תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך טז פקודי

שיחה ב

רשימת העמודים (11) מצוטט ב־10 עמודים חיפוש חדש

465שיחה ב

פקודי

א. "משכן משכן" – רמז לחורבן שני המקדשים

על הנאמר "אלה פקודי המשכן משכן העדות..." אומרים חז"ל¹, שהכפילות "משכן משכן שני פעמים" רומזת ל"מקדש שנתמשכן בשני חורבנין"² – בית ראשון ובית שני.

ואין מובן, כפי ששואלים המפרשים³: רק אחת משתי הפעמים "משכן משכן" היא מיותרת, שהרי פעם אחת נחוצה לצורך הענין. וכיצד ניתן, אפוא, לדרוש ש"משכן משכן שני פעמים" רומז ל"חורבנין" של שני המקדשות?

מכך מובן, שלימוד זה מ"משכן משכן" אינו דרש מיתורא דקרא (= דרשה הנלמדת ממילים מיותרות בפסוק), אלא זהו, כלשון רש"י, רמז הלמד מכפל המילה "משכן" – "שנתמשכן". כלומר, לפי הפשט של "המשכן משכן" מדובר בפסוק זה על המשכן (שבמדבר), אך עם זאת רומז הביטוי "משכן" לענין של "משכון" – "משכן משכן שני פעמים" מצביע על ה"משכון" של שני המקדשים⁴.

ב. חשיבות חלקי המשכן וכליו

ה"ספורנו"⁵ מסביר, שהפסוק "אלה פקודי המשכן..." מבטא את החשיבות הגדולה של חלקי המשכן וכליו, אשר בזכותה "לא נפסדו", כדברי חז"ל⁶ "שמא תאמר אבד... תלמוד לומר⁷ עצי שטים עומדים שעומדים לעד ולעולמי עולמים", ואף יותר מכך – "לא נפל דבר להם ביד האוייבים...".

ובפסוק מפורטות המעלות "שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אוייבים" – "משכן העדות אשר Rוקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר... ובצלאל...", ובזכות כל המעלות הללו "שרתה שכינה במעשה ידיהם ולא נפל ביד אוייבים".

לעומת זאת, במקדש ראשון, שלא היו בו כל המעלות הללו, הרי "אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו... ונפל בסוף הכל ביד אוייבים". וכך (ואף יותר מכך), במקדש השני – "לא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אוייבים".

ויש לומר, שהמקור לפירוש זה 465באופן כללי הוא מאמר חז"ל בגמרא⁸, ש"לא שלטו שונאיהם במעשי ידי משה"⁹, ולכן "משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד, קרשיו קרסיו בריחיו ועמודיו ואדניו", ולא נפלו ביד האוייבים. ועל כך מבוסס הפירוש ש"אשר Rוקד על פי משה" הוא הטעם לנצחיות של חלקי המשכן וכליו.

ג. לפי הרמז – המקדשים נצחיים

מעלה זו של המשכן על פני המקדשים היא לפי פשט המקרא. כלומר, לפי הפשט וכנראה בגלוי, דוקא המשכן, שהוא מעשי ידי משה – "אשר Rוקד על פי משה" – הוא נצחי, לעומת המקדשים אשר נפלו "ביד אוייבים" וחרבו.

אבל לפי הרמז שבפסוק – כלומר, פנימיות הענינים – גם המקדשים הם נצחיים.

בכך מתורצת התמיהה הגדולה על שהפסוק רומז לחורבן בית המקדש באמצעות המילה "משכן" – "שנתמשכן": חפץ ממושכן אינו אבוד לבעליו, ואינו עובר לגמרי לרשות המלוה, אלא הוא נמצא זמנית ברשות המלוה ובסופו של דבר יוחזר אותו חפץ – המשכון – ללווה.

וכך גם לגבי המקדשים: חורבנם אינו אומר שמציאותם בטלה לחלוטין, ח"ו, אלא זהו באופן של "משכון" בלבד, ובסופו של דבר יוחזר המקדש עצמו, הראשון וכן השני, לישראל¹⁰.

ד. הקדושה במקום המקדש נצחית יותר ממקום המשכן

מעלת הנצחיות הנ"ל, הקיימת במשכן לעומת המקדשים, היא רק לגבי חלקי המשכן וכליו, אך לגבי קדושת המקום, השראת השכינה במקום המשכן והמקדש, מוצאים את מעלת הנצחיות דוקא במקדש, כדברי הרמב"ם בהלכות בית־הבחירה¹¹: "וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והיה לפי שעה כו' כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן 466קרבן¹². ואין שם בית לדורי הדורות¹³ אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה¹⁴ וכו' (והוא מביא פסוק המוכיח זאת¹⁵) זאת מנוחתי עדי עד". כלומר, הקדושה במקום המשכן היתה זמנית, כנאמר¹⁶ "ואהיה 467מתהלך באהל...", ואילו "בית (להשראת השכינה בקביעות) לדורי הדורות" קיים רק במקדש בירושלים – וכך גם בכיוון השלילה: "נאסרו כל המקומות כולן לבנות...".

יותר מכך: בבנין המקדש הראשון, הרי לא זו בלבד שנוצר מקום קבוע להשראת השכינה, אלא שגם השראת השכינה בפועל נעשתה באופן נצחי, כפי שפוסק הרמב"ם¹⁷ שקדושת המקדש וירושלים "קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא .. לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה".

מכך מובן, שהמוסבר לפני כן, שבפנימיות, לפי ה"רמז" שבמקרא, גם המקדשים הם נצחיים כמשכן, אינו אמור רק לגבי קדושת מקום המקדש ש"אינה בטלה",

שהרי, אדרבה, בכך המקדש הוא העיקר ויש לו יתרון על פני המשכן,

אלא, שגם במקדשים, יש לפחות דבר "הדומה" לנצחיות שבחלקי המשכן וכליו¹⁸.

ה. מנוחה – גברא, נחלה – חפצא

כדי להבין זאת טוב יותר, יש להקדים את דברי חז"ל¹⁹ על הפסוק²⁰ "כי לא באתה עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה": "מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים"²¹.

בפשטות, הסיבה לכך שדוקא ירושלים נקראת "נחלה" ואילו שילה נקראת רק "מנוחה", היא מפני ש"נחלה" מצביעה על קביעות יותר מאשר "מנוחה", האפשרית גם באופן זמני. ולפיכך נקראת ירושלים, אשר "אין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים" בכינוי "נחלה"²².

אך אין די בכך, כי לפי אחת הדיעות²³ "מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה", למרות, שלדעת כולם חשובה ירושלים יותר משילה.

הכרחי לומר, שגם ב"מנוחה" יש יתרון על פני "נחלה". כלומר, "מנוחה" ו"נחלה" הן שתי מעלות שונות, ויש בזו מה שאין בזו²⁴.

ההסבר לכך הוא: כאמור, מעלת המשכן היא שחלקיו וכליו הם נצחיים, אך כמקום להשראת השכינה היה 468המשכן "לפי שעה" בלבד, "אוהל". לעומת זאת במקדש, להיפך: במקום המקדש יש קדושה נצחית – "אינה בטלה", אך עצם הבנין וחלקיו "נפסדו" ונפלו בידי האוייבים.

שתי מעלות שונות אלו נרמזות בשני הכינויים "מנוחה" ו"נחלה", שההבדל ביניהם בפשטות הוא:

המילה "מנוחה" מתארת מצב של נפש האדם – "גברא" – הוא אינו במצב של טלטול ממקום למקום. בכך נכלל גם מצבם של כלי האדם וחפציו המיטלטלים יחד עמו, כפי שרואים במוחש, שכליו של האדם משפיעים על דעתו!²⁵ וקרובים אליו יותר מאשר דירתו^*. לעומת זאת מתארת המילה "נחלה" את תכונתו של עצם הדבר – "חפצא" – הקרקע וכדומה.

בכך מובן מדוע מעלתו של משכן שילה – שנבנה בחלקו מ"משכן שעשה משה", כדברי הרמב"ם²⁶ "ובנו שם בית... ופרשו יריעות המשכן עליו" – היא ה"מנוחה": הנצחיות שבו היתה בחלקיו ובכליו – חפצים המיטלטלים עם האדם, ולכן, כאשר הגיעו לידי "קביעות" בשילה²⁷ הוא "מנוחה", המתארת את מצב נפש האדם.

לעומת זאת המקדש, שמעלת הנצחיות שבו אינה בחלקיו ובכליו אלא במקום המקדש, מכונה "נחלה" – המתאר את תכונת המקום, כדלעיל.

ו. נצחיות – רק על ידי מעשי הקדוש־ברוך־הוא

ההסבר להבדלים הללו בין המשכן למקדש:

הנצחיות אינה יכולה להתהוות על ידי מעשה בני אדם שהם נבראים מוגבלים. דבר זה ייתכן רק על ידי מעשה ידיו של הקדוש־ברוך־הוא.

ולכן חלקי המקדש עצמם אינם נצחיים, כי הם, כלשון הזוהר²⁸, "בנייינא דבר נש" (= בנין בני אדם). ואילו קדושתו הנצחית של מקום המקדש אינה עקב מעשי ידי אדם, אלא זהו "מקום אשר יבחר ה' אלקיך בו לשכן שמו שם"²⁹. וכלשון הרמב"ם³⁰:

469"קדושת המקדש... מפני השכינה ושכינה אינה בטלה".

כלומר, בנין המקדש לא יצר את נצחיות השראת השכינה במקדש, אלא היווה רק הכנה לכך שהמקום יהא מוכן להשראה זו, ושהיא תהיה באופן גלוי. אך ההשראה עצמה באה עקב בחירת הקדוש־ברוך־הוא במקום זה, ולכן היא נצחית.

לעומת זאת, במשכן היה ההיפך: השראת השכינה לא באה עקב בחירת הקדוש־ברוך־הוא במקום המשכן "לשכן שמו שם", אלא בניית המשכן היתה הגורם לכך – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"³¹, וכאשר בטל במקום זה הגורם, המשכן המוקם – "ועשו לי מקדש" – מתבטלת גם התוצאה – "ושכנתי" – במקום זה.

לעומת זאת היו חלקי המשכן וכליו מעשי ידי משה, ומשה הוא עבד ה', עבד נאמן³², אשר כל מציאותו היא מציאות האדון³³, ובמיוחד לפי הפירוש³⁴ על "מה שקנה עבד קנה רבו"³⁵, שאין הכוונה לכך שהעבד קונה לעצמו ובאמצעות זאת נקנה הדבר לרבו, אלא שמלכתחילה "קונה רבו" –

וכשם שמעשי ידיו של הקדוש־ברוך־הוא נצחיים, כך גם מעשי ידי משה, עבד ה'.

ז. השראת השכינה הנצחית במקדש – בזכות דוד

ויש לומר, שזוהי הסיבה לכך שהשראת השכינה במקדש היתה בזכות דוד המלך, כדברי חז"ל³⁶, שרק לאחר ששלמה התפלל לה' "ה' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך"³⁷ הוא היה יכול להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים "ושרתה השכינה בבית"³⁸ –

שהרי כיון שהשראת השכינה היתה צריכה להיעשות באופן נצחי, היתה צריכה להיות גם ההכנה מצד "בני אדם" קשורה למישהו בדומה למשה רבינו שמעשי ידיו קיימים לעולם.

ולכן באה ההשראה בזכות דוד, שהוא עבד ה'³⁹, ולכן הדגיש שלמה בתפילתו הנ"ל "דויד עבדך",

ולפיכך מעשי ידיו הם נצחיים ולא שלטו בהם אוייבים, כאצל משה, כמבואר בגמרא⁴⁰.

470ח. בית המקדש השלישי – "מנוחה" ו"נחלה"

לפי ההסבר לעיל על המעלה בתואר "מנוחה", ניתן להסביר מדוע נאמר הביטוי "מנוחה" גם לגבי ירושלים, כנאמר⁴¹ "בהר ה' בציון... זאת מנוחתי עדי עד". והרי, לכאורה: אם "ונחלה זו ירושלים" (ו"מנוחה זו שילה") צריך היה להיאמר "זאת נחלתי עדי עד"?

אלא, בבית המקדש השלישי יהיו שתי המעלות – הן "נחלה" והן "מנוחה". נצחיותו אינה רק במקום המקדש, כבמקדש הראשון והשני, אלא גם הבנין עצמו – ענין ה"מנוחה", כמוסבר לעיל – יהיה בעל קיום נצחי, כי הקדוש־ברוך־הוא עצמו יבנהו, כנאמר⁴² "מקדש אדנ־י כוננו ידיך". ככתוב בזהר⁴³ שהמקדש השלישי יבנה "על ידא דקודשא־בריך־הוא (ולכן) יהא קיימא לדרי דרין".

ט. גם במקדש הראשון עצמו היה ענין של נצחיות

לכאורה, ניתן לשאול על כך: בפשטות אין מדובר בפסוק "זאת מנוחתי עדי עד" רק על תקופת בית המקדש השלישי, אלא על המקדש הראשון⁴⁴. ויותר מכך: הרמב"ם מביא פסוק זה כטעם להלכה "כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות..." – וכיצד, אפוא, נקרא המקדש אז "זאת מנוחתי..."?

ההסבר לכך הוא: בגמרא במסכת עירובין⁴⁵ נאמר לגבי חניות בני ישראל במדבר: "כיון דכתיב⁴⁶ בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי (= נחשבים כקבועין). כלומר, למרות ש"ישראל במדבר יושבי אוהלים היו שאינן קבועין",⁴⁷ בכל זאת, כיון שחנייתם באוהל היתה "על פי ה'", לכן "כמאן דקביע להו דמי": החניה עצמה, האהל, נעשה בזמן החניה ענין של "קבע".

וכדומה לכך גם בעניננו: כיון ש"על פי ה' נקרא המקדש "בית"⁴⁸, שהרי עד המקדש נאמר "ואהיה מתהלך באוהל..."⁴⁹ – לכן "כמאן דקביע להו 471דמי", שגם המקדש עצמו אינו "לפי שעה", אלא יש בו ענין של "מנוחה" – נצחיות" – "נידונת קבע"⁵⁰.

ולכן מתאים הכינוי "מנוחה" גם למקדש הראשון והשני, כי למרות ששלמות המנוחה, בדומה לחלקי המשכן וכליו, תהיה רק במקדש השלישי, אך משהו בדומה לכך ישנו גם במקדש הראשון והשני, כיון ש"על פי ה'" אין הם נקראים "אהל", כי אם "בית".

ויש לומר, שזוהי הסיבה לכך שההכנות לבנין בית המקדש נעשו על ידי דוד, כמסופר בתנ"ך⁵¹ – כי מעשי ידיו הם נצחיים, ולכן היה גם בבית המקדש עצמו מעין ענין הנצחיות.

אך למרות זאת "נפל בסוף הכל ביד אוייבים", כי הבניה עצמה נעשתה על ידי שלמה, ורק ההכנה נעשתה על ידי דוד⁵².

י. הארון מביא לנצחיות בגשמיות של המשכן והמקדש השלישי

לעיל בסעיף ב' הובאו דברי ה"ספורנו", שאחת ממעלות המשכן "שבשבילם היה ראוי להיות נצחי..." היא היותו "משכן העדות – שהיו בו לחות העדות".

וכשם שיש שויון בין המשכן לבין המקדש השלישי לגבי מעלת הנצחיות – באופן גלוי – של חלקים וכליהם – כך יש שויון ביניהם לגבי הגורם לנצחיות "שבשבילם היה ראוי להיות נצחי...", שהן במשכן במדבר והן במקדש השלישי נמצא הארון במקומו במשך כל תקופת קיומם, ואילו במקדש השני לא היה הארון קיים מלכתחילה⁵³, וגם בסוף תקופת המקדש הראשון "גנזו יאשיהו"⁵⁴.

יא. במקדש הראשון והשני – נצחיות לא גלויה

כמוסבר לעיל בהרחבה, היתה מעלת הנצחיות גם במקדש הראשון והשני, אלא שלגביהם היא לא התבטאה בגלוי בחלקי המקדש, אלא בעיקר בענין השראת השכינה במקום המקדש. כלומר, אין זו נצחיות כבמשכן, שחלקי המשכן וכליו הגשמיים הם נצחיים, אלא שזוהי נצחיות של השראת השכינה, ברוחניות – "שכינה אינה בטלה".

לפי זה יש לומר, שגרימת למעלת הנצחיות אינה לגבי הנצחיות הרוחנית של השראת השכינה, אלא דוקא בנצחיות הגשמית של חלקי המשכן וכליו.

472יב. הארון – פנימיות דפנימיות הלב

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את משמעות הארון בעבודת ה':

כל יהודי הוא "משכן" ומקדש לה' יתברך, כדברי חז"ל⁵⁵ הידועים על הפסוק³¹ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכשם שבמקדש יש "שלשה דיורין" – "עזרה" "קודש" ו"קודש הקדשים"⁵⁶, שבו היה הארון – כך ישנם גם שלשה "דיורין" אלו במקדש הפרטי אצל כל יהודי:

ה"עזרה" שבה עמד המזבח החיצון, משמעותה בעבודה הרוחנית היא חיצוניות הלב⁵⁷. "קודש", שבו היה המזבח הפנימי הוא פנימיות הלב⁵⁷. ו"קודש הקדשים", שבו היה הארון⁵⁸ הוא פנימיות דפנימיות הלב⁵⁹ – דרגת יחידה⁶⁰ – שביחס אליה נאמר (על הקליפות) "בבואה דבבואה לית להו"^*⁶⁰ (= אין להם, לקליפות השתקפות בבואתם דבבואה נוספת שהיא בחינת יחידה). ואפילו על דרגות הנמוכות ממנה הרבה יותר נאמר "וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך"⁶¹, שהיא תמיד שלימה, נצחית, ולא ייתכן שמשהו – "אוייבים" – ישלוט ויפגע בה⁶².

ויש לומר, שדרגה זו היא ה"משה" שבכל אחד ואחד⁶³, כשם שהארון – התורה שבו⁶⁴ – הוא ענינו של משה, "זכרו תורת משה עבדי"⁶⁵.

בכך מובן מדוע בשתי תקופות אלו, תקופת המשכן והתקופה של לעתיד לבוא, נמצא הארון – פנימיות דפנימיות הלב, דרגת משה – במקומו ובגלוי: דור המדבר היה "דור דעה"⁶⁶, הדור כולו היה בדרגה של משה רבינו שהיא דרגה של דעת עליון, כמוסבר 473בכתבי האריז"ל⁶⁷. וגם בימות המשיח – כאשר יקויים "ומל ה' אלקיך את לבבך"⁶⁸, גם את הקליפה הדקה⁶⁹ – תתגלה "נקודת פנימיות הלב"⁶⁹, דרגת משה.

אך לא כן בתקופת המקדש הראשון והשני, אשר אמנם גם אז הארון שלם ולא נפל ביד האוייבים ח"ו, אך זאת בהעלם ובהסתר – "גנזו יאשיהו".

יג. מעלת המשכן – "מקדש המדבר"

לפי האמור לעיל ניתן להסביר, בפנימיות הענינים, את דיוק הרמב"ם⁷⁰ בכינוי המשכן "מקדש המדבר", שהרי, כידוע, רומז הרמב"ם בספרו למספר ענינים בתורת הקבלה⁷¹, וכך גם בעניננו:

בכינוי "מקדש המדבר" נרמזת מעלה זו של המשכן, הימצאות הארון במקומו ובגלוי, כי פנימיות דפנימיות הלב היא בבחינת ה"מדבר" שבנשמה, הנעלה מבחינת "אדם" שבנשמה – "לא ישב אדם שם"⁷² מבחינה חיובית, מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת⁷³.

ולפיכך מוצאים גם אצל המשיח את הדרגה "מאד" שמעל דרגת "אדם": "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"⁷⁴. ולמרות ש"מאד הוא אותיות אדם"⁷⁵, זהו צירוף המצביע על "בחינת בלי גבול כלל"⁷⁶ – מעל לדרגת אדם – אלא מדבר דקדושה, כי זוהי דרגת הארון, שעל ידי משיח הוא יוחזר למקומו ובגלוי.

יד. כח מסירות הנפש מתבטא דוקא במעשה

ידוע⁷⁷, שהמילה "אדם" רומזת לשלוש הבחינות של מחשבה דיבור ומעשה (א' – מחשבה, ד' – דיבור, מ' – מעשה). ולפי זה יוצא, שבמילה "מאד", שמעל לדרגת אדם, ההתחלה היא האות מ' – מעשה.

ההסבר לכך הוא: מסירות הנפש מתבטאת דוקא במעשה, נעוץ תחילתן בסופן דוקא. בדומה למבואר⁷⁸ בענין של "אין ערוך לך בעולם הזה", שדוקא 474בעולם הזה הגשמי מתבטא ה"אין ערוך" שלמעלה – כך גם לגבי ה"אין ערוך" של היהודי, כח מסירות הנפש של פנימיות דפנימיות הלב, "אין ערוך" שבנשמה, מתבטא דוקא בכח המעשה שלו⁷⁹.

וזהו הקשר שבין שני הענינים במשכן ובמקדש השלישי – (א) הארון הוא במקומו ובגלוי. (ב) חלקי המשכן וכליו הגשמיים הם נצחיים –

כי משמעות הארון – פנימיות דפנימיות הלב – מתבטאת דוקא במעשה: בנצחיות הגשמית של חלקי המשכן והמקדש וכליהם.

הערות

עמוד 465

1. תנחומא פרשתנו ב. שמו"ר פנ"א, ג. פרש"י עה"פ.
2. לשון רש"י.
3. משכיל לדוד ושפ"ח לפרש"י כאן.
4. ראה גם לקו"ש חי"א ע' 176 הערה 5.
5. ריש פרשתנו.
6. יומא עב, סע"א. סוכה מה, ב. הובא בספורנו שם.
7. תרומה כו, טו. וראה בחיי עה"פ.

עמוד 465

8. סוטה ט, סע"א. וראה צפע"נ (להרגוצובי) עה"ת ר"פ תרומה. וראה שע"ת (לאדמהאמ"צ) ח"ב חינוך בתחלתו. אוה"ת ואתחנן ע' סה. צב. צג ואילך.
9. בסוטה שם ד"משה ודוד שלא שלטו כו' דוד דכתיב (איכה ב, ט) טבעו בארץ שערי'". אבל אין מזה סתירה להמבואר בפנים – כי: א) לפרש"י סוטה שם קאי על שערי ציון. ב) ועיקר: גם להפירוש שקאי על שערי ביהמ"ק – ה"ז רק השערים (ולא שאר חלקי וכלי המקדש) שרק הם שייכים לדוד – ראה פרש"י איכה שם ("מעשי ידי דוד היו"). עיון יעקב לע"י סוטה שם. ובחדא"ג שם ["ממדרש אגדה" – והוא בתנחומא בהעלותך ט. במדב"ר פט"ו, יג. איכ"ר עה"פ. הובא בפרש"י איכה שם. ועוד] "שחלקו כבוד לארון" (וראה לקמן בפנים ס"י ואילך השייכות דארון לענין ה"נצחיות"), ועיי"ש השייכות לדוד (ע"פ מרז"ל כו'). וראה לקמן בפנים ס"ז. סוס"ט.
10. ראה בכ"ז לקו"ש חי"א שם ע' 177 ואילך.
11. בתחילתו (ה"א־ג').

עמוד 466

12. מפשטות לשון הרמב"ם "לבנות בהן בית לה'" משמע, שכוונתו (לא לאיסור הקרבה בכמות, כ"א) שאסור לבנות "בית לה'" אלא בירושלים*. אלא שאח"כ מוסיף ענין שני – "ולהקריב בהן קרבן" [דכתבו "להקריב בהן" (בהמקומות) ולא "בו" (בהבית) מורה שזהו ענין שני – איסור הקרבה (במק"א) בבמות]. ועפ"ז סרה התמי' (וראה הר המורי' לרמב"ם שם) למה הביא הרמב"ם הכתובים (דה"א כב, א. תהלים קלב, יד) "ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד", ולא הכתוב (ראה יב, ט) "כי לא באתם גו' אל המנוחה ואל הנחלה" שהובא בש"ס (זבחים קיט, א) לענין איסור הקרבה בבמות? כי הפסוק "כי לא באתם גו'" בא בהמשך להקודם: "לא תעשון גו' איש כל הישר בעיניו (וטעם החילוק) כי ("פה" "היום") לא באתם גו'" – היינו האיסור דהקרבת קרבן חוץ ל"מנוחה" "ונחלה", והביא הרמב"ם פסוק שנאמר בו ע"ד ב' ענינים הנ"ל: א) איסור דבנין בית לה' חוץ לירושלים – "זה הוא בית ה' האלקים". ב) איסור הבמות – "וזה מזבח לעולה לישראל"** (ראה פרש"י דה"י שם).
13. צ"ע בדפוסים הקודמים, כי הלשון בכ"מ הוא "דור דורים", אף שנמצא – אבל בנפרד – "קורא הדורות".
14. ראה דה"ב ג, א (הובא לקמן רפ"ב דהל' ביהב"ח). תענית טז, א. ובב"ר ס"פ וירא (פנ"ה, ז. פנ"ו, י) עה"פ (וירא כב, ב. שם, יד) ארץ המורי' גו', בהר הוי' יראה.
15. תהלים קלב, יד.
16. ש"ב ז, ו. (וכפסק הרמב"ם סוף הל' מעה"ק). ולכן מדגיש הרמב"ם שהאיסור הוא רק "(זה מזבח לעולה) לישראל".
. עייג"כ לשון הרמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ט הי"ד (ועד"ז בהל' מעשה הקרבנות פי"ד ה"ז) "מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות לשם אינו כבית ע"ז כו'" – דבפשטות כוונתו במ"ש ש"עבר ועשה בית כו'" היינו (לא להאיסור דהקרבה חוץ למקדש, כ"א) האיסור דעשיית בית חוץ למקדש. אבל להעיר מפיה"מ להרמב"ם מנחות (פי"ג מ"י) ד"בית חוניו .. שעבר על מש"נ פן תעלה וכו'" ולא הזכיר דעבר על איסור עשיית בית חוץ למקדש. אבל – לא הזכיר ג"כ האיסור דעשיית בית תבנית היכל כו', אף שבית חוניו הי' "בצורת בית המקדש" (פיה"מ שם).
. הטעם שמביא גם תיבת "לישראל" – י"ל עפ"י ש"ס זבחים (קטז, ב) ד"אין העכו"ם מצווין על שחוטי חוץ לפיכך כאו"א בונה לו במה לעצמו ומקריב עלי'", ועיי"ש גם המאורע דאיפרא הורמיז כו' עם רבא – מעשה רב שמורים להם איך לבנות במה ומוסיף להסביר [כדיוקו "ואומר" – ראה ברכות ומכות בסופן (ועוד) "מאי ואומר"] טעם האיסור בזה: "זאת מנוחתי עדי עד" – דמכיון שקדושת המקדש היא באופן ד"עדי עד", וכמ"ש (הל' ביהב"ח פ"ו הט"ז) "קדושת המקדש .. אינה בטלה", לכן "זאת מנוחתי" ולא במק"א, שאא"פ לבנות "בית לה'" רק בירושלים לבד***. (וראה גם לקו"ש חי"ט ע' 145 הערה 47). ומקורו דהרמב"ם**** י"ל בכמה אופנים, ומהם – במכש"כ וק"ו מפרט א' דהבנין דאסור (הקרבה בהבית – ה"ז ג"כ פרט דהבית (שצ"ל "מוכן להיות מקריבין כו'" – רמב"ם ריש הל' ביהב"ח) שבא בפועל). ולהעיר ממדרש תהלים ד'.
. ע"ד המבואר בכ"מ (נצו"א לזח"ג קמד, ב. המשך תרס"ו ע' קעח. המשך תער"ב פנ"ו. סה"מ ה'ש"ת ע' 62) דמכיון שלהצלת רב המנונא בא אליהו (מלובש בגוף. ובמילא) עם העצמיות שלו אא"פ להיות אז במק"א, שהעצם אא"פ להיות בב' מקומות בב"א (משא"כ לברי"מ – שבא רק ניצוץ שלו). ועד"ז בעניננו: מכיון ד"זאת מנוחתי גו'" – השראת עצם השכינה היא בירושלים בהר המורי'.
. ראה גם שקו"ט באוצר הספרי (להגר"מ זעמבא) "קדושת עבר הירדן". ועוד.

עמוד 467

17. הל' ביהב"ח פ"ו הי"ד־ט"ז. וראה מו"ק (ט, א. ועד"ז שבועות טז, ב): משכן שאין קדושתו קדושת עולם .. מקדש שקדושתו קדושת עולם.
18. ראה בחיי דלעיל הערה 7. וראה מדבר קדמות (מע' מ' אות מג) שלפי האמת המקדש נבלע בארץ, נגנז, עיי"ש.
19. מגילה י, א. זבחים קיט, א.
20. ראה יב, ט.
21. בזבחים שם (וכן בספרי עה"פ ראה שם) פלוגתא בדבר, וכדלקמן בפנים – אבל כ"ה סתימת הש"ס מגילה שם. סתם משנה זבחים (קיב, ב): "באו לשילה .. והיא היתה מנוחה .. באו לירושלים .. והיא היתה נחלה". פרש"י עה"ת עה"פ – פשוטו של מקרא.
22. ראה לקו"ש חי"א ע' 177 הערה 15.
23. זבחים שם. ספרי שם.
24. ובפרט – להדיעה (זבחים שם) דשניהם בשילה או בירושלים. וראה אוה"ת ויצא קפו, א. ועוד.

עמוד 468

25. ברכות נז, ב.
*. להעיר מהחילוק בין (שימוש ב)כליו של מלך – משא"כ בארמון המלך. ויש עוד דוגמאות בהלכה. ובתורת החסידות להעיר מענין דלבוש (לכבוד ולתפארת) ובית – מקיף הקרוב ומקיף הרחוק.
26. הל' ביהב"ח פ"א ה"ב.
27. משא"כ לפנ"ז במדבר כו'.
28. זח"ג רכא, א. ועד"ז שם ח"א כח, א.
29. ראה יב, יא. ספרי ופרש"י שם*. וכמש"נ (תהלים שם, יג־יד) "בחר ה' בציון גו' פה אשב גו'". וראה פיה"מ להרמב"ם זבחים קיב, ב ("באו לירושלים כו'"). ועוד. וראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' 140 ואילך (ושם ע' 145).
30. נסמן לעיל הערה 17.
. אלא שבכללות מתאים לשון זה גם על משכן שילה וכמש"נ (ראה שם, ה. רש"י שם. ספרי ורש"י שבפנים ההערה) "המקום אשר יבחר ה"א גו' לשום את שמו שם". ובספרי תבוא (כו, ב): "המקום אשר יבחר ה"א בו זה שילה ובית עולמים". וראה בארוכה ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג מ"ע פד־פה. לקו"ש חכ"ד ס"ע 79 ואילך.

עמוד 469

31. תרומה כה, ח.
32. כמש"נ (בהעלותך יב, ז) "בכל ביתי נאמן הוא". ראה בארוכה המשך תרס"ו ע' שיז ואילך.
33. ראה בארוכה לקו"ש ח"ה [המתורגם] ע' 233 ואילך. ח"ט ע' 4־323. ועייג"כ המשך הנ"ל ע' שכו־ז. ועוד. וראה בעניננו פרש"י בהעלותך (שם, ח): ועבד מלך מלך.
34. רשב"א קדושין כג, ב.
35. פסחים פח, ב. קדושין שם.
36. שבת ל, א. סנהדרין קז, ב. מדרש תהלים מזמור כד. במדב"ר פי"ד, ג. ועוד.
37. דה"ב ו, מב.
38. ל' המדרש – במדב"ר שם.
39. עייג"כ המשך הנ"ל ע' שיג.
40. נסמן לעיל הערה 8. וראה פס"ר פ"ב, ו. מדרש תהלים מזמור סב בסופו. יל"ש ש"ב רמז קמה. הובא באוה"ת ואתחנן ע' סה. צב.

עמוד 470

41. תהלים שם. וכראיית ר"ש (זבחים וספרי דלעיל הערה 23) ד"מנוחה זו ירושלים". וראה אוה"ת שצויין לעיל הערה 24.
42. בשלח טו, יז. מכילתא ופרש"י שם. וראה תנחומא סוף פרשתנו. רש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ועוד. ואף שברמב"ם (הל' מלכים רפי"א ובסופו) דמשיח בונה המקדש – כבר נת' כמה פעמים התיווך כמה פעמים התיווך בזה (ראה לקו"ש חי"א ע' 98 הערה 61. וש"נ. לקו"ש חי"ג ע' 84 הערה 36 (ובההתועדות (דער"ח מנ"א תשל"ו) נת' בארוכה עוד כמה פרטים בהנ"ל). לקו"ש חי"ח ע' 418 ואילך).
43. זח"א דלעיל הערה 28. וראה זח"ג שם.
44. ראה ג"כ זח"ב רמא, א.
45. נה, ב. וראה ג"כ שבת לא, ב.
46. בהעלותך ט, כ.
47. רש"י עירובין שם ד"ה אלא לאחוריהן.
48. ראה ש"ב ז, ה ואילך.
49. ש"ב שם, ו. וזה ששילה נק' "בית" (משנה זבחים קיב, ב. רמב"ם הל' ביהב"ח פ"א ה"ב) הוא רק בערך המשכן, אבל בערך המקדש נק' "אהל" או (עכ"פ) "משכן" [לפי הפירושים בהכתוב "ואהי' מתהלך באהל ובמשכן" – ראה לקו"ש שנסמן בהערה 22. לעיל ע' 323 הערה 42] – ראה ביאור הרי"פ פערלא שנסמן בשוה"ג להערה 29.

עמוד 471

50. רש"י עירובין שם ד"ה כיון דכתיב.
51. דה"א כח־כט.
52. ראה פס"ר מדרש תהלים ויל"ש דלעיל הערה 40.
53. יומא כא, ב.
54. דה"ב לה, ג. יומא נב, ב. וש"נ. רמב"ם הל' ביהב"ח רפ"ד.

עמוד 472

55. ר"ח שער האהבה פ"ו ד"ה ושני. של"ה שער האותיות אות ל' (ועוד).
31.
56. אוה"ת ויקהל ע' ב'קצה. ד"ה והוא עומד תרס"ג פ"ב. ד"ה כי הוא יברך ה'ש"ת בתחילתו. ולהעיר מרמב"ם הל' ביהב"ח פ"א ה"ה.
57. כידוע דמזה"ח ומזה"פ הם חיצונית ופנימית הלב – תו"ח תרומה תמג, א ואילך. אוה"ת שם ע' ב'ריג. דרמ"צ פו, ב ואילך. ועוד.
58. ראה לעיל ע' 211 שהוא דרגא רביעית, עיי"ש. וראה לקמן הערה 60.
59. ראה לקו"ת תצא (לו, א) דגם בפנימית הלב יש פנימית דפנימית.
60. להעיר מהמבואר בכ"מ (תו"ח שם (תמח, א). אוה"ת שם (ע' ב'רט ואילך). דרמ"צ שם) דארון הוא (נגד בד שביריעות) בחי' פנימיות הכתר, יחידה .וראה ג"כ לקו"ת נשא (כג, רע"ג) שנשיאת הארון הו"ע והחמישית לפרעה, התגלות עתיק כו'.
*. יבמות קכב, א. וש"נ. לקו"ת תצא לז, ג. ובכ"מ.
61. תניא ספכ"ד. וראה מקומות שנסמנו בהערה 60 שהארון הו"ע אהבה מסותרת.
62. דעלי' נאמר (זח"ב קיד, א) אע"ג דאזיל הכא והכא דיוקנא אשתאר בך לעולם – סד"ה תקעו עת"ר. עשר תעשר תש"א פ"ה.
63. תניא רפמ"ב. וראה בהעלותך יא, כא. ע"ח של"ב פ"א ("בזהר בהעלותך" וצ"ע). שם של"ח פ"ו. ובכ"מ. וראה לקו"ת פקודי (ה, סע"ד) דניצוץ משה שבכאו"א הו"ע מסנ"פ דאחד בביטול ממש.
64. דאין בארון רק שני (ה)לוחות גו' – מ"א ח, ט. דה"ב ה, י.
65. מלאכי ג, כב. שבת פט, א.
66. ראה ויק"ר פ"ט, א. במדב"ר פי"ט, ג. ועוד.

עמוד 473

67. ע"ח שער הכללים פי"א. של"ב שם. שער הפסוקים ר"פ שמות. ובכ"מ.
68. נצבים ל, ו.
69. אגה"ק ס"ד – עיי"ש בארוכה.
70. הל' ביהב"ח פ"א הי"ב.
71. וכבהתחלת ספרו יד החזקה "יסוד היסודות ועמוד החכמות" – ר"ת הוי' (שה"ג להחיד"א מע' רמב"ם – בשם ר' דוד הנגיד, נכדו של הרמב"ם). וראה סה"ש ה'ש"ת ע' 41 ובהערה שם. לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 20 הערה 18.
72. ירמי' ב, ו.
73. ראה לקו"ת במדבר ד, ג ואילך. שה"ש כב, א. כג, סע"ב ואילך. ועוד. ולהעיר מלקו"ת נשא (כג, רע"ג) דנשיאת הארון הו"ע "העלאת בחי' התורה שנק' אדם .. לעצמות אוא"ס בחי' כי לא אדם הוא כו'".
74. ישעי' נב, יג.
75. תו"א מו, ד. ע"פ ב"ר פ"ח, ה (ורש"י לב"ר שם).
76. המשך וככה תרל"ז פ"כ.
77. לקו"ת בהעלותך לא, ג.
78. המשך תער"ב ח"ב ע' א'קנא. א'קנה. סה"מ תשי"א ס"ע 113 ואילך. ס"ע 117 ואילך. ועוד.

עמוד 474

79. ע"ד משנ"ת (קונ' ענינה של תורת החסידות סי"ח ואילך) לענין גילוי בחי' יחידה. (משיחות ער"ח מנ"א, וט"ו מנ"א, תשל"ו)

מצוטט ב־10 עמודים

לקוטי שיחות 9

כרך ל ‹ וירא ‹ שיחה ב ‹ 70 לקו"ש חט"ז ע' 466
כרך ל ‹ תולדות ‹ שיחה ג ‹ 123 לקו"ש חט"ז ע' 469
כרך לא ‹ תרומה ‹ שיחה ב ‹ 147 לקו"ש חט"ז ע' 473
כרך לו ‹ תרומה ‹ שיחה א ‹ 123 לקו"ש חט"ז ע' 465
כרך לו ‹ תרומה ‹ שיחה א ‹ 127 לקו"ש חט"ז ע' 466
כרך לו ‹ ויק"פ - פ' החודש ‹ ויק"פ - פ' החודש ‹ 200 לקו"ש חט"ז ע' 466
כרך לו ‹ ויק"פ - פ' החודש ‹ ויק"פ - פ' החודש ‹ 202 לקו"ש חט"ז ע' 470
כרך לז ‹ הוספות - מכתבים ‹ פסח ‹ 176 לקו"ש חט"ז ע' 465
כרך לז ‹ הוספות - מכתבים ‹ פסח ‹ 177 לקו"ש חט"ז ע' 466

מאמרים מלוקטים 1

חלק א ‹ בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשמ"ז לקו"ש חט"ז ע' 472