שיחת ש"פ עקב, מבה"ח אלול, ה'תשכ"ד

331

בלתי מוגה

א. ידועה הקושיא ¹⁵⁰⁷ על מ"ש בהתחלת הפרשה: "והי' עקב תשמעון" – מדוע נאמר "והי' עקב תשמעון", ולא נאמר "והי' אם תשמעון"?

ומבואר בזה ¹⁵⁰⁸ , ש"עקב" הוא מלשון עקביים, וקאי על הדור האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא.

ועז"נ "והי' עקב תשמעון" – שבזמן דעקבתא דמשיחא בודאי "תשמעון" (ולכן לא נאמר " אם תשמעון"), דכיון שזהו הדור האחרון, הרי אי אפשר לדחות יותר.

– בשלמא בדורות הראשונים, הנה גם אם הענין ד"תשמעון" לא יהי' "בגלגול זה", הרי זה יכול להתקיים "בגלגול אחר"; אבל בדור האחרון, בעקבתא דמשיחא, כאשר "הנה זה עומד אחר כתלנו" ¹⁵⁰⁹ , אזי אי אפשר לדחות זאת יותר, ולכן בודאי ש"תשמעון".

ב. אך עדיין צריך להבין מ"ש בהמשך הכתוב – "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע גו'" ¹⁵¹⁰ :

כל הצורך בענין של ברית ושבועה כו' אינו אלא בשביל זמן שבו נמצאים במעמד ומצב שאינו כדבעי ח"ו, וכ"משל שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם שלא תפסוק אהבתם .. לפי שיראים שמא יבוטל הדבר ובטלה האהבה, או שמא יגרום איזה מניעה מבחוץ, וע"י כריתות הברית תהי' אהבתם אהבה נצחית בל תמוט עולם ועד, ולא יפרידם שום מניעה מבית ומחוץ" ¹⁵¹¹ .

אבל בנדו"ד, כאשר בודאי "תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם" – מהו הצורך בענין של ברית ושבועה?

ג. אך הענין הוא – שהא בהא תליא – שהסיבה לכך ש"עקב

332

תשמעון", שבדור האחרון דעקבתא דמשיחא תשמעון בודאי, היא, בגלל הברית והשבועה כו'.

כלומר: הברית והשבועה היא – שהענין ד"תשמעון" בודאי יהי' בעקבתא דמשיחא דוקא ¹⁵¹² (ואילו עד אז יוכל להיות גם באופן אחר כו'), וגם ה"תשמעון" בודאי שבעקבתא דמשיחא הוא (לאו דוקא ע"י בנ"י מצד עצמם, אלא) באופן שהקב"ה מסבב כמה סיבות (כולל גם סיבות בלתי רגילות, שונות ומשונות) שבנ"י יהיו מוכרחים לקיים תומ"צ, כדאיתא בגמרא ¹⁵¹³ ש"הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב" (דאף שקיום התומ"צ צריך להיות בכח עצמם, מ"מ, הנתינת-כח וההתעוררות על זה יכולה להיות מלמעלה כו').

והענין בזה – שההתקשרות העצמית של הקב"ה עם בנ"י (ברית ושבועה) באה באופן של העלם, שלכן יכול להיות מעמד ומצב של ירידה כו', והכוונה בזה היא – בשביל העילוי שעי"ז תהי' עבודת בנ"י בכח עצמם דוקא.

וזהו גם כללות ענין החורבן והגלות – שהוא כמשל הסותר על מנת לבנות ¹⁵¹⁴ , וכמו בענין תהו ותיקון, שסתירת עולם התהו היא בשביל בנין עולם התיקון, ועד"ז בעולם התיקון גופא, שהסתירה שע"י ענין החטאים (החל מחטא עה"ד) שעל ידם נעשה ענין החורבן והגלות, היא, בשביל הבנין דביהמ"ק השלישי, והיינו, שמצד גודל מעלתו על בית ראשון ובית שני, שהיו מעשה ידי אדם, ואילו ביהמ"ק השלישי יהי' "בנינא דקוב"ה" ¹⁵¹⁵ , לכן כדאי ענין הסתירה – שנעשית ע"י הקב"ה בעצמו, שהרי לולי זאת לא הי' יכול להיות ענין הסתירה – בשביל העילוי שיהי' בביהמ"ק השלישי.

ד. ועפ"ז יש לבאר בנוגע לסדר ההפטרות דשבע דנחמתא:

ידוע הביאור ¹⁵¹⁶ בסדר ההפטרות "נחמו נחמו עמי" ¹⁵¹⁷ , "ותאמר ציון עזבני ה'" ¹⁵¹⁸ , "עני' סוערה לא נוחמה" ¹⁵¹⁹ , ו"אנכי אנכי הוא מנחמכם" ¹⁵²⁰ – ש"תקנו לומר בתחלת הפטרות הנחמות: נחמו נחמו עמי, כלומר, שהקב"ה אמר לנביאים נחמו נחמו עמי. על זה משיבה כנסת ישראל: ותאמר ציון

333

עזבני ה', כלומר, איני מתפייסת מנחמת הנביאים .. (ואח"כ) עני' סוערה לא נוחמה, כלומר, הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקב"ה, הנה כנס"י לא נתפייסה בתנחומין שלנו. על זה חוזר הקב"ה ואומר: אנכי אנכי הוא מנחמכם וכו'".

ולכאורה אינו מובן ¹⁵²¹ : מהו גודל הטענה של כנס"י שאינה מתפייסת מנחמת הנביאים – הרי כן הי' הסדר בכל הזמנים, שהקב"ה "גלה סודו אל (וע"י) עבדיו הנביאים" ¹⁵²² , גם כאשר בנ"י היו בשלימות המעלה, ועד כדי כך שאפילו בזמן מ"ת, הנה רק בשתי דברות הראשונות שמעו בנ"י מפי הגבורה גם פרטי הדברים, ואילו בשאר הדברות, שמעו מהקב"ה רק בכללות, ואילו פרטי הדברים שמעו ממשה רבינו ("רבן ¹⁵²³ של כל הנביאים") ¹⁵²⁴ , וא"כ, מהו הרעש כ"כ ("וואָס איז אַזוי דער געוואַלד") שהקב"ה אומר לנביאים "נחמו נחמו עמי"?!

והביאור בזה:

בזמן הרגיל – יכול להיות הסדר שהנביאים יאמרו לבנ"י דבר ה'; אבל כאשר מדובר בנוגע לענין הנחמה על חורבן ביהמ"ק – הרי כשם שכל ענין החורבן לא הי' יכול להיות אלא ע"י הקב"ה בעצמו (כנ"ל), כך גם הנחמה על החורבן מוכרחת להיות ע"י הקב"ה בעצמו , וכל זמן שהנחמה אינה ע"י הקב"ה בעצמו, אין זו נחמה אמיתית.

ולכן, כאשר הקב"ה אומר לנביאים "נחמו נחמו עמי" – משיבה כנסת ישראל: "ותאמר ציון עזבני ה'", כלומר, איני מתפייסת מנחמת הנביאים, עד שהקב"ה בעצמו אומר " אנכי אנכי הוא מנחמכם".

ה. אך עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא:

כיון שסוכ"ס מוכרחת להיות הנחמה ע"י הקב"ה בעצמו (כשם שהחורבן הי' על ידו דוקא), ומה גם שהכל גלוי וידוע לפניו, ובנדו"ד, שיודע שכנס"י לא תתפייס מנחמת הנביאים – למה היתה הנחמה באופן שתחילה אמר הקב"ה לנביאים "נחמו נחמו עמי", ורק בסופו של דבר (לאחרי טענת כנס"י "איני מתפייסת מנחמת הנביאים") אמר הקב"ה "אנכי אנכי הוא מנחמכם", ולא אמר מלכתחילה "אנכי אנכי הוא מנחמכם"?!

ונקודת הביאור בזה – שהנחמה של הקב"ה בעצמו באה מלכתחילה באופן של העלם, כך, שבנ"י חושבים שזוהי רק נחמה שע"י הנביאים,

334

ולא ע"י הקב"ה בעצמו; ורק לאח"ז מתגלה פנימיות הענין – ש"אנכי אנכי הוא מנחמכם".

וטעם הדבר – כיון שמצד עבודת בנ"י צריכים כל הענינים להיות בסדר והדרגה דוקא, מלמטה למעלה, ובאופן כזה נקבע גם סדר הנחמה בתורה (באמירת ההפטרות דשבע דנחמתא, בתוספת הברכות שלפני' ולאחרי'), שכדי להגיע לנחמה שבאה ע"י הקב"ה בעצמו, צריכה להיות תחילה הכנה והקדמה – הנחמה שבאה ע"י הנביאים.

וכמו שהוא בנוגע לכללות הענין דביהמ"ק – שזהו המקום שבו הי' גילוי אלקות, וממנו נמשך הגילוי בכל ירושלים, ארץ ישראל ועד לכל העולם כולו – שאף שבביהמ"ק השלישי יהי' גילוי אלקות באופן נעלה יותר מאשר בבית ראשון ובית שני, הנה כדי להגיע להגילוי אלקות שיהי' בביהמ"ק השלישי, הוצרך להיות תחילה הגילוי אלקות בבית ראשון, ואח"כ בבית שני, עליו נאמר ¹⁵²⁵ "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", שזהו בסדר דמלמטה למעלה, ורק לאח"ז יכולים לבוא להעילוי דביהמ"ק השלישי.

וכן הוא גם בנוגע לנחמה על חורבן ביהמ"ק – שלכל לראש צריכה להיות הנחמה שע"י הנביאים, "נחמו נחמו עמי", וכיון שזהו פסוק בתורה, תורת אמת, הרי זו נחמה אמיתית; ולאחרי שנחמה זו נעשית חלק מהתורה, וכנס"י מתאחדת עמה עד לאופן של "יחוד נפלא" ¹⁵²⁶ , הרי זה מעורר אצל כנס"י את הזעקה: "ותאמר ציון עזבני ה' גו'", ומזה באים לתכלית הנחמה שהיא ע"י הקב"ה בעצמו – "אנכי אנכי הוא מנחמכם".

ו. דוגמא לדבר:

ידועה תורת הבעש"ט ¹⁵²⁷ על הפסוק ¹⁵²⁸ "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", שבקשתו היא "שיתנו לו רשות ליכנס בהיכלו (של המלך) לדבר עמו כו'", והיינו ¹⁵²⁹ , שאינו כמו אלו שמתפעלים ומשתוממים מההון יקר, אבנים טובות ומרגליות וכו', שנמצא בהיכלות וחדרים שעוברים דרכם, החל מההיכל וחדר החיצון, ואח"כ היכל וחדר פנימי יותר, חדר לפנים מחדר כו', אבל הוא – העני – אינו מתפעל משום דבר, וכל מבוקשו הוא – המלך עצמו; "לפני הוי' ישפוך שיחו".

335

ולכאורה: מדוע צריך העני לעבור דרך כל ההיכלות והחדרים כו' – למה לא יוכל ליכנס תיכף ומיד אל המלך עצמו, דרך הגג וכיו"ב?!

אך הענין הוא – שהכניסה אל המלך צריכה להיות בסדר והדרגה, ולכן צריך לעבור תחילה דרך ההיכלות והחדרים כו', ורק לאח"ז יכולים להיכנס אל המלך עצמו.

ז. בהמשך השיחה דובר אודות מ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) במכתבו הידוע ¹⁵³⁰ ש"לפי שעתה הוא זמן הבירורים היותר אחרונים דעקבות משיחא .. הנה כמה דברים שנראים לנו ע"פ שכל רחוק מאד שיתוקן, יכול להיות שהוא קרוב לגמרי", "אין אנו יודעים מה קרוב ומה רחוק, באשר כל ההנהגה היא עתה שלא בסדר והדרגה .. שלא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים והתיקונים", ולכן צריכה להיות ההנהגה באופן ד"חטוף ואכול חטוף ואישתי" ¹⁵³¹ , כיון ש"אין גו' אתנו יודע עד מה" ¹⁵³² בסוד הבירורים כו', ולכן, גם אם נראה לו שענין פלוני אינו אלא דבר קטן, הרי יתכן ש"בעולמו" הרי זה דבר גדול ועיקרי כו'.

ולכן: כשם שיהודי אינו יכול לומר, שהוא יתעסק רק עם "דברים קטנים", כיון שאין לו שייכות ל"דברים גדולים" – שזהו בודאי היפך הוראת אדנ"ע במכתב הנ"ל – כך גם להיפך, שיהודי אינו יכול לומר, שהוא יתעסק רק עם "דברים גדולים", ולדוגמא: הפצת המעינות חוצה, שזהו ענין שמרעישים אודותיו ללא הרף ("מ'האַלט אין איין טומל'ען"), אבל לא עם "דברים קטנים", כמו דיני ברכת הנהנין או דיני הפסק בתפלה וכיו"ב.

אלא, שכל זה הוא לפי שעה; אבל בדרך כלל, צריכה להיות העבודה באופן של סדר והדרגה דוקא, כנ"ל בארוכה.

* * *

ח. ידוע הסיפור ¹⁵³³ , שבשנה שנולד כ"ק מו"ח אדמו"ר, היתה הקביעות כמו בשנה זו, ששבעה עשר בתמוז (וכן תשעה באב) חל בשבת, וזקנו, אדמו"ר מהר"ש, הי' אז בשמחה גדולה, והזכיר כמ"פ ששבת זה נקרא "נדחה", וסיים, "הלואי שיהי' נדחה באמת".

336

– ישנם כאלו שחושבים שאין זה אלא פתגם ע"ד הצחות, ובמילא, יכולים לשכב לישון...

אבל האמת היא ¹⁵³⁴ – שמצינו ענין זה בגמרא ¹⁵³⁵ : "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, רבי .. ביקש לעקור תשעה באב .. אמר לפניו רבי אבא בר זבדא, רבי, לא כך הי' מעשה (לא ביקש לעקור לגמרי, אלא אותה שנה בלבד), אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה .. קרי עלי' טובים ¹⁵³⁶ השנים מן האחד" (אילו לא שמעתי הייתי טועה בדבר, עכשיו טוב לי שלימדתני האמת).

ט. ולכאורה צריך להבין:

א) כיון שע"פ מסקנת הגמרא (לפי דברי רבי אבא בר זבדא) "לא כך הי' מעשה", ש"לא ביקש לעקור לגמרי, אלא אותה שנה בלבד" – מהו הצורך להקדים הקס"ד (שבדברי רבי אלעזר) ש"רבי .. ביקש לעקור תשעה באב"; הרי אפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב" ¹⁵³⁷ , ועאכו"כ הסיפור על אמורא שאמר דבר שאינו נכון?

ב) מדוע "קרי עלי' טובים השנים מן האחד" – הרי התלמיד תיקן את רבו, באמרו, "לא כך הי' מעשה כו'", כך, שלפי המסקנא אין כאן דברי שניהם (הרב והתלמיד), אלא דברי האחד (התלמיד) בלבד, וא"כ, מדוע אומרים על זה "טובים השנים מן האחד"?

י. ויש להקדים תחילה ביאור הטעם ש"רבי .. ביקש לעקור תשעה באב":

ידוע המאמר בשם רבינו הזקן ¹⁵³⁸ "שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל", ומזה מובן גם בנוגע לרבי שהי' תלמידו של רשב"י, שגם אצלו לא הי' ענין של חורבן (ועכ"פ – החורבן לא הי' בתוקף כ"כ ("ניט מיט אַזאַ שטורעם")), ולכן "ביקש לעקור תשעה באב".

ואעפ"כ, "לא הודו לו", כי, אע"פ שמצד דרגתו של רבי אכן אין ענין של חורבן, הרי העולם אינו עומד עדיין במדריגה כזו.

337

וכן יש לבאר בנוגע לתשעה באב שחל להיות בשבת, ונדחה לאחר השבת, שעל זה אמר רבי "הואיל ונדחה ידחה":

מצינו ששבת עולה למנין שבעת ימי האבילות (לא כמו יו"ט שאינו עולה למנין ימי האבילות) ¹⁵³⁹ , ואעפ"כ, אין אבילות בשבת ¹⁵⁴⁰ , והיינו, שאין זה באופן שהשבת דוחה את ענין האבילות (שאז לא היתה השבת עולה למנין ימי האבילות), אלא באופן שמהפכת את האבילות, ע"ד שיהי' לעתיד לבוא, כמ"ש ¹⁵⁴¹ "והפכתי אבלם לששון".

וטעם הדבר – לפי ש"שבת מקדשא וקיימא" ¹⁵⁴² , והיינו, שענין השבת אינו תלוי בעבודת האדם (כמו יו"ט, ש"ישראל דקדשינהו לזמנים" ¹⁵⁴³ ), אלא ענין שנמשך וניתן מלמעלה, ולכן בכחו להפך את ענין האבילות, להיותו נמשך ממקום נעלה ביותר שלמעלה מכללות ענין האבילות.

ועפ"ז מובן גם בנוגע לתשעה באב שחל בשבת, ונדחה לאחר השבת, שעל זה אמר רבי "הואיל ונדחה ידחה" – שרצה לדחותו לגמרי בכח השבת שמקדשא וקיימא, להיותו ממקום נעלה ביותר שלמעלה מכללות ענין הסתירה והחורבן כו'.

יא. ועפ"ז יש לבאר דברי רבי אבא בר זבדא, "רבי, לא כך הי' מעשה אלא כו'":

אין כוונת רבי אבא בר זבדא לומר שלא הי' המעשה ש"רבי .. ביקש לעקור תשעה באב",

– שעל זה יש להקשות הקושיא שמביא החתם סופר ¹⁵⁴⁴ : "מנ"ל דלא כך הי' מעשה, דלמא ב' המעשים היו אמת, שביקש לעקור ולא הודו לו, ושוב פ"א רצה לומר כיון דאידחי אידחי" –

אלא "לא כך הי' מעשה", היינו, שמתקן את דברי רבי אלעזר רק בנוגע לסדר הדברים – שענין זה ש"ביקש לעקור תשעה באב" הי' לאחרי שתחילה רצה לדחות תשעה באב שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, באמרו, "הואיל ונדחה ידחה", ולאחרי וע"י הדחי' בכח השבת, ביקש לעקרו לגמרי.

ועפ"ז מתורצים ב' השאלות: מדוע מביאה הגמרא את הקס"ד של רבי אלעזר ש"רבי .. ביקש לעקור תשעה באב", ומדוע "קרי עלי' טובים

338

השנים מן האחד" – כי, דברי רבי אלעזר ש"רבי .. ביקש לעקור תשעה באב" קיימים גם לפי המסקנא, אלא שרבי אבא בר זבדא מוסיף ומבאר שסדר הדברים הי' באופן שבקשתו לעקור תשעה באב היתה לאחרי וע"י הדחי' בכח השבת, כנ"ל ¹⁵⁴⁵ .

ונקודת הדברים – שמלמעלה יש נתינת כח לעקור תשעה באב לגמרי, אלא שענין זה צריך להיות באופן של סדר והדרגה: לכל לראש – דחייתו בכח השבת, ואח"כ עקירתו לגמרי.

והרי זה ע"ד משנת"ל בנוגע לסדר ההפטרות – שתכלית המכוון הוא להגיע לנחמה שע"י הקב"ה בעצמו, "אנכי אנכי הוא מנחמכם", אבל ענין זה צריך להיות בסדר והדרגה – לאחרי ההקדמה ד"נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם" ¹⁵⁴⁶ .

______ ● ______