שיחה א
458שיחה א
פקודי
א. רש"י מסביר כל קושי בפשט, בפרשתנו יש קושי שרש"י אינו
מפרשו
כבר דובר פעמים רבות1, שרש"י מסביר בפירושו על התורה כל ענין שאינו מובן בפשוטו של מקרא, וכאשר אין לו הסבר על ענין כזה הוא כותב "איני יודע", וכדומה2.
לכן, כאשר יש ענין הנראה לפי פשט הפסוקים, ורש"י אינו מתעכב עליו, הכרחי לקבל את אחד משני הדברים הבאים: או שאין זה קושי לפי פשוטו של מקרא, או שהענין כבר מוסבר על־ידי פירוש רש"י לפני כן.
בפרשיות הנקראות עכשיו בתורה יש ענין שאינו מובן על־פי פשוטו של מקרא, ורש"י אינו מפרשו, והוא:
בפרשת ויקהל3 מסופר על העברת ציווי הקב"ה לבני ישראל על תרומת המשכן על־ידי משה רבינו, לכל פרטיו: "קחו מאתכם תרומה...": הבאת זהב וכסף וכו' למשכן, ואחר כך גם הציווי4 על עשיית המשכן וכליו לכל פרטיהם.
אחר־כך מסופר בתורה5 על הבאת הנדבה למשכן על־ידי ישראל6, ואחר־כך מסופר7 בפירוש על עשיית המשכן על־ידי חכמי־לב: היריעות וכו' וכל כלי המשכן ובפרשתנו8 על בגדי הכהונה.
לכאורה, די היה בציון התורה בקיצור, שמשה העביר לישראל בשלמות את ציווי ה' על נדבת המשכן ועשייתו, אשר פרטיהן מוזכרים בציווי ה' למשה בפרשיות תרומה, תצוה, תשא9, ואחר־כך צריך היה להיכתב "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה". די היה אפילו באופן מקוצר יותר: שלאחר הסיפור על ציווי ה' למשה ייכתב "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה", כמצוי במקומות רבים בתורה, ואף בפרשיות הללו עצמן. לשם מה מפורטים שוב כל 458הפרטים, הן בהעברת הציווי לישראל, והן בביצוע הציווי10?
ובמיוחד כאשר בתחילת פרשת ויקהל11 אומר רש"י: "כבר פרשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צוואתם", ומכך מובן שבפרשיות אלו אין חידוש לגבי הקודמות, ולכן אין לו מה להוסיף בפירושו. מתחזקת, איפוא, התמיהה: אם כן, בודאי לא היתה צריכה התורה, לכאורה, לפרש את כל הענינים בפעם שניה (ושלישית).
כל האמור לעיל היא שאלה פשוטה בפשוטו של מקרא, אשר כמה ממפרשי התורה12 מתעכבים עליה, אך ברש"י אין על כך הסבר – לא בתחילת הענין בפרשת ויקהל, ולא בסופו בפרשתנו13.
ובמיוחד כאשר לפני כן, בפרשת תשא14, מתעכב רש"י ומסביר את הצורך בחזרה על מילים ספורות15, על הכתוב בתורה שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו", בעוד אשר כאן כפילויות ארוכות של פרשות שלמות, ורש"י אינו מסביר על כך דבר16.
ב. הפירוש הוא כדי להדגיש את היפוך הסדר על־ידי בצלאל
לכאורה ניתן היה לומר, שלפחות חלק מן השאלה נענית על־פי פירוש רש"י בפרשתנו, כדלהלן:
על הפסוק17 "ובצלאל בן אורי... עשה את כל אשר צוה ה' את משה", אומר רש"י, ש"משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים18 ואחר־כך משכן אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר־כך משים כלים בתוכו אמר לו כך שמעתי מפי הקדוש־ברוך־הוא... וכן עשה המשכן תחלה ואחר־כך עשה הכלים"19.
459ניתן היה לתרץ20, שזוהי הסיבה לכך שבעשיית המשכן בפועל מוזכרים שוב כל פרטי המשכן וכליו, כי על־ידי כך רואים שבצלאל הפך את הסדר, מכפי שהוא מופיע בציווי שבפרשת תרומה21, ועשה תחלה את המשכן ואחר כך את הכלים22.
אך לפי זה עדיין אין מובן לשם מה מזכירה התורה את כל הפרטים בסיפור על העברת הציווי על נדבת המשכן ועל עשיית המשכן וכליו על ידי משה לישראל,23
ובנוסף לכך אין התשובה מתרצת אפילו את ההרחבה בסיפור על הביצוע עצמו, כדלהלן:
א) לצורך זה די בחלק בתורה שבו מסופר, שתחילה עשו את המשכן אחר־כך התחילו לעשות את הכלים, אך לשם מה הסיפור על עשיית הכלים, ועל עשיית בגדי הכהונה, המפורטים בפרשתנו, ואשר בהם לא שונה דבר בעשיית בצלאל24?
460ב) ועיקר: כדי להודיע את סדר העשייה – תחלה המשכן ואחר כך הכלים – אין הכרח בהרחבה בפרטי הדברים בביצוע, במידותיהם וכדומה25.
יתר־על־כן: לאחר הישנות הפרטים הללו, כאשר מסופר בפרשתנו על "ויביאו את המשכן אל משה", מתעוררים הקשיים הבאים:
ג) התורה מפרטת שוב את כל פרטי הדברים של המשכן וכליו וכו'.
ד) רק לאחר מכן מסיים הפסוק ואומר: "ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה".
ג. ההסבר לכך: המשכן חשוב וחביב ביותר
ההסבר לכך בפשטות הוא:
המשכן וכליו הם מן הענינים החשובים והחביבים ביותר אצל ישראל, אשר באמצעותם שרתה השכינה בישראל וכו',
במיוחד, כאשר המשכן נקרא, כבפירוש רש"י בפרשתנו: "משכן העדות – עדות לישראל שויתר להם* הקדוש־ברוך־הוא על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם"26,
ומכך מובנת יותר החביבות והחשיבות של הענין, שהרי חטא העגל היה החטא הכללי והחמור ביותר, אשר גרם להסתרת פניו של הקדוש־ברוך־הוא, עד לכדי גזירת כליה על ישראל, ר"ל,* עד כדי כך, שאף לאחר הסליחה אמר הקדוש־ברוך־הוא "וביום פקדי ופקדתי"27.
מכך מובן, שהמשכן, שבאמצעותו "השרה שכינתו ביניהם" הוא ענין כללי ונעלה עד מאד.
לפי זה מובן, שחביבות זו של המשכן אצל הקדוש־ברוך־הוא ואצל ישראל היא הסיבה לכך שהתורה מזכירה את כל פרטיו וחוזרת עליהם שוב ושוב.
סיבה זו אין רש"י צריך להסביר כאן, מפני שהוא כבר הסביר זאת לפני כן, בפרשת חיי־שרה28: על כך שהתורה מספרת את כל מאורעות אליעזר עבד אברהם בקשר לשליחותו להביא את 461רבקה, ואחר־כך חוזרת על כך שוב בספרו זאת למשפחת רבקה, מסביר רש"י (שזה מפני חביבות הענין, כי) "אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה"29.
מכך יודעים, שענין החביב על הקדוש־ברוך־הוא, נכפל בתורה30 לכל פרטיו, גם אם אינם נוספים חידושים, וכך גם בעניננו31.
ד. ההבדל בין "תורה" ל"שיחה"
אך עדיין יש להבין: מפירוש רש"י זה יוצא, לכאורה, ההיפך, שסיבה זו איננה שייכת לעניננו. הכוונה ב"יפה שיחתן של עבדי אבות .. מתורתן של בנים" היא, שאצל "תורתן של בנים", שלאחר מתן תורה, אינה קיימת חביבות כזאת, שבגללה ייכפלו ענינים בתורה, כמו אצל שיחתן של עבדי אבות. אם כך, אין לומר הסבר זה לגבי עשיית המשכן, שהיא תורתן של בנים.
ההסבר לכך הוא:
כוונת המאמר המובא על־ידי רש"י, "יפה שיחתן של עבדי אבות .. מתורתן של בנים", איננה להדגיש את היתרון של "עבדי אבות" על "בנים", אלא להראות את החביבות שיש לפעמים ב"שיחה" על פני "תורה":
ההבדל הפשוט ביניהם הוא: "תורה" היא הוראות, ציוויים ודינים שציוה ה' מה ומתי לעשות. "שיחה" היא דיבור אשר בגלוי32 ובפשטות איננו ציווי והוראה, אלא סיפור המתאר מצב, מאורע, פעולה וכדומה, כפי שאצל אליעזר עבד אברהם, הוא מספר על אברהם ויצחק ועל קורותיו, על קפיצת הדרך, ועל האופן שבו זימן לו הקדוש־ברוך־הוא את רבקה וכו'.
במאמר חז"ל זה מודגש היתרון של "שיחה", שלפעמים שיחה של אפילו "עבדי אבות" היא "יפה" מ"תורתן של בנים".
לפי זה מובנות גם בפרשיות שלפנינו, שלאחר פרשיות תרומה ותצוה: אין הן באות להעביר ציוויים והוראות של מה ומתי לעשות, אשר כבר ידועים. כאן מספרת התורה בהרחבה כיצד העביר משה רבינו לישראל את כל ציוויי ה' הללו על מלאכת המשכן, וכיצד קיימו זאת ישראל למעשה – זהו ענין של "שיחה".
462וכיוון שהשיחה היא בענין המשכן, הריהו כל כך חביב, עד אשר לשם כך קיימת ההרחבה בכל הפרטים, באופן של "כפולה בתורה".
ה. מדוע מציין רש"י שם בעל המאמר (ר' אחא)
לפי האמור לעיל מובן מדוע מציין רש"י בפרשת חיי שרה את שמו של בעל המאמר "רבי אחא", וזאת, כאמור פעמים רבות, מפני ששם האמור מוסיף להבנת הפירוש: על־ידי ציון השם "רבי אחא" מובן, שאין בכוונת המאמר "יפה שיחתן של עבדי אבות..." להדגיש את היתרון של "עבדי אבות" על פני "בנים", אלא את המעלה של "שיחה", ואת ההסבר לכך שייתכן ש"יפה שיחתן... מתורתן", כמוסבר להלן:
במסכת יומא33 מובאת הברייתא "תנו רבנן ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים. רבי אחא אומר ודברת בם עשה אותן קבע ואל תעשם ארעי".
לכאורה, מכך שרבי אחא מדבר רק לגבי דבר תורה "עשה אותן קבע ואל תעשם ארעי", ואינו מזכיר את השלילה של "דברים אחרים", כפי שמזכיר בעל־מחלוקתו "ודברת בם... ולא בדברים אחרים", נראה, שלפי רבי אחא אין קיימת שלילה זו, אך הייתכן לומר שלדעת רבי אחא יש היתר34 לדברים אחרים – בטלים35?!
ההסבר לכך הוא: רבי אחא מדגיש שהחובה לגבי דברי תורה היא "ודברת בם", בקבע ולא בארעי, אך את "דברים אחרים" אין לשלול לחלוטין, מפני שישנם "דברים אחרים" של "שיחה", אשר אינם דברים בטלים, אך עם זאת אינם תורה. כלומר, אין אלה הוראות, ציוויים ודינים וכו', אלא דיבורים וסיפורים, אשר יכולים להיות לפעמים "יפה"* אפילו "מתורתן".
463אך בכל זאת רק לגבי התורה קיים הציווי36 "עשה אותן קבע ואל תעשם ארעי", כי מובן בפשטות גם לבן חמש, שצריך תמיד לזכור, לשנן, לדבר וללמוד, את ההוראות שיש לבצע, מה אסור לעשות וכו' (דברי תורה)37.
ו. הכללה של "שיחה" (לב) ו"עבד" (ציווי)
ההסבר לכך בפנימיות הענינים הוא:
בשתי הפרשיות שבהם נשנים כל פרטי המשכן וכליו, יש שתי נקודות כלליות: א) נדיבות לבם של ישראל, אשר הביאו, ובזריזות גדולה ביותר, את כל צרכי המשכן, עד שצריך היה להכריז "אל יעשו עוד מלאכה", והיה "והותר"38.
ב) ש"חכמי לב" קיימו את ציווי ה', ועשו את מלאכת המשכן וכליו "ככל אשר צוה ה' את משה".
באופן מפורט יותר רואים "התכללות" (איחוד) בין שתי הנקודות הנזכרות: גם בהבאת נדבת המשכן קויים הציווי של ה' "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו...39 קחו מאתכם תרומה..." (כעבד), וכן, גם במעשיהם של "כל חכמי לב" היה הענין של "נשאו לבו"40.
לפי זה מובן, שקיימים כאן שני הענינים: "שיחה" ו"עבדי אבות".
שיחה קשורה ל"לב", כי "שיחה" היא ענין התפלה, כמאמר חז"ל41, ותפלה היא עבודה שבלב42, ועבד הוא ענין קיום המצוות, כי מהות העבד היא קיום ציווי האדון.
ואלה שני הענינים: נדבת המשכן, נדיבות לבם של ישראל – שיחה, קיום הציווי על עשיית המשכן – עבד.
וצריכה להיות "התכללות" של שני אלה, שקיום המצוות, ענין 464העבד, צריך להיות ביחד עם נדיבות הלב43, ובנדיבות הלב צריך לחוש44, שזה מצד ציווי של הקדוש־ברוך־הוא45.
הערות
עמוד 458
- 1. ראה עד"ז בלקו"ש ח"י ע' 13 ובהנסמן שם הערה 1.
- 2. תולדות כח, ה. ועוד בכמה מקומות – ראה לקו"ש ח"ה ע' 1 הערה 2. ובכ"מ.
- 3. לה, ה ואילך.
- 4. שם, יוד ואילך.
- 5. שם, כא ואילך.
- 6. ולאח"ז (שם ל, ואילך): ראו קרא ה' בשם גו'.
- 7. לו, ח ואילך.
- 8. לט, ב ואילך.
- 9. ועל הסדר: הציווי ויקחו גו' תרומה – ר"פ תרומה; הציווי על עשיית המשכן וכליו – שם כה, ח ואילך (מזבח הקטורת – סוף תצוה; כיור, שמן המשחה וקטורת – תשא); הציווי על עשיית בגדי כהונה – תצוה כח, ב ואילך; ראה קראתי בשם גו' – תשא לא, ב ואילך; ועשו את כל אשר צויתיך את אה"מ (דלעיל הערה 4) – שם ו, ואילך.
עמוד 458
- 10. לכאורה אפשר להקשות כן גם בנוגע להציווי על שמירת שבת שבריש פ' ויקהל שנאמר כבר הציווי למשה בכי תשא לא, יג ואילך, אבל בזה י"ל (נוסף על החידוש שבפסוק ג' שם – ראה פרש"י) שזהו הציווי דעשה"ד – ראה לקו"ש חי"א ע' 159 ואילך. ועוד ועיקר: הציווי דשבת בב' הנ"ל – בא כטפל ומסובב מהציווי דהמשכן, כפרש"י (תשא שם. ויקהל לה, ב).
- 11. לה, ה.
- 12. ראה רמב"ן ויקהל לו, ח. רלב"ג, אברבנאל שם ועוד.
- 13. ובפרט ע"פ מה שנתבאר כמ"פ שברובא ככולו לא נאמר בתורה ציווי הקב"ה למשה ואמירת משה לישראל את הציווי ובשניהם לכל פרטיו. ויתירה מזה – בכו"כ ציווים נאמר בתורה רק הציווי למשה או רק דברי משה לישראל. ראה לקו"ש חי"ג ע' 72. ומוכרח הוא בענינינו – ראה לקו"ש חי"א ע' 183. לקמן בפנים ס"ב ובהערה 18.
- 14. לד, כו. ובפ' משפטים כג, יט.
- 15. ועד שמצינו שרש"י הוצרך להודיע הכלל: "הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו .. לחייב ולענוש על מנין כו'" – פרש"י תשא לד, כג. וראה פרש"י צו ו, ו. שמיני יא, מד. אמור כג, לא. ועוד.
- 16. ועד"ז אינו מובן בפשש"מ בנוגע לקרבנות הנשיאים בפ' נשא שחוזר וכופל בכל נשיא מי"ב הנשיאים ומפרט הקרבנות שהביאו. וראה [המתורגם] לקו"ש ח"ח ע' 43, שקושיא זו מתרץ שם רש"י בהביאו הדרשה דר' משה הדרשן.
- 17. לח, כב.
- 18. אף שלא מצינו שנאמר במפורש ציווי זה בתורה (ראה הגהה שנדפסה ברש"י ובמפרשי רש"י) וראה רמב"ן שם: ויחסר מכאן פרט אחד כו'. וראה של"ה חלק תושב"כ שלד, א. וראה לקמן הערה 21.
- 19. להעיר שכל קטע זה ליתא בדפוס ראשון ושני דרש"י ורש"י כת"י.
עמוד 459
- 20. וכן תירץ האברבנאל בפ' ויקהל.
- 21. ראה פרש"י ברכות נה, א ד"ה לך אמור: "דס"ל .. שכסדר שהם סדורים בויקחו לי תרומה אמר לו". ואף שציווי הכללי – בין בפ' תשא (לא, ז ואילך) בציווי הקב"ה למשה, בין בפ' ויקהל בציווי משה (לה, יא ואילך) – נאמר תחלה את אהל מועד, את המשכן גו' ולאח"ז כלים (וראה פירש"י ותוס', ובמפרשי רש"י בארוכה) הרי בפשטות היו אומרים שכפי הסדר שנאמר בפ' תרומה הוא יותר נוגע לסדר עשייתם (וכן עשה), כיון ששם נאמר פרטי ואופן העשי', משא"כ בפ' תשא ובויקהל. אבל ראה של"ה שם. ולהעיר ממ"ש המפרשים דגם בפ' תרומה (כה, ט) נאמר תחילה "את תבנית המשכן (ואח"כ) ואת תבנית כל כליו וכן תעשו".
- 22. אבל אי"ז מסתבר כי (נוסף על הקושי' דלקמן בפנים) מפרש"י משמע שלמדין זה ממ"ש שם "את כל אשר ציוה ה' את משה" ולא "אשר צוה אותו משה" כהתחלת פרש"י שם, אבל מזה שכן הן סדורים בהפרשה לא היינו יודעים שמתחילה עשה משכן כו' (וכ"מ מלשון רש"י בסופו: וכן עשה המשכן תחלה ואח"כ עשה כלים). ואם זו היתה כוונת הכתוב בהסיפור ע"ד עשיית המשכן הו"ל לרש"י לפרשו על אתר.
- 23. ודוחק גדול לומר (בפשש"מ) שגם בזה בא הכתוב להודיע הסדר שמסר משה הציווים לישראל: מתחילה ע"ד נדבת המשכן ואח"כ ע"ד עשיית המשכן (בכללות), ולאחר שבנ"י הביאו לנדבת המשכן אמר להם משה "ראו קרא ה' בשם בצלאל גו'" – כי: א) מאי קמ"ל בזה, הרי"ז הסדר שאמרו הקב"ה למשה מתחילה הציווי ע"ד נדבת המשכן ואח"כ עשיית המשכן בפ' תרומה*, ובפ' תשא "ראה קראתי בשם גו'". וזה ש"ראו קרא ה' בשם בצלאל גו'" מסר אחר נדבת המשכן, מהו החידוש בזה. ב) את"ל שיש בזה ענין וחידוש הו"ל לרש"י לפרשו – כמו באזהרת שבת – בר"פ ויקהל. ג) בלאה"כ אין מפורש כל הסדר דהרי חסר ציווי משה לבצלאל "לעשות תחלה כלים ואח"כ משכן" ראה לעיל הערה 18 והערה 21 ובהנסמן שם. [ואת"ל שרש"י ס"ל כסברת הרמב"ן בכ"ז (מה שהי' הציווי שיגיד המלאכה בכללה וכו' והטעם שיחסר מכאן פרט אחד כו' עיי"ש) פשיטא דאי"ז מובן מעצמו והו"ל לרש"י לפרשו] ד) בשביל זה אינו נוגע סיפור הפרטים ומספיקה הודעה כללית שמשה ציווה לישראל להביא נדבת המשכן ואח"כ כו'.
- 24. באברבנאל שם "הוצרך הכתוב להגיד כאן איך עשו הכלים והדברים ההם שהיו באופן מתחלף למה שנצטווה כו'" משמע שגם הסדר בעשיית הכלים לא הי' כפי שנצטווה. אבל מפרש"י "א"ל כך שמעתי מפי הקב"ה ..
- . אבל להעיר שציווי משה בפ' ויקהל: א) הוא הציווי דפ' תשא (ראה לעיל הערה 9). ב) הוא בפרטיות יותר (ובשינויים) גם מציווי הקב"ה אליו בפ' תשא. וראה לקמן בפנים ההערה. וכן עשה המשכן תחלה ואח"כ עשה כלים" משמע: א) שהשינוי של בצלאל מציווי משה אליו הי' רק בזה שעשה המשכן תחלה, ולא שינוי בסדר עשיית הכלים. ב) גם בזה אמר משה "כך שמעתי מפי הקב"ה כו' כך צוה לי הקב"ה" והסדר הנאמר בהכתובים בעשיית כל דבר בהמשכן והכלים ובגדי כהונה ושמן המשחה וכו' אינו מתאים לשום סדר – לא כפי שהם נאמרים בפ' תרומה ותצוה (תשא), ולא כפי שנאמרו (בציווי הכללי) בפ' תשא וגם לא כפי שנאמרו (מפי משה) בפ' ויקהל. ג) אינו מוכרח שעשה כפי הסדר הנאמר בכתובים וכו' כנ"ל הערה 22.
עמוד 460
- 25. ומ"ש באברבנאל שם: "ומפני שלא יחשוב אדם שכמו ששנו בסדר המלאכה כן שנו בעצמותה ובמספרה (ולכן) הוצרך לבאר כאן כל דבר כו'" אינו גלאטיק© (=חלק) ע"פ פשש"מ.
- *. ובפרש"י שמיני (ט, כג): "ונדע שנתכפר לנו עון העגל".
- 26. ובפרט שלדעת רש"י (תשא לא, יח. לג, יא) התחיל לצוותו על מלאכת המשכן אחר יוה"כ "שנתרצה הקב"ה לישראל" בשמחה ובלב שלם. וראה תנחומא תרומה ח.
- *. תשא לב, יוד.
- 27. שם, לד.
- 28. כד, מב.
עמוד 461
- 29. ביאור פרש"י זה נתבאר בארוכה בלקו"ש חיי שרה תשמ"ח.
- 30. להעיר ג"כ מפרש"י: וירא כב, יא. במדבר א, א.
- 31. עד"ז כתב הרמב"ן שם בסופו (לאחרי שביאר השינוי והצורך בזה שנאמר הכל בתורה) "ועל הכלל כ"ז כו'", אבל – באו"א קצת.
- 32. אבל בתוכנו – אמרז"ל: ווי לאינון חייביא דאמרי דאורייתא לאו איהו אלא סיפורא בעלמא ואינון מסתכלי בלבושא דא ולא יתיר זכאין אינון צדיקייא דמסתכלי באורייתא כדקא יאות (זח"ג קנב, א עיי"ש באריכות).
עמוד 462
- 33. יט, ב.
- 34. אף שבדוחק יל"פ שלדעת ר"א אין הכתוב מדבר אלא בד"ת ואין ללמוד מזה מאומה בנוגע לדברים אחרים. בסגנון אחר קצת: לדעת ר"א ההדגשה היא בתיבת "ודברת" ולדעת ת"ק – בתיבת "בם".
- 35. ע"פ פרש"י בגמרא (שם ד"ה ולא בדברים אחרים) שיחת הילדים וקלות ראש – לכאורה משמע שדברים בטלים (סתם) אין איסור (גם לת"ק) ועאכו"כ דבורי הרשות, שהם צורך הגוף אלא שמדברים סתם (לא – לש"ש) – ראה תניא רפ"ז. וראה שם פ"ח – וראה פיה"מ להרמב"ם אבות ספ"א. ובכ"מ. אבל ע"פ פרש"י קשה ביותר דאת"ל שהמיעוט "בם יש לך רשות ולא בדברים אחרים" הכוונה רק "שיחת הילדים וקלות ראש" א"כ לרבי אחא אין מיעוט גם ע"ז והיתכן לומר שלרבי אחא מותרת "שיחת הילדים כו'". ואולי ס"ל שרבי אחא ס"ל כהלימוד של רב אחא בר יעקב להלן בגמרא שעובר בלאו שנאמר כל הדברים גו' (וזה בא ר"א לתרץ) [ואא"ל שס"ל "שעובר בעשה שנא' ודברת בם" כרבא שהרי דריש מ"בם" שתעשם קבע כו']. וראה לקו"ש ח"ז ע' 268 הערה 2.
- *. עדמש"נ: דאגה בלב איש ישיחנה (משלי יב, כה. סוטה מב, סע"ב). ויתרה מזה מצינו ולפס"ד הלכה למעשה: אסור כו' ואפילו בשיחת דב"ט אסור להרבות ובנ"א שסיפור שמועות כו' עונג להם מותר לספרם בשבת כמו בחול (שו"ע או"ח רסש"ז).
עמוד 463
- 36. וכן משמע מהל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"ב שהביא הדרשא "ודברת בם .. שתעשם עיקר כו'" והמדובר שם לענין "ההלכות בטעמיהן", "לידי ידיעת עיקר התורה שבע"פ כולה שהוא פירוש התרי"ג מצות כהלכותיהן בתנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים", ראה שם המשך הסעיף, ולא נכלל בזה ענינים ע"ד דברי אגדה בכלל (ראה שם ס"ד) – משא"כ האגדות שמביא לידי מעשה (ראה שם פ"ב ס"ט, וש"נ). וראה רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ב: היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם כו' מיד הוא אוהב, היינו קיום מצות אהבת ה'. וראה שו"ע הל' תפלה (סי' צ"ח ס"א. רמ"א ושו"ע אדה"ז שם), ויחשוב קודם התפלה מרוממות הא־ל כו' (וראה שם ס"ד), אלא שאדה"ז כתב שם "שלא יהא כל דיבורך אלא בם כלומר שתעשם עיקר ולא טפלה", כי סמך גם על הדרשא בספרי (כנסמן שם) ומבאר "לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי". וראה בהערה שם בלקו"ש. ואכ"מ.
- 37. ראה הל' ת"ת (לאדה"ז) פ"ב ס"ט ואילך.
- 38. ויקהל לו, ו־ז.
- 39. דר"פ תרומה.
- 40. ויקהל שם, ב. ונא' "כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו גו'".
- 41. ברכות כו, ב: אין שיחה אלא תפלה. ובפרש"י (ח"ש כד, סג): לשוח – לשון תפלה כו'.
- 42. תענית בתחלתו.
עמוד 464
- 43. ועפ"ז יש לבאר ב"יינה של תורה" שבפרש"י מה שכתב "כבר פרשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צוואתם" בד"ה "נדיב לבו" כי נדבת המשכן ומלאכתו מדגיש בעיקר חביבות ה"שיחה" נדיב לב.
- 44. ראה עד"ז לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 135 (משיחת ש"פ פקודי תשל"ד) ואילך לענין פעולת קב"ע על השכל ועל כחות פנימים של האדם. עיי"ש.
- 45. ע"ד מרז"ל בנדיבות דאברהם (ראה ב"ר פמ"ט, ד. ד"ה למען דעת תר"צ (בסה"מ קונטרסים ח"א) פ"ה).
רמב"ן על שמות ל״ו:ח׳ - הטקסט מספריא
וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת הִנֵּה הֶחְזִיר בַּתּוֹרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן חָמֵשׁ פְּעָמִים, כִּי הִזְכִּיר אֶת כֻּלָּהּ בַּצַּוָּאָה בִּפְרָט וּבִכְלָל. תְּחִלָּה (לעיל כה י-כח מג) אָמַר וְעָשִׂיתָ כָּךְ וְעָשִׂיתָ כָּךְ, וְאַחֲרֵי כֵן (לעיל לא ז-יא) הִזְכִּיר כֻּלָּם בְּדֶרֶךְ כְּלָל "וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת", עַד "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ":
וְהַטַּעַם בָּזֶה, שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם לְמֹשֶׁה שֶׁיַּגִּיד אֶל בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וּלְכָל הַחֲכָמִים הַמְּלָאכָה בִּכְלָלָהּ וְאַחֲרֵי כֵן יִקְרְבוּ אֵלֶיהָ לַעֲשׂוֹתָהּ, כִּי לֹא יִכְשְׁרוּ לִמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הַמְּלָאכָה וְיָבִינוּ אוֹתָהּ וִיקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּדְעוּ לְהַשְׁלִימָהּ. וּבִשְׁעַת הַמַּעֲשֶׂה (לעיל לה יא-כ) הִזְכִּיר אוֹתָהּ תְּחִלָּה בְּדֶרֶךְ הַכְּלָל הַנִּזְכָּר, וְאָמַר (לעיל לא ו-יא) "יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ" וְגוֹ', וְיֶחְסַר מִכָּאן פְּרָט אֶחָד, כִּי בְּוַדַּאי הֻצְרַךְ מֹשֶׁה לֵאמֹר אֶל הַחֲכָמִים הָעוֹשִׂים הַמְּלָאכָה, עֲשׂוּ הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעוֹת, אֹרֶךְ הַיְּרִיעָה כָּךְ וְרֹחַב כָּךְ, וְכֵן בְּכָל הַמְּלָאכָה, וְלֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב זֶה, כִּי בְּיָדוּעַ שֶׁאָמַר לָהֶם הַכֹּל כַּסֵּדֶר, אַחֲרֵי שֶׁעָשׂוּ כֵן כָּל דָּבָר וְדָבָר:
וְהַטַּעַם בָּזֶה, כִּי לֹא הֻצְרַךְ מֹשֶׁה לִפְרֹט לָהֶם כָּל הַמַּעֲשֶׂה דָּבָר בְּדָבָר כַּאֲשֶׁר הֻזְכַּר בַּצַּוָּאָה (כה י כח מג) וּבַמַּעֲשֶׂה (לו ח לט מב), אֲבָל קִצְּרוֹ לָהֶם כְּאִלּוּ אָמַר שֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁכָּן בְּעֶשֶׂר יְרִיעוֹת חָמֵשׁ כְּנֶגֶד חָמֵשׁ, וְהֵם הֵבִינוּ כִּי יַעֲשׂוּ לוּלָאוֹת מַקְבִּילוֹת וְקַרְסֵי זָהָב. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל הַמְּלָאכָה בִּקְצָרָה רָמַז לָהֶם הָעִנְיָן, וְהֵם הֵבִינוּ הַכֹּל, עַל כֵּן לֹא הֶאֱרִיךְ בַּפְּרָט הַזֶּה, יִרְמֹז הַכָּתוּב חָכְמָתָם וּבִינָתָם וְטוּב הַשֵּׂכֶל שֶׁבָּהֶם. וְאַחַר כֵּן (בפסוקים לו ח, לט מב) הֶחְזִיר הַמְּלָאכָה כֻּלָּהּ בְּדֶרֶךְ הַפְּרָט הָרִאשׁוֹן (לעיל כה י-כח מג) "וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן", "וַיַּעַשׂ יְרִיעוֹת עִזִּים", "וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים" וְגוֹ': וְהָיָה מַסְפִּיק בְּכָל הָעִנְיָן (לעיל לה ו-כ) שֶׁיֹּאמַר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ", וְיֹאמַר (כאן) "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ, וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ אוֹתָהּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות ל"ט:מ"ג), אֲבָל רָצָה לוֹמַר כִּי מֹשֶׁה הִזְכִּיר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַחֲכָמִים שָׁם (לעיל לה יא-כ) כָּל הַמְּלָאכָה בִּכְלָל, כִּי נִתְכַּוֵּן בָּזֶה שֶׁיִּתְנַדְּבוּ הָעָם כְּדֵי הָעֲבוֹדָה לַמְּלָאכָה הַגְּדוֹלָה, וּבַעֲבוּר שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַחֲכָמִים וְיֵדְעוּ אִם יְקַבְּלוּ לַעֲשׂוֹתָם כַּאֲשֶׁר נִצְטַוָּה. וְאַחַר כֵּן הִזְכִּיר בִּפְרָט הַמַּעֲשֶׂה, לְהַגִּיד שֶׁעָשׂוּ כָּל הַחֲכָמִים בַּמִּשְׁכָּן, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (כאן) וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת: וְאָמַר "וַיַּעַשׂ יְרִיעוֹת עִזִּים" (שמות ל"ו:י"ד), "וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים" (שמות ל"ו:כ'), יִרְצֶה לוֹמַר וַיַּעַשׂ כָּל חֲכַם לֵב יְרִיעוֹת עִזִּים. וְהִזְכִּיר בָּאָרוֹן "וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל" (שמות ל"ז:א'), לְהַגִּיד כִּי הָאֻמָּן הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם הוּא שֶׁעָשָׂה לְבַדּוֹ הָאָרוֹן. וְהַטַּעַם, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא מָלֵא רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת (שמות ל"א:ג'), שֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ וְיַעֲשֶׂנּוּ בְּכַוָּנָה רְצוּיָה, כִּי אֵין בְּמַעֲשֵׂהוּ אֻמָּנוּת גְּדוֹלָה, אֲבָל יֵשׁ שָׁם מְלָאכוֹת שֶׁצְּרִיכוֹת לְאֻמָּנוּת יְתֵרָה מִמֶּנּוּ. וְחָזַר וְאָמַר סְתָם "וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן" (שמות ל"ז:י'), "וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנוֹרָה" (שם יז):
וְעַל דַּעַת רַבִּי אַבְרָהָם (שם א) יִרְמֹז אֶל בְּצַלְאֵל שֶׁעָשָׂה כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ. וְאֵין כֵּן דַּעְתִּי, שֶׁגַּם בַּחֲצַר הַמִּשְׁכָּן אָמַר כֵּן (שמות ל"ח:ט'). אֲבָל הוּא חוֹזֵר לִרְמֹז אֶל כָּל חֲכַם לֵב כַּאֲשֶׁר אָמַר (כאן) בַּמִּשְׁכָּן: וְאַחַר שֶׁהִשְׁלִים כְּלָל וּפְרָט בַּמַּעֲשֶׂה, הִזְכִּיר הַהֲבָאָה אֶל מֹשֶׁה בְּדֶרֶךְ הַכְּלָל, וְאָמַר "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו" וְגוֹ' (שמות ל"ט:ל"ג), לְהַגִּיד חָכְמָתָם שֶׁהֵבִיאוּ אֵלָיו הַכֹּל כַּסֵּדֶר, כִּי לֹא הֵבִיא אֶחָד מֵהֶם מְלַאכְתּוֹ לְפָנָיו עַד שֶׁנִּשְׁלְמָה כָּל הַמְּלָאכָה, כַּאֲשֶׁר אָמַר (בפסוק שלפניו) "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד". וְאַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁלְמָה נֶאֶסְפוּ כֻּלָּם וְהֶרְאוּ אוֹתָהּ אֵלָיו כַּסֵּדֶר, אָמְרוּ תְּחִלָּה, רַבֵּינוּ הִנֵּה הָאֹהֶל וְהִנֵּה כֵּלָיו, וְאַחֲרֵי כֵן הִנֵּה הָאָרוֹן וְהִנֵּה בַּדָּיו, וְכֵן הַכֹּל:
וְהִנֵּה לֹא הִזְכִּיר בַּמִּשְׁכָּן וְכָל כֵּלָיו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", אֲבָל בְּאֵלֶּה הַפְּקוּדִים בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה יַזְכִּיר כֵּן בְּכָל דָּבָר וְדָבָר (להלן לט א ה ז כא כו כט לא). וְהַטַּעַם, כִּי כָּלַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן בַּפָּסוּק שֶׁאָמַר בַּסּוֹף (שמות ל"ח:כ"ב) "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". וְאוּלַי הָיָה זֶה מִפְּנֵי שִׁנּוּי הַסֵּדֶר, כְּמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ (ברכות נה.). וְעַל הַכְּלָל כָּל זֶה דֶּרֶךְ חִבָּה וְדֶרֶךְ מַעֲלָה, לוֹמַר כִּי חָפֵץ הַשֵּׁם בַּמְּלָאכָה וּמַזְכִּיר אוֹתָהּ בְּתוֹרָתוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת לְהַרְבּוֹת שָׂכָר לָעוֹסְקִים בָּהּ, כְּעִנְיַן מַה שֶׁאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ יָפָה שִׂיחַת עַבְדֵי אָבוֹת לִפְנֵי הקב"ה מִתּוֹרָתָם שֶׁל בָּנִים, שֶׁהֲרֵי פָּרָשָׁתוֹ שֶׁל אֱלִיעֶזֶר שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דַּפִּין הִיא:
מדרש תנחומא, תרומה ח׳ - הטקסט מספריא
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, כח). אֵימָתַי נֶאֶמְרָה לְמֹשֶׁה הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁפָּרָשַׁת הַמִּשְׁכָּן קוֹדֶמֶת לְמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שַׁלּוּם: אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע (משלי ה, ו), מְטֻלְטָלוֹת הֵן שְׁבִילֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה וּפָרָשִׁיּוֹתֶיהָ. הֱוֵי, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ.
מִנַּיִן? שֶׁכֵּן עָלָה מֹשֶׁה בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן, וְעָשָׂה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וְעוֹד עָשָׂה אַרְבָּעִים, וְעוֹד עָשָׂה אַרְבָּעִים, הֲרֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים. וְאַתָּה מוֹצֵא, שֶׁבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְכַּפֵּר לָהֶם, וּבוֹ בַּיּוֹם אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָהֶם עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וּלְכָךְ נִקְרָא מִשְׁכַּן הָעֵדוּת (שמות לח, כט), שֶׁהוּא עֵדוּת לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹכֵן בְּמִקְדַּשְׁכֶם.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא זָהָב שֶׁבַּמִּשְׁכָּן וִיכַפֵּר עַל זָהָב שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב וְגוֹ' (שמות לב, ג). וּלְכָךְ מִתְכַּפְּרִין בַּזָּהָב, וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיה ל, יז).
תניא, ליקוטי אמרים ז׳ - הטקסט מספריא
אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמּוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִיסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשַּׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִילוּ הוּא צוֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּונָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת ה׳ בְּגוּפוֹ – לָא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ, וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבִּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא קְלִיפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת ״קְלִיפַּת נוֹגַהּ״, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא ״עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה״, רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ רָע, רַק מְעַט טוֹב מְעוֹרָב בְּתוֹכָהּ [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל].
וְהִיא בְּחִינָה מְמוּצַּעַת בֵּין שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וּבֵין בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה.
וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה.
כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.
וְכֵן הָאוֹמֵר מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה רָבָא לְתַלְמִידָיו שֶׁאָמַר לִפְנֵיהֶם מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא תְּחִלָּה וּבָדְחֵי רַבָּנָן.
אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן, לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה. עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזוֹר לַעֲבוֹדַת ה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶיתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה׳, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן ״הֶיתֵּר״ וּ״מוּתָּר״, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת לַה׳.
רַק שֶׁהָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר בַּגּוּף, וְעַל כֵּן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְכֵן הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּתַאֲוָה בַּהֲמִית, שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁהֵן מִשָּׁלשׁ קְּלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי – הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִים מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹמָם וִיבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״; אוֹ, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה׳ כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ בְּתַכְלִית, וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים כוּ׳״.
וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁ״זְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת״, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ.
אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, וַה׳ יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִיפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ, שֶׁיְּבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.
אַךְ הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ לְבַטָּלָה, אַף שֶׁיָּרְדָה וְנִכְלְלָה בְּשָׁלשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת – הֲרֵי זוֹ עוֹלָה מִשָּׁם בִּתְשׁוּבָה נְכוֹנָה, וּבְכַוָּונָה עֲצוּמָה בִּקְרִיאַת־שְׁמַע־שֶׁעַל־הַמִּטָּה, כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמְרוּמָּז בַּגְּמָרָא: ״כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת כוּ׳״, לַהֲרוֹג גּוּפוֹת הַחִיצוֹנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְבוּשׁ לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, וְעוֹלָה הַחַיּוּת מֵהֶם, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן.
וְלָכֵן לֹא הוּזְכַּר עֲוֹן זֶרַע לְבַטָּלָה בַּתּוֹרָה בִּכְלַל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, אַף שֶׁחָמוּר מֵהֶן, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ בִּבְחִינַת הַגַּדְלוּת וְרִבּוּי הַטּוּמְאָה וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁמּוֹלִיד וּמַרְבֶּה בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה, יוֹתֵר מִבִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. רַק, שֶׁבְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת מוֹסִיף כֹּחַ וְחַיּוּת בִּקְלִיפָּה טְמֵאָה בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הַחַיּוּת בִּתְשׁוּבָה,
הגהה
מִפְּנֵי שֶׁנִּקְלְטָה בִּיסוֹד דְּנוּקְבָא דִקְלִיפָּה הַמְקַבֶּלֶת וְקוֹלֶטֶת הַחַיּוּת מֵהַקְּדוּשָּׁה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נוּקְבָא דִקְלִיפָּה, רַק שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ וְחַיְילוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, כַּיָּדוּﬠַ לְיוֹדְﬠֵי חֵן:
אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵיזֶהוּ מְעֻוָּות שֶׁלֹּא יוּכַל לִתְקוֹן – זֶה שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר״, שֶׁאָז, גַּם אִם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹת הַחַיּוּת לִקְדוּשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם:
משנה אבות א׳ - הטקסט מספריא
משה קבל תורה מסיני. ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין. והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה:
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב. שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם:
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה. גורם רעה לעצמו. ובוטל מדברי תורה. וסופו יורש גיהנום:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. ואל תתיאש מן הפורענות:
יהודה בן טבאי. ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר. אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין:
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים. והוי זהיר בדבריך. שמא מתוכם ילמדו לשקר:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. ושנא את הרבנות. ואל תתודע לרשות:
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות. ותגלו למקום מים הרעים. וישתו התלמידים הבאים אחריכם. וימותו. ונמצא שם שמים מתחלל:
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
הוא היה אומר נגד שמא. אבד שמיה. ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף. קטלא חייב. ודישתמש בתגא חלף:
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי:
שמאי אומר עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד. על הדין. ועל האמת. ועל השלום. שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום. שפטו בשעריכם:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳ - הטקסט מספריא
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו.
ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים הכל במראה הנבואה ודרך חידה לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים כמו שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ואינו אש אלא משל וכמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות.
ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר.
זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול.
שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם.
וכל הצורות האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו.
כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו.
דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.
צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל כבשים ללבושך כך אמרו חכמים בפירוש משל זה דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושך כלומר לך לבדך ואל תדרוש אותם ברבים ועליהם אמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך ועליהם אמר דבש וחלב תחת לשונך כך פירשו חכמים הראשונים דברים שהן כדבש וחלב יהיו תחת לשונך.
בראשית רבה מ״ט:ד׳ - הטקסט מספריא
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה (בראשית יח, יט), רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי זוֹ הוֹבְרָיָא. וְרַבָּנָן אָמְרֵי זוֹ בִּקּוּר חוֹלִים. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה מִתְּחִלָּה צֶדֶק לְבַסּוֹף מִשְׁפָּט. הָא כֵּיצַד אַבְרָהָם הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים, מִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים אָמַר לָהֶם בָּרֵכוּ. אָמְרוּ לוֹ מַה נֹּאמַר, אָמַר לָהֶם אִמְרוּ בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, אִם מְקַבֵּל עָלָיו וּבְרִיךְ, הֲוָה אָכֵיל וְשָׁתֵי וְאָזֵיל, וְאִי לָא הֲוָה מְקַבֵּל עֲלֵיהּ וּבָרִיךְ, הֲוָה אֲמַר לֵיהּ הַב מַה דַּעֲלָךְ. וְאָמַר מָה אִית לָךְ עָלַי, הֲוָה אֲמַר לֵיהּ, חַד קְסִיט דַּחֲמַר בַּעֲשָׂרָה פּוֹלָרִין, וְחַד לִיטְרָא דְּקוֹפָר בַּעֲשָׂרָה פוֹלָרִין, וְחַד עִגּוּל דְּרִפְתָּא בַּעֲשָׂרָה פוֹלָרִין. מַאן יָהֵיב לָךְ חַמְרָא בְּמַדְבְּרָא, מַאי יָהֵיב לָךְ קוֹפָר בְּמַדְבְּרָא, מַאן יָהֵיב לָךְ עִגּוּלָא בְּמַדְבְּרָא. מִן דַּהֲוָה חָמֵי הַהִיא עַקְתָא דַּהֲוָה עָקֵי לֵיהּ, הֲוָה אָמַר בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב לְכַתְּחִלָּה צְדָקָה וּלְבַסּוֹף מִשְׁפָּט. (בראשית יח, יט): לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם וגו', תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן יָגֵעַ בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ לֹא מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עָלָיו.