד).
122. 1483. ראה אגה"ת פ"ב.
123. 1484. ובדוגמת החילוק דכפרה שע"י התשובה לזה שעיצומו של יום מכפר – ראה לקו"ש ח"ד ע' 1151 ואילך. וראה לקו"ש חי"ט ע' 428 ואילך (ובסעיף יו"ד שם).
124. 1485. להעיר שהרמב"ם קורא הל' ביהמ"ק – "הלכות בית הבחירה "*, והרי לדעתו (שם בתחלתו. ועד"ז בסהמ"צ מ"ע כ) מצות בנין מקדש הוא "לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות כו'" (ולא כדעת הרמב"ן הנ"ל הערה 68 דעיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה – ראה לקו"ש חי"א ע' 120 ואילך. אבל ראה לקו"ש ח"ד ע' 1346 הערה 24. לקו"ש חט"ז ע' 438-9). * ) וכ"כ במנין המצות בריש ספר היד מ"ע כ " לבנות בית הבחירה ". סהמ"צ שם (לפנינו . אבל בתרגום העליר וקאפח " בית עבודה " ) . ובהל' מלכים בתחלתן . אף שהביא תיכף (ביד וסהמ"צ שם) מקור דהמצוה מהכתוב " ועשו לי מקדש ", ולא הכתוב (ראה יב , יא) " והי' המקום אשר יבחר ה"א גו' " שהובא בסנהדרין (כ , ב) וספרי שם . וכבסמ"ג מ"ע קסג ורמזי מ"ע שם . ראה כס"מ ריש הל' ביהב"ח . ובארוכה לקו"ש חט"ז ע' 298 ואילך . ולהעיר שבהמצות בהכותרת להל' ביהב"ח כתב " לבנות בית המקדש ". וראה לקו"ש חי"ט ע' 142 ואילך בארוכה . לקו"ש חכ"ד ע' 83 ואילך .
125. 1486. ולהעיר שלדעת הרשב"ץ (נסמן לעיל הערה 25. וראה גם לשון המאירי הנ"ל שם) משמע לכאורה שגם כפשוטו זהו הסיום בשבח.
126. 1487. ר"ה יא, א.
127. 1488. שמו"ר פט"ו, יא.
128. 1489. ד"ה החודש הזה ה'ש"ת פ"א. ובאוה"ת בא (ע' רנט) הלשון "סתם כר"י".
129. 1490. אוה"ת שם ע' רס. ע' ערב.
130. 1491. כמ"ש (תהלים פז, ה) איש ואיש יולד בה. תו"א סד"ה רני ושמחי (הב') וביאורו (בסופו). אוה"ת ע' ערב (הנ"ל).
131. 1492. ספר השיחות תש"ה שם.
132. 1493. ראה תוד"ה ונאמר פסחים קטז, ב.
133. 1494. קהלת א, ה. וראה יומא לח, ב. קה"ר עה"פ.
134. 1495. ראה ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש (קה"ת תש"ז; תשנ"ז) ס"ע 13 ואילך, ובהערה שם. אג"ק אדמו"ר הצ"צ ע' קסג-קסד. וש"נ.
135. 1496. בא' הכת"י (1777 לז, א) נרשם בתחלת המאמר: "התורה הראשונה מכ"ק הרה"ק ר"ש שליט"א" (אבל שם נרשם "בליל ראשון של פסח". ראה בהערות המו"ל במפתח המאמרים שבתחלת הספר).
136. 1497. נדפס בסה"מ תרכ"ו ע' נ ואילך.
137. 1498. מו"ק יט, א (במשנה). רמב"ם הל' אבל פ"י ה"ג. טושו"ע יו"ד סשצ"ט ס"י.
138. 1499. אולי הכוונה שיום א' הוא מה"ת, ויום ב' (יו"ט שני של גלויות) הוא מדרבנן ( המו"ל ).