שיחה ב

239שיחה ב

ויגש

א. "ויכלכל יוסף... את

אחיו..."

בין הענינים המסופרים בתורה אודות יוסף ואחיו – אשר הסיבה לכך שהתורה מספרת "כל הני מילי" (=את כל הדברים הללו) היא משום ש"לית לך מלה באורייתא דלאו אית בה רזין עילאין וקדישין וארחין דבני נשא לאתתקפא בהו"¹ (=אין לך מלה בתורה שאין בה סודות נעלים וקדושים ודרכים שבני אדם צריכים להחזיק בהן) – מסופר גם על כך שיוסף כלכל את אחיו ובני ביתם – "ויכלכל יוסף... את אחיו... לחם לפי הטף"². ענין זה כה חשוב, עד שיהודים בכללותם נקראים לנצח בשם "יוסף", כפי שמפרשים על הפסוק³ "נוהג כצאן יוסף".

יש להבין: כאשר התורה קוראת למישהו בשם מסויים, הרי זה משום ששם זה מבטא את מהותו של הנקרא בשם מסויים זה⁴. כלומר, שם זה מבטא את מהותו האמיתית של בעל השם, ולא רק מאורעות שאירעו לו.

ואין מובן: מדוע נקראים בני

ב ישראל, ולדורות, בשם "יוסף" מפני שיוסף כלכלם במצרים בשנות הרעב, כאשר אירוע זה הוא צדדי, לכאורה, ואינו קשור למהותם. ובמיוחד כאשר מאורע זה התרחש שנים רבות לפני כן ובמשך תקופה קצרה ביותר?

אף אם נסביר, שהענין של "ויכלכל...", שיוסף פרנס את השבטים בשנות הרעב, קשור בכל זאת למהותם האמיתית של בני ישראל ובכל התקופות⁵, עדיין אין מובן:

קריאת דבר בשם מסויים, 240משמעותה, שמהותו של הדבר מתבטאת בשם עצמו, ולא בענינים הנובעים מהתוכן שהשם מביע.

אך לגבי השם "יוסף" אי אפשר, לכאורה, לומר כך: יוסף היה זה שפרנס את ישראל, אך אין לומר שהוא עצמו היה פרנסתם. ולכן, אף אם נאמר שכלכלה זו קשורה למהותם של ישראל, עדיין אין מתאים לקרוא לבני ישראל בשם יוסף, כאשר פרנסתם רק הגיעה מיוסף, אך אין היא יוסף?

ב. דברי ה' נצחיים

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את המשמעות הפנימית של "נצחיות התורה", שבמושג זה אין הכוונה רק לומר שמצוות התורה, שנתן הקדוש־ברוך־הוא במתן תורה, הן ציוויים שניתנו בזמנם, כדי לקיימם תמיד "לעולם ולעולמי עולמים", ושאין בהם שום שינוי, הפחתה או תוספת⁶, אלא גם שציוויים אלו עצמם קיימים תמיד⁷. זהו ההסבר ל"ודבר אלקינו יקום לעולם"⁸, ול"ודבריו חיים וקיימים לעד"⁹, שדבריו של הקדוש־ברוך־הוא, הכתובים בתורה¹⁰, הם עצמם קיימים "לעולם" ו"לעד"¹¹.

זה עצמו הוא ההסבר בפנימיות הענינים לכך שמצוות התורה לא ישתנו לעולם ח"ו: כיון ש"ודבר אלקינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד", לכן "לא יחליף¹² ולא ימיר דתו לעולמים"¹³.

ג. סיפורי התורה נצחיים

כשם שדברים אלו אמורים לגבי מצוות התורה, כך בדיוק הם אמורים גם לגבי הסיפורים שבתורה, שנצחיותם אינה רק בכך שיש בהם הוראות לכל יהודי, בכל דור ודור, אלא גם מצד שני: העובדה שיש בסיפורים אלו הוראות תמידיות נובעת מכך, 241שהסיפורים עצמם קיימים תמיד, כפי שהם בתוכנם ברוחניות¹⁴.

וכך גם לגבי הסיפור שלעיל – "ויכלכל יוסף... את אחיו...": הענין, שבכל דור ודור צריך כל יהודי ללמוד מסיפור זה הוראות מסויימות,

כולל, כמובן, את ההוראה העיקרית¹⁵, שמביא אדמו"ר הזקן בתניא^* מספר הזהר, שכשם שיוסף היטיב עם אחיו למרות כל מה שהם עשו לו¹⁶, כך צריך כל יהודי לנהוג כלפי הגורמים לו עוול בו, שלא זו בלבד שלא ישיב להם כגמולם ח"ו, אלא אדרבה "לגמול לחייבים טובות" –

נובע מכך שהסיפור של "ויכלכל יוסף..." מתקיים תמיד במשמעותו הרוחנית.

ד. יוסף העניק לאחיו גם רוחניות

ענין נוסף בקשר להוראות הנלמדות מהתורה:

כשלומדים הלכה או הוראה מענין מסויים בתורה, הרי כיון ששום ענין בתורה אינו מקרי ח"ו, אלא הכל מדוייק לחלוטין, לכן, מכך שהתורה קבעה שילמדו דין זה או הוראה זו מענין זה, מוכח שענין זה בתורה הוא הטעם או המקור לדין זה או הוראה זו.

ובעניננו: מכך שהתורה קבעה שההוראה "לגמול לחייבים טובות" תילמד (א) מיוסף, (ב) מכך שכלכל את אחיו בשנות הרעב, מובן:

(א) כוחו של כל יהודי להתנהג באופן של "לגמול לחייבים טובות" נובע מיוסף. כלומר, התנהגות זו היא מהותו של יוסף^*, וכל יהודי יכול לנהוג בה מפני שיוסף משפיע בו ממהותו שלו¹⁷.

(ב) נתינת כח זו נבעה מכך שיוסף 242כלכל את ישראל בשנות הרעב: ב"ויכלכל יוסף... את אחיו..." אין הכוונה רק למזון הגשמי, אלא הוא העניק להם כח ומדה טובה זו¹⁸, שגם הם, ובניהם בכל הדורות, יוכלו לכלכל את ישראל באופן שבו נהג יוסף – "לגמול לחייבים טובות".

לפי זה יובן מדוע נקראים ישראל תמיד בשם "יוסף", משום ש"הוא פרנסם וכלכלם בשני הרעב", כי המדה הטובה "לגמול לחייבים טובות" היא ענין הקשור למהותם של ישראל (כדלהלן בסעיף יג), וכיון שמדה זו קשורה למהותו של יוסף, המשפיע זאת לכלל ישראל, על ידי "ויכלכל יוסף... את אחיו" בתמידות, לכן הם נקראים בשם יוסף.

ולמרות שמכך שהיהודים נקראים בעיקר "ישראל" או "יעקב" מוכח שבמהותם העיקרית הם מקבלים את ענינם של ישראל ויעקב¹⁹ – בכל זאת יש מספר ענינים המבטאים את מהותם של בני ישראל, ובפסוק "נוהג כצאן יוסף" חשוב בעיקר ענין זה, שהם מקבלים מיוסף.

ה. "מה יוסף כלכל... אף

אנו..."

כדי להבין את כל האמור לעיל ביתר ביאור, יש להקדים ולהסביר את הנאמר במדרש²⁰ על פסוק זה, "נוהג כצאן יוסף", שבמלים אלו אין הכוונה רק לכך שהקדוש־ברוך־הוא נוהג את ישראל הנקראים "יוסף", אלא שהקדוש־ברוך־הוא יתנהג עם ישראל כיוסף.

וכך נאמר במדרש: "יוסף כנס משנות השובע לשנות הרעב, אף אנו כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא; מה יוסף כלכל כל אחד לפי מעשיו שנאמר ויכלכל יוסף את אביו²¹, אף אנו כלכלנו לפי מעשינו. אמר ר' מנחם בשם ר' אבין, מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמלם טובה, אף אנו גמלנוך רעה גמול אותנו טובות".

בכך יש להבין:

א) לגבי המזון שאסף יוסף בשנות השובע לצורך שנות הרעב, מובן שהיה צורך ב"ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים... ויצבור..."²², כי אילו לא היה יוסף צובר תבואה זו ולא היה משמרה, היא היתה הולכת לאיבוד, ואי אפשר היה להשתמש בה. אך אין לומר, לכאורה, לגבי המעשים הטובים שעושים ישראל בעולם הזה, שהם הולכים לאיבוד. ולשם מה נדרשת 243הבקשה "כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא"?

ב) עולם הזה ועולם הבא מושווים ל"פרוזדור" ול"טרקלין"²³. כיצד ניתן להשוות את העולם הזה ל"שנות השובע", ואת העולם הבא ל"שנות הרעב", הרי אדרבה: העולם הזה "דומה לפרוזדור בפני העולם הבא"?

ג) גדולתו של יוסף ב"ויכלכל..." היתה (כדברי ר' מנחם בשם ר' אבין במדרש עצמו) בכך שגמל טוב לאחיו למרות ש"גמלוהו אחיו רעה". כלומר, הוא לא נהג בהם לפי מעשיהם. כיצד אפוא נאמר לפני כן במדרש "כלכל כל אחד לפי מעשיו" (ולא "לפי צרכיו" וכדומה)?

ד) כאשר מבקשים מהקדוש־ברוך־הוא שיתעלם ממעשינו, מובן שיש בכך חידוש. אך, לכאורה, אין חידוש ב"כלכלנו לפי מעשינו": גם לפי שורת הדין יש לנהוג בכל אחד בהתאם למעשיו. מהי הבקשה המיוחדת ב"כלכלנו לפי מעשינו", ומדוע יש צורך בהשוואה "מה יוסף..."²⁴?

ו. התכלית: קיום המצוות

כבר הוסבר פעמים רבות, שהמצוות אינן אמצעי למטרה אחרת, אלא התכלית היא בהן עצמן. כי הרצון למצוות הוא מעצמות ה', כנאמר²⁵ "כל המצוות מתייחסים אל העצמות", ולגבי עצמותו יתברך ורצונו, לא ייתכן לומר שיש לכך מטרה אחרת כלשהי ח"ו חוץ ממנו עצמו.

בכך מבאר אדמו"ר הזקן²⁶ את דברי המשנה²⁷ "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" – למרות שעולם הבא הוא השכר על העבודה (תשובה ומעשים טובים) שנעשית בעולם הזה, והשכר צריך להיות, לכאורה, נעלה מהעבודה, כנאמר במשנה עצמה "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"

– כי תכלית בריאת האדם אינה למען האדם, אלא כדברי המשנה²⁸ "ואני נבראתי לשמש את קוני". ותכלית זו מושגת על ידי קיום המצוות בעולם הזה. אך כיון ש"אין הקדוש־ברוך־הוא מקפח שכר כל בריה"²⁹, מגיע גם לאדם שיישם את התכלית "שכר טוב לאין קץ", ולכן יגיע האדם בעולם הבא לגילוי התענוג שהוא "המשיך" על ידי קיום המצוות בעולם הזה.

244לכן אומרים לגבי האדם ש"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", כי גילוי התענוג לגביו הוא דוקא בעולם הבא. אך מובן, שגילוי התענוג לאדם – שכר המצוה, אין לו ערך כלל לעומת עצם התענוג של הקדוש־ברוך־הוא – עצם המצוה המתקיימת בעולם הזה.

במלים אחרות³⁰: שכר המצוה – העולם הבא – הוא העונג של הנברא, אך העונג ונחת הרוח של הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, הוא קיום המצוות עצמו. וכיון שאין ערוך בין הנברא לבורא, מובן ש"כל חיי העולם הבא", שבהם יש נחת רוח לנבראים, אין להם ערך כלל לעומת "תשובה ומעשים טובים בעולם הזה", שהם נחת הרוח של הבורא.

ז. עולם הבא – ענין צדדי?

אך לפי האמור לעיל יש להבין:

א) אם עולם הבא הוא רק נחת רוח לנברא, אשר אין לו ערך כלל יחסית למצוות עצמן, שהן נחת רוח לבורא, הרי יוצא, לכאורה, שבכך שהקדוש־ברוך־הוא נותן לישראל את העולם הבא, אין זה ח"ו מלוא השכר עבור קיום המצוות!

ב) מכך שהעולם הבא הוא לאחר ובהמשך לעולם הזה, מובן, שעניני העולם הזה, ובתוכם תכלית קיום המצוות בעולם הזה, נשלמים רק בעולם הבא, כדברי אדמו"ר הזקן בתניא³¹, ש"תכלית ושלימות בריאת³² עולם הזה" אשר "לכך נברא מתחילתו" הם "ימות המשיח³³ ובפרט כשיחיו המתים". ואילו לפי האמור לעיל, בסעיף ו', יוצא, שהתכלית היא דוקא עתה, בעת קיום המצוות, וקבלת השכר בעולם הבא היא שולית, רק משום ש"אין הקדוש־ברוך־הוא מקפח שכר כל בריה", ואין היא קשורה, לכאורה, לעצם התכלית?

ח. עצמותו ית' אינה מוגבלת ב"העלם" או ב"גילוי"

ההסבר לכך הוא:

מכך שעצמותו ית' אינה מוגדרת ומוגבלת ח"ו בהגבלות של "העלם" או "גילוי", נובעים שני ענינים:

א) שעל ידי קיום המצוות בעולם הזה, כיון שזהו רצון העצמות, משיגים 245ו"לוקחים" את ה"עצמות". אמנם, המשכת העצמות בעולם הזה היא עתה בהעלם, אך כיון שעצמות אינה מוגבלת בהעלם או בגילוי, לא ייתכן לומר שהעדר גילוי זה הוא חסרון ח"ו בהמשכת העצמות.

ואדרבה, מסיבה זו המשכת העצמות היא דוקא בעולם הזה: העולם הבא, שהוא "גילוי", אין ה"גילויים" שבו "כלים" לעצמות. דוקא במקום שבו ההמשכה היא בהעלם – בעולם הזה, ישנה המשכת העצמות על ידי קיום המצוות³⁴.

ב) מצד שני: כיון שעצמות אינה מוגדרת בשום הגדרות או הגבלות ח"ו, אין לומר שהיא צריכה להיות דוקא בהעלם, והיא יכולה להיות גם בגילוי, למרות שהגילויים אינם בדרגה נעלית יחסית לעצמות.

ולפי זה מובן שעולם הבא הוא "מלוא" השכר על קיום המצוות בעולם הזה, כי אז יתגלה לישראל גם נחת הרוח לבורא³⁵, המשכת העצמות שנעשית עתה, ולא רק הענין של "גילויים" – נחת רוח לנברא.

וגילוי זה אינו קשור רק לענין ש"אין הקדוש־ברוך־הוא מקפח שכר כל בריה", כדלעיל, אלא גם לרצון ולהמשכת העצמות שבמצוות³⁶:

דוקא על ידי גילוי העצמות בעולם הבא תבוא לידי ביטוי המשכת העצמות שנעשית עתה. כי אילו היתה ההמשכה שנעשית עתה מוכרחה להישאר בהעלם, היתה זו הוכחה לכך שזו אינה המשכת העצמות³⁷, כי, כאמור לעיל³⁸, עצמות אינה מוגבלת כלל ח"ו.

ט. היהודי אינו אמצעי בלבד לתכלית

ההסבר לאמור לעיל, שבעולם הבא יתגלה לישראל גם הענין של נחת רוח לבורא, הנעלה מעולם הבא כשלעצמו, 246הוא – משום שישראל הם מציאות אחת עם הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, כפי שיוסבר להלן:

כל הנבראים הם רק אמצעי למען השגת הכוונה העליונה, אך לא הם עצמם היא הכוונה. אם היו גם בני ישראל כך, הרי לא ייתכן שיתגלה בהם הענין של נחת רוח לבורא שהוא נעלה באין ערוך מהנבראים. אך האמת היא, ש"ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד"³⁹, ויוצא, שלמרות ש"אני נבראתי לשמש את קוני" אין ישראל אמצעי לצורך הכוונה העליונה, אלא בהם עצמם קיימת הכוונה⁴⁰,

ומשום כך יש לישראל חיות והנאה גם במצוות שהן "חוקים", למרות שקיום החוקים הוא מתוך קבלת עול והתבטלות, אשר אין בה תענוג, כי הענין של "אני נבראתי לשמש את קוני" המתבטא גם בהתבטלות שמתוך קבלת העול אינו מבטל את המציאות של היהודי, אלא, להיפך: זוהי מציאותו האמיתית⁴¹,

ולכן הם "יקבלו" בגלוי את נחת הרוח לבורא.

י. "יוסף כינס... אף

אנו..."

בכך יובנו דברי המדרש שהובאו לעיל על הפסוק "נוהג כצאן יוסף".

בתחילה נאמר שם, ש"יוסף כינס משנות השובע לשנות הרעב, אף אנו כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא":

כשם שלמרות שב"שנות הרעב" אין צומחת תבואה, דאג יוסף לכך שתהיה בהן תבואה, על ידי איסוף התבואה "בשנות השובע" ושמירתה ל"שנות הרעב",

כך גם "אנו (וכל ישראל נקראים "יוסף", כדלעיל בסעיף א) כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא" – שהמשכת העצמות, "נחת רוח לבורא", אשר "צומחת"⁴² על ידי העבודה בעולם הזה, תתגלה גם בעולם הבא.

אך מדת הדין עלולה לטעון: הסיבה לכך שנחת הרוח לבורא תתגלה לישראל בעולם הבא היא משום שהם מקיימים מצוות מתוך חיות ותענוג, דבר המוכיח שהכוונה היא בהם עצמם. אך כאשר יהודי מקיים מצוות ללא חיות,

[אף כאשר הוא מקיימן מתוך קבלת עול מלכות שמים, אך ללא החיות של אהבה ויראה⁴³. ובודאי כאשר הוא מקיימן באופן של "מצות⁴⁴ אנשים 247מלומדה", ומיותר לדבר – כאשר קיום המצוות הוא מצד פניות צדדיות],

הרי אז לא ייתכן, לכאורה, שעל ידי כך תתגלה העצמות לעולם הבא.

אמנם, "המעשה הוא העיקר"⁴⁵, וממילא גם על ידי עבודה באופן זה "ממשיכים" את עצמותו יתברך, אך ה"עצם" הנמשך באופן כזה אינו מגיע כלל למעלת "גילוי"⁴⁶, ולכן מדת הדין טוענת, שאכן, המשכת העצמות לא תתגלה לעולם הבא

– על כך באה הבקשה השניה "מה יוסף כלכל כל אחד לפי מעשיו... אף אנו כלכלנו לפי מעשינו":

יוסף אמר לאחיו, שלמרות ש"חשבתם עלי רעה", הרי כיון ש"אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב"⁴⁷, מגיעה להם עבור פעולה זו (למרות שלא התכוונו לטובה שצמחה מכך) – מדה כנגד מדה, – השכר "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם"⁴⁸.

וכשם שיוסף כלכל את אחיו לפי מעשיהם, בלי להתחשב במחשבותיהם, "אף אנו כלכלנו לפי מעשינו", שהקדוש־ברוך־הוא יתחשב רק במעשינו (הטובים), והרי במעשה בפועל אפילו "פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון"⁴⁹, ויתן לנו שכר משום כך. ויש לומר יותר מכך: יתן את השכר כאילו היתה גם כוונה במעשה,

בדומה לדברי הגמרא⁵⁰ על צדקה, אשר היא עיקר המצוות⁵¹: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני... הרי זה צדיק גמור", שלמרות שנראה שהוא מקיים את המצוה עקב פניה אישית, 248הרי כיון שבפנימיותו "לבו לשמים"⁵², שהרי כל יהודי "רוצה הוא לעשות כל המצוות"⁵³ – הרי לא רק מעשה הצדקה כשלעצמו הוא בשלמותו, אלא יותר מכך, הוא משפיע גם על האדם, אשר על ידי מעשה זה הוא בפנימיותו צדיק גמור.

יא. "גמול אותנו טובות" למרות כוונת האדם

לאחר כל זאת עדיין טוענת מדת הדין:

כאשר יהודי מקיים מצוות, אף כי שלא לשמה, אפשר לומר שהרצון והכוונה הפנימית של הנשמה, למרות שהם בהעלם, בכל זאת הם מצטרפים ו"מתלבשים" בקיום המצוה⁵⁴, כדלעיל בסעיף י.

אך כאשר עוברים עבירה ר"ל, הרי למרות שעל ידי תשובה מאהבה נהפכים הזדונות לזכויות⁵⁵, וגם עקב "זכויות" אלו מגיע ליהודי עולם הבא⁵⁶

– הרי לא ייתכן לומר שהדבר נעשה ברצונה הפנימי של הנשמה, כי אדרבה: מצד הנשמה רוצה היהודי "להתרחק מן העבירות"⁵³. והוא נכשל מפני ש"יצרו הוא שתקפו"⁵³ – להיפך מרצונו. וכיון שהענין של "כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא" נובע מכך שהמעשים הטובים שבעולם הזה קשורים לתענוג ולרצון של האדם, כדלעיל בסעיף ט', כיצד ייתכן לומר כך לגבי ה"זכויות" הנובעות מה"זדונות", שהם להיפך מרצון הנשמה?

על כך ממשיך המדרש ואומר, כחידוש – אמר ר' מנחם וכו'⁵⁷: "מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמלם טובה, אף אנו גמלנוך רעה גמול אותנו טובות":

כשם שיוסף כלכל את אחיו כיון שפעולתם גרמה ל"טובה", למרות שכשעשו זאת, הם "גמלוהו רעה";

"אף אנו גמלנוך רעה גמול אותנו טובות" – כיון שמ"גמלנוך רעה" צומחת בסופו של דבר "טובה" – המעלה של עבודת התשובה (בחילא יתיר⁵⁸), לכן "גמול אותנו טובות", כאילו שכוונת האדם בעת ביצוע העבירות היתה מלכתחילה כדי להביא למעלה זו⁵⁹.

249יב. יוסף "המשיך" את דרגת אצילות לעולם העשיה

הקשר של שלש בקשות אלו ("כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא"; "כלכלנו לפי מעשינו"; ו"גמלנוך רעות, גמול אותנו טובות") ליוסף, אשר מפני קשר זה הניסוח של בקשות אלו הוא "מה יוסף...":

ההבדל בפנימיות בין יעקב ליוסף הוא⁶⁰, שדרגת יעקב היא אצילות, ואילו דרגת יוסף היא להוריד את עניניו של יעקב לעולמות בריאה־יצירה־עשיה, עד לעולם הזה הגשמי, "המלא קליפות וסטרא אחרא"⁶¹, שגם שם תשרה דרגת יעקב – אצילות.

הנובע מכך לעבודת האדם: עצם הנשמה (חיה־יחידה) הוא בבחינת אצילות, ומה שיורד ממנה לבריאה־יצירה־עשיה היא הארה בלבד – בחינת נפש־רוח־נשמה.

זהו חידושו של יוסף, המעניק כוח לעצם הנשמה שתפעל ותושג גם על ידי השכל (דרגת "נשמה" – "בריאה"), וכן במדות אהבה ויראה (בחינת "רוח" – "יצירה"), עד כדי מעשה בפועל (בחינת "נפש" – "עשיה"), ואף לקיום המצוות מצד פניות אישיות הנובעות מהנפש הבהמית (העולם הזה הגשמי המלא קליפות וסטרא אחרא).

זהו הקשר בין "מה יוסף..." לכל שלש הבקשות הללו, כי השפעתו של יוסף שגם למטה תורגש עצמיות הנשמה כמו שהיא למעלה⁶² – גורמת לכך שנחת הרוח לבורא, המשכת העצמות (אשר עצמיות הנשמה קשורה אליה), תורגש גם בעבודת האדם למטה, המביאה לידי "כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא", כדלעיל בסעיפים ט' וי',

ועל ידי שיוסף "המשיך" את עצם הנשמה גם לעולם העשיה, קיים הענין של נחת רוח לבורא גם בקיום המצוות במעשה, אף ללא חיות – "כלכלנו לפי מעשינו", 250ועל ידי שהוא "ממשיך" את עצם הנשמה אפילו לעולם הזה הגשמי המלא קליפות וסטרא אחרא, נמשכת דרגת העצמות גם ב"זכויות" שנגרמו על ידי ה"זדונות" – "גמלנוך רעה, גמול אותנו טובות".

יג. להביט על הפנימיות

זוהי המשמעות הפנימית של "ויכלכל יוסף... את אחיו"⁶³, כפי שהיא ברוחניות הענינים:

על־ידי שיוסף כלכל את השבטים לפי מעשיהם וגמל להם טוב למרות שהם "גמלוהו רעות", הוא הראה את הדרך והעניק כח לכל ישראל עד סוף כל הדורות, שגם כל אחד מהם יביט על כל יהודי כפי שהוא מצד עצמיותו, ולא לפי חיצוניותו, ואז הוא "יכלכל" אותו לפי מעשיו ויגמול לחייבים טובות,

וכאשר יהודי מביט כך על רעהו, הוא מעורר זאת גם אצלו, שבכל הענינים תאיר עצמיות הנשמה, אשר משום כך התנהגות באופן של "לגמול לחייבים טובות" חשובה למהותו של היהודי,

ועל ידי כך מגיעים למילוי הבקשה "כנס לנו... כלכלנו לפי מעשינו... גמלנוך רעות גמול עמנו טובות".