153

ההסבר לכך הוא:

ההלכה היא, שבמקרים מסויימים חייב בית דין להעניש במלקות ואף להרוג גם אנשים שאינם חייבים בכך כשלעצמם, אלא "לעשות סייג לתורה. וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר, יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שייראה להם"²².

ולכן, שבמקרה של פנחס, אף אם לא היה מכוון "בתוך זכרות...", והיו חושבים שהוא הרגם לאחר שפירש, היו סוברים שהוא הרגם בדין. כי היו מסיקים שהוא הרגם מפני "ויחל העם לזנות..."²³ – "פרצו העם בדבר"²⁴.

אך אז היה יוצא, ש"הרגם לחנם" – לא על המעשה מצד עצמו: הם עצמם אינם חייבים מיתה, והרגו אותם מפני סיבה אחרת – "לעשות סייג לתורה",

אך על ידי ש"כיוון וכו'", "ראו כולם שלא לחנם הרגו", כי בועל ארמית ה. בועל ארמית – שתי

עבירות

אך יש להבין: כיון שלפי האמור לעיל, הבועל ארמית חייב מיתה, מדוע המיתה היא רק על ידי קנאין ורק בשעת מעשה?

השאלה אף קשה יותר: על בועל ארמית חלה גם חובת כרת, כפי שמסיקה הגמרא מהפסוק "ובעל בת א־ל נכר, יכרת ה'..."²⁵. וחובת הכרת נותרה גם לאחר שפרש, ומדוע שונה חובת המיתה על ידי קנאין, והיא חלה דוקא בשעת מעשה?

הכרחי לומר, שבחטא של בועל ארמית יש שני ענינים – עבירות או פגמים: א) פגם מתמשך, שנשאר גם לאחר המעשה, כבכל העבירות²⁶, וענין זה מחייב בעונש כרת. ב) פגם נוסף הקיים רק בשעת המעשה, ואינו נמשך לאחר מכן. על ענין זה חלה חובת המיתה דוקא על ידי קנאין.

ו. "תחת אשר קנא לאלקיו"

הדברים יובנו על ידי הסבר הנאמר על פנחס²⁷ "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלקיו".