456

בדומה לכך יש להבין בקשר לענין השני – עשיית היריעות לפני עשיית הקרשים, היפך "מנהג עולם" – כיצד קשורים הדברים לדורות?

אלא, נובעות מכך שתי הוראות כלליות בעבודה של "משכן ומקדש", שכל יהודי צריך לעשות בעולם בכל הזמנים והמקומות, כדברי חז"ל⁵⁸ "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מישראל".

ההוראה הראשונה הנלמדת מן הנשים ש"נשא לבן אותנה בחכמה", שכאשר הקדוש־ברוך־הוא נותן ליהודי חוש וכשרון מיוחד, הוא צריך לדעת שזה לא בשביל עצמו בלבד, אלא הוא צריך לנצל זאת בעבודתו לעשות מהעולם משכן, דירה לקדוש־ברוך־הוא –

בדיוק כפי שהיה אצל הנשים בזמן בניית המשכן, שבהיות להן כשרון מיוחד שלא היה לאחרים, הן הבינו, שאת הכשרון הזה שנתן להן הקדוש־ברוך־הוא, עליהן לנצל לבניית המשכן שבו תהיה השראת השכינה – ושכנתי בתוכם.

ולכן, למרות שהן לא נצטוו⁵⁹ לעשות את הטוייה ב"אמנות יתירה", מספרת התורה שהן בעצמן התעוררו לעשות את ה"אמנות יתירה" למען משכן ה' – ובכך נותנת התורה הוראה לדורות.

כשם שהדבר קיים בקשר לכשרונות מיוחדים וכיוצא־בזה, שיהודי צריך להשקיעם בעבודה של הפיכת העולם לדירה לקדוש־ברוך־הוא, קיים הדבר באופן דומה גם בענינים אחרים שהקדוש־ברוך־הוא נותן ליהודי. לדוגמא: כאשר הקדוש־ברוך־הוא נותן לו פרנסה יותר מהרגיל, עליו לדעת, שהוא צריך להרבות ולהוסיף בנתינת צדקה, תרומה לה' (כידוע⁶⁰ "כאשר לחסיד של אדמו"ר הזקן היה שבוע של פרנסה טובה, הוא היה בטוח, שבבואו לביתו הוא ימצא מכתב של הרבי על התעוררות לצדקה, או משולח של הרבי שאוסף לצרכי החזקת בני ארץ ישראל").

יב. ההוראה השני'

ההוראה השני': זהירות מירבית והימנעות מגרימת צער לאדם אחר: אם בגלל צער בעלי חיים (ולא צער ממש, אלא חוסר נוחות בלבד) משנים את "מנהג העולם", והקדוש־ברוך־הוא מצווה לעשות את היריעות לפני קרשי המשכן –

על־אחת־כמה־וכמה כאשר מדובר בצער של בן אדם, ובמיוחד בקשר ליהודי, ש"אתם קרויים אדם"⁶¹; ובמיוחד כאשר רואים שיהודי נמצא