151
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מתכוונת להשמיענו את הדין של "קנאין פוגעין בו", מדוע מובאת הלכה זו בפסוק באופן של סיפור, ולא באופן של דין, כפי שכתובים בתורה דינים אחרים?
ההסבר לכך הוא:
לגבי הענין של "קנאין פוגעין בו" נאמר7 "הבא לימלך, אין מורין לו". לפיכך לא ייתכן שדין זה ייכתב בתורה שבכתב, אלא בדרך של סיפור בלבד, כי הנצחיות של התורה שבכתב, שהדברים המופיעים בה הם בכתב, היא באופן המביא לידי כך, שהתורה ממשיכה ומצווה בתמידיות וללא הפסק לגבי ענינים אלו הכתובים בה8, ולא רק כנצחיות של התורה שבעל־פה, שהיא "מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים"9 – שהציוויים וההוראות שבה הם שאינם משתנים. ולכן, אילו היתה התורה שבכתב כותבת את הדין ש"קנאין פוגעין בו", היתה זו הוראה מתמדת – גם עבור מי ש"בא
ולפי זה יוצא, שגם עצם העובדה שההלכה "קנאין פוגעין בו" מופיעה בתורה שבכתב בדרך של סיפור בלבד, היא רמז לפרט בהלכה זו – ש"הבא לימלך אין מורין לו".
ג. חובת המיתה חלה גם
כלפי הבועל?
יש ראשונים11 המסבירים, לגבי הדין של "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" – כיון ש"אין מיתתו מסורה לבית דין" עד כדי כך שאסור לבית דין להורות לקנאי להורגו – שהבועל ארמית אינו חייב מיתה. אמנם, ה"הלכה" היא, שהקנאי מצווה12 לפגוע בבועל ארמית, אך הבועל אינו חייב מיתה13.
הערות
- 7. סנה' שם, א. רמב"ם שם.
- 8. האריך בזה – בנוגע לכתב בכלל – הגאון הרגצובי (ראה מפענח צפונות פ"ה סל"ב). ובפרט במש"כ בתורה (שם פ"ה סי"ב. צפע"נ עה"ת בראשית ה, א).
- 9. רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט.
- 11. ר"ן לסנה' שם ד"ה מ"ט רודף הוא. ולפי מ"ש הרגצובי (צפע"נ להל' אסו"ב שם ה"ד) – עד"ז היא גם דעת הרמב"ם בספהמ"צ שלו שרש ג'. ועפ"ז יומתק מה שס"ל להרמב"ם (הל' אסו"ב שם) שבהדין דקנאין פוגעין בו אין צריך התראה – כיון שאי"ז גדר דחיוב מיתה.
- 12. כ"ה בר"ן שם. אבל ביד רמ"ה ורא"ש לסנהדרין שם, שהוא רק רשות. וראה גם רמ"א חו"מ סתכ"ה ס"ד: ומותרין.
- 13. ונפ"מ לדינא, שלפי דיעה זו חייב אממון שהזיק בעת מעשה, ולא אמרינן קלבד"מ – מכיון שאינו מחוייב מיתה (צפע"נ שם). ושאני הבא במחתרת וכן רודף שפטורין על ממון שהזיקו (סנה' עב, א. עד, א) – אף שהבא במחתרת נהרג רק מטעם "הבא להרגך השכם להרגו", ורודף כשאפשר להציל (את הנרדף) אסור להרגו (סנה' שם) – כי הם בגדר חיוב מיתה, אלא שחסרים עדות וחסר בהפועל וכו' (ולהעיר מבן סורר ומורה שנידון ע"ש סופו – סנה' עא, ב). משא"כ בנדו"ד שישנו כל זה, ובכ"ז – אינו בגדר מיתה (לסברא זו).
- 10. וי"ל, שזהו גם טעמו של המחבר שהשמיט בשו"ע הדין דקנאין פוגעין בו, ורק רמזו (אה"ע סט"ז ס"ב) בסגנון של סיפור "אם לא פגעו בו קנאים" [אף שכתבו הרמב"ם והטור (וכמו שהקשה בח"מ שם סק"ד)] – כי כל דיני השו"ע הם הוראה לפועל (משא"כ ספר ה"יד" להרמב"ם שהוא "מקבץ לתושבע"פ כולה" – וע"ד הדינים שאינם שייכים בזמן הזה), ודין זה דבועל ארמית אין להורותו. ואולי מטעם זה גם בטור שם הל': "הי' קנאים פוגעין בו".
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט׳ - הטקסט מספריא
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה כמו שאמר האחרון שבהן זכרו תורת משה עבדי וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו עשו מלחמה היום או אל תעשו בנו חומה זו או אל תבנוה מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו.
וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים והוא שיהיה הדבר לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ"ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם.
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק אף על פי שעשה אות שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא אבל לפי שעה שומעין לו בכל.
בד"א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה' ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה' אלהיכם שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק.
מצוטט ב־4 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך ה ‹ ויגש ‹ שיחה ב ‹ 240 לקו"ש ח"ח ע' 151
תורת מנחם 3
- כג - שנת תשח"י - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשח"י. לקו"ש ח"ח ע' 151
- סא - שנת תש"ל - חלק רביעי ‹ שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תש"ל לקו"ש ח"ח ע' 151
- סג - שנת תשל"א - חלק שני ‹ שיחת ש"פ ויקרא, פ' החודש, ר"ח ניסן, ה'תשל"א לקו"ש ח"ח ע' 151
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.