84

שנאמר גם ב"ב"ח"¹⁰ – אשר עליו נאמר¹¹ "עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה...", וההמשכה היורדת אז לעולם היא בבחינת "אין", כנאמר ברבינו בחיי¹². לכן, סעודה זו אינה סעודה רגילה, ומודגש בה הענין של "לא תמצאוהו" – אין אוכלים פת, אלא יוצאים ידי חובה בטעימה כלשהי.

ב. חלקי התורה "כולא חד"

תורתנו הקדושה היא תורה אחת, ופנימיות התורה ומנהגיה, וחלק ההלכה שבתורה הם "כולא חד"¹³. כלומר, כל חלקי התורה תואמים זה לזה ועולים בקנה אחד. ומובן, שמנהג של גדולי ישראל ושל ההולכים בעקבותיהם מלכתחילה על פי פנימיות התורה, איננו "קולא" ו"דיעבד" על פי ההלכה, ח"ו.

יש להבין: אמנם, לפי ההסבר בפנימיות הענינים סעודה שלישית היא נעלית מאכילה, וזהו הטעם לאי־אכילת פת, אך לפי ההלכה זוהי בכל זאת "קולא", עד כדי כך שאדמו"ר הזקן אומר "ואין לסמוך כלל על כל זה"¹⁴, אלא במקרה של "בדיעבד", כאשר הוא מאד שבע לפני כן. וכיצד תואם הדבר עם המנהג, שלפי החסידות זהו הידור לא לאכול פת?

ג. עיקר סעודת שבת – עונג

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

על מצות אכילת שלש סעודות בשבת, אומר אדמו"ר הזקן¹⁵: "שמצות סעודות שבת אינה אלא בשביל עונג". כלומר, שבכל שלש הסעודות בשבת אין חובה על עצם אכילת פת, כשלעצמה¹⁶, אלא החובה היא על העונג שבכך.

לפי זה, שבכל סעודות השבת החובה היא על העונג ולא על האכילה, כשלעצמה, הרי כאשר האדם מצטער מן האכילה, הרי לא זו בלבד שלא חלה עליו חובת אכילה, אלא יותר מכך – חלה עליו חובה לא לאכול (וייתכן שביאור לשונו של אדמו"ר הזקן¹⁷ "אין צריך לצער את עצמו לאכול", הוא, שאדם המצטער אינו צריך ואף אסור לו כמעט), משום שאכילה כזו היא ההיפך מתכלית סעודות השבת, היפך העונג,

כפי שכותב אדמו"ר הזקן בפירוש¹⁸ בקשר לתענית ואי־אכילה בשבת, ש"אדם שהאכילה מזקת לו שאז עונג