73
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
יציאת מצרים בדרגה הנמוכה והפשוטה ביותר, כפי שמספרים זאת לבן "קטן או טפש" – שכאשר "אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או עבד זה במצרים", אין הוא מסיים בקצרה, כפי שהיה מתאים, לכאורה, לומר ל"קטן או טפש" ש"ובלילה הזה יצאנו משם", וכדומה, אלא – ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש־ברוך־הוא ויוציאנו לחירות", ובכך לא מודגשת רק היציאה ממצרים – פדה אותנו – אלא גם מדגישים שהקדוש־ברוך־הוא47 הפך אותנו לבני חורין.
ומכך יוצא, כפי שממשיך הרמב"ם ואומר48, ש"חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" באופן של "כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית" – נעשו בני חורין – "ולפיכך כשסועד אדם בלילה הזה .. מיסב דרך חירות", ההתנהגות בלילה זו צריכה להיות כבן חורין – "דרך חירות"49.
ט. "חוזק יד" – למען הצד החיובי
ויש לומר, שגם את זאת לומד הרמב"ם מן המדרש שהובא לעיל – מסיום דברי המדרש "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, למה, כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים".
הצורך ב"חוזק יד" – פעולה מיוחדת של הקדוש־ברוך־הוא ביציאת מצרים (נסים ונפלאות וכו'), אינו כל כך לשם הצד השלילי – היציאה משעבוד מצרים – שהרי הגזירה נקבעה מלכתחילה "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"50, ומיד כשהסתיימו "ארבע מאות שנה", היו בני ישראל צריכים במילא לצאת משעבוד מצרים – אלא לצורך הצד החיובי, כדי להפוך את עם ישראל לעם מיוחד – בני חורין. כל זמן היותם עם (וזאת – לעולם, עם עולם) הרי הם בני חורין51.
וכפי שמדגיש זאת הרמב"ם בהמשך הפרק52, ש"צריך .. לסיים בשבח", וזאת על ידי ש"מסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן
הערות
- 47. כההדגשה "פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות" – ולא "יצאנו מעבדות לחירות"* וכיו"ב – כי המצוה לספר ביצי"מ היא לא (רק) מה שיצאנו ממצרים, כ"א (בעיקר) "לספר בנסים ונפלאות כו'" (של הקב"ה), כנ"ל סעיף ה.
- 48. ה"ו־ז.
- 49. וממשיך שם בהלכה ז (ואילך) ע"ד חיוב ד' כוסות, ששייך לענין החירות (ראה שם ה"ט). וראה בארוכה לקו"ש חי"א שיחה א' לפ' וארא. חל"א ע' 55 ואילך.
- 50. לך טו, יג. וראה פרש"י שם. פרש"י פרשתנו יב, מ. וברש"י שם, מא (ממכילתא): כיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין.
- 51. וראה גבורות ה' פס"א דבגאולת מצרים קבלו בנ"י מעלה עצמית דבני חורין ואין המקרה דגלות שלאח"ז מבטל זה כלל (וראה שם פנ"ב). ועיין זח"ב מ, א. וראה הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים (קה"ת, תשמ"ו ושלאח"ז) ע' קפה. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 93 והערה 74 בפי' מש"א בהגדה "אילו לא הוציא הקב"ה כו' משועבדים היינו כו'".
- 52. ה"ד.
- . ברמב"ם הוצאה הנ"ל הובא שכ"ה גירסת א' הדפוסים, ובכמה כת"י הגירסא "(פדה אותנו הקב"ה) ויצאנו לחירות". אבל בכל הדפוסים ושאר כת"י הוא כלפנינו.
רש"י על שמות י״ב:מ׳ - הטקסט מספריא
אשר ישבו במצרים. אַחַר שְׁאָר הַיְשִׁיבוֹת שֶׁיָּשְׁבוּ גֵּרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם:
שלשים שנה וארבע מאות שנה. בֵּין הַכֹּל, מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק עַד עַכְשָׁו, הָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת, מִשֶּׁהָיָה לוֹ זֶרַע לְאַבְרָהָם נִתְקַיֵּם כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיוּ מִשֶׁנִּגְזְרָה גְזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים עַד שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְבַדָּהּ, שֶׁהֲרֵי קְהָת מִן הַבָּאִים עִם יַעֲקֹב הָיָה, צֵא וַחֲשֹׁב כָּל שְׁנוֹתָיו וְכָל שְׁנוֹת עַמְרָם בְּנוֹ וּשְׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה, לֹא תִמְצָאֵם כָּל כָּךְ, וְעַל כָּרְחֲךָ הַרְבֵּה שָׁנִים הָיוּ לִקְהָת עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְמִצְרַיִם, וְהַרְבֵּה מִשְּׁנוֹת עַמְרָם נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת קְהָת, וְהַרְבֵּה מִשְּׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת עַמְרָם, הֲרֵי שֶׁלֹּא תִמְצָא אַרְבַּע מֵאוֹת לְבִיאַת מִצְרַיִם, וְהֻזְקַקְתָּה לוֹמַר עַל כָּרְחֲךָ, שֶׁאַף שְׁאָר הַיְשִׁיבוֹת נִקְרְאוּ גֵּרוּת וַאֲפִלּוּ בְחֶבְרוֹן שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (בראשית ל"ה), וְאוֹמֵר "אֶת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ" (שמות ו'), לְפִיכָךְ אַתָּה צָרִיךְ לוֹמַר "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" מִשֶּׁהָיָה לוֹ זֶרַע, וּכְשֶׁתִּמְנֶה ת' שָׁנָה מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק, תִּמְצָא מִבִּיאָתָן לְמִצְרַיִם עַד יְצִיאָתָן ר"י, וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ (מגילה ט'):
אשר ישבו במצרים WHO ABODE IN EGYPT after the other settlements (i. e. including those also) which they had made as strangers in a land that was not theirs (cf. Mekhilta).
שלשים שנה וארבע מאות שנה FOUR HUNDRED AND THIRTY YEARS — Altogether from the birth of Isaac until now were 400 years, and we must reckon from that event, for only from the time when Abraham had offspring from Sarah could the prophecy (Genesis 15:13) “Thy offspring shall be a stranger” be fulfilled; and there had been 30 years since that decree made at “the convenant between the parts” until the birth of Isaac. It is impossible to say that this means that they were 430 years in the land of Egypt alone, for Kohath was one of those who came into Egypt with Jacob (Genesis 46:11); go and reckon all his years and all the years of Amram his son and the whole eighty years of Moses, the latter’s son, until the Exodus and you will not find that they total to so many; and you must admit that Kohath had already lived many years before he went down to Egypt, and that many of Amram’s years are included in the years of his father Kohath, and that many of the 80 years of Moses are included in the years of his father Amram, so that you see that you will not find 400 years from the time of Israel’s coming into Egypt until the Exodus. You are compelled to admit, even though unwillingly, that the other settlements which the patriarchs made in lands other than Egypt come also under the name of “sojourning as a stranger” (גרות), including also that at Hebron, even though it was in Canaan itself, because it is said, (Genesis 35:27) “[Hebron] where Abraham and Isaac sojourned”, and it says, (Exodus 6:4) “[the land Canaan], the land of their sojournings wherein they sojourned”. Consequently you must necessarily say that the prophecy, “thy offspring shall be strangers… [four hundred years]” began only from the time when he had offspring. And only if you reckon the 400 years from the birth of Isaac will you find that from the time they came into Egypt until the time they left it, was 210 years (as alluded to in Genesis 15:13). This was one of the passages which they altered for king Ptolemy (Mekhilta; Megillah 9a).
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- מו - שנת תשכ"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ו לקו"ש חכ"א ע' 73
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.