ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך טז ויקה"פ שיחה א

451

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

את הטעם לכך מבין גם בן החמש: כיוון שנדבת בני ישראל למשכן היתה תרומה לה' – כנדבה והקרבה לה' – הרי כשם שבקרבנות ישנם סוגים שונים: קרבן ממין החי וממין הצומח (כפי שמוצאים בפרשת בראשית²⁹, לגבי קרבן קין וקרבן הבל), וקרבן מבעלי־חיים חשוב יותר מקרבן מן הצומח³⁰,

הרי בדומה לכך בענינינו: כשאפשר לטוות את חוטי הנוצה בעודם מחוברים לעזים, מין החי, זוהי תרומה נעלית יותר מאשר טויית הנוצה לאחר שנחתכה מן העזים. חוטים שעדיין מחוברים לבעלי חיים (העזים) הם גדלים, יש להם קשר למין החי, הם יונקים מגוף החי. אך לא כן חוטים שכבר נחתכו מגוף החי.

ובמיוחד אם נלמד לפי הפשט, שהחוטים הובאו בעודם על גבי העזים^*, הרי ברור היתרון בכך, בהיותם בגדר של דבר חי בשעת נתינתם.

הערות

29. ד, ג ואילך.
30. אף שהחסרון בקרבן קין הי' רק זה שהביא מן הגרוע (וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 22 ואילך) – הוא מפני שהי' "עובד אדמה" ולא הי' לו צאן.
*. להעיר גם מחת"ס עה"ת תרומה (כה, ד) ד"ה שש ועזים. – ודלא כמ"ש במלאכת הקודש על פרש"י תרומה שם.
. וכן מוכח ברמב"ם הלכות שבת פ"ט ה"ז (ובפרט שמשנה וכותב "הטווה את הצמר מן החי") ובמג"א סי' שמ סק"ג (וראה יד אפרים שם).
. ואולי י"ל כוונתו דעיקר ההקפדה הוא דהנדות לא יעשו מלאכה לצורך המשכן, ולכן טווה מעל העזים במחובר, אבל זה שלאח"ז נתלשו ונגעו בהחוטין לית לן בה. שהרי עדיין לא נאמרה פ' טמאים (גטין ס, א) ורק הרחקה (שזהו גם מפי' "נידה") הייתה. וראה ויצא (לא, לה וברמב"ן וכו' שם). וצ"ע.
. בגר"א מפרש כן ברמב"ם שם. אבל לכאורה לא משמע כן ברמב"ם, כנ"ל בשוה"ג הא'.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.