212

ברור שזה על פי ההלכה בפשטות: אם האדם הולך לישון בסוכה ואינו יכול להירדם בשום אופן, הרי לפי ההלכה בפשטות הוא הולך לישון בביתו. ואם ברור לו בודאות¹⁶ שהוא לא יוכל להירדם בסוכה אין הוא צריך לנסות זאת מלכתחלה.

וזהו הטעם בפשטות לכך שכ"ק מורי וחמי אדמו"ר לא ישן בסוכה: בשהייתו בסוכה האיר אצלו בגילוי אור המקיף של הסוכה אשר לא איפשר לו להירדם¹⁷ בסוכה.

ויש להוסיף ולבאר זאת יותר על פי ההלכה לגבי ההבדל שבין אכילה ושתיה בסוכה לבין שינה בסוכה:

לגבי הגדרת המושג "תשבו כעין תדורו"¹², מבאר אדמו"ר הזקן¹⁸, ש"כל טירחא יתירה שאין האדם מצטער ומונע את עצמו מטירחא זו כדי לישב בביתו בקביעות, אין מחוייב לטרוח כדי לישב בסוכתו בקביעות". וכך בקשר לשינה, "שאם היה לו טירחא כזו לישון בביתו לא היה ישן בביתו, אינו צריך לישון בסוכה, שכל המצטער בישיבת הסוכה פטור מישיבתה"¹⁹, וכפי שהוא מבאר²⁰, שהפטור של "מצטער" בסוכה נובע מהכלל "תשבו כעין תדורו", אשר "אף בכל השנה אין אדם דר במקום שהוא מצטער". ולכן, בכל דבר שאינו נכלל ב"תדורו" בבית, אין חלה החובה של "תשבו" בסוכה.

וכך בעניננו: במצב שעליו מדבר כ"ק אדמו"ר האמצעי, או הנהגת כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, שהגילוי העצום שבסוכה מונע ומפריע לשינה, הרי מעצם ענין זה פטורים מהשינה בסוכה^*, כי גם בבית הם לא היו יכולים לישון במצב כזה²¹.

ג. פנימיות והלכה –

סתירה?

אך דרוש על כך הסבר:

כפי שדובר מספר פעמים, תורתנו הקדושה היא תורה אחת – פנימיות התורה ומנהגיה, וחלק ההלכה שבתורה הם "כולא חד", כנאמר בזהר²² שהנגלה שבתורה והנסתר שבתורה הם כגוף ונשמה. כלומר, כל חלקי התורה