תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך טז ויקה"פ

שיחה א

רשימת העמודים (10) מצוטט ב־3 עמודים חיפוש חדש

449שיחה א

ויקהל־פקודי

א. בפרשות ויקהל־פקודי ישנם מספר קשיים בפשוטו של מקרא

דובר כבר פעמים רבות על כך שרש"י מתעכב בפירושו על התורה על כל ענין הדורש הסבר לפי פשוטו של מקרא, וכאשר מוצאים קושיה כל־שהיא בפשט הפסוקים, שרש"י איננו מזכירה, הכרח לומר, שזו איננה קושיה לפי פשוטו של מקרא – או מפני שבדרך הפשט הדברים מובנים מעצמם, או מפני שהענין מוזכר כבר בפירוש רש"י לפני־כן.

בפרשיות ויקהל פקודי ישנם מספר ענינים שאינם מובנים לפי פשוטו של מקרא, ויתר־על־כן – קושיות אחדות מתעוררות בעיקר לפי פירוש רש"י. להלן נתעכב, לכל הפחות, על שאלה אחת לפי פשוטו של מקרא בכל פרשה, אשר רש"י איננו מזכיר בפירושו.

בפרשת ויקהל, על הפסוק¹ "וכל הנשים אשר נשא אותנה בחכמה טוו את העזים", שפירושו, כדברי רש"י "שמעל² גבי העזים טווין³ אותן" – הנשים טוו את הצמר (נוצה⁴) בעודו מחובר אל העזים. יש להבין: מהי המעלה והתועלת בכך ש"מעל גבי העזים טווין אותן"?

הן, לכאורה, אדרבה: כאשר הנוצה (הצמר) חתוכה ונפרדת מן העזים ניתן לטוות ביתר קלות וביתר טיב מאשר כשהיא "על העזים" – כשטווים את הנוצה "מעל גבי העזים"?

כמו־כן קשה: כיוון שהתורה מספרת על גודל החביבות של מלאכת המשכן אצל הנשים (כפי שנאמר קודם לכן⁵ "ויבואו האנשים על הנשים") שהן הוכיחו חכמה וחריצות בלתי רגילות בטוויה מעל גבי העזים, ואם כן, מדוע אין מוצאים זאת גם בטווית הצמר (של היריעות התחתונות) של התכלת והארגמן וכדו', הכתובה לפני־כן⁶ (וגם 449שם מודגש שהיה זה בחכמה), ובכל זאת "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטווה את התכלת ואת הארגמן..." אבל הן לא טוו את הצמר⁷ מעל גבי הכבשים⁸?

ב. הקושי בפרשת פקודי בענין עשיית היריעות לפני הקרשים

בפירוש רש"י בפרשת פקודי⁹ יש להבין את דבריו: "משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר־כך משים כלים בתוכו, אמר לו כך שמעתי... וכן עשה המשכן תחלה ואחר־כך עשה כלים".

ואין הדברים מובנים: סדר עשיית המשכן היה כאמור לפי "מנהג עולם", ו"מנהג עולם" בבנית בית הוא, שתחלה בונים את הקירות ואחר־כך את הגג¹⁰, וכך היה גם בהקמת המשכן¹¹. והנה אנו מוצאים בפרשת ויקהל¹² לגבי העשיה שחכמי־הלב עשו תחלה את היריעות (כמו גג)¹³, ורק מאוחר יותר¹⁴ את הקרשים, וכך היה הסדר גם כשהם נצטוו על כך בפרשת תרומה¹⁵.

בעלי התוספות¹⁶ עונים על כך, שהיריעות נעשו "ראשונה לכל מלאכת המשכן כדי שיהו מוכנות לאהל על המשכן מיד שיעשו הקרשים ולא יהיו שעה אחת בלי כסוי".

אבל, בנוסף לכך שגם זה דורש הסבר: מדוע לא יכלו הקרשים להיות "שעה אחת בלא כיסוי"¹⁷, הרי אי אפשר לומר כך לפי פשוטו של מקרא, כי¹⁸ מפשטם של הפסוקים נראה שהביאו את המשכן אל משה, רק לאחר שנשלמו כל חלקי המשכן – היריעות, קרשים וכל כלי המשכן¹⁹ – ורק אחר־ 450כך העמידו אותו, כמובן. יוצא מכך, שאין זה משנה איזה חלק נעשה קודם: גם אם היו עושים את הקרשים תחלה כ"מנהג העולם", גם אז הם לא היו עומדים "שעה אחת בלא כיסוי", כי העמידו אותם רק לאחרי השלמת עשיית כל המשכן כולו.

ג. שתי דיוקים בפירש"י

הדברים יובנו בהקדמת שתי דיוקים בפירוש רש"י בפרשת ויקהל:

א) כוונת רש"י היא לפרש את "טוו את העזים", שפירושו "מעל גבי העזים טווין אותן", היה עליו להתחיל את פירושו בכך, ואחר־כך להוסיף ענין נוסף, שצורת טוויה זו היתה "אומנות יתירה" וכדו'. ובכלל – כיצד יכול רש"י להתחיל במילים "היא היתה אומנות יתירה" לפני שיודעים על מה מדובר, ורק אחר־כך הוא אומר את פירוש הפסוק – "שמעל גבי העזים טווין אותן"?

ב) מדוע משתמש רש"י בלשון "אומנות יתירה" – ולא "(היא היתה) חכמה יתירה", שזהו לשון הכתוב: "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה"? ובמיוחד כאשר בגמרא²⁰, המהווה (בפשטות) את המקור לפירוש רש"י²¹, אכן כתוב "חכמה יתירה"²².

ד. טווי' על גבי חי חשובה יותר

ההסבר לכך:

כיוון שהמילים "טוו את העזים" מחולקות בפסוק בפני עצמן, ואינן נמצאות בפסוק הקודם יחד עם "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטווה את התכלת ואת הארגמן..." (כפי שאכן כתוב יחד, בהבאה²³, וכן בציווי על התרומה²⁴), ובמיוחד כיוון שהפסוק חוזר ואומר "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה"²⁵, הרי מובן מעצמו ש"טוו (את העזים)" הזה, שונה מ"טוו" שבפסוק שלפניו, והכוונה היא²⁶ שטוו את הנוצה (הצמר) בעודה מחוברת²⁷ אל העזים²⁸.

451את הטעם לכך מבין גם בן החמש: כיוון שנדבת בני ישראל למשכן היתה תרומה לה' – כנדבה והקרבה לה' – הרי כשם שבקרבנות ישנם סוגים שונים: קרבן ממין החי וממין הצומח (כפי שמוצאים בפרשת בראשית²⁹, לגבי קרבן קין וקרבן הבל), וקרבן מבעלי־חיים חשוב יותר מקרבן מן הצומח³⁰,

הרי בדומה לכך בענינינו: כשאפשר לטוות את חוטי הנוצה בעודם מחוברים לעזים, מין החי, זוהי תרומה נעלית יותר מאשר טויית הנוצה לאחר שנחתכה מן העזים. חוטים שעדיין מחוברים לבעלי חיים (העזים) הם גדלים, יש להם קשר למין החי, הם יונקים מגוף החי. אך לא כן חוטים שכבר נחתכו מגוף החי.

ובמיוחד אם נלמד לפי הפשט, שהחוטים הובאו בעודם על גבי העזים^*, הרי ברור היתרון בכך, בהיותם בגדר של דבר חי בשעת נתינתם.

452ה. ביריעות התכלת וכדו' ההבאה היא בלתי אפשרית בעוד הצמר

מחובר

ומובן מדוע רק ביריעות העזים היה "טוו את העזים", ואין מוצאים זאת ביריעות התכלת והארגמן וכדו'.

את חוטי הצמר של הכבשים היה צורך להביא לאחר צביעתם כתכלת³¹ (צבוע בדם חלזון – כחול) וארגמן וכדו', דבר שבלתי אפשרי לעשותו בעוד חוטי הצמר מחוברים לכבשים – ויוצא מכך שההבאה של התכלת והארגמן וכדו' איננה יכולה להיות מיד לאחר הטוויה מעל גבי הכבשים³² ובודאי לא בעודם על גבי הכבשים³³.

לפיכך לא היתה הטוויה על גבי הכבשים, כי הבאת התרומה לה' איננה יכולה, בין כך ובין כך, להיות באופן הנעלה, כשהיא מחוברת לבעל־החיים, או בזמן הסמוך לכך.

ו. יתרון באמנות הטוויה

לעובדה שהדבר מובן מאליו מן הפסוק רומז רש"י באומרו: "היא היתה אמנות יתירה" – העובדה שהנשים "טוו את העזים" לא נבעה מכך ש"נשא לבן אותנה בחכמה", בהבינן שבאופן זה של טוייה הנתינה והתרומה למשכן היא נעלית יותר, אלא גם מפני שכך היה העיבוד טוב יותר³⁴ – "אמנות³⁵ יתירה": הטוייה מעל גבי העזים יוצאת משובחת יותר³⁶ מאשר טויית הנוצה לאחר שכבר נחתכה מן העזים, כי כאשר השערות עדיין מחוברות והן יונקות מהבהמה, יש בהן לחות ורכות³⁷, שזהו יתרון באמנות הטוייה.

ז. האריגה מיד לאחר הגזיזה היא משובחת יותר

לפי האמור לעיל מובן מדוע עשו היריעות לפני הקרשים למרות ש"מנהג העולם" לעשות תחילה את הקירות. וזאת מפני שני הענינים שהוסברו לעיל: מרוב חיבתן של הנשים למצוה וזריזותן הן טוו מיד, והביאו לעושי המלאכה בעוד הצמר על העזים, ואז לא יכלו לדחות את הגזיזה ועשיית היריעות עד לאחר עשיית האדנים והקרשים, כי בנתיים תצמחנה השערות כל אחת בפני עצמה, ללא הטוייה ביחד.

453כמו־כן יש לומר בדרך ההלכה – שזהו צער בעלי־חיים, שאינן משוחררים לחלוטין בגלל הטוייה³⁸, ולכן גזזו מיד את חוטי הנוצה מן העזים.

וכיוון שהטוייה על גבי העזים היא גם "אומנות יתירה" – הטוייה היא משובחת יותר, כפי שכבר הוסבר, הרי מובן שבדומה לכך גם מלאכת האריגה של יריעות העזים משובחת יותר כאשר היא נעשית בקירוב זמן לזמן היות החוטים מחוברים לעזים³⁹. לפיכך היו צריכים לארוג את היריעות מיד לאחר שחתכו את החוטים מעל גבי העזים⁴⁰.

ח. יש הבדל בחיוב נשים בחלקים שונים במקדש

מהענינים המופלאים בדרך ההלכה, הנלמדים מפירוש רש"י זה⁴¹:

ידועה השאלה⁴²: הרי אין בונים את המקדש בלילה⁴³, וכך גם את ה"משכן דאקרי מקדש"⁴⁴, כלומר, בנית בית המקדש היא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, ואם כך, כיצד יכלו הנשים לטוות את הצמר בשביל המשכן (לדעת רבינו תם⁴⁵ שאשה איננה יכולה להכין למצוה שהיא 454איננה מצווה בה, ולכן "אין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיוון דלא איפקדא")?

הרוגוצ'בי מסביר⁴⁶ שבמצות בניית המקדש יש שני פרטים: א) עצם בניית המקדש זו מצות עשה. ב) הצורך בבניית מקדש כדי להקריב בו קרבנות.

ובכך ישנו הבדל לגבי השאלה שלעיל אם נשים חייבות או פטורות מבניית המקדש: מצד המצוה של בניית המשכן והמקדש, זוהי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. אבל מצד הענין השני, שצריך להיבנות מקדש כדי להקריב בו קרבנות – בכך חייבות גם נשים, כי גם עליהן חלה חובת הקרבת קרבנות.

לפיכך: נשים חייבות בבנייתם ובעשייתם של החלקים מן המקדש המונעים את הקרבת הקרבנות, אך לא כן לגבי חלקי וכלי המקדש שאינם מונעים את הקרבת הקרבנות, ועשייתם היא רק בגלל מצות־העשה של בניית המקדש. מעשיה זו נשים פטורות, ולכן אסור להם לעסוק בכך.

ט. יש הבדל בין טווית היריעות התחתונות לבין העליונות

בקשר ליריעות אומרת הגמרא⁴⁷ שבמילים⁴⁸ "ויפרוש את האהל על המשכן" הכוונה היא ליריעות התחתונות של שש תכלת וארגמן ותולעת שני. כלומר, עם היריעות התחתונות כבר יש למשכן דין של אהל, ואפשר להקריב בו קרבנות. יוצא מכך שהיריעות שלמעלה מהן, יריעות העזים, אינן מונעות את הקרבת הקרבנות במשכן, והמשכן כשר גם כאשר "קיפל הרוח" את יריעות העזים.

לפי זה מובנת הסיבה להבדל בלשון הפסוק: בקשר ליריעות התחתונות כתוב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטווה את התכלת ואת הארגמן...", כי יריעות אלו נחוצות לכשרות המשכן, כדי להביא קרבנות, ולכן גם נשים יכולות לטוות את היריעות הללו, להשתתף במלאכת המשכן, אך לא כן לגבי יריעות העזים, שיריעות אלו אינן מונעות את הקרבנות, כאמור לעיל, ולכן נשים פטורות, ואסורות בעשייתן – ולפיכך כתובה הלשון "טוו את העזים", שהטוייה שלהן היתה צריכה להיות באופן "דהוי חכמה יתירה ולא מלאכה"⁴⁹, כמו שאומרת הגמרא במסכת שבת⁵⁰.

455י. רש"י לשיטתו – דרך הפשט

לפי הנ"ל בפירוש רש"י – בדייקו בלשון "אמנות יתירה" – יש לומר שרש"י בפירושו על התורה הולך בשיטתו – דרך הפשט:

על הפסוק "ויפרוש את האהל על המשכן" מסביר רש"י "הן יריעות העזים", כפשטות הכתוב בפרשת תרומה⁵¹ "ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן". לפי זה יוצא שלדעת רש"י, בפשוטו של מקרא, גם יריעות עזים אלו הן בגדר "אהל"⁵², המונע את הקרבת הקרבנות במשכן.

מכך מובן שגם יריעות העזים יכלו להיעשות על־ידי הנשים, ולכן מדייק רש"י ומשנה את הלשון, כמצויין לעיל, ואומר "היא היתה אמנות יתירה", שהטוייה שלהן "מעל גבי העזים" לא היתה חכמה בלבד, אלא גם מלאכה. זהו החידוש ב"אמנות" – שזוהי מלאכה בגוף הדבר.

לפי זה אין הכרח לומר (כדברי המפרשים⁵³) שרש"י מקבל את הדיעה בגמרא⁵⁴ ש"הטווה צמר מעל גבי בהמה" פטור, כי "אין דרך טוייה בכך", והעובדה שבמשכן היה האופן של "טוו בעזים" היא מפני ש"חכמה יתירה שאני" – אלא פירושו יכול להתאים גם לדיעה הראשונה, שהוא חייב, כי זה בגדר מלאכה.

ואדרבה: כיוון שכל המלאכות נלמדות מן המשכן⁵⁵ יש לומר שלפי פירוש רש"י (שזוהי "אמנות") ענין זה עצמו הוא המקור לדיעה זו⁵⁶:

כיוון שטוייה על גבי בהמה היתה בין הפעולות שנעשו במשכן, זוהי הוכחה לכך שזהו "אמנות" ומלאכה, ולכן חייבים על כך חטאת.

יא. שתי הוראות בעבודת ה'

מיינה של תורה בפירוש רש"י, יש לנו הוראה בעבודת ה':

לכאורה אין מובן לשם מה מספרת התורה ש"וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים"? הרי זהו "מאי דהוה הוה" (=מה שהיה – היה) – יריעות העזים היו רק במשכן אבל לא במקדש (כולל המקדש העתיד להיבנות, ובמיוחד שהוא "בנוי ומשוכלל" ו"יגלה ויבוא משמים"⁵⁷).

456בדומה לכך יש להבין בקשר לענין השני – עשיית היריעות לפני עשיית הקרשים, היפך "מנהג עולם" – כיצד קשורים הדברים לדורות?

אלא, נובעות מכך שתי הוראות כלליות בעבודה של "משכן ומקדש", שכל יהודי צריך לעשות בעולם בכל הזמנים והמקומות, כדברי חז"ל⁵⁸ "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מישראל".

ההוראה הראשונה הנלמדת מן הנשים ש"נשא לבן אותנה בחכמה", שכאשר הקדוש־ברוך־הוא נותן ליהודי חוש וכשרון מיוחד, הוא צריך לדעת שזה לא בשביל עצמו בלבד, אלא הוא צריך לנצל זאת בעבודתו לעשות מהעולם משכן, דירה לקדוש־ברוך־הוא –

בדיוק כפי שהיה אצל הנשים בזמן בניית המשכן, שבהיות להן כשרון מיוחד שלא היה לאחרים, הן הבינו, שאת הכשרון הזה שנתן להן הקדוש־ברוך־הוא, עליהן לנצל לבניית המשכן שבו תהיה השראת השכינה – ושכנתי בתוכם.

ולכן, למרות שהן לא נצטוו⁵⁹ לעשות את הטוייה ב"אמנות יתירה", מספרת התורה שהן בעצמן התעוררו לעשות את ה"אמנות יתירה" למען משכן ה' – ובכך נותנת התורה הוראה לדורות.

כשם שהדבר קיים בקשר לכשרונות מיוחדים וכיוצא־בזה, שיהודי צריך להשקיעם בעבודה של הפיכת העולם לדירה לקדוש־ברוך־הוא, קיים הדבר באופן דומה גם בענינים אחרים שהקדוש־ברוך־הוא נותן ליהודי. לדוגמא: כאשר הקדוש־ברוך־הוא נותן לו פרנסה יותר מהרגיל, עליו לדעת, שהוא צריך להרבות ולהוסיף בנתינת צדקה, תרומה לה' (כידוע⁶⁰ "כאשר לחסיד של אדמו"ר הזקן היה שבוע של פרנסה טובה, הוא היה בטוח, שבבואו לביתו הוא ימצא מכתב של הרבי על התעוררות לצדקה, או משולח של הרבי שאוסף לצרכי החזקת בני ארץ ישראל").

יב. ההוראה השני'

ההוראה השני': זהירות מירבית והימנעות מגרימת צער לאדם אחר: אם בגלל צער בעלי חיים (ולא צער ממש, אלא חוסר נוחות בלבד) משנים את "מנהג העולם", והקדוש־ברוך־הוא מצווה לעשות את היריעות לפני קרשי המשכן –

על־אחת־כמה־וכמה כאשר מדובר בצער של בן אדם, ובמיוחד בקשר ליהודי, ש"אתם קרויים אדם"⁶¹; ובמיוחד כאשר רואים שיהודי נמצא 457במצב של "ערום"⁶² מן המצוות, ככתוב ב"תנא דבי אליהו רבא"⁶³ "אין לך ערום בישראל אלא מי שאין בו תורה ומצוות" – ניתן לחשוב: עליו לקיים את הציווי "וכסיתו"⁶², להלבישו בציצית ותפילין"⁶⁴ אך צריך להיות בכך סדר, תחלה צריך הוא עצמו להתפלל ו"מבית הכנסת לבית המדרש"⁶⁵ – ללמוד תורה, ולאכול פת שחרית⁶⁶, ואחר כך "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"⁶⁷, ולאחר כל זאת הוא יקיים את "וכסיתו";

על כך אומרת התורה, שכאשר מדובר בצער של יהודי אחר – ואין צער יותר גדול מזאת שיהודי הוא "ערום" מן המצוות, ובמיוחד כאשר האחר איננו יודע כלל שהוא "ערום" – במקרה כזה יש להפוך את סדר הרגיל, את "מנהג העולם" – ואפילו כאשר אין זה מנהג של ה"עולם" מלשון העלם והסתר בלבד⁶⁸, אלא גם על סדר שהקדוש־ברוך־הוא ציוה שינהגו כך⁶⁹ בביתו של הקדוש־ברוך־הוא – ולמרות זאת, כאשר מגיע הדבר לידי צער של יהודי, אין נוהגים כ"מנהג עולם"⁷⁰, ובראשית הכל יש לדאוג ל"וכסיתו", להלבישו במצוות, ורק לאחר־מכן, כהמשך הפסוק לאחר זה, הוא יעשה את הקשור לעצמו ("ומבשרך לא תתעלם"⁶²).

ובדומה לכך, ועוד לפני כן, בקשר ללימוד התורה, ככתוב בתחילת הפסוק⁶² "הלא פרוס לרעב לחמך" – "אין רעב אלא הרעב מן דברי תורה, ואין לחם אלא דברי תורה"⁷¹, ואת זאת הוא עושה לפני "ומבשרך לא תתעלם",

אז זוכים לכך שגם אצל עצמו מתהווה "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'"⁷² – ממשיח צדקנו בבית המקדש הנצחי, שיבנה על־ידי שבזמן הגלות ינצל כל אחד את הכשרונות והחושים שהקדוש־ברוך־הוא נתן לו, להפיכת העולם למשכן ומקדש לקדוש־ברוך־הוא.

הערות

עמוד 449

1. לה, כו.
2. כ"ה בדפוסי רש"י שראיתי, כולל דפוס ראשון. לבד בדפוס שני, ובכו"כ כת"י רש"י דאיתא "שעל". וראה לקמן סוף הערה 28.
3. כ"ה בדפוסי רש"י שלפנינו ובכמה כת"י רש"י (–בל' הווה). ובדפוס ראשון (ועד"ז בכמה כת"י רש"י) "טוו אותן", ולכאורה כצ"ל, מתאים ללשון הכתוב "טוו את העזים" – בל' עבר, וכן מתחיל רש"י פירושו "היא היתה אומנות כו'" [אבל להגירסא בדפוס שני, "היא אומנות יתירה" (בלי תיבת "היתה") מתאים הסיום "טווים אותם"].
4. פרש"י תרומה כה, ד ד"ה ועזים. וראה שו"ע אדה"ז או"ח ס"ט ס"ח (מב"י שם): בכל התורה לא נקרא צמר סתם אלא צמר רחלים אבל של עזים נקרא נוצה. ובראב"ע ועד"ז ברשב"ם תרומה שם "שער העזים". וראה תוד"ה ונוצה שבת כז, א. וראה לקמן הערה 27.
5. לה, כב. ובפרש"י שם.
6. ויקהל לה, כה.

עמוד 449

7. ובפרט דקשה יותר הטווי' ע"י העזים, כיון שהם תקיפין וקופצים יותר מכבשים (ראה מדרש הגדול כאן. וראה לקמן הערה 27).
8. ואולי י"ל שזה אי אפשרי, כיון שצ"ל ד' מינין יחד וכו' (רש"י תרומה כו, א).
9. לח, כב.
10. שאין דרך לבנות מלמעלה למטה (שו"ע אדה"ז חאו"ח סשט"ו סוס"ט – והוא ע"פ רא"ש ביצה פ"ד ס"א. תוד"ה כסא – שבת קלח, א).
11. פקודי מ, יח־יט.
12. לו, ח ואילך.
13. אף שבדוחק י"ל שזהו מפני ש(עיקר) המשכן הם יריעות התחתונות וכמש"נ (תרומה כו, א. ובכ"מ). וראה ספורנו פקודי מ, יח. – ובמילא גם היריעות עזים שהם למכסה עליהן – קדמו לקשרים.
14. ודוחק לתרץ דכיון שהיריעות היו לא רק "לגג" כ"א גם ל"מחיצות"* (פרש"י תרומה כו, א) א"כ גם הם נכללים במחיצות ודפנות, שהרי סו"ס הם "מחוץ לקרשים (שהיריעות תלויות מאחוריהן) לכסותם". ולהעיר שרש"י פירשו לענין יריעות משכן (התחתונות) – ראה ספורנו שם – ולא לענין יריעות עזים.
15. כו, א ואילך.
16. ויקהל לו, יד. ועד"ז בפי' הרא"ש (הדר זקנים) שם.
17. להעיר מפרש"י תרומה שם.
18. וקושי' זו היא גם לפי' החזקוני ויקהל לו, ה.
19. כמפורש בהכתוב (פקודי לט, לג ואילך) "ויביאו את המשכן אל משה את האהל גו'", ואף שזה הי' לפי "שלא היו יכולין להקימו כו' מחמת כובד הקרשים כו'" (פרש"י שם), הרי את"ל שהיו משתדלים להקימו תיכף כשגמרו לעשות את הקרשים (אלא שלא היו יכולין), הרי היו מביאין את הקרשים והיריעות כו' מיד לפני שעשו את הכלים.
. וכוונת פרש"י שם (כפשוטו), הוא לתרץ לשון הכתוב "ואת המשכן תעשה גו'".

עמוד 450

20. שבת עד, ב.
21. כמ"ש במפרשים – ס' הזכרון, ועוד.
22. ובגמרא שם (צט, א) "גדולה חכמה". ובפרש"י שם ד"ה נשא לבן "יתירות חכמה משמע".
23. לה, כג.
24. לה, ו. וכן בציווי ה' (תרומה כה, ד).
25. ראה יריעות שלמה (למהרש"ל) ורע"ב עה"פ. אבל לכאורה מזה לבד לא היינו יודעים שהי' מעל גבי העזים. וראה פרש"י שבת שבהערה 22.
26. ראה פרש"י שבת (עד, ב) ד"ה שטוף "קרא קדריש טוו את העזים בגופן של עזים משמע".
27. ודוחק לומר דזה שנאמר בכתוב בפ"ע הוא מפני שהמלאכה דטווית שערות עזים בכלל היא קשה יותר מטווית צמר כבשים וצריכה לאומנות וחכמה יתירה – "לפי שהשערות של עזים דקין ביותר וקשין" (מדרש הגדול כאן. פי' ר"א בן הרמב"ם. רלב"ג ומנחה בלולה כאן. וכן משמע בראב"ע פסוק כג). ובפרט שלפרש"י היו היריעות מ"נוצה של עזים" (פרש"י תרומה כה, ד. כו, ז) שאינם קשים כשערות עזים (כמ"ש בתוס' הנ"ל הערה 4); משא"כ במדרש הגדול, פי' הר"א בן הרמב"ם והראב"ע (שבהערה 4) מדייקים שערות העזים (אבל ראה רלב"ג ר"פ תרומה).
28. המבואר בפנים שנשארו ע"ג העזים והביאום כמו"ש טווים ע"ג העזים), או שנאמר שהביאו למלאכת המשכן רק חוטין טוויין אלא שהטווי' הי' ע"ג העזים תלוי לכאורה בב' הפי' שב"טוו את העזים" (ובכלל גדר טווי' ע"ג בהמה): א) בשעת הטווי' ושזירת הנוצה (או השערות) נתלשו מאליהם (עץ הדעת טוב – להרח"ו – פרשתנו (קטו, ב)), כפשטות לשון הגמ' (שבת עד, ב) "הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת חייב שלש חטאות אחת משום גוזז כו' מנפץ כו' טווה רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך כו' ואין דרך טווי' בכך" (כל הג' מלאכות בב"א)* וכדמוכח גם בר"ח ורא"ש שבת שם. וכן משמע במצו"ד (להרדב"ז) מצוה תב. ב) גם לאחרי הטווי' נשארו (טוויים) ע"ג העזים, והגזיזה הוה רק אח"כ, כדמשמע מהמפרשים (תפארת יונתן – לר"י אייבשיץ – כאן, ועוד) שמבארים הטעם שטוו ע"ג העזים כיון שכמה מהם היו בודאי נדות ולא הי' עת להטהר לכן טוו מע"ג העזים במחובר לבעל חי ואינו מקבל טומאה**. וכן הוא בגר"א (בחי' וביאורים מלוקטים לרמב"ם הל' שבת פ"ט ה"ז)***. וכן משמע באגלי טל מלאכת גוזז אות ז' בהגהה. ולכאורה תלוי בב' הגי' ברש"י כאן (הובאו בהערה 2): להגירסא לפנינו "שמעל גבי העזים" משמע שנתלשו ע"י הטווי' [ועד"ז הוא לכמה גי' בש"ס שם (הובאו בדק"ס שם). וכ"ה בר"ח ורא"ש שם]; משא"כ להגירסא "שעל גבי העזים".

עמוד 451

29. ד, ג ואילך.
30. אף שהחסרון בקרבן קין הי' רק זה שהביא מן הגרוע (וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 22 ואילך) – הוא מפני שהי' "עובד אדמה" ולא הי' לו צאן.
*. להעיר גם מחת"ס עה"ת תרומה (כה, ד) ד"ה שש ועזים. – ודלא כמ"ש במלאכת הקודש על פרש"י תרומה שם.
. וכן מוכח ברמב"ם הלכות שבת פ"ט ה"ז (ובפרט שמשנה וכותב "הטווה את הצמר מן החי") ובמג"א סי' שמ סק"ג (וראה יד אפרים שם).
. ואולי י"ל כוונתו דעיקר ההקפדה הוא דהנדות לא יעשו מלאכה לצורך המשכן, ולכן טווה מעל העזים במחובר, אבל זה שלאח"ז נתלשו ונגעו בהחוטין לית לן בה. שהרי עדיין לא נאמרה פ' טמאים (גטין ס, א) ורק הרחקה (שזהו גם מפי' "נידה") הייתה. וראה ויצא (לא, לה וברמב"ן וכו' שם). וצ"ע.
. בגר"א מפרש כן ברמב"ם שם. אבל לכאורה לא משמע כן ברמב"ם, כנ"ל בשוה"ג הא'.

עמוד 452

31. כציווי ה' למשה (תרומה כה, ג־ד) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם גו' ותכלת (צמר צבוע בדם חלזון כו') וארגמן (צמר צבוע ממין צבע כו'), ולא שיקחו מאתם צמר בפ"ע והצבע בפ"ע.
32. וראה משכיל לדוד כאן.
33. כי אף אם יצבעו שלא כדרכו כלל, וכל שערה ושערה בפ"ע, הרי עד לגזיזת הצמר יצמחו יותר, ויחסר בהתוספת צבע התכלת והארגמן.
34. אף שכמובן קאי גם על העשי' שהיא באומנות יתירה.
35. אבל י"ל דההדגשה ברש"י היא לפרש, ד"כל הנשים אשר נשא לבן אותנה גו' טוו את העזים", לא הי' הנשיאות לב "להביא לכל המלאכה" (לה, כט) "מלאכת ההבאה" (פרש"י לו, ז) כ"א שהייתה "אומנות" וחלק ממלאכת ועבודת המשכן (וראה פרש"י תשא לא, ה).
36. ראה ספורנו עה"פ.
37. עכ"פ פחות קשין (ראה הערה 27) מכאחרי הגזיזה.

עמוד 453

38. ואף את"ל דהטווי' עצמה ע"ג העזים גורמת צער – מובן שאין בזה איסור כיון שנעשה לצורך כו' (ראה שו"ע אדה"ז חלק חו"מ הל' עוברי דרכים וצער בע"ח סוס"ד).
39. אפילו את"ל שהביאו רק הנוצות של העזים טווים לא העזים עצמן.
40. ומתחלה עשו את יריעות דשש משזר תכלת גו' כיון שביריעות עזים הודגש שהם "לאהל על המשכן" – היריעות שש גו'. לכאורה י"ל, שמכיון שהיו כו"כ חכמי לב, חלקו המלאכה ובבת אחת עשו יריעות המשכן ויריעות העזים. אבל לפי"ז הרי יכלו לעשות כן גם בנוגע להקרשים וכו', ובפרט שזהו אומנות אחרת לגמרי (ראה פרש"י תשא שם) וא"כ פשיטא שנעשו ע"י חכמי לב (אומנים) אחרים. ולהעיר דפי' בעלי התוס' "ראשונה לכל מלאכת המשכן" וכן פי' הרא"ש שהובא לעיל ס"ב, הוא עה"פ ויעש יריעות עזים, ולא על יריעות התחתונות שנאמר בהכתובים שלפנ"ז (לו, ח ואילך). וי"ל בפשטות, כי יריעות התחתונים ה"ה המשכן וכמש"נ ועשית את המשכן עשר יריעות – ראה לעיל הערה 13.
41. עוד ענין בהלכה שאפ"ל בפרש"י: ע"פ הנ"ל ר"ס ו', שרש"י בא לפרש שזה שהנשים טוו את העזים לא הי' (רק) בשביל שהי' נחשבת תרומה חשובה יותר (צומח שבחי'), כ"א גם שנוגע לטיב המלאכה, י"ל דרש"י לשיטתי' בהגדר דכל חלב לה' (כפי שנתבאר בלקו"ש חי"א ע' 131) שלא הקפידה התורה על שעת ההכנה (שיהי' אז חלב לה' – מן המובחר – המחובר), כ"א כשתבוא עי"ז עדיפות בהדבר בעת הנתינה, עיי"ש.
42. צפע"נ דלקמן בפנים. וראה גם שו"ת בית יצחק או"ח סי' ג אות ה' ואילך. הר המורי' להרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א הי"ב סקכ"ח. כלי חמדה ס"פ תשא. ועוד. וע"פ המבואר לקמן בפנים יש לעורר ולהעיר בכמה מהנ"ל. ואכ"מ.
43. שבועות טו, ב. רמב"ם הלכות בית הבחירה שם.
44. עירובין בתחלתה.
45. תוד"ה כל גיטין מה, ב. ע"פ דעת הט"ז ואדה"ז או"ח ר"ס יד, גם לדעת ר"ת כשרה הטווי' והשזירה בנשים, ולפי"ז מובן זה שהנשים טוו למשכן, אבל לפמש"כ בנתיב חיים לשו"ע שם, וראה גם פרמ"ג (משב"ז) שם לר"ת גם הטווי' אסורה ע"י נשים (ראה שו"ת בית יצחק שם). ואולי לכן הוסיף בצפע"נ שם הציון "תוספות מנחות דף מב, ע"ב", דמשם מובן דגם הטווי' הוי בכלל עשייתן, ובעינן לשמה. ועצ"ע.

עמוד 454

46. צ"פ הפלאה בהשמטות נד, א. נעתק בצפע"נ עה"ת פרשתנו עה"פ. וראה גם צפע"נ מהד"ת ג, ג. ע' 164 (נעתק בכללים בערכו).
47. שבת כח, א.
48. פקודי מ, יט.
49. כ"כ בצפע"נ שם. ולכאורה מפרש דלא כפרש"י ומאירי ולא כפי' התוס' שבת שם עד, ב.
50. עד, ב.

עמוד 455

51. כו, ז. וראה תוס' שם כח, א.
52. וראה פרש"י תרומה כו, יד: לאותו גג של יריעות עזים. ובפרש"י ויקהל לה, יא. את אהלו הוא אהל יריעות עזים העשוי לגג. ודיוק תוס' שבת שם, דמשמע דהיינו יריעות התחתונות דכתיב אחר הקרשים ויפרש את האהל, י"ל דלפי פרש"י (תרומה כו, א) הם בכלל המחיצות. וראה לעיל הערה 14.
53. ס' זכרון כאן. ועוד.
54. שבת עד, ב.
55. שבת מט, ב. ובכ"מ.
56. וכן משמע להגירסא בפרש"י (דפוס ב') "היא אומנות יתירה .. טוים אותם", היינו שבעצם היא אומנות יתירה. משא"כ להגי' לפנינו "היא היתה אומנות יתירה .. שמע"ג העזים טוו אותן" – י"ל, שבדורות שלאח"ז הוה שלא כדרכו. ראה פרש"י ותוס' שבת עד, ב. וראה אגלי טל שם. ואכ"מ.
57. פרש"י (ותוס') סוכה מא, סע"א. ר"ה ל, סע"א. ועוד.

עמוד 456

58. ר"ח (שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו). של"ה (שער האותיות אות ל'. ועוד). ובכ"מ.
59. כי נצטוו רק "קחו מאתכם תרומה" (ויקהל לה, ה). ולהעיר מריטב"א קידושין לו, א ד"ה ואיכא גם בהנוגע לתרומה ד"התם נשים מעצמן הביאו ולא נצטוו בכך".
60. ספר השיחות תש"ג ע' 9.
61. יבמות סא, רע"א.

עמוד 457

62. ישעי' נח, ז.
63. פכ"ז.
64. שיחת פורים תרצ"א (לקו"ד ח"ד תשכט, א). וראה לעיל ע' 128.
65. ברכות סד, א. שו"ע (ואדה"ז) או"ח סקנ"ה.
66. שו"ע אדה"ז שם.
67. ברכות לה, ב. וראה שו"ע אדה"ז שם וסי' קנו.
68. לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.
69. להעיר (מטושו"ע או"ח סשט"ו) שסדר בנין הוא מלמטה למעלה ודפנות ואח"כ גג, אף שדפנות שלימות גם משלשלין אותן מלמעלמ"ט (סוכה טז, (משיחות ש"פ ויקהל תשל"ו מוצאי ש"ק פ' ויקהל־פקודי תשל"ט) סע"א) – ועפ"ז יש לתקן בר"ד שיחת נצו"י, תשל"ט.
70. להעיר מהסיפור ע"ד הצ"צ בענין גמ"ח (סה"מ ה'תשי"א ע' קנג. וראה לקו"ש ח"ו ע' 340 ואילך).
71. תנא דבא"ר שם.
72. עמוס ח, יא. הובא בתדא"ר שם.

מצוטט ב־3 עמודים

אגרות קודש 1

כרך יב ‹ ד'קלד לקו"ש חט"ז ע' 457

לקוטי שיחות 1

כרך ל ‹ תולדות ‹ שיחה ג ‹ 118 לקו"ש חט"ז ע' 454

תורת מנחם 1

לג - שנת תשכ"ב - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח אדר-שני, ה'תשכ"ב לקו"ש חט"ז ע' 452