468

המשכן "לפי שעה" בלבד, "אוהל". לעומת זאת במקדש, להיפך: במקום המקדש יש קדושה נצחית – "אינה בטלה", אך עצם הבנין וחלקיו "נפסדו" ונפלו בידי האוייבים.

שתי מעלות שונות אלו נרמזות בשני הכינויים "מנוחה" ו"נחלה", שההבדל ביניהם בפשטות הוא:

המילה "מנוחה" מתארת מצב של נפש האדם – "גברא" – הוא אינו במצב של טלטול ממקום למקום. בכך נכלל גם מצבם של כלי האדם וחפציו המיטלטלים יחד עמו, כפי שרואים במוחש, שכליו של האדם משפיעים על דעתו!²⁵ וקרובים אליו יותר מאשר דירתו^*. לעומת זאת מתארת המילה "נחלה" את תכונתו של עצם הדבר – "חפצא" – הקרקע וכדומה.

בכך מובן מדוע מעלתו של משכן שילה – שנבנה בחלקו מ"משכן שעשה משה", כדברי הרמב"ם²⁶ "ובנו שם בית... ופרשו יריעות המשכן עליו" – היא ה"מנוחה": הנצחיות שבו היתה בחלקיו ובכליו – חפצים המיטלטלים עם האדם, ולכן, כאשר הגיעו לידי "קביעות" בשילה²⁷ הוא "מנוחה", המתארת את מצב נפש האדם.

לעומת זאת המקדש, שמעלת הנצחיות שבו אינה בחלקיו ובכליו אלא במקום המקדש, מכונה "נחלה" – המתאר את תכונת המקום, כדלעיל.

ו. נצחיות – רק על ידי מעשי הקדוש־ברוך־הוא

ההסבר להבדלים הללו בין המשכן למקדש:

הנצחיות אינה יכולה להתהוות על ידי מעשה בני אדם שהם נבראים מוגבלים. דבר זה ייתכן רק על ידי מעשה ידיו של הקדוש־ברוך־הוא.

ולכן חלקי המקדש עצמם אינם נצחיים, כי הם, כלשון הזוהר²⁸, "בנייינא דבר נש" (= בנין בני אדם). ואילו קדושתו הנצחית של מקום המקדש אינה עקב מעשי ידי אדם, אלא זהו "מקום אשר יבחר ה' אלקיך בו לשכן שמו שם"²⁹. וכלשון הרמב"ם³⁰: