ש"פ וארא, ראש חודש שבט, ה'תשכ"ו

342

(הנחה בלתי מוגה)

וארא

אל אברהם וגו' בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם וגו' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' וידעתם כי אני הוי' ⁶⁸⁶ . ומדייק בזה אדמו"ר הזקן בהדרוש הידוע בשם "דער פרומער וארא" ⁶⁸⁷ (ובתוספת הגהות וביאורים וקיצורים מהצ"צ, כפי שנדפס באוה"ת ⁶⁸⁸ ), דצריך להבין, הלא גם אצל האבות כתיב וירא אליו הוי'.

ב) ומקדים

לבאר, דהנה כתיב ⁶⁸⁹ כי לא ידח ממנו נדח, ומבואר בספרים ⁶⁹⁰ שזה הי' ענין גלות מצרים בחומר ובלבנים, שהם היו גלגול דור הפלגה, שהם היו נשמות גבוהות, וחטאו באמרם הבה נלבנה לבנים גו' נבנה לנו עיר ומגדל גו' ⁶⁹¹ , וחשב מחשבות4 לבלתי ידחו, ע"כ הביאם בגלגול גלות מצרים, ותקנו זה ע"י עבודה קשה בחומר ובלבנים כו'. ומ"ש לא ידח ממנו נדח, ממנו דייקא, היינו, שכל הניצוצין שבכל הנפשות מישראל סופן לאשתאבא ⁶⁹² בגופא דמלכא כו'.

אך

איך תוכל הנפש שהיא בבחי' גבול ונברא לאשתאבא בגופא דמלכא א"ס ב"ה להיות לאחדים ממש, הרי זה ע"י התורה ומצוות שהם לבושים לנשמת האדם שעל ידם תוכל להתאחד באלקות ביחוד גמור. וכמבואר בזהר ⁶⁹³ על הפסוק ⁶⁹⁴ ואברהם זקן בא בימים, באינון יומין עילאין כו', שהם הלבושים דתורה ומצוות, ועז"נ ⁶⁹⁵ ימים יוצרו גו', שזהו מספר

343

הימים שניתנו לכל אחד מן השמים כפי שיעור הלבושים הצריכים לשורש נשמתו כו'.

אך

אין כל אדם זוכה שיהיו כל ימיו שלמים ולא יחסר בהם אפילו שעה א' ורגע א'. והעצה לזה היא כמארז"ל ⁶⁹⁶ להיות כל ימיו בתשובה, וענין התשובה הוא אותיות בושה, והיינו, שכאשר יתבונן ויעמיק שכלו בגדולת ה', אשר הוא ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמי' כלא חשיב, ואיך הוא עומד עליו ורואה במעשיו כו', אזי יפול עליו הבושה ממנו ית'. ובענין זה יש ריבוי מדריגות עד רום המעלות כו', וכל מה שהאדם עולה בהשגתו בגדולת א"ס ב"ה, תקטן בעיניו מעלת עבודתו כו', וירגיש שהוא רחוק מה' בתכלית, ולכן יתבייש ביותר ממנו ית'. וזהו מ"ש ⁶⁹⁷ ולנו בושת הפנים, דקאי על כל אחד מישראל, גם צדיקים, שגם אצלם שייך המעמד ומצב דנדח, מצד עצם הענין דירידת נשמתו למטה, לבירא עמיקתא ⁶⁹⁸ , תמורת היותה חצובה מתחת כסא הכבוד ⁶⁹⁹ , ועם המלך במלאכתו ישבו שם ⁷⁰⁰ , שלכן הנה גם בהיותו למטה בתכלית הביטול, כמ"ש ⁷⁰¹ ונחנו מה, הרי סוכ"ס ישנה מציאות שעלי' אומרים ונחנו מה, וכיון שהאמת היא שאלקות היא אמיתית המציאות, הרי המציאות שלו היא ענין של שקר, היפך האמת, ומזה נעשה אצלו ענין הבושה ממנו ית', ועד שמרגיש את עצמו כמו עני ואביון כפשוטו, שמתבייש ביותר, ומיד כשנזכר על מעמדו ומצבו הנה בכה יבכה במר נפשו כו' ⁷⁰² , כפי שהוא אצל כל אחד מישראל ביוהכ"פ בתפלת נעילה. והו"ע יראת בושת, שהיא המדריגה היותר נעלית ביראה (למעלה גם מיראת הרוממות) ⁷⁰³ , וזהו ענין התשובה, שעל ידה ממלא ומשלים את החסרון בהימים כו'.

ג) וזהו

ענין גלות מצרים, דהנה, יש מצרים בקדושה, ומבחי' מצרים דקדושה נמשך ונשתלשל עד שנעשה למטה בקליפה ערות הארץ, דהיינו בחי' פגם הברית, שמטמאים אותו כו', כמ"ש ⁷⁰⁴ אשר מצרים מעבידים אותם. ולהעיר גם מהמוזכר לעיל (ס"ב) שבנ"י שהיו בגלות

344

מצרים היו גלגול דור הפלגה, והרי בדור הפלגה נתגלגלו הניצוצין של קרי שהוציא אדה"ר במשך ק"ל שנה ⁷⁰⁵ . וענין יציאת מצרים הו"ע התשובה, שהו"ע הבושה בגלל שמרגיש ריחוקו מה' בתכלית, כנ"ל, ועי"ז יתעורר לצעוק אל ה' כו', ולהבטל ולהכלל באורו ית'. ועז"נ וידעתם כי אני הוי', שהו"ע ההתקשרות בשם הוי' שע"י התשובה, שאינה לפי ערך כללות עבודתו הקודמת כו' ⁷⁰⁶ .

ד) אך

צריך להבין מה שדרוש זה אמרו רבינו הזקן בפרשת וארא. ובהקדם מה שסיפר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ⁷⁰⁷ אודות רבינו הזקן, שבאיזה ענין ומדריגה שהתעסק, כן הי' מעמד ומצב נפשו הק', ומזה מובן כיצד הי' המעמד ומצב (וואָס האָט זיך אָפּגעטאָן) בעת שרבינו הזקן אמר את הדרוש וארא כו' ושמי הוי' כו' בענין כי לא ידח ממנו נדח, שהוצרך להיות מורא גדול בעת אמירת דרוש זה, "אַ בּייזע חסידות, גאָר מורא'דיק". ולכאורה, מאמר כזה מתאים יותר שאמירתו תהי' בפרשת שמות, שבה מדובר אודות מעמדם ומצבם של בנ"י בהיותם בגלות ושעבוד מצרים, בעבודה קשה בחומר ובלבנים כו'. ומהו הטעם שמאמר זה נאמר בפרשת וארא, שבה מתחיל כבר ענין הגאולה, החל מהמכות שהכה ה' את מצרים, שאז כבר בטלה עבודה מאבותינו ⁷⁰⁸ .

ה) ויובן

בהקדם משנת"ל (במאמר די"ט כסלו ⁷⁰⁹ ), שאף שהבירור שע"י שלמה הי' נעלה יותר מהבירור שהי' ע"י משה, שהרי ⁷¹⁰ משה אמר קומה הוי' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך ⁷¹¹ [ולא כמו דוד (שהכין את כל הענינים שבאו אח"כ אצל שלמה בפועל ובגלוי, כמ"ש ⁷¹² הכל בכתב מיד הוי' עלי השכיל) שאמר קומה הוי' למנוחתך ⁷¹³ ], והיינו, שאע"פ שהבירור הי' ע"י נסיעת הארון (ולא באופן טבעי, כמו אצל יהושע), הנה גם לאחרי הבירור נשארו עדיין מנגדים, אויבך ומשנאיך, אלא שהיו באופן דיפוצו וינוסו, משא"כ שלמה, שבימיו קיימא סיהרא באשלמותא ⁷¹⁴ , כתיב בי' ⁷¹⁵ וישב שלמה על כסא הוי', שישב במקומו

345

במנוחה, ובדרך ממילא נתבטלה המציאות של האויב והשונא, ואדרבה כו', וכמ"ש ⁷¹⁶ ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה גו' ותבוא ירושלימה בחיל כבד מאד וגו' [דנוסף על פשטות הענין, אין מקרא יוצא מידי פשוטו ⁷¹⁷ , הרי זה כולל גם את הניצוצות שבכל הדברים שהביאה מלכת שבא עמה], והיינו, שאפילו שמע שלמה (לא רק ענין הראי', אלא אפילו ענין השמיעה) פעל בהניצוצות שיתעוררו ויומשכו לקדושה, בדוגמת אבוקה שמושכת אלי' כל ניצוץ אש, מ"מ ⁷¹⁸ , הנה גם בימי שלמה נתבררו רק הניצוצות שהם עדיין במדריגת הקדושה, היינו שהם במציאות אש, ולכן נמשכו אל האבוקה, אבל עדיין נשארו ניצוצות שנאבד מהם לגמרי אור הקדושה, וע"ד המבואר במק"א ⁷¹⁹ דמ"ש בסש"ב ⁷²⁰ שבג' קליפות הטמאות אין בהם טוב כלל, אין הכוונה שאין בהם שום ניצוץ כלל, שהרי אי אפשר להיות קיום שום דבר בלי איזה ניצוץ טוב, אלא שהניצוץ נתרחק ונחשך לגמרי (כמ"ש ⁷²¹ נר רשעים ידעך, היינו, שהנר (הניצוץ) שנמצא ברשעים כבה ואינו במציאות אש, ולכן אין ביכולת האבוקה למשכו), ועד שנעשה כמו רע, וכפי שמצינו ⁷²² דוגמא לזה בנגלה דתורה, שיש אופן שהיתר נהפך להיות איסור, וכמו חתיכה עצמה נעשה נבלה כו' ⁷²³ , הנה ניצוצות כאלו לא נתבררו בימי שלמה. וענין זה יתחדש לעתיד לבוא דוקא, כמ"ש ⁷²⁴ את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכתיב ⁷²⁵ אז אהפוך אל עמים גו', היינו שהרע יהפך לטוב, הנה גם הניצוצות שנאבד מהם אור הקדושה לגמרי עד שנעשו כמו רע, יתבררו ויתעלו ויוכללו בקדושה.

ו) אמנם

אף שנת"ל שתכלית השלימות דבירור הניצוצות יהי' לעתיד לבוא דוקא, וכמ"ש ⁷²⁶ ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, היינו, לא רק הנדחים, שפירוש נדח הוא שישנה מציאותו אלא שנמצא מרחוק, אלא אפילו האובדים, שכבר נאבדו לגמרי ⁷²⁷ , ואעפ"כ הנה גם הם יבואו וישתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים, בחי' שלימות היראה ⁷²⁸ , מ"מ, הרי ידוע שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים

346

במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות ⁷²⁹ , והיינו, שנעשים על ידם. ולהעיר, שענין זה מרומז בלשון "לעתיד לבוא" גופא, שהרי כל מציאות העתיד מתייחסת אל העבר, ולולי העבר לא שייך העתיד. וזהו גם מה שמצינו שכאשר רבינו הזקן מבאר בתניא ⁷³⁰ מעלת הגילויים דלעתיד לבוא, ה"ה מוסיף "וגם כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה כדכתיב ⁷³¹ אתה הראת כו' בראי' חושיית כו'", כי, דוקא מצד זה שכבר הי' לעולמים מעין זה בעבר, יכול להיות כן גם בעתיד. וזהו גם מ"ש ⁷³² כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והיינו, שאע"פ שלעת"ל יהיו נפלאות אפילו לגבי יצי"מ ⁷³³ , מ"מ, מעלת הנפלאות דלעת"ל יכולה להיות רק לאחרי וע"י שהיו תחילה ימי צאתך מארץ מצרים. וזהו גם מה שכל הענינים דלעתיד לבוא הם בהמשך להעבר, שנעשים ע"י עבודתם של בנ"י, ועד שאין לך ענין שנמשך מלמעלה מבלי שיהי' בו תפיסת ידו של איש ישראל (עס קען ניט זיין אַז אַ איד זאָל ניט צולייגן צו דעם אַ האַנט). ומזה מובן, שגם שלימות הבירור דלעת"ל בנוגע לניצוצות שנאבדו כו', צריך להיות מעין ודוגמא לזה במעשינו ועבודתינו עתה. ויש לומר, שזהו גם מה שמצינו שכאשר רבינו הזקן מבאר בתניא ⁷³⁴ אודות ענינים בלתי רצויים שמג' קליפות הטמאות לגמרי, שהם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם עד כי יבוא יומם ויבולע המות לנצח, כמ"ש39 ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ה"ה מוסיף "או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכיות", כיון שצריך להיות מעין זה גם במעשינו ועבודתינו עתה.

ז) וע"פ

משנת"ל (במאמר די"ט כסלו ⁷³⁵ ) שהעלאת הניצוצות שנתרחקו ונאבדו כו' קשורה עם הענין דחסידיך יברכוכה ⁷³⁶ , שחסידיך ממשיכים בחי' פנימיות עתיק עד לבחי' מלכות דמלכות, יש לומר, שענין זה נעשה בכללות ע"י גילוי תורת החסידות [וכמשנת"ל (במאמר די"ט כסלו ⁷³⁷ ) שבתורה גופא שעל ידה נעשה הבירור בדרך ממילא, בדרך מנוחה, הנה בפרטיות יותר יש אופן שהוא כמו יציאת המלך ממקומו והליכתו למקום האויב (שאז נעשה רק יפוצו אויבך וינוסו משנאיך, ולא

347

באופן שבטלים לגמרי), שזהו כללות הענין דנגלה דתורה, שאף שזהו דבר הוי', הלא כה דברי כאש ⁷³⁸ , מ"מ, ה"ה יורדת ומתלבשת בענינים גשמיים, כמו המחליף פרה בחמור וכיו"ב, ומתעסקת בענינים של טוב ורע, ועד לטענות של שקר כו'. משא"כ פנימיות התורה, שהיא בחי' עץ החיים, כדאיתא ברע"מ ⁷³⁹ , ומבואר בארוכה באגה"ק ⁷⁴⁰ לבעל הגאולה, הנה על ידה נעשה שלימות הבירור בדרך מנוחה (קומה הוי' למנוחתך), ועד לקיום היעוד אז אהפוך אל עמים גו'], ובפרט עי"ז שתורת החסידות גופא עוסקת בביאור ענין בירור והעלאת ניצוצים אלו שנתרחקו ונאבדו כו', כמו בהדרוש וארא הנ"ל ("דער פרומער וארא") שמדבר בענין כי לא ידח ממנו נדח, ועד שנזכר בו גם ע"ד החטא הידוע כו', הנה זוהי העבודה בזמן הזה שהיא מעין ודוגמת ופועלת שלימות הבירור דלעת"ל, שגם הניצוצות שנתרחקו ונאבדו כו', יתעלו ויוכללו בקדושה.

ח) ועפ"ז

יש לבאר גם מה שהדרוש הנ"ל נאמר בפ' וארא דוקא, שבה מדובר אודות הגאולה, ולא בפ' שמות, שבה מדובר אודות הגלות וקושי השעבוד, כי, כדי שתוכל להיות אמירת דרוש כזה שענינו לפעול ענין שהוא מעין ודוגמת שלימות הבירור דלעת"ל, צריך להיות מעמד ומצב של גאולה.

ובהקדים

שכללות ענין גלות מצרים שבפ' שמות, עם היותו מצד פרעה, הרי זה פעל ירידה כו' אצל בנ"י. וכידוע הפירוש במ"ש ⁷⁴¹ וירעו אותנו המצרים, דלכאורה, הול"ל וירעו לנו ⁷⁴² , אלא הפירוש הוא שעשו אותנו רעים וחטאים ללמוד ממעשיהם ⁷⁴³ , והיינו, שהמצריים פעלו בבנ"י רע כזה שמצד עצמם לא היו שייכים אליו ⁷⁴⁴ (וכמו בגזירת פרעה וכל הבת תחיון ⁷⁴⁵ , שאותם המצריים שאליהם נאמר60 כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, הנה הם יחיו את בנות ישראל בדרך החיים של מצרים כו' ⁷⁴⁶ ). ועד כדי כך, שענין הגלות פעל אפילו אצל משה רבינו, כפי שמסופר בס"פ שמות ⁷⁴⁷ שמשה רבינו טען להקב"ה למה הרעותה לעם הזה. והענין בזה, שמצד משה רבינו לא שייך שענין הגלות יפעל עליו

348

כו' ⁷⁴⁸ , אבל אעפ"כ, היתה אצלו איזה נגיעה כו', מצד התקשרותו עם בנ"י, להיותו רועה ישראל, כמו רועה שרצונו להיות יחד עם צאן מרעיתו, וכפי שאמר הרה"צ מבאַרדיטשוב ⁷⁴⁹ , שאי אפשר שיהי' בגן-עדן לבדו ח"ו ללא שאר בנ"י. וכפי שמצינו אצל הרועה הראשון, יעקב (ששופרי' מעין שופרי' דאדה"ר ⁷⁵⁰ שתיקן חטא אדה"ר ⁷⁵¹ ), שמצד עצמו הי' מוכן לגאולה, ואעפ"כ, כיון שהילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי, לכן הנה גם אצלו מוכרחת להיות ההנהגה באופן דאתנהלה לאטי גו' עד אשר אבוא גו' ⁷⁵² . ועד"ז מצינו אצל משה רבינו, שהוצרך להשאר במדבר יחד עם דורו ⁷⁵³ , שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ⁷⁵⁴ . וכן ירמי' הוצרך לילך לגלות כדי להיות יחד עם בני דורו ⁷⁵⁵ , והיינו לפי שרועה נאמן צריך לילך עם צאן מרעיתו, באיזה מקום שיהי' כו'. ומצד ההתקשרות של משה עם בנ"י, הנה פעולת הגלות על בנ"י פעלה גם על משה רבינו שטען להקב"ה למה הרעותה לעם הזה. ועז"נ בהתחלת פרשת וארא, וידבר אלקים אל משה, דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה62 הרעותה לעם הזה ⁷⁵⁶ , באמרו, וארא אל אברהם וגו', חבל על דאבדין ולא משתכחין כו', שהאבות לא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה ⁷⁵⁷ , היינו, שעל זה הוצרך להיות ענין של ביטוש מלמעלה (מלמעלה דוקא, כי אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו ⁷⁵⁸ ), ע"ד מארז"ל ⁷⁵⁹ אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' כו'. ולאחרי זה הי' יכול להתחיל ענין הגאולה כו'.

ועד"ז

מובן בנוגע להדרוש הנ"ל שאמירתו היתה בפרשת וארא דוקא, דהנה, תוכן הדרוש בעניני פרומקייט כו' (כפי שנקרא "דער פרומער וארא") הו"ע הביטושים ברוחניות, ע"ד ענין הגלות והשעבוד בחומר ובלבנים כפי שהוא ברוחניות, בחומר דא ק"ו ובלבנים דא ליבון הלכתא כו' ⁷⁶⁰ . ועי"ז הי' יכול להיות מעמד ומצב של גאולה, שאז יכולים לפעול באמירת הדרוש ענין שהוא מעין ודוגמת שלימות הבירור דלעת"ל, שגם הניצוצות שנתרחקו ונאבדו, יתעלו ויוכללו בקדושה.

349

ט) וכל

זה מודגש עוד יותר עתה, שנשארו כמה ימים לביאת משיח, ולכן מפיצים (מ'גיסט) חסידות בריבוי, החל מהביכלאַך של רבינו הזקן, וכן הביכלאַך של הצמח צדק, שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו, שמדפיסים לאחרונה, ועד לדרושי רבינו נשיאנו, שעי"ז מאירים את החושך כו' ⁷⁶¹ , ועד שזוכים לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

______ ● ______