78
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
במשנה11 "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – "מתחילת10 עבדים היינו", ו"מתחילה12 עובדי עבודה זרה היו אבותינו"13, ואחר־כך הקטע "והיא שעמדה...", סיום "ענין מצרים"14, והמבוא15 אל החלק העיקרי של "סיפורי לבן ויעקב"14 – "דורש מארמי אובד אבי"16.
וכיון שלפי "נוסח ההגדה" כ"מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונות"17 מתחילים מהקטע "הא לחמא עניא", הנאמר מיד בהתחלה, ואף לפני "מה נשתנה", מובן שגם ב"התחלה" זו מודגשת נקודה כללית.
וכך גם ב"סיום" של "ניסים ונפלאות שעשה לנו הקדוש־ברוך־הוא באותו זמן"18 – סוף הקטע של "כמה מעלות טובות למקום עלינו"19, שהוא "ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל
הערות
- 11. פסחים קטז, א.
- 10.
- 12. כב' הדיעות בגמרא שם.
- 13. ראה כל בו פיסקא מתחלה: פי' כאן הוא תחילת ההגדה. ובאבודרהם: עתה מתחיל סדרו של אביי (וראה שם פי' עבדים היינו. הגש"פ הנ"ל ע' יד ד"ה (עבדים). וראה לשון הרמב"ם שם ה"ד. וראה הדיעות בזה – אנציקלופדי' תלמודית ע' הגדה ס"ה, וש"נ.
- 14. ראה ז"פ הובא בהגש"פ הנ"ל ע' כא ד"ה צא ולמד.
- 15. ראה הגש"פ שם ד"ה ולמד, וש"נ.
- 16. משנה שם. וברמב"ם שם פ"ז ה"ד: "והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה", ובא בהמשך למ"ש "ומסיים בדת האמת .. ליחודו וכן מתחיל ומודיע כו' ומסיים בנסים .. ובחירותינו". ולכאורה משמע קצת שמפרש מ"ש במשנה "ודורש מארמי אובד אבי" הוא חלק (או עכ"פ תנאי) ב"ומסיים בשבת". וראה אנציקלופדי' שם.
- 17. שו"ע אדה"ז שם סמ"ג בסופו. ולשון הרמב"ם בהכותרת לההגדה "נוסף ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך הוא" (ומביא שם בתחלתו הפי' "בבהילו .. הא לחמא עניא"). וראה לשון הר"א בן הרמב"ם (נעתק בהגש"פ הנ"ל ע' כו) "ואמירת זה מנהגנו ומנהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב". עוונותינו"20.
- 18. לשון אבודרהם הנ"ל (הערה 9).
- 19. כלשון הנ"ל (הערה 17) מר"א בנו של הרמב"ם כתב על הדרשות ד"ר"י הגלילי אמר כו' ר"א אמר כו' ר"ע אומר כו' ואח"ז אומר כמה מעלות טובות למקום עלינו וכו' על אחת כמה וכמה וכו' ועליו ועל כיוצא בו נאמר כל המרבה וכל המאריך ביציאת מצרים הרי זה משובח".
- 20. ראה יבין שמועה להרשב"ץ ד"ה כמה מעלות טובות בסופו: ובזה השלמנו לדרוש מארמי אובד אבי לספר ביציאת מצרים. וראה לשונו שם בתחלת הפי' ובמאירי פסחים שם. משא"כ חלק ההגדה שלאח"ז "ר"ג הי' אומר כל שלא אמר כו'" אף שג"ז הוא חלק מההגדה (כלשון הרמב"ם שם פ"ז סה"ה) וקיום מצות סיפור ביצי"מ*, והרי ג"ז נכלל בסימן "מגיד" (ואם לא אמרם לא יצא יד"ח והגדת** – רשב"ץ שם ד"ה ר"ג הי' אומר) – מ"מ, הרי כפשוטו אי"ז הסיפור ד"נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים" (ל' הרמב"ם הל' חו"מ רפ"ז. וראה גם לשון החינוך שם. אבודרהם הנ"ל). וראה אבודרהם פי' ר"ג הי' אומר (ועד"ז ברשב"ם (להגש"פ) וכל בו שם): פי' אע"פ שיאכל פסח ומצה כו' לא יצא יד"ח אם לא יאמר שלשה דברים אלו למה הם באים שמצאנו שהכתוב הקפיד באמירה ובהגדה***. השייכות דהנקודה כללית כו' להסיום של כללות סימן מגיד (ולא רק דסיפור "נסים ונפלאות שנעשו *) ראה הגש"פ הנ"ל ד"ה לא יצא. הגש"פ הנ"ל עם ביאורים (קה"ת, תשמ"ו־ז) ע' קמג. לקו"ש .......חט"ז ע' 216. וש"נ. **) אבל ראה רבינו מנוח לרמב"ם שם ה"ה. חדא"ג מהרש"א פסחים קטז, א ד"ה כל מי. של"ה קנו, ב (מצה עשירה). צל"ח פסחים שם. ועוד. ***) לכאורה יש לקשר פי האבודרהם הנ"ל עם פירש"י ורא"ש שהובאו בהגש"פ עם "ביאורים" הנ"ל ולקו"ש שם. ואכ"מ. לאבותינו במצרים") – ברכת "אשר גאלנו כו'" – ראה לקמן הערה *62.
משנה תורה, הלכות חובל ומזיק ז׳ - הטקסט מספריא
המזיק ב ממון חבירו היזק שאינו ניכר. הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הרי זה [א] פטור מן התשלומין דין תורה. אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן הרי זה חייב ומשלם מה שהפחית מדמיהן.
כיצד הרי שטימא אוכלין טהורים של חבירו או שדמע לו פירות או עירב לו טיפת יין נסך בתוך יינו שהרי אסר עליו הכל וכן כל כיוצא בזה. שמין מה שהפסיד ומשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כדרך כל המזיקין.
ודבר [ב] זה קנס הוא שקנסוהו חכמים כדי שלא יהיה כל אחד מן המשחיתים הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני. לפיכך אם מת זה שהזיק היזק שאינו ניכר אין גובין הנזק מנכסיו שלא קנסו חכמים אלא זה שעבר והזיק אבל היורש שלא עשה כלום לא קנסוהו. וכן המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור שלא קנסו אלא המתכוין להזיק מדעתו.
הכהנים שפגלו את הזבח במזיד חייבין לשלם. בשוגג פטורין. וכן העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור.
הכניס פרה למרבק כדי שתינק ותדוש והסיח דעתו ממי חטאת. פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
א המנסך יין חבירו לע"ז לא נאסר היין. שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו. ואם היה לו בו שותפות. או שהיה מומר שהרי הוא כעכו"ם. או שהתרו בו וקבל ההתראה שהרי הוא מומר. הרי זה אוסר היין וחייב לשלם. והיאך יתחייב זה לשלם והרי הוא מתחייב בנפשו. מפני שמעת שהגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך.
כל הגורם להזיק ממון חבירו [ג] חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין. אע"פ שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב. כיצד ב הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר. [ד] חייב נזק שלם כאילו שברו בידו שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר וכן כל כיוצא בזה.
הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו הוא הגורם הראשון לשבירת הכלי. ואם קדם אחר וסלקן שניהן חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה.
א וכן השורף שטרותיו של חבירו [ה] חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר. שאע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד הממון. ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא אינו יכול לגבות החוב. אבל אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד.
ב וכן ראובן שהיה נושה בשמעון ומכר השטר ללוי וחזר אחר שמכרו ומחלו לשמעון. הרי נפטר שמעון כמו שיתבאר במקומו ונתחייב ראובן לשלם ללוי כל מה [ו] שבשטר. שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמו ששרפו. [ז] וכן אם מחלו יורש ראובן משלם המוחל מן היפה שבנכסיו.
וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב שהרי הפקיע [ח] שעבודו. וגרם לאבד ממונו וכופין את בעל חוב גם הוא לשחרר העבד כדי שלא יפגע בו ויאמר לו עבדי אתה. ג וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם. וכן הצורם אזן הפרה חייב לשלם שהרי גרם לפחות דמיה. וכן המרקע דינרי חבירו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם וכן כל כיוצא באלו הדברים.
הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלים. וקדם אחר ושברו במקל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ. הרי זה הראשון [ט] פטור שלא שבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי ונמצא כשובר כלי שבור ואין זה כגורם. וכן כל כיוצא בזה פטור.
ד שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות. ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים. וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן [י] זה שלא מדעת הבעלים חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים שהרי הפקיען מלעשות מצוה. ואם טען ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו. הואיל והוא עומד לכך הרי זה פטור.
וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט. חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה [כ] זהובים. וכן הורו שכל המונע הבעלים מעשות מצות עשה שהן ראויין לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים [ל] עשרה זהובים.
ה שמין למזיק בידו כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו. כיצד הרי שהרג בהמת חבירו או שבר עליו שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה. וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור. כדרך שביארנו בשורו שהזיק שדין אחד הוא. דרך ענבים של חבירו שמין לו היזקו וכן כל כיוצא בזה.
כשגובין הפחת מן המזיק א גובין מן המטלטלין שלו. אם אין לו מטלטלין גובין מן היפה שבנכסיו. וכן האונס והמפתה והמוציא שם רע כולן גובין מהן מן היפה שבנכסיו.
כל המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה הזיק. הרי הניזק נשבע בתקנת חכמים ונוטל כמו שיטעון הנגזל. והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן כמו שביארנו בנגזל.
ב כיצד לקח כיס חבירו והשליכו לים או לאש. או שמסרו ביד אנס ואבד. בעל הכיס אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא. הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל. והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן או אמוד להפקידן אצלו ודרכן להניחן בכיס וכיוצא בו. אבל אם אין דרכן להניחן בכלי זה הוא פשע בעצמו. כיצד הרי שחטף [מ] חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפן. וטען הניזק שמרגליות היו בתוכן אינו נאמן ואין משביעין אותו על כך. שאין דרך בני אדם להניח מרגליות בסלים [נ] ובחמתות. ואם תפש אין מוציאין מידו. אלא נשבע שמרגליות היו בה ונוטל ממה שיש אצלו וכן כל כיוצא בזה.
ידע ג המזיק שהכיס היה בו זהובים. אבל אינו יודע כמה היו ואומר הניזק אלף היו נוטל אלף [ס] בלא שבועה. ואינו יכול להשבע כמו שיתבאר בענין הפקדון.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- מו - שנת תשכ"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ו לקו"ש חי"ז ע' 78
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.