152

בכך מסבירים את הדין¹⁴: "נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא" – כיון שהדין "פוגעין בו" אמור כלפי הקנאי, שהוא חייב לפגוע בבועל הארמית, אך אין חלה חובת מיתה על הבועל, יוצא, שלגבי זמרי נחשב פנחס כ"רודף" – הוא רדף אדם שאינו חייב מיתה. ולכן מותר היה לזמרי להרוג את פנחס, כי "הבא להרגך השכם להרגו"¹⁵.

אך מפשטות לשון הגמרא¹⁶ "מי איכא מידי דרחמנא פטריה (=האם יש דבר שהתורה פוטרת) ואנן ניקום וניקטול ליה" (=ואנו נקום ונהרגהו), נראה¹⁷, שהכוונה היא כדעה האחרת¹⁸, שההלכה "קנאין פוגעין בו" אמורה גם לגבי הבועל, שהוא חייב מיתה¹⁹. אלא, חובת מיתה זו שונה מחייבי מיתה אחרים, בכך שהיא לא נמסרה לבית דין, אלא דוקא ל"קנאין – המתקנאין קנאתו של מקום"²⁰, עד כדי כך ש"הבא לימלך בבית דין אין מורין לו", ודוקא בשעת מעשה החטא, בשונה ממיתת בית דין שחובתה חלה לאחר מעשה העבירה.

ד. לפי רש"י: הבועל ארמית חייב מיתה

ויש לומר, שגם רש"י נוקט בפירושו על התורה בשיטה ש"קנאין פוגעין בו" מפני שבועל ארמית חייב מיתה:

כאשר מפרש רש"י "כיוון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה", הוא מוסיף, כדלעיל: "וראו כולם שלא לחנם הרגם". ולכאורה, תמוה:

אילו לא היה פנחס מכוון "בתוך זכרות וכו'", היו חושבים, שפנחס הרגם לאחר שפרש²¹, ואז היה יוצא, שפנחס הרגם שלא כדין, ופנחס חייב מיתה, כנאמר בגמרא¹⁴ "שאם פירש זמרי והרגו פנחס, נהרג עליו". מכך יוצא, שבכך ש"כיוון וכו'" לכן "ראו כולם שהרגם בדין", והוא, פנחס, פטור ממיתה. מדוע אפוא אומר רש"י, שעל ידי ש"כיוון וכו'" הובהר רק "שלא