452

ה. ביריעות התכלת וכדו' ההבאה היא בלתי אפשרית בעוד הצמר

מחובר

ומובן מדוע רק ביריעות העזים היה "טוו את העזים", ואין מוצאים זאת ביריעות התכלת והארגמן וכדו'.

את חוטי הצמר של הכבשים היה צורך להביא לאחר צביעתם כתכלת³¹ (צבוע בדם חלזון – כחול) וארגמן וכדו', דבר שבלתי אפשרי לעשותו בעוד חוטי הצמר מחוברים לכבשים – ויוצא מכך שההבאה של התכלת והארגמן וכדו' איננה יכולה להיות מיד לאחר הטוויה מעל גבי הכבשים³² ובודאי לא בעודם על גבי הכבשים³³.

לפיכך לא היתה הטוויה על גבי הכבשים, כי הבאת התרומה לה' איננה יכולה, בין כך ובין כך, להיות באופן הנעלה, כשהיא מחוברת לבעל־החיים, או בזמן הסמוך לכך.

ו. יתרון באמנות הטוויה

לעובדה שהדבר מובן מאליו מן הפסוק רומז רש"י באומרו: "היא היתה אמנות יתירה" – העובדה שהנשים "טוו את העזים" לא נבעה מכך ש"נשא לבן אותנה בחכמה", בהבינן שבאופן זה של טוייה הנתינה והתרומה למשכן היא נעלית יותר, אלא גם מפני שכך היה העיבוד טוב יותר³⁴ – "אמנות³⁵ יתירה": הטוייה מעל גבי העזים יוצאת משובחת יותר³⁶ מאשר טויית הנוצה לאחר שכבר נחתכה מן העזים, כי כאשר השערות עדיין מחוברות והן יונקות מהבהמה, יש בהן לחות ורכות³⁷, שזהו יתרון באמנות הטוייה.

ז. האריגה מיד לאחר הגזיזה היא משובחת יותר

לפי האמור לעיל מובן מדוע עשו היריעות לפני הקרשים למרות ש"מנהג העולם" לעשות תחילה את הקירות. וזאת מפני שני הענינים שהוסברו לעיל: מרוב חיבתן של הנשים למצוה וזריזותן הן טוו מיד, והביאו לעושי המלאכה בעוד הצמר על העזים, ואז לא יכלו לדחות את הגזיזה ועשיית היריעות עד לאחר עשיית האדנים והקרשים, כי בנתיים תצמחנה השערות כל אחת בפני עצמה, ללא הטוייה ביחד.