ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך טז ויקה"פ שיחה א

450

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

כך העמידו אותו, כמובן. יוצא מכך, שאין זה משנה איזה חלק נעשה קודם: גם אם היו עושים את הקרשים תחלה כ"מנהג העולם", גם אז הם לא היו עומדים "שעה אחת בלא כיסוי", כי העמידו אותם רק לאחרי השלמת עשיית כל המשכן כולו.

ג. שתי דיוקים בפירש"י

הדברים יובנו בהקדמת שתי דיוקים בפירוש רש"י בפרשת ויקהל:

א) כוונת רש"י היא לפרש את "טוו את העזים", שפירושו "מעל גבי העזים טווין אותן", היה עליו להתחיל את פירושו בכך, ואחר־כך להוסיף ענין נוסף, שצורת טוויה זו היתה "אומנות יתירה" וכדו'. ובכלל – כיצד יכול רש"י להתחיל במילים "היא היתה אומנות יתירה" לפני שיודעים על מה מדובר, ורק אחר־כך הוא אומר את פירוש הפסוק – "שמעל גבי העזים טווין אותן"?

ב) מדוע משתמש רש"י בלשון "אומנות יתירה" – ולא "(היא היתה) חכמה יתירה", שזהו לשון הכתוב: "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה"? ובמיוחד כאשר בגמרא²⁰, המהווה (בפשטות) את המקור לפירוש רש"י²¹, אכן כתוב "חכמה יתירה"²².

ד. טווי' על גבי חי חשובה יותר

ההסבר לכך:

כיוון שהמילים "טוו את העזים" מחולקות בפסוק בפני עצמן, ואינן נמצאות בפסוק הקודם יחד עם "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטווה את התכלת ואת הארגמן..." (כפי שאכן כתוב יחד, בהבאה²³, וכן בציווי על התרומה²⁴), ובמיוחד כיוון שהפסוק חוזר ואומר "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה"²⁵, הרי מובן מעצמו ש"טוו (את העזים)" הזה, שונה מ"טוו" שבפסוק שלפניו, והכוונה היא²⁶ שטוו את הנוצה (הצמר) בעודה מחוברת²⁷ אל העזים²⁸.

הערות

20. שבת עד, ב.
21. כמ"ש במפרשים – ס' הזכרון, ועוד.
22. ובגמרא שם (צט, א) "גדולה חכמה". ובפרש"י שם ד"ה נשא לבן "יתירות חכמה משמע".
23. לה, כג.
24. לה, ו. וכן בציווי ה' (תרומה כה, ד).
25. ראה יריעות שלמה (למהרש"ל) ורע"ב עה"פ. אבל לכאורה מזה לבד לא היינו יודעים שהי' מעל גבי העזים. וראה פרש"י שבת שבהערה 22.
26. ראה פרש"י שבת (עד, ב) ד"ה שטוף "קרא קדריש טוו את העזים בגופן של עזים משמע".
27. ודוחק לומר דזה שנאמר בכתוב בפ"ע הוא מפני שהמלאכה דטווית שערות עזים בכלל היא קשה יותר מטווית צמר כבשים וצריכה לאומנות וחכמה יתירה – "לפי שהשערות של עזים דקין ביותר וקשין" (מדרש הגדול כאן. פי' ר"א בן הרמב"ם. רלב"ג ומנחה בלולה כאן. וכן משמע בראב"ע פסוק כג). ובפרט שלפרש"י היו היריעות מ"נוצה של עזים" (פרש"י תרומה כה, ד. כו, ז) שאינם קשים כשערות עזים (כמ"ש בתוס' הנ"ל הערה 4); משא"כ במדרש הגדול, פי' הר"א בן הרמב"ם והראב"ע (שבהערה 4) מדייקים שערות העזים (אבל ראה רלב"ג ר"פ תרומה).
28. המבואר בפנים שנשארו ע"ג העזים והביאום כמו"ש טווים ע"ג העזים), או שנאמר שהביאו למלאכת המשכן רק חוטין טוויין אלא שהטווי' הי' ע"ג העזים תלוי לכאורה בב' הפי' שב"טוו את העזים" (ובכלל גדר טווי' ע"ג בהמה): א) בשעת הטווי' ושזירת הנוצה (או השערות) נתלשו מאליהם (עץ הדעת טוב – להרח"ו – פרשתנו (קטו, ב)), כפשטות לשון הגמ' (שבת עד, ב) "הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת חייב שלש חטאות אחת משום גוזז כו' מנפץ כו' טווה רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך כו' ואין דרך טווי' בכך" (כל הג' מלאכות בב"א)* וכדמוכח גם בר"ח ורא"ש שבת שם. וכן משמע במצו"ד (להרדב"ז) מצוה תב. ב) גם לאחרי הטווי' נשארו (טוויים) ע"ג העזים, והגזיזה הוה רק אח"כ, כדמשמע מהמפרשים (תפארת יונתן – לר"י אייבשיץ – כאן, ועוד) שמבארים הטעם שטוו ע"ג העזים כיון שכמה מהם היו בודאי נדות ולא הי' עת להטהר לכן טוו מע"ג העזים במחובר לבעל חי ואינו מקבל טומאה**. וכן הוא בגר"א (בחי' וביאורים מלוקטים לרמב"ם הל' שבת פ"ט ה"ז)***. וכן משמע באגלי טל מלאכת גוזז אות ז' בהגהה. ולכאורה תלוי בב' הגי' ברש"י כאן (הובאו בהערה 2): להגירסא לפנינו "שמעל גבי העזים" משמע שנתלשו ע"י הטווי' [ועד"ז הוא לכמה גי' בש"ס שם (הובאו בדק"ס שם). וכ"ה בר"ח ורא"ש שם]; משא"כ להגירסא "שעל גבי העזים".

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.