שיחת* ש"פ תצא, י"ד אלול, ה'תשכ"ד

339

בלתי מוגה

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "צמאה לך נפשי"].

א. איתא בגמרא ¹⁵⁴⁷ "גדולה לגימה (אכילה שמאכילין אורחים ¹⁵⁴⁸ ) .. (ש)מקרבת את הרחוקים", כפי שלמדים "מיתרו", ש"בשכר (שאמר יתרו לבנותיו) קראן לו (למשה) ויאכל לחם ¹⁵⁴⁹ , זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית, שנאמר כו'".

וענין זה שייך לאורחים שהגיעו לכאן – כי, אע"פ שלאמיתו של דבר הם "קרובים", הרי באו ממקום רחוק , והרי גם הפירוש ד"רחוקים" בגמרא הוא בנוגע לריחוק מקום , כמובן מפירוש רש"י בנוגע ל"מרחקת את הקרובים, מעמון ומואב", "קרובין ממש ליכא למימר, דהא מדין מבני קטורה היו, בני אברהם, וקרובים היו בני מדין לישראל יותר מעמון ומואב, שהם בני אברהם (ואילו עמון ומואב הם מזרע לוט, בן אחי אברהם), אלא עמון ומואב שכנים וקרובים היו לארץ ישראל, ומדין רחוקים להם היו".

ועז"נ "גדולה לגימה שמקרבת", ומובן עד כמה גדלה מעלת הקירוב – שהרי למדים זאת מיתרו ש"זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית", שזהו מקומם של סנהדרין גדולה ¹⁵⁵⁰ , שזוהי הדרגא הכי נעלית ב"בית דין" (למעלה מסנהדרין קטנה, ועאכו"כ למעלה מב"ד סתם), אשר, על פיהם נקבע הפס"ד בנוגע לכל עניני התורה ומצוות, שהרי התורה "לא בשמים היא" ¹⁵⁵¹ , וכפי שמצינו בנוגע לענין המועדים שתלוי בקביעות החודש, שהקב"ה אומר למלאכי השרת אני ואתם נלך לב"ד של מטה לידע אימתי כו' ¹⁵⁵² , ועד כדי כך, ש"בההיא שעתא" "קוב"ה .. קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני" ¹⁵⁵³ , והיינו, שזהו ענין שפועל שמחה למעלה, ובמילא – גם למטה.

340

ב. וע"פ הידוע שכל הענינים שלמטה משתלשלים מהענינים שלמעלה – יש להוסיף ולבאר הענין ד"גדולה לגימה שמקרבת" כפי שהוא בפנימיות הענינים:

כללות הענין דריחוק מקום – מתחיל מירידת הנשמה בגוף, שהרי הנשמה היא "חלק אלקה ממעל ממש" (כמבואר בתניא ¹⁵⁵⁴ ), וירדה מ"איגרא רמה לבירא עמיקתא" ¹⁵⁵⁵ , להתלבש בגוף ונפש הבהמית; וכיון שגם בהיותה למטה "טהורה היא", הרי היא בעצם בבחי' קירוב, אלא שזהו רק בבחי' ריחוק מקום.

והעצה לזה – "גדולה לגימה שמקרבת", שענין הלגימה – אכילה2 – קאי על הקרבנות, שעז"נ ¹⁵⁵⁶ "לחמי לאשי", וכן כללות ענין התומ"צ, שעז"נ ¹⁵⁵⁷ "לכו לחמו בלחמי".

ג. וזהו גם הטעם למנהג ישראל לקשר את הענין של הכנסת אורחים עם אכילה ושתי' – כיון ש"גדולה לגימה שמקרבת".

ואף שדובר פעם ¹⁵⁵⁸ אודות פירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר במארז"ל ¹⁵⁵⁹

341

"גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה", שקבלת פני שכינה קשורה עם ענין של מאכל דוקא, שזהו ענין הקרבנות שהוצרכו להקריב בעת העלי' לרגל לקבל פני השכינה, כמ"ש ¹⁵⁶⁰ "ולא יראו פני ריקם", ואילו הכנסת אורחים יכולה להיות גם ללא ענין של מאכל – הרי מובן בפשטות שיש מעלה גדולה יותר בהכנסת אורחים כשהיא קשורה גם עם מאכל ומשקה.

ועי"ז נעשה ענין של קירוב גם ביחס לאלו שהיו בריחוק מקום, ועד לקירוב באופן שמתאחדים לאחדים ממש,

ועד לקירוב כפי שהי' ב"לשכת הגזית", שאף שהיתה חצי' בקודש וחצי' בחול (שהרי הסנהדרין היו צריכים לישב בחצי של חול) ¹⁵⁶¹ , מ"מ, לא היתה נקראת בשתי שמות, אלא בשם אחד, שזה מורה על גודל הקירוב והאחדות.

בסיום השיחה ברך כ"ק אדמו"ר שליט"א את האורחים שיחיו בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ועד לטוב המעולה – בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "הוא אלקינו"].

* * *

ד. ישנו ענין נוסף של קירוב רחוקים – ענין הנישואין:

מבואר בספרי קבלה ¹⁵⁶² בנוגע לחתן וכלה, שבהיותם למעלה הרי הם נשמה אחת, אלא שבירידתם למטה מתחלקת הנשמה לשתי גופים, זכר ונקבה, שהם באופן של ריחוק זמ"ז, וע"י הנישואין חוזרים ומתקרבים ומתאחדים – "והיו לבשר אחד" ¹⁵⁶³ , וזהו הטעם לגודל השמחה בעת הנישואין ¹⁵⁶⁴ – מצד הקירוב שנעשה לאחר הריחוק, שאין לך שמחה גדולה מזו.

וענין זה קשור עם ערב שבת – י"ג אלול, יום הנישואין של כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹⁵⁶⁵ [ולהעיר, שגם באותה שנה היתה הקביעות באותו אופן ¹⁵⁶⁶

342

כמו בשנה זו, שי"ג אלול, יום הנישואין חל בערב שבת ¹⁵⁶⁷ . וצריך בירור מתי נערכה סעודת הנישואין וכו' ¹⁵⁶⁸ ], ומצד זה ניתוסף בענין השמחה כו'.

* * *

ה. נתבאר מ"ש בהתחלת הפרשה: "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו",

– דלכאורה אינו מובן: (א) מהי הוודאות ש"נתנו ה' אלקיך בידך", הרי לא מדובר כאן אודות מלחמת ארץ ישראל, שבה הבטיח הקב"ה "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" ¹⁵⁶⁹ , אלא "במלחמת הרשות הכתוב מדבר" ¹⁵⁷⁰ , שיכולה להיות באופן ד"לאום מלאום יאמץ" ¹⁵⁷¹ , (ב) מהי ההוספה ד"ושבית שביו", שמזה מובן שיכול להיות גם "ונתנו", ללא "ושבית שביו", (ג) מהו טעם החילוק בלשון הכתוב: "ונתנו ה' אלקיך גו' ושבית שביו", "ונתנו" – הקב"ה, "ושבית" – אתה בעצמך –

שענינו ברוחניות הוא – המלחמה של הנשמה עם נפש הבהמית, ועז"נ "כי תצא למלחמה על אויבך", למעלה מאויבך, היינו, שהנשמה מצד עצמה היא למעלה לגמרי מהשייכות לנה"ב (אפילו לנצחו כו'), אלא שרצה הקב"ה שהנשמה תרד למטה ותלחם עם נה"ב, ורק בגלל זה הוא יוצא למלחמה; וכיון שמלכתחילה הוא למעלה מאויבך, "על אויבך", הרי ברור הדבר שינצח במלחמה – "ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו".

ונתבאר, שבמלחמה זו גופא יש אופן עבודה במדידה והגבלה ¹⁵⁷² , שאינה בניגוד לטבע האדם, לפי שאין רצונו לצאת מטבעו ורגילותו ¹⁵⁷³ ; אך שלימות העבודה היא – למעלה מהטבע והרגילות, כמבואר בתניא ¹⁵⁷⁴

343

בפירוש דברי הגמרא ¹⁵⁷⁵ ש"עובד אלקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד, והיינו, משום שבימיהם הי' הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, מפני שהוא יותר מרגילותם, ולכן, זאת הפעם המאה ואחת היתירה על הרגילות שהורגל מנעוריו, שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלקים",

ובכללות הרי זה החילוק שבין אופן העבודה ד"בכל לבבך ובכל נפשך" לאופן העבודה ד"בכל מאדך" ¹⁵⁷⁶ .

וזהו גם החילוק שבין "ונתנו" ל"שבית שביו".

* * *

ו. מאמר ד"ה אני לדודי ודודי לי.

* * *

ז. כ"ק אדמו"ר שליט"א עורר אודות הצורך להוסיף בלימוד התורה בחודש אלול, כבכל שנה ¹⁵⁷⁷ , באמרו, שאין צועקין על העבר, אבל עכ"פ מכאן ולהבא שיוסיפו בלימוד התורה, ובאופן של קביעות בזמן, וילמדו הלכה למעשה, הן בנגלה, והן בדא"ח, ובפרט בנוגע לאורחים ¹⁵⁷⁸ , ושייך גם לבעלי-בתים, שבחודש אלול הרי גם הם בבחי' "אורחים" לגבי כל השנה כולה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שהאורחים שיחיו יאמרו "לחיים".

אח"כ ¹⁵⁷⁹ צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו", והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

בסיום ההתוועדות נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את המזונות עבור המשתתפים בשיעורי ההוספה בלימוד התורה].

______ ● ______