438

ו. ההסבר לכינויים "תלמידי חכמים" ו"פושעי ישראל"

לפי־זה מובנת הסיבה לכך שהראשונים מכונים "תלמידי חכמים" והאחרים – "פושעי ישראל":

כיון שתלמידי חכמים "גופן אש", הרי אי־אפשר לכנותם פושעי ישראל וכדומה. יתר־על־כן, אסור לבזותם. על־ידי ביזוי תלמידי חכמים, מבזים את התורה, כי אין אפשרות להפריד בין התלמיד חכם לבין התורה, כנאמר בגמרא³³ "תלמיד חכם שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא". לפיכך אומרת הגמרא "תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן", ומכך מובן מאליו שהיו אצלם ענינים בלתי רצויים.

לעומת זאת לגבי אנשים פשוטים, למרות שהם מלאים מצוות כרימון, הרי אפשר לבזות אותם בלי לפגוע במצוות שהם קיימו, כי מהותם איננה המצוות, הם רק "מלאים מצוות", כדלעיל.

ואדרבה: הגמרא מקפידה לכנותם "פושעי ישראל" ולבזותם³⁴, כי בזיונם הוא חלק מכפרתם. כדברי הגמרא³⁵ על חזקיהו ש"גירר עצמות אביו על מטה של חבלים".

ז. הארון והקרבנות

מדברי חז"ל³⁶ שהובאו לעיל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל", מובן, שבדיוק כשם שבמשכן הפרטי ישנם שני הענינים של תורה ומצוות, כך הם קיימים גם במקדש ובמשכן הכללי:

ההסבר לכך הוא: לגבי מטרת המשכן והמקדש ישנן שתי דעות. דעת הרמב"ן היא, שעיקר תכלית המשכן היא "מקום מנוחת השכינה שהוא הארון". ולדעת הרמב"ם³⁷ התכלית היא "להיות מקריבים בו קרבנות".

ויש־לומר, שבענין זה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: ב"ושכנתי בתוכם" שבמשכן ישנם שני ענינים: א) שבמשכן תהיה אלקות בגלוי, באופן של איחוד. ב) שהשראות השכינה תהיה "בתחתונים", באמצעות בירור וזיכוך הענינים התחתונים והגשמיים, בדומה למצוות, המתבצעות דוקא בדברים גשמיים.

ואלה שני הענינים של "ארון" ו"קרבנות" והמשכן בכלל: