72
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הסתיים מעשה בראשית, הענין של "ששת ימים עשה ה'" "וישבות .. מכל מלאכתו", אלא יותר מכך משום "וינח ביום השביעי"38.
ובהתאם לכך הוא החידוש ב"זכור את יום השבת", זכירת שבת39: מהותה היא הצד החיובי שבשבת – לא רק להזכיר שיום זה שונה מכל הימים40 בהיותו מושבת ממלאכה, אלא גם להזכיר את הצד החיובי שבו – "וינח ביום השביעי", כדברי חז"ל41 ש"היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה"42.
וזה מתבטא בזכירת שבת, כדברי הרמב"ם43: זכרהו זכירת שבח וקידוש.
ח. הצד החיובי שביציאת מצרים
לפי זה יש לומר שזוהי גם כוונת הרמב"ם בהשוואתו בין זכירת יציאת מצרים לבין זכירת שבת, שגם בסיפור יציאת מצרים העיקר הוא הצד החיובי.
ההסבר לכך הוא: ביציאת מצרים התחדשו אצל בני ישראל שני דברים44: א) ביטול ויציאה משעבוד ומרשות מצרים. ב) היותם לבני חורין, ברשות עצמם.
כפי שקיימים שני צדדים אלו בשחרורו של כל עבד: א) ביטול השעבוד של האדון, העבד יוצא מרשותו ומבעלותו. ב) העובדה שהעבד קונה את עצמו והופך לבן חורין45.
שני ענינים אלו שונים זה מזה לחלוטין, כפי שאנו רואים ביציאתו של העבד ביובל, ששני צדדים אלו מתרחשים בזמנים שונים, כלשון הרמב"ם46: "מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן .. כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר ונפטרו עבדים לבתיהן".
ואת זאת מבאר ומחדש הרמב"ם, שכשם שבזכירת השבת אין הצד השלילי שבה, העדר המלאכה, העיקר, אלא העיקר הוא הצד החיובי שבה, המנוחה – כך גם החובה שבסיפור יציאת מצרים אינה כל כך לגבי הצד השלילי, יציאת בני ישראל מעבדותו ומרשותו של פרעה, אלא העיקר הוא הצד החיובי – הפיכתם לבני חורין.
וכפי שמדגיש זאת הרמב"ם מיד בהלכה השניה, שאפילו בסיפור על
הערות
- 38. ולהעיר מפרש"י יתרו שם "כביכול הכתיב בעצמו מנוחה".
- 39. להעיר משאילתות בתחלתו. תנחומא בראשית ב. וראה נמוקי מהרא"י לרמב"ם הל' שבת רפכ"ט.
- 40. להעיר מלשון הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קנה: נזכיר בם .. וקדוש היום ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו.
- 41. פרש"י בראשית ב, ב. פרש"י מגילה ט, א ד"ה ויכל (וראה ב"ר פ"י, ט). הובא בצפע"נ הנ"ל הערה 35.
- 42. ולהעיר מרא"ם וגו"א בפרש"י בראשית שם.
- 43. הל' שבת רפכ"ט.
- 44. ראה גם לקו"ש חי"ב ע' 47.
- 45. ראה גיטין לח, ב. נב, א. ולהעיר מצפע"נ הל' מתנות עניים פ"ט הי"ט. ועוד.
- 46. הל' שמיטה ויובל פ"י הי"ד.
מדרש תנחומא, בראשית ב׳ - הטקסט מספריא
שְׁאִלְתָּא, דְּמִחְיָבִין בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמֵינַח בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא. דְּכַד בַּרְיֵהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַלְמֵהּ, בַּרְיֵהּ בְּשִׁתָּא יוֹמִין וְנָח בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא, בַּרְכֵהּ וְקַדְשֵׁהּ, כְּמָאן דְּבָנָא בֵיתָא וְגָמַר לַעֲבִדְתֵּהּ וַעֲבִיד יוֹמָא טָבָא. כָּךְ אַמְרֵי אֱנָשֵׁי, כִּלּוּל בָּתֵּי, דִּכְתִיב: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְאוֹמֵר רַחֲמָנָא נוּחוּ בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא כִּי הֵיכִי דְּנָחֵי בֵּיהּ אֲנָא דִּכְתִיב וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' וְגוֹ'.
וְאָסוּר לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית, וּמְחַיְבִינָן לְעַנּוּגֵי בֵהּ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וְלִקְרוּיֵה בִּכְסוּת נְקִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ וְגוֹ' (ישעיה נח, יג).
וְאָמְרוּ, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, שֶׁלֹּא תָהֵא אֲכִילָתְךָ בַּשַּׁבָּת כְּבַחֹל, אֶלָּא עַנְּגֵהוּ, שֶׁבִּשְׂכָרוֹ כְּתִיב: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' (ישעיה נח, יד).
וְלִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד (ישעיה נח, יג), שֶׁלֹּא תִּתְנַהֵג בּוֹ מִנְהַג קַלּוּת רֹאשׁ, אֶלָּא קַדְּשֵׁהוּ וְכַבְּדֵהוּ בְּכָל דָּבָר.
וְכִבַּדְתּוֹ (ישעיה נח, יג), בִּבְגָדִים נָאִים וּבִכְסוּת נְקִיָּה, שֶׁלֹּא תַעֲשֵׂהוּ כַּחֹל, כְּהָא דְרַבִּי יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵהּ מְכַבְּדוּתֵהּ. וְאָמַר רַב הוּנָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַחֲלִיף, יַחֲלִיף. וְאִם לָאו, יְשַׁלְשֵׁל בְּגָדָיו.
מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ (ישעיה נח, יג), שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכְךָ בַשַּׁבָּת כְהִלּוּכְךָ בַּחֹל.
וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיה נח, יג), כִּי הַאי דְּאִמֵּהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הַוְיָא מִשְׁתַּעְיָא מִלֵּי סַגִּי בַּשַּׁבָּת. אָמַר לָהּ: יוֹמָא שַׁבַּתָּא הִיא, וְהִיא שָׁתְקָה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מִדֹּחַק הִתִּירוּ שְׁאֵלַת שָׁלוֹם בַּשַּׁבָּת.
בְּרָם, צָרִיךְ לְמֵילַף, מָאן דְּבָעֵי לְמֵיזַל לִדְבַר מִצְוָה אוֹ לִתְפִלָּה אוֹ לְבֵי מִדְרָשָׁא, מִי שָׁרֵי לִפְסֹעַ פְּסִיעָה גַּסָּה בַּשַּׁבָּת? מִצְוָה עָדִיף אוֹ דִּלְמָא כְּבוֹד שַׁבָּת עָדִיף? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי תַנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר מִצְוָה וַאֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא, מֵרֵישׁ כִּי חֲזֵינָא לְרַבָּנָן דְּקָא רַהֲטֵי לְפִרְקָא בַּשַּׁבָּת, אֲמֵינָא קָא מְחַלְּלֵי רַבָּנָן שַׁבַּתָּא. כֵּיוָן דְּשַׁמְעֵית לְהָא דְאָמַר רַבִּי תַנְחוּם, אֲנָא נַמֵּי רָהִיטְנָא, וּמַסִּיקְנָא בִּשְׁמַעְתָּא, אַגְרָא דְפִרְקָא, רִהֲטָא. אִי נַמֵּי אַמְרֵי מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ, חֶפְצְךָ אֲסוּרִין. חֶפְצֵי שָׁמַיִם אֲסוּרִין אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, פּוֹסְקִים צְדָקָה לַעֲנִיִּים בַּשַּׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הוֹלְכִין לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת בַּשַּׁבָּת לִפְקֹחַ עַל עִסְקֵי הָרַבִּים. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מְפַקְּחִין פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בַּשַּׁבָּת.
וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הוֹלְכִין לְאִסְטַרְטִיאוֹת וּלְקַרְקִיסָאוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בַּשַּׁבָּת. וְתָנָא, רַבִּי מְנַשֶּׁה מְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינוֹקוֹת לְאָרֵס, וְעַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת בַּשַּׁבָּת. וְדַבֵּר דָּבָר: דִּבּוּר אָסוּר, הִרְהוּר מֻתָּר.
וְכֵן אַמְרֵי, אָסוּר לְעִנּוּיֵי עִנּוּי הָרְשׁוּת. אֲבָל חָזָא חֶלְמָא וּבְעֵי לְמֵיתַב בְּתַעֲנִית מִשּׁוּם בַּטּוּלֵי חֶלְמָא, שַׁפִּיר דָּמֵי, דְּאָמַר רָבָא בַּר מַחְסְיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב, יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם כָּאֵשׁ לִנְעֹרֶת. וְאָמַר רַב יוֹסֵף, וּבוֹ בַיּוֹם. וְאָמַר רַב חִסְדָּא, וַאֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת.
אִי נַמֵּי בְּרַם צָרִיךְ לְמֵילַף, הַאי דְיָתִיב בְּתַעֲנִיתָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא מַהוּ לְאַשְׁלוּמֵי, כֵּיוָן דְּקָא עַיִיל לַשַּׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְעֻנֶּה אָסוּר, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאַשְׁלוּמֵי תַעֲנִית, שַׁבָּת הוּא דְּקָא עֲבִיד וּבְשַׁבָּת גּוּפָא לָא מִעְנַי שַׁפִּיר דָּמֵי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רָבָא, כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב נַחְמָן, אִבַּעְיָא לָן, הַנֵּי בְנֵי בֵי רַב דְּיָתְבֵי בְתַעֲנִיתָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא, מַהוּ לְאַשְׁלוּמֵי, מִי אָסוּר לִכָּנֵס בַּשַּׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְעֻנֶּה אוֹ לָא? לָא הֲוָה בְּיָדָן. כִּי אֲתָאן בְּבֵי רַב יְהוּדָה בָּעֵינָן מִנֵּהּ וְלָא הֲוָה בִידֵהּ. אָמַר רָבָא, נֶחֱזֵי אֲנָן תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מְבִיאִין לוֹ בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת בְּלֹא מֶלַח וְאוֹכְלָהּ, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַשַּׁבָּת כְּשֶׁהוּא בְתַאֲוָה,
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר בְּשֵׁם רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה הָיָה וְהָיִינוּ יוֹשְׁבִין לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא בְּתִשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, וְהֵבִיאוּ לוֹ בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת וּגְמָעָהּ בְּלֹא מֶלַח, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁתָּאַב לָהּ, אֶלָּא לְהַרְאוֹת בָּהּ הֲלָכָה לְתַלְמִידָיו.
רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים, וְאָמַר עוּלָא, הֲלָכָה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים.
משנה תורה, הלכות שבת כ״ט - הטקסט מספריא
מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו. בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.
וזהו נוסח קידוש היום. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה ורצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו ברוך אתה ה' מקדש השבת.
וזה נוסח ההבדלה. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לחול.
עיקר הקידוש בלילה. אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו. ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף יום שלישי. אבל אינו מברך על האור אלא בליל מוצאי שבת בלבד.
אסור לאדם לאכול או לשתות יין משקדש היום עד שיקדש. וכן משיצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל. ולשתות מים מותר. שכח או עבר ואכל ושתה קודם שיקדש או קודם שיבדיל הרי זה מקדש ומבדיל אחר שאכל.
מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין. ואף על פי שהבדיל בתפלה צריך להבדיל על כוס. ומאחר שיבדיל ויאמר בין קדש לחול מותר לו לעשות מלאכה אע"פ שלא הבדיל על הכוס. ומברך על היין תחלה ואחר כך מקדש. ואינו נוטל את ידיו עד שיקדש.
כיצד הוא עושה לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר ולא יסייע בשמאל. ומברך על הגפן ואחר כך מקדש. ומנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחלה פרשת ויכלו ואחר כך מברך על היין ואחר כך מקדש ושותה מלוא לוגמיו ומשקה לכל בני חבורה ואח"כ נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל.
אין קידוש אלא במקום סעודה. כיצד לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר. אבל אם קידש בזוית זו אוכל בזוית שניה. ולמה מקדשין בבית הכנסת מפני האורחין שאוכלין ושותין שם.
היה מתאוה לפת יותר מן היין או שלא היה לו יין הרי זה נוטל ידיו תחלה ומברך המוציא ומקדש ואחר כך בוצע ואוכל ואין מבדילין על הפת אלא על הכוס.
מי שנתכוין לקדש על היין בלילי שבת ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש הרי זה מקדש על הפת ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו לסעודה. ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה. וזה הוא הנקרא קידושא רבה, מברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואחר כך יטול ידיו ויסעוד. ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש. וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה.
יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת. וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדין היא שבת. שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט.
מי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה פורס מפה על השולחן ומקדש וגומר סעודתו ואחר כך מברך ברכת המזון. היה אוכל בשבת ויצא השבת והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו. ואם היה בתוך השתיה פוסק ומבדיל ואחר כך חוזר לשתייתו.
היה אוכל וגומר אכילתו עם הכנסת שבת מברך ברכת המזון תחלה ואחר כך מקדש על כוס שני. ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצות בכוס אחד. שמצות קידוש ומצות ברכת המזון שתי מצות של תורה הן.
אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפילו כטיפת החרדל בחבית גדולה אין מקדשין עליו. כך אנו מורין בכל המערב. ויש מי שמתיר לקדש עליו ואומר לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן.
יין שטעמו טעם חומץ אף על פי שריחו ריח יין אין מקדשין עליו. וכן שמרים שנתן עליהן מים אף על פי שיש בהן טעם יין אין מקדשין עליהן. במה דברים אמורים בשנתן על השמרים שלשה מים והוציא פחות מארבעה. אבל אם הוציא ארבעה הרי זה יין מזוג ומקדשין עליו.
כלי שהיה מלא יין אפילו מחזיק כמה רביעיות אם שתה ממנו מעט הרי זה פגמו ונפסל ואין מקדשין על השאר מפני שהוא כשיורי כוסות.
יין שריחו ריח החומץ וטעמו טעם יין מקדשין עליו. וכן יין מזוג. וכן יין צמוקים מקדשין עליו והוא שיהיו צמוקים שיש בהן לחלוחית שאם ידרוך אותן יצא מהן דבשן. וכן יין חדש מגתו מקדשין עליו. וסוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו בשעתו. מדינה שרוב יינה שכר אף על פי שהוא פסול לקדוש מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר המדינה.
כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן. ומבדילין במוצאי ימים טובים לחולו של מועד ובמוצאי שבת ליום טוב. אבל אין מבדילים במוצאי יום טוב לשבת.
נוסח קידוש יום טוב. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון בחר בנו ויגדלנו רצה בנו ויפארנו. ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום טוב מקרא קדש הזה את יום חג המצות הזה או חג השבועות או חג הסוכות זמן חירותנו או זמן מתן תורתנו או זמן שמחתנו באהבה זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ואם חל להיות בשבת מזכיר שבת וחותם כדרך שחותם בתפלה מקדש השבת וישראל והזמנים.
בראש השנה אומר. ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום טוב מקרא קודש הזה זכרון תרועה מקרא קדש באהבה זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ודברך אמת וקיים לעד ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם חל להיות בשבת חותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון כדרך שחותם בתפלה.
בלילי יו"ט מקדש על היין כבשבת. ואם אין לו יין או שהיה מתאוה לפת מקדש על הפת. וכן ביו"ט מקדש קידושא רבא כדרך שמקדש בשבת.
כיצד מברכין בלילי יום טוב שחל להיות באחד בשבת. בתחלה מברך על הגפן. ואח"כ מקדש קידוש יום טוב. ואחר כך מברך על הנר. ואחר כך מבדיל וחותם בהבדלה המבדיל בין קדש לקדש. ואחר כך מברך שהחיינו.
כל לילי יום טוב ובליל יום הכפורים אומרים שהחיינו. ובשביעי של פסח אין מברכין שהחיינו מפני שאינו רגל בפני עצמו וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח.
סדר הבדלה במוצאי שבת מברך על היין ואח"כ על הבשמים ואחר כך על הנר. וכיצד מברך על הנר בורא מאורי האש. ואחר כך מבדיל.
אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כדי שיכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת. ואין מברכין על הנר של עובדי כוכבים ומזלות שסתם מסיבתן לעבודת כוכבים ומזלות. ואין מברכין לא על הנר של עבודת כוכבים ומזלות ולא על הנר של מתים.
ישראל שהדליק מעובד כוכבים ומזלות או עובד כוכבים ומזלות מישראל מברכין עליו. עובד כוכבים ומזלות מעובד כוכבים ומזלות אין מברכין עליו. היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב אנשי הכרך עובדי כוכבים ומזלות אינו מברך ואם רוב ישראל מברך. אור של כבשן של תנור ושל כירים לכתחלה לא יברך עליו. הגחלים אם כשיכניס קיסם ביניהן דולק מאליו מברכין עליהן. אור של בית המדרש אם יש שם אדם חשוב שמדליקים בשבילו מברכין עליו. של בית הכנסת אם יש שם חזן שהוא דר שם מברכין עליו. ואבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. ואין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על כל המצות אלא אם יש לו מברכין עליו.
אור שהודלק בשבת לחולה ולחיה מברכין עליו במוצאי שבת. אור שהוקדח מן העצים ומן האבנים מברכין עליו במוצאי שבת שהיא היתה תחלת ברייתו בידי אדם. אבל אין מברכין עליו במוצאי יום הכפורים שאין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על אור ששבת. אף על פי שהודלק לחולה או לחיה ביום הכפורים מברכין עליו שהרי שבת מעבירה.
יום טוב שחל להיות באמצע שבת אומר בהבדלה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה כדרך שאומר במוצאי שבת שסדר ההבדלות הוא מונה. ואין צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר. וכן אינו צריך לברך על הבשמים במוצאי יום הכפורים.
ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת משמחין אותה ומיישבין אותה בריח טוב
ספר המצוות, מצוות עשה קנ״ה - הטקסט מספריא
היא שצונו לקדש את השבת ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו נזכיר בם יציאת מצרים וקדוש היום ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו, והוא אמרו יתברך זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו וקדשהו בברכה. ובבאור אמרו (פסחים ק"ו) זכרהו על היין בכניסתו וביציאתו כלומר הבדלה שהיא גם כן חלק מזכירת שבת ומתקנת מצותיה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים ובמקומות אחרים. (וישמע יתרו, זמנים הלכות שביתת שבת פרק כ"ט):
רש"י על בראשית ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ויכל אלהים ביום השביעי. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו צָרִיך לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, הַקָּבָּ"ה שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנָס בֹּו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְנִרְאֶה כְאִלּוּ כִלָּה בוֹ בַיֹּום. דָּ"אַ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה, בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה:
ויכל אלהים ביום השביעי AND ON THE SEVENTH DAY GOD FINISHED — R. Simeon says: A human being (literally, flesh and blood) who cannot know exactly his times and moments (who cannot accurately determine the point of time that marks the division between one period and that which follows it) must needs add from the week-day and observe it as the holy day (the Sabbath), but the Holy One, blessed be He, who knows His times and moments, began it (the seventh day) to a very hair’s breadth (with extreme exactness) and it therefore appeared as though He had completed His work on that very day (Genesis Rabbah 10:9). Another explanation: What did the world lack? Rest! Sabbath came — Rest came; and the work was thus finished and completed (Genesis Rabbah 10:9)!
בראשית רבה י׳:ט׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲמַר לֵיהּ שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אֶתְמְהָא. אֶלָּא כָּזֶה שֶׁהוּא מַכֶּה בְּקוּרְנָס עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן, הִגְבִּיהָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהוֹרִידָהּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּשָׂר וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא עִתָּיו וְלֹא רְגָעָיו וְלֹא שְׁעוֹתָיו, הוּא מוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ רְגָעָיו וְעִתָּיו וּשְׁעוֹתָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. גְּנִיבָא וְרַבָּנָן, גְּנִיבָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה, וְצִיְּירָהּ וְכִיְּירָהּ, וּמָה הָיְתָה חֲסֵרָה, כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. רַבָּנָן אָמְרֵי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשׂוּ לוֹ טַבַּעַת, מֶה הָיְתָה חֲסֵרָה, חוֹתָם. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ שָׁאַל אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי, בְּכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים. אָמַר לָהֶם וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה גֵּיהִנֹּם נִסּוֹקֶת לָרְשָׁעִים, אוֹי לָעוֹלָם מִדִּינָיו. מְלַאכְתּוֹ, לֹא כֵן אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן, לֹא בְּעָמָל וְלֹא בִּיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, וְאַתְּ אוֹמֵר מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֶתְמְהָה. אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן מְאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן מְקַיְמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וּמַה נִּבְרָא בוֹ לְאַחַר שֶׁשָּׁבַת, שַׁאֲנָן, וְנַחַת, שַׁלְוָה, וְהַשְׁקֵט. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי נְהוֹרָאי, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶם הָיוּ מוֹתְחִים וְהוֹלְכִין, כֵּיוָן שֶׁנָּחוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מֵהֶן, נִתַּן לָהֶם נִחָה, (שמות כ, י): וַיָּנַח לְעוֹלָמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בָּשָׂר וָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה אֵינוֹ נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אַסְטַאטִיבָה וְנָתַן דּוּנְטִיבָה, וַיִּשְׁבֹּת וַיְבָרֶךְ.
משנה תורה, הלכות מתנות עניים ט׳:י״ט - הטקסט מספריא
עני שנתן פרוטה לתמחוי או פרוטה לקופה מקבלים ממנו ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן נתנו לו בגדים חדשים והחזיר להן את השחקין מקבלין ממנו ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן.
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל י׳:י״ד - הטקסט מספריא
מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא מתשעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לח הוספות מטות-מסעי מאותו ספר גיטין לח, א
- לקוטי שיחות כרך יב בחוקותי שיחה א מאותו ספר גיטין לח, א
- לקוטי שיחות כרך יד תצא שיחה ב מאותו ספר גיטין לח, א
- לקוטי שיחות כרך טו לך לך שיחה ה מאותו ספר גיטין לח, א
- לקוטי שיחות כרך כח מטות שיחה ג מאותו ספר גיטין לח, א
- תורת מנחם שיחת חג הפורים ה'תשט"ו גיטין לח, א
- תורת מנחם ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון, ה'תש"כ גיטין לח, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת רמט דינים השייכים לערב שבת ה גיטין לח , ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת רצ בשבת ישלים מאה ברכות בפירות ד גיטין לח, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות לולב תרמט דברים הפוסלים בארבעת המינים י גיטין לח, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק שלישי א גיטין לח, א
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ב סימן רמט (ב) גיטין לח, ב
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה הלכות ת"ת פרק שלישי (א) גיטין לח, סע"א
- שולחן ערוך קו"א חושן משפט הל' הפקר (א) גיטין דף ל"ח
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"א (סי' רמב-רנב) רמט דינים השייכים לערב שבת גיטין לח , ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רצ בשבת ישלים מאה ברכות בפירות גיטין לח, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת שם לח, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות לולב (סימנים תרמה-תרנא) תרמט דברים הפוסלים בארבעת המינים גיטין דף ל"ח
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ג גיטין לח, א