1346
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
(פירש"י שם).
מקום
עיקר החפץ במשכן (ומקדש) הוא הארון הוא: א) תורה כמ"ש (מ"א ח, ט)
מנוחת השכינה שהוא הארון24, וענין אין בארון רק שני לחות האבנים, ב)
בשאר
בארון לא הי' שום עבודה25 (כמו להגילוי שמלמעלה26 – ונועדתי לך שם בתכלית הביטול27.
‘ ‘
כלי המשכן); ענינו הוא שהי' כלי ודברתי גו'. ודוגמתו – לימוד התורה
‘
שנבנה בהקדם בתוכם שנוסף להצ
הערות
- 24. רמב"ן ר"פ תרומה. וראה גם רמב"ן פ' עקב י, ה. בית הבחירה לעבודה בו יהי' ההקרבה כו'. וכן הוא ביד מלא הוא בנוגע לכוונת מ"ע זו ד"ועשו לי מקדש" שהיא הארון (כהובא ברמב"ן) הרי א"א לומר שהרמב"ם חולק – ובספהמ"צ להרמב"ם מצוה כ': היא שצונו לבנות ריש הל' ביהב"ח. ובסה"מ שורש יב – וכיון שמקרא "ושכנתי בתוכם" וכן בנוגע למקום ה"ושכנתי" שהוא בזה על הרמב"ן; וראי' (ועכ"פ – זכר) לדבר גם מדברי הרמב"ם עצמו (מו"נ ח"ג פמ"ה) וז"ל: וצוונו אנחנו (וגם לדעת הרמב"ם החפץ במקדש הוא מנוחת השכינה, שלימות קדושת המשכן*); אלא שהרמב"ם מדבר בענין והרמב"ן מדבר בענין וחפץ אשר במשכן עצמו, שהוא בעיקר ע"י הארון. היכל לשמו יתעלה ונשים בו הארון שיש בו כו'. ובעיקרה הוא על הארון, ובמילא מובן שבו תלוי' גם המצות שנצטוו בנ"י לעשות בביה"ב (עבודת האדם), ושכנתי השארת השכינה שהיתה בו מלמעלה. וזה הי'
- 25. וצע"ק מענין ההזי' על בין הבדים וכו'. וי"ל בנוב וגבעון והארון בקרית יערים ועיר ציון. וע"כ צ"ל למ"ד דהזי' על הכפורת צריך שיגע בכפורת (ירושלמי ונוב וגבעון יוכיחו. ועצ"ע.
- 26.
- 27. ולכן נאמר הפסוק התהללו (לשון נפעל) כשהביאו נמשך בהם בחי' תהלה להיות התהללו (לקו"ת שה"ש ב, דצריך שיגע – יסבור כמ"ד דלא גנזו יאשיהו (אלא את הארון לירושלים, שאז ע"י גילוי אלקות שבארון ג).
- 62. ועפי"ז יל"פ מה שהרמב"ם לא מנה עשיית הארון בכ"ז בארוכה בפי' רי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג בסופו שאינו מונה את עשיית "המנורה והשלחן והמזבח וזולתם התמי' איך הי' בזה כל אותן השנים שהי' המשכן שהעיקר בזה מקום (בדי) הארון שבקדה"ק. אבל קשה יומא פ"ה, ה"ד). ועכצ"ל דגם לדידי' אינו מעכב כלל; במנין המצות (ובפרט שמנה משאו בכתף. ושקו"ט פרשה נב). ולא עוד אלא שבסהמ"צ שם כשמבאר הטעם " כי "כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש", אינו מזכיר את הארון – כי הארון ענינו רק כלי ל"ושכנתי אף שהוא "מעשה מיוחד", הרי ענינו כולל עניני "התורה כולל אינו נמנה במנין המצות (עיין שרש ד' בסהמ"צ שענינו "ושכנתי בתוכם", כי בבנין ביהב"ח ישנם עוד – משא"כ בארון. (נתינת הלוחות בארון – לפי' זה – מונה הרמב"ם מ"ע דמשא בכתף ומל"ת דלא יסורו, כי כ"א ציווי מיוחד הוא לכהנים שישאוהו בכתף וכו'. והנה פי' הנ"ל בשיטת הרמב"ם דוחק הוא, דסו"ס כיון ", שזהו כללות ענין כל התומ"צ. והציווי לעשותו, כולה" "המצות כולם" ולכן נחשב כציווי כולל, וציווי להרמב"ם ונ"כ שם). – ובכ"ז נמנה בנין ביהב"ח אף ענינים: ההקרבה וכו', והם הם שנמנו בתרי"ג המצות אינה אלא פרט מעניני (קדושת) הארון). – ובכ"ז אין תלוי' בזה קדושת הארון וענינו ד"ושכנתי בתוכם", שיש ציווי על "מעשה מיוחד", עשיית הארון – למה לא יכנס במנין המצות? ומה בכך שענינו כולל, כיון דמנינן, אף שענינה כולל עוד יותר (ולהעיר מסה"מ ציווי "מעשה מיוחד". ובמכש"כ ממ"ע דאמונת ה' הרמב"ם באופן אחר, ובהקדם התמי' גדולות: א) למה "צ ריש מצות האמנת אלקות). ולכן נ"ל פי' שיטת השמיט הרמב"ם כל דיני עשיית הארון? ב) איך זה נטל במה גדולה (תוספתא זבחים ספי"ג. וראה ג"כ מאירי לאחר שנגנז (ואפילו לאחר שניטל) הארון – כי הוא לפי כ המשכן שהי' מלכתחילה רק "לפי שעה", דירת עראי יאשיהו הארון ממקומו שנצטוו בנ"י לשומו שם וגנזו? ובש כ"א שדאג שמא יגלה לבבל לאחרי זמן? ולתרץ כל הנ"ל י"ל – דמעשה יאשיהו מוכיח דקראי ורק כדי שיהי' "ונועדתי לך שם". ולאחרי שנעשה זה ו" הארון. אלא שכל זמן שישנו (ולאחרי שיתגלה לעת"ל) נמנית עשיית הארון במצות (לדורות) ולא הובאו דיני כל ציווי בזה. ובזה מתורץ ג"כ הא דבמלחמות פלשתים הנ"ל מובן, כי אז נטילת הארון ממקומו הייתה מבטלת קדושת במה גדולה וכנ"ל, (והטעם – שהייתה רק דירת – ורק במקום פקו"נ (מיתת אנשי בית שמש – ש"א הארון למשכן – (משיחת ש"פ ראה תשכ"ג) "ס (יומא נב, ב) מוכח שלא הי' זה ע"פ הציווי וכיו"ב, כפשוטם, דעשיית הארון והבאתו לקדה"ק הוא אך אינה בטילה" לעולם – שוב לא מצינו מצוה בעשיית – נצטוו לשאתו בכתף ושלא יסירו הבדים. ולכן לא עשייתו, כי מאי דהוי הוי, ומזמן בנין ביהמ"ק הא' אין וכיו"ב לא גנזו את הארון עד עבור המלחמה – וע"פ ה"ונועדתי לך שם", שהרי בנטילתו הי' למשכן רק עראי) ו, יט – ומיתת עוזה – ש"ב ו, ז) הותר שלא להחזיר הרמב וע"פ הנ"ל, מעשה יאשיהו – ראי' חזקה לשיטת "ם דאין מ"ע כלל (משנבנה ביהמ"ק) לעשות ארון. לגנוז – ולפע"ד כ"ז ברור וגם פשוט. (אלא שמ"מ הוצרך את הארון בביהמ"ק דוקא ולא במקום אחר, כי אף השכינה ששכינה אינה בטילה, מ"מ כמה דרגות בהשראת שבביהמ"ק, כמפורש ביומא כא, ב. תניא פנ"ג. ההשראה ונצטוו במ"ע נצחית – שבביהמ"ק תהי' אותה דרגת שבאה ע"י שהכניסו לשם הארון באופן דדירת כשהארון קבע. ובעת שישראל זוכין יש דרגא נעלית מזו: בקדה"ק וכו')*. נמצא (עכ"פ גנוז) בביהמ"ק, כשנמצא במקומו דהזי' אלא שעדיין יש להבין: לדעת המ"ד (הובא לעיל) הארון, שהרי (עכ"פ לכתחילה) צריך שיגע. – וי"ל א) שאין כל חיוב (אפילו לכתחילה) שיהי' בקה"ק, אף על הכפורת צריך שיגע – איך זה גנז יאשיהו את דהדאגה דיגלה לבבל מספיק כוחה לגנוז הארון בזמן "ז בדרך ממילא לא תוכל להיות הנגיעה ביוהכ"פ שלאח (וכמה דוגמאות לזה, ואפילו בחיוב ואיסור ברור). ב) מ"ד שניטל הארון לבבל). [ודלא כפסק הרמב"ם – דנגנז].
- . ולכן המשכן בזמן שלא הי' בו הארון, הי' לו דין מגילה ט, ב). ואין להקשות מהא דביהמ"ק בקדושתו גם ש"שכינה אינה בטילה" (רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"ו); משא" ולא מנוחה ונחלה.
רמב"ן על דברים י׳:ה׳ - הטקסט מספריא
וְטַעַם וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, שֶׁעֲשִׂיתִיו בְּרִדְתִּי, וַיִּהְיוּ שָׁם לָעַד, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה', לִהְיוֹת כְּבוֹדוֹ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
תניא, ליקוטי אמרים נ״ג - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כְּשֶׁהָיָה בַּיִת רִאשׁוֹן קַיָּים, שֶׁבּוֹ הָיָה הָאָרוֹן וְהַלּוּחוֹת בְּבֵית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים – הָיְתָה הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שׁוֹרָה שָׁם, וּמְלוּבֶּשֶׁת בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז, בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם יוֹתֵר מִגִּילּוּיָהּ בְּהֵיכְלוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁלְּמַעְלָה בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים.
כִּי עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, דְּנָפְקָא מִגּוֹ חָכְמָה עִילָּאָה, דִּלְעֵילָּא לְעֵילָּא מֵעָלְמָא דְאִתְגַּלְיָא, וּכְדֵי לְחָקְקָן בְּלוּחוֹת אֲבָנִים גַּשְׁמִיִּים – לֹא יָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, כְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת עַד עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, כִּי עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי – מִתְנַהֵג בְּהִתְלַבְּשׁוּת הַטֶּבַע הַגַּשְׁמִי, ״וְהַלּוּחוֹת – מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב – מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא״, לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, הַנִּשְׁפָּע מֵהֶאָרַת הַשְּׁכִינָה שֶׁבְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשָׁךְ אוֹר וְחַיּוּת לְעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, שֶׁגַּם עוֹלָם הַזֶּה בִּכְלָלוֹ, אֶלָּא, בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה דַאֲצִילוּת, שֶׁהִיא כְּלָלוּת הַתּוֹרָה שֶׁבְּי׳ הַדִּבְּרוֹת, נִתְלַבְּשָׁה בְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת וְדִבְרִיאָה לְבַדָּן, וְהֵן לְבַדָּן הַמְיוּחָדוֹת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף שֶׁבְּתוֹכָן – הֵן הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״שְׁכִינָה״, הַשּׁוֹרָה בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים דְּבַיִת רִאשׁוֹן, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּי׳ הַדִּבְּרוֹת הַחֲקוּקוֹת בַּלּוּחוֹת שֶׁבָּאָרוֹן בְּנֵס וּמַעֲשֵׂה אֱלֹהִים חַיִּים [הוּא ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, הַמְקַנֵּן בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה, כַּנּוֹדָע לְיוֹדְעֵי חֵן].
וּבְבַיִת שֵׁנִי שֶׁלֹּא הָיָה בוֹ הָאָרוֹן וְהַלּוּחוֹת, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁלֹּא הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה בּוֹ, פֵּירוּשׁ, מַדְרֵגַת שְׁכִינָה שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה בְּבַיִת רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת. אֶלָּא, בְּבַיִת שֵׁנִי, הָיְתָה שׁוֹרָה כְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְהִתְלַבְּשׁוּת מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה, וְדִבְרִיאָה בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה, וְדִיצִירָה בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה, וְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה הָיָה מִתְלַבֵּשׁ בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁבְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלְּמַטָּה, וְשָׁרְתָה בּוֹ הַשְּׁכִינָה – מַלְכוּת דִּיצִירָה הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה, וְלָכֵן לֹא הָיָה רַשַּׁאי שׁוּם אָדָם לִיכָּנֵס שָׁם, לְבַד כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. – וּ״מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא ד׳ אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד״, וַ״אֲפִילוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שְׁכִינָה עִמּוֹ״, כִּדְאִיתָא בִּבְרָכוֹת פֶּרֶק קַמָּא, פֵּירוּשׁ ״שְׁכִינָה עִמּוֹ״ – כְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְהִתְלַבְּשׁוּת מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה וִיצִירָה וַעֲשִׂיָּה.
כִּי תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, רוּבָּן כְּכוּלָּן הֵן מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וְגַם הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, כְּמוֹ תַּלְמוּד תּוֹרָה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה – הָא קַיְּימָא לָן, דְּ״הִרְהוּר – לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי״, וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר וְכַוָּונָה לְבַד, עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, וְקַיְּימָא לָן דַּ״עֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה״.
וְתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה עִם שֶׁבַע מִצְוֹת דְּרַבָּנָן – בְּגִימַטְרִיָּא ״כֶּתֶ״ר״, שֶׁהוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדוֹת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. וַ״ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ״ הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה דְּנָפְקָא מֵחָכְמָה עִילָּאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר דְּ״אַבָּא יָסַד בְּרַתָּא״.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַיַּנּוּקָא: ״דִּנְהוֹרָא עִילָּאָה דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ״ הִיא שְׁכִינְתָּא – ״אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא״, פֵּירוּשׁ, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּחָכְמָה, הַנִּקְרֵאת ״שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, וְ״אִינוּן עוֹבָדִין טָבִין״ – הֵן תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדֵי לֶאֱחוֹז אוֹר הַשְּׁכִינָה בַּפְּתִילָה, הִיא נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבַּגּוּף, הַנִּקְרֵאת פְּתִילָה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. כִּי, כְּמוֹ שֶׁבַּנֵּר הַגַּשְׁמִי, הָאוֹר מֵאִיר עַל יְדֵי כִּלְיוֹן וּשְׂרֵיפַת הַפְּתִילָה הַנֶּהְפֶּכֶת לְאֵשׁ, כָּךְ, אוֹר הַשְּׁכִינָה שׁוֹרֶה עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַל יְדֵי כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְהִתְהַפְּכוּתָהּ מֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וּמִמְּרִירוּ לְמִתְקָא – בַּצַּדִּיקִים, אוֹ לְפָחוֹת, עַל יְדֵי כִּלְיוֹן לְבוּשֶׁיהָ שֶׁהֵן מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, וְהִתְהַפְּכוּתָן מֵחֹשֶׁךְ הַקְּלִיפּוֹת לְאוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּש וּמְיוּחָד בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה – בַּבֵּינוֹנִים.
כִּי עַל יְדֵי הִתְהַפְּכוּת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, הַבָּאָה מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, מֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וְכוּ׳ – נַעֲשֶׂה בְּחִינַת ״הַעֲלָאַת מַיִּין נוּקְבִין״, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַשְּׁכִינָה, הִיא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחִין שֶׁבְּרֹאשׁוֹ. וּבָזֶה יוּבַן הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
נִשְׁלַם חֵלֶק רִאשׁוֹן בְּﬠֶזְרַת ה׳ יִתְבָּרֵךְ וְיִתְﬠַלֶּה
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ו׳ - הטקסט מספריא
המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר כשאדם נכנס משער מזרחי של הר הבית מהלך עד סוף החיל בשוה ועולה מן החיל לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה:
ומהלך כל עזרת הנשים בשוה ועולה ממנה לעזרת ישראל שהוא תחלת העזרה בחמש עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה:
ומהלך כל עזרת ישראל בשוה ועולה ממנו לעזרת הכהנים במעלה גבוהה אמה ועליה דוכן יש בו שלש מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה על של ישראל שתי אמות ומחצה:
ומהלך כל עזרת הכהנים והמזבח ובין האולם ולמזבח בשוה ועולה משם לאולם בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה והאולם וההיכל כולו בשוה:
נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שער המזרח של הר הבית שתים ועשרים אמות וגובה שער הר הבית עשרים אמה לפיכך העומד כנגד שער המזרח אינו רואה פתח ההיכל ומפני זה עשו כותל שעל גבי שער זה נמוך כדי שיהא כהן העומד בהר המשחה רואה פתח ההיכל בשעה שמזה מדם הפרה נוכח ההיכל:
ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל פתוחות לעזרת הנשים ששם הלוים נותנין הכנורות והנבלים והמצלתים וכל כלי השיר ועל הדוכן העולה מעזרת ישראל לעזרת הכהנים היו הלוים עומדים בשעה שאומרים שירה על הקרבן:
הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול אם היו גגותיהן שוין עם קרקע העזרה תוכן חול וגגותיהן קדש ואם אינן שוין אף גגותיהן חול שהגגות והעליות לא נתקדשו לפיכך גגים אלו אין אוכלין שם קדשי קדשים ולא שוחטין קדשים קלים:
היו בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת קדשי קדשים אבל אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור וגגותיהן חול לכל דבר:
המחילות הפתוחות לעזרה קודש והפתוחות להר הבית חול החלונות ועובי החומה כלפנים בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה:
בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו:
אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות ומשה רבינו מלך היה:
וכיצד מוסיפין על העיר עושין בית דין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבהם והולכים בית דין אחר שתי התודות ושתי התודות זו אחר זו ועומדין בכנורות ובנבלים ובצלצל על כל פנה ופנה ועל כל אבן (ואבן) שבירושלים ואומר ארוממך י"י כי דליתני וגו' עד שמגיעין לסוף המקום שמקדשין אותו ועומדין שם ואוכלים שם לחם תודה אחת משתי התודות והשנייה נשרפת וע"פ הנביא שורפין את זו ואוכלין את זו:
וכן אם הוסיפו על העזרה מקדשין אותה בשיירי המנחה מה ירושלים התודה שנאכלת בה מקדשתה אף העזרה שיירי המנחות שאין נאכלין אלא בה הן שמקדשין אותה בהן ואוכלין אותן בסוף המקום שקדשו:
כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא:
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא:
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.