85

הוא לו שלא לאכול, אינו צריך לאכול כלל וכמעט שאסור לו לאכול שלא יצטער בשבת".

וכשם שנאמר לגבי אי־אכילה בכלל, כך הוא גם לגבי הפרטים באכילה¹⁹: אם הוא מצטער מאכילת פת בסעודת שבת, הוא חייב מלכתחילה לא לאכול פת. ואדרבה, אם הוא יאכל פת, הרי הוא יעשה בכך דבר הנוגד את תכלית סעודת שבת.

ד. ההידור של המצטער באכילת פת בסעודת שלישית

לפי זה יש לומר:

חובת אכילת פת בסעודה שלישית חלה רק כאשר זהו עונג לאדם. אך לא כן כאשר אין לאדם עונג באכילת פת: ביודעו באמונה שלימה שבזמן סעודה שלישית, רעוא דרעוין, מאירה בחינת "היום לא", בחינת "אין". ושזהו זמן מעין יום הכיפורים, הנקרא "שבת שבתון", ומעין עולם הבא, אשר "אין בו לא אכילה ולא שתיה" – ומשום כך אכילת פת היא צער בעבורו – אז אין קיימת מלכתחילה חובה לאכול פת בסעודה שלישית. ואדרבה: אצל אדם כזה זהו הידור לפי ההלכה לא להצטער באכילת פת, אלא לצאת ידי חובת הסעודה בטעימה כלשהי²⁰.

ויש לומר שמשום כך נהגו רבותינו נשיאינו לצאת ידי חובת סעודה זו בטעימה כלשהי, כי הם חשו באור המאיר בסעודה שלישית²¹, והחסידים – הרי הם מקושרים לרבותינו, לומדים את תורתם על מנת לעשות, והולכים בדרכיהם.

ה. הטעימה בסעודה שלישית – מעלה

אך עדיין צריך להבין:

כיוון שבזמן של מנחת שבת מאירה בחינת "היום לא", לא היתה צריכה להיות שום סעודה בזמן זה, כשם שיום הכיפורים אסור באכילה, וכפי שמוצאים²² שרבי שמעון בר יוחאי המיר את הסעודה השלישית של ערב פסח שחל להיות בשבת בדברי תורה על מעשה מרכבה. מדוע, בכל זאת יש הכרח בטעימה, לפחות של פירות?