שיחה א

הערות

עמוד 228

1. 1. פרשתנו מו, יו"ד.
2. 2. ואף שבשכם נאמר (וישלח לד, ב) "שכם בן חמור החוי" – הרי כל ז' האומות נקראים כנענים (רש"י בא יג, ה). וראה גם לעיל נח יו"ד, טו ואילך.
3. 3. בגו"א כאן (וכ"ה ברא"ם): "שאין לומר כנענית ממש, אפשר כי אברהם צוה שלא יקח בנו מבנות הכנעניים ויעקב מניח את שמעון ליקח כנענית, אלא בן דינה" (וראה להלן שיחה ב' לפ' ויחי ע' 261 ואילך, שזהו גם אחת ההוכחות של רש"י (וישב לז, לה) לפרש (בפירושו הראשון – העיקרי) כדעת ר"י ש"אחיות תאומות נולדו כו' ונשאום", ו(שם לח, ב) "כנעני – תגרא", כמבואר שם הערה 5, 34 – אבל ראה שם בשוה"ג להערה 34), – אבל אינו מובן, שהרי הי' אפשר לפרש כאן "כנענית – תגרית" (וכמו שהקשה הרא"ם כאן. ומ"ש הרא"ם שההוכחה הוא ממ"ש "ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו" (כבב"ר פ"פ, יא) – (א) אינו נזכר כלל בפירש"י. (ב) באם דיוק רש"י הוא מ"ויקחו", הוצרך לפרש זה שם – בפ' וישלח). גם אין לומר שמה שמפרש רש"י "בן דינה כו'" הוא לפי פירושו השני שבפ' וישב (לז, לה) "כנעניות היו"*, שלפי"ז קשה: מכיון שכולן היו בני כנעניות למה כתיב גבי שאול כנענית יותר מבכולן (ראה בגו"א וש"ח כאן. וראה גם רא"ם ויחי נ, יג) – ואדרבא – זהו היפך דרך הפשט לפרש שבכל אלה שהיו בני כנעניות – לא הוזכר זה, ודוקא שאול שהי' בן בתו של יעקב מכנהו "בן הכנענית" מפני שדינה נאנסה ע"י כנעני! ונוסף לזה: ממ"ש רש"י (ויחי נ, יג) שיעקב צוה "אל ישא אחד מבניכם כו' שהם מבנות כנען" [והוציא את כל השבטים (לבד מנשה ואפרים), וכמפורש ברש"י שם "וקבע להם מקום ג' למזרח וכן לד' רוחות"], מוכח שגם שאול הי' בן כנענית. ודוחק לומר, שמכיון שהוציא את שאר בני השבטים, הוציא משו"ז את כל בני בניו – גם את שאול (ושלה) [ושאני מנשה ואפרים ש"לי הם – בחשבון שאר בני" (ויחי מח, ה ופרש"י שם)], כי (א) באם שאול (ושלה) לא היו מבנות כנען והיו ראויים לישא את ארונו – למה יוציאם (ואין סברא לומר שזהו בכדי שיהיו ג' לכל רוח), (ב) מפשטות לשון רש"י "ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען" משמע שהטעם על כל "אחד מבניכם" הוא "שהם מבנות כנען". ומזה מובן שגם פרש"י "כנעני – תגרא" (וישב לח, ב) הוא רק אליבא דר"י, ודלא כמ"ש בגו"א שם (או שהוא גם אליבא דר"נ, אלא שמ"מ הי' גם כנעני ממש – כדלהלן בשיחה הנ"ל בשוה"ג הנ"ל).
4. . וכמו שמצינו שלאחרי שרש"י מביא כמה פירושים באיזה ענין, מפרש הוא לפעמים אח"כ לפי פירוש אחד בלבד (ראה לקו"ש ח"ט ע' 3 הערה 18) – מפני שלשאר הפירושים אין הכתוב זקוק לביאור כי מובן הוא מעצמו וכיו"ב. וגם בענין זה עצמו – הפירוש "כנעני – תגרא" (וישב לח, ב) הוא רק אליבא דר"י, והפי' "שהם מבנות כנען" (ויחי נ, יג) הוא רק אליבא דר"נ (וכמבואר בארוכה להלן בשיחה ב' לפ' ויחי).

עמוד 229

1. 4. ובפרש לפי מה שאמרו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב כו'" (ב"ב קכג, א). וכ"ה גם בפשטות (שלכן לא הוצרך רש"י לפרש (נח ז, ח) למה עיקם הכתוב שמונה אותיות. ומה שרש"י מביא (שם ו, ט) "ויש שדורשים אותו לגנאי" – נתבאר בארוכה בשיחת ש"פ נח תשכ"ה. עיי"ש (נדפס בלקו"ש ח"ה ע' 280 ואילך)).
2. 5. ופשוט שאין לומר שכוונת רש"י הוא לפרש איך שבן דינה הי' מבני שמעון – כי (נוסף על מה שזה מובן גם בלי פירושו) בכדי לפרש זאת, הי' מספיק שיאמר "ושמעון נשאה לאשה" (כברד"ק כאן).
3. 6. רש"י וירא כ, יב. ברא"ם כאן, שבפ' וירא מפרש רש"י אליבא דר"א (סנה' נח, א) ובפרשתנו אליבא דר"ע. אבל צע"ג איך אפ"ל שיטה זו בפרש"י עה"ת? ולכאורה פשוט שלא יסתור רש"י את עצמו ממקום אחד לשני, שהרי בן חמש למקרא שאין לו בהבנת החומש אלא פרש"י, לא יתקבל אצלו כלל שכתוב אחד סותר לשני! (ורק כשמביא במקום א' כמה פירושים, מפרש הוא לפעמים במקום אחר רק כפי פי' א' – כבשוה"ג להערה 3).
4. 7. ברע"ב כאן מביא גירסא "שישיאנה" (לאחר). אבל [נוסף שלפי"ז אינו מובן מדוע נמנה שאול בבני שמעון] כ"ה בכל הדפוסים ובכתבי יד של פרש"י (ובפרט שכ"ה גם ברד"ק כאן ובפרשת וישלח לד, כו. בטור הארוך ובמושב זקנים כאן. במ"כ לב"ר שם. ובכ"מ).
5. 8. ועוד: מהו "הכנענית" (בה' הידיעה) – במה מפורסמת? – ולהפירוש "בן דינה" מובן, כי ידוע שנבעלה לכנעני.
6. 9. ולדעת ר"נ שמפרש הכנענית ממש (ראה לעיל הערה 3) – יש לומר שהוא לפי שרק היא היתה ממשפחת כנען ממש [משא"כ שאר נשי השבטים היו משאר ז' האומות (ומ"ש רש"י "כנעניות היו" הוא לפי ש"כולן בכלל כנעני" – פרש"י בא יג, ה. וראה לעיל הערה 2)], ומכיון שעיקר תואר כנעני הוא רק לאחד מז' האומות (לך טו, כ־כא. וראה גם פרש"י בא שם) – אף ש"כולן בכלל כנעני" – שמזה עצמו משמע שהוא העיקר שבהם, לכן הי' נקרא "שאול בן הכנענית" (ע"ד פרש"י וישלח לו, ג: נקראת על שמו – ראה לעיל ע' 164, 168 ואילך ובהערות שם).

עמוד 230

1. 10. ולדעת ר"י שנשאו את התאומות (ראה לעיל הערה 3 שפירוש זה קאי אליבא דר"י) – אולי י"ל, שמכיון שזה דבר פשוט (לדעת ר"י) שהשבטים נשאו את התאומות (כמבואר לקמן ע' 269 ואילך), לא הוצרך הכתוב להדגיש זאת גבי שאר בני השבטים. ושאני שאול שנולד מדינה שהוזכרה (וכמה פעמים) בכתוב.
2. 11. ראה גו"א כאן.
3. 12. ויצא לא, נ.
4. 13. פרש"י וישלח לב, ה.
5. 14. מה שנשא יעקב את לאה ורחל – אף שהיו ב' אחיות – ראה לעיל ע' 143 ואילך.
6. 15. אחרי יח, יח.
7. 16. הכוונה בהשיחה, אינה אשר כוונת רש"י במ"ש "מפלגש" הוא לתרץ קושיא זו – כי גם בלא"ה הוצרך להוסיף "מRלגש" בכדי לבאר הטעם מה שאמר לבן "בנותי בנותי ב' פעמים" – כ"א, שעפ"י פרש"י מתורצת במילא גם קושיא זו.
8. 17. ועפי"ז מובן בפשטות מ"ש רש"י (ויצא כט, יח) "ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל ת"ל הקטנה" – דלכאו', עדיין מקום לחשש שיחליף את שמה של זלפה (שהיתה הקטנה שבכולן (פרש"י שם ל, יו"ד)), ויקרא שמה רחל – כי כבר אמר לו בתך (ראה לבוש שם כט, יח).
9. 18. ויצא כט, טז.

עמוד 231

1. 19. ח"ש כה, ו.
2. 20. ואין להקשות ממ"ש (וירא כא, יו"ד וראה פרש"י שם) "לא יירש בן האמה הזאת עם בני" [שלהיותו "בן האמה" – שהו"ע אחד עם בן פלגש (כדלהלן סעיף ד') – לכן "לא יירש"] – כי אדרבה: משם ראי' שגם בן אמה הוא יורש, אלא שלא יירש עם בני.
3. 21. כב, כד.
4. 22. כה, ו. ולהעיר מפרש"י לך טז, א.
5. 23. ראה ראב"ע ח"ש כה, א: ופירוש פלגש שפחה.
6. 24. וירא כב, כ.
7. 25. ומ"ש רש"י שם: "וד' בני שפחות... וד' בני פלגש" – אף שלפי מ"ש בפנים גם בלהה וזלפה היו פלגשים וגם ראומה היתה שפחה – כי כ"ה לשון הכתוב בכל אחת.
8. 26. שעיקר הפירוש (ובפרט ע"ד הפשט) הוא כהקרי (ובנדו"ד, הרי גם לפי הכתיב, ממ"ש הפלגשם (בתוספת מ"ם) מוכרח שהכוונה לב' פילגשים – ראה מפרשי רש"י כאן). ולכן הוצרך רש"י להוסיף "היא הגר היא קטורה" – כי בזה בא לבאר* הפלגשים לשון
9. . אבל אין לומר שכוונתו בזה לבאר מ"ש לפנ"ז "שלא היתה אלא פלגש אחת" [דלכאורה יוקשה: מהמשך הכתובים ("ויקח... קטורה ותלד לו גו' ולבני הפלגשים ל' רבים, משמע כבפנים. וכ"ה בזח"א קלג, ב: פלגש בקדמיתא ופלגש השתא. הפלגשים גו'") משמע שבני הפלגשים הם בני קטורה, והרי גם הגר היתה פלגש (ראה להלן הערות 28, 30) – ולכן מפרש "היא הגר היא קטורה"] – כי כבר לעיל (כה, א) כתב "קטורה זו הגר", ואינו צריך לפרש זה עוה"פ. דיוק פרטי, ובפרט ש"חסר כתיב" אינה קושיא כ"כ ע"ד הפשט (ראה לעיל ע' 18 ובהערה 15)) – כי מצד הקרי של תיבת הפלגשים (ל' רבים), הי' מוכרח לפרש שקאי (לא על (הגר ו)קטורה – שהרי "קטורה זו הגר" (פרש"י לפנ"ז – כה, א) ואינן אלא אחת, כ"א) על פלגשים אחרים [והי' מוכרח לדחוק אשר (א) היו לאברהם עוד פלגשים שלא נזכרו שמותיהן בכתוב (כבזח"א קלג, ריש ע"ב). או (ב) שהכוונה ב"הפלגשים" הוא לפלגשי ביתו (כפי' הרד"ק)], ואז הי' אפשר לפרש ש"פלגשים" כאן הוא כבכל מקום. ורק לאחרי שמפרש "היא קטורה", מוכרח לפרש "פלגשים בלא כתובה", כי בעת שלקח את קטורה היתה כבר משוחררת. גם יש לומר, ש"נשים בכתובה כו'" הוא המשך הביאור על הפלגשים ל' רבים (ראה לעיל הערה 26): התחלת הביאור הוא "היא הגר היא קטורה" (כבהערה הנ"ל). אלא שעדיין אינו גלאטיק© (=חלק) שהרי סוכ"ס היא רק פלגש אחת, ועל זה ממשיך: "נשים בכתובה כו'", שהמושג "פלגש" בקטורה שונה מ"פלגש" דהגר.

עמוד 232

1. 27.
2. 28.
3. 29.
4. 30.
5. 31.
6. 32.

עמוד 233

1. 33. כא, א. וראה מפרשי רש"י כאן. – ולהעיר משו"ת צ"צ חאה"ע סקל"ח.
2. 34. וישלח לה, כב. לו, יב. שופטים ח, לא. פרק יט' וכ'.
3. 35. ואף ש"פלגש" הוא מושג בנוגע לאופן האישות (כמובן גם ע"ד הפשט מזה שלא נמצא בכתוב אלא בקשר לזכר ולנישואין (כמו ס"פ וירא; וישלח לה, כב ועוד). וגם בראב"ע שבהערה 23 יל"פ כן), ולכאורה גם ע"ד הפשט – אף בת חורין אפשר לישא בתור פלגש* (וכמו "ותמנע היתה פלגש" (וישלח לו, יב) אף שבת אלופים היתה (רש"י שם) ולא מצינו ברש"י שנעשית אח"כ לשפחה), מ"מ מובן שפלגש סתם היתה שפחה (שלכן כתב רש"י ס"פ וירא "השוותה כו'", כנ"ל בפנים), כי לא נשאו לפלגשים רק נשים שאין להן חשיבות. (ומה שגם תמנע היתה פלגש – אף שהיתה בת אלופים – הוא לפי שהיתה ממזרת, כדפירש"י וישלח שם**). נוסף לזה: בנוגע פלגשו של לבן, מובן שהיתה שפחה. כי מכיון שבנותי' היו שפחות לבן (ויצא כט, כד. כט), בהכרח לומר שהיו כן מעת לידתן [כי לא מצינו (ואדרבה, זהו היפך הטבע) שאב יהפך את בתו קטנה בת חורין לשפחתו. ובפרט שגם בלאו הכי היו עושות את עבודתו של לבן, וכמו רחל, שעם היותה בת חורין היתה רועה את צאנו], ועכצ"ל שזהו לפי שנולדו מן השפחה. וראה לקמן הערה 54.
4. 36. תולדות כז, לו־ז.
5. 37. שם, לז.
6. . וכפשטות לשון רש"י דהחילוק (תמיד) בין נשים לפילגשים הוא רק בנוגע לכתובה.
7. . ועפי"ז יומתק (א) המשך פירש"י "ובדברי הימים כו'" למ"ש לפנ"ז, (ב) שלאחרי שכותב "ויצאה תמנע מביניהם" מוסיף (עוה"פ) "וכשגדלה נעשית פלגשו" – דלכאורה מיותר – כי הוקשה לו לרש"י: מכיון שבת אלופים היתה למה נשאה רק בתור פלגש? וע"ז מתרץ: ובדברי הימים כו' ויצאה תמנע מביניהם (ולכן) וכשגדלה נעשית פלגשו.

עמוד 234

1. 38. ויצא לו, ו.
2. 39. אין לומר שכוונתה ב"ויתן לי בן" הוא שתגדלהו כבנה (כפרש"י לפני זה (ל, ג) שאמרה "ואנא ארבי") וע"ד פרש"י וישב (לז, יו"ד) "שגדלתו כאמו" – כי אדרבה: מפרש"י וישב שם מוכרח שהמגדל את בן חבירו אינו נקרא אביו או אמו (כ"א שיש לו איזה התדמות לאב ואם), דאל"כ מדוע לא ידע יעקב "שהדברים מגיעין לבלהה". (וראה לקו"ש חכ"ג (ע' 8 ואילך) בביאור פרש"י במדבר ג, א).
3. 40. ומה שאמרה "ויתן לי בן" אף שהי' רק רכושה וקנין כספה – כי מכיון שכל לידתו הי' ע"י אמירתה ונתינתה (ויצא ל, ג־ד), נחשב הוא כבנה. (אלא שמובן, שבאם הי' נחשב לבנה של בלהה), אין שייך שתאמר רחל "ויתן לי בן" – אף שכל לידתו הי' על ידה).
4. 41. ראה רש"י אחרי יח, יא. טו.
5. 42. שם יח, יא.
6. 43. שם, ט.
7. 44. ופשוט שאין לומר שלאחרי שגילה הכתוב גבי "אחותך" כ"ה בכל העריות – דא"כ "אשת בנך היא" (שם, טו. וראה פרש"י שם) מיותר.
8. 45. ראה לעיל הערה 26 שלא שחררה מקודם.
9. 46. וגם הן לא נשתחררו קודם שנשאן יעקב – שהרי גם לאחרי נשואיהן (וגם לאחרי שילדו בן שני ליעקב) נקראות שפחות (ויצא ל, ז. יב), ועד שהכתוב מדגיש כמה פעמים שלא היו דומות לנשיו (וישלח לב, כג. לג, א ואילך). ועפי"ז מובן גם בפשטות מ"ש (לה, כב) בלהה פלגש אביו. ובפרט בפרש"י שם – שפחת אחות אמי.

עמוד 235

1. 47. פרש"י תצא כג, יח.
2. 48. ואף שברש"י שם: "שהרי הוקשו לחמור שנאמר שבו לכם פה עם החמור", ופסוק זה נאמר לפני מ"ת (וירא כב, ה) – בהכרח לומר שהוכחתו של רש"י מפסוק זה הוא רק שהוקשו לחמור, אבל לא על ענין "שאין קדושין (במובן – אישות) תופסין כו'" – שהרי אברהם נשא הגר, ויעקב – בלהה וזלפה כנ"ל. ועכצ"ל שהדיוק הוא "קידושין" – כל' רש"י "שאין קדושין תופסין לו בה" (וקודם מ"ת לא מצינו קדושין) ומפרש רש"י הטעם (המקור) ע"ז "שהרי הוקשו לחמור" (אפילו קודם מ"ת ועאכו"כ – לאחרי מ"ת).
3. 49. ועד"ז בשפחה.
4. 50. רשב"א קדושין כג, ב.
5. 51. משפטים כא, כא. ולהעיר מנזיר סב, ב. פיה"מ להרמב"ם גיטין פ"א מ"ו. צפע"נ מהד"ת (ע'
6. 52. אבל פשוט שגם בגלות מצרים היו דיני עריות (האסורות לבני נח) – אף שהיו עבדים לפרעה (פרש"י יתרו כ, ב) – כי [נוסף על ששבט לוי לא נשתעבד (פרש"י שמות ה, ד) וכל הנשים לא נשתעבדו (פרש"י ויקהל לח, ח)] הענין ד"עבדים לפרעה" הוא רק מס* (ויגש מז, כה. וראה ויחי (מט, טו) שופטים (כ, יא)).
7. 84. ולמגלת אסתר בסופו.
8. . דאל"כ, אינו מובן כלל מ"ש (שמות א, יא) וישימו עליו שרי מסים – שהרי העבד כולו הוא של האדון? ולהעיר (ע"ד המדרש, עכ"פ) מדרז"ל בפרך – בפה רק (תנחומא בהעלתך. וראה סוטה יא, רע"ב (בפרש"י) ושם ע"א עה"פ למען ענותו) ז. א. שלא לקחום לעבדות.

עמוד 236

1. 53. להעיר מפרש"י בהר (כו, א), שאפילו בישראל הנמכר לעו"כ [אף אשר (א) מלכתחילה אינו נקנה לצמיתות ורק עד שנת היובל, (ב) גם קודם לזה – מצוה לגאול אותו, (ג) "לא תבא עליו בעקיפין (רק) מפני חה"ש" (רש"י בהר כה, מח)] ישנו ס"ד בתורה "הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו כו'" (ראה בארוכה שיחת ש"פ בהר תשכ"ה (ולקו"ש ח"ז ע' 177 ואילך). ולהעיר גם מזח"ג קח, א.
2. 54. מה שנאמר בהשיחה "©אלס קינדער פון א© שפחה (=כבנות שפחה)" – אף שלכאורה נוגע רק שהיו שפחות בעת שיעקב נשא אותן, והרי מה שהיו שפחות אז מפורש בכתוב (ל, ד. ט) "ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה"; "ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה" (וראה לעיל הערה 46 שמפורש בכתוב שגם לאחרי נשואיהן היו שפחות*) – כי באם מקודם היו בנות חורין והיו נחשבות לאחיות, היו אסורות משום אחות אשתו גם לאחרי שנעשו שפחות [אף שבנוגע לשאר עריות, ע"י עבדות, מתבטלת קורבה הקודמת (כדלהלן סעיף ח' גבי דינה)], כי מכיון שהאיסור דאחות אשתו הוא מהטעם ד"לצרור" – מניעת האהבה טבעית שבין אחיות (ראה לעיל ע' 146), הרי באם הי' זמן שהיו בנות חורין והתנהגו כאחיות ונתגדלו כן, אין סברא לומר שכשנעשו שפחות נתבטל הטבע.
3. 55. ושאני "בני הפלגשים אשר לאברהם" וכן ישמעאל, שהי' להם דין יורשים (ראה לעיל סעיף ג' ובהערה 20) – כי אף שהיו בני שפחות, לא היו (כספו) עבדים*. וכ"ה גם בנוגע בני השפחות דיעקב, אשר "מזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים" הוא בכלל "דבתם רעה" (וישב לז, ב ובפרש"י) – אף שגם הכתוב קוראם כו"כ פעמים "בני השפחות" [ועד שאינם חשובים כמו בני לאה ורחל (וישלח לג, ב. פירש"י ויקהל לה, לד)] – לא היו עבדים. אחותה לא תקח". [ואפילו את"ל דע"ד הפשט אין לדייק בל' הכתוב שבאם הקיחה בהיתר – מותרת גם אח"כ, והרי לא הביא רש"י דיוק זה בפי' עה"ת. עוד טעם, ועיקר] ב) הפרישה (עינוי – רש"י לעיל לא, נ) והגירושין (מבלי אשמת האשה וכיו"ב ונגד רצונה) – ה"ז מצער את האשה, דבר האסור לב"נ ואינו נדחה מפני ההידור וחומרא דקיימו כל התורה עד שלא ניתנה (ראה לעיל ע' 147 ואילך; ע' 186 הערה 17).
4. . שלכן אין הכרח לומר "©אלס קינדער פון א© שפחה (=כבנות שפחה)", מפני שבאם היו מקודם בנות חורין ונחשבו לאחיות, יש לומר שבעת שנשתחררו חזרו שוב לאחיות (ראה להלן סעיף ט') והוצרך יעקב לפרוש מהן. ונוסף לזה: אפילו באם הי' משחרר אותן לאחרי נשואיהן, לא הוצרך (או שגם אסור) לפרוש מהן (באם לא היו אחיות בעת הנישואין והקיחה): א) האיסור ד"לצרור" הוא כמפורש בכתוב "ואשה אל
5. . ואין להקשות ממ"ש (וירא כב, ה) "ויאמר אברהם אל נעריו (ישמעאל ואליעזר – רש"י שם, ג) שבו לכם פה עם החמור", שמזה [אשר (א) משוה שניהם (ישמעאל ואליעזר), (ב) קראם בשם "נעריו" (ראה רש"י לך יד, כד), (ג) הוקשו לחמור (ראה רש"י תצא כג, יח)] מוכח שגם ישמעאל הי' עבד – כי גם בלאו הכי קשה: הרי הי' במדבר פארן (וירא כא, כא) שהוא רחוק מאד מחברון (בהעלתך י, יב)? ועל כרחך צ"ל, שלאח"ז חזר ממדבר פארן אל אברהם ונעשה נערו (עבדו). [אלא שלאח"ז שוב לא הי' עבד (ראה רש"י ס"פ ח"ש: "ישכון". ויש לומר ששחרורם מפורש בכתוב "וישלחם" (כה, ו). וכנ"ל סעיף ד' בענין "וישלחה" דהגר), ועד אשר בניו היו נשיאים (כה, טז) – וע"ד שחזרו להר פארן (פרש"י ברכה לג, ב) שע"ד הפשט הוא במדבר פארן (שמזה פשוט לרש"י – דבפ' ברכה – שבבני ישמעאל מדבר (וכבתנחומא שם. וראה רש"י ע"ז ב, סע"ב) – ועד שלא הוזקק לפרש ראיתו)].

עמוד 237

1. 56. חקת כא, א. (ולהעיר מפרש"י בא יב, כט).
2. 57. וישלח לד, ב. ולהעיר מהלשון "ויקחו את לוט" (לך יד, יב) שהכוונה שם הוא שנשבה (ראה שם, יד).
3. 58. וישלח לד, יט.
4. 59. ועפ"ז מתורצת התמי' וכי אשה שנבעלה באונס לכנעני – כנענית היא. ולהעיר מל' הכתוב ג' פעמים בנוגע לשלומית (אמור כד, י־יא). ובפרט שקטנה הייתה וברשות אבי' היא (להעיר מחיי שרה כד, נז־נח בפרש"י) – (אף שבדוחק י"ל שרק קורין לה כן, ע"ש המאורע). אלא ששאני האופן ד"דינה שנבעלה לכנעני".
5. 60. היום יום ע' כד.
6. 61. בהר כה, מב. נה.

עמוד 238

1. 62. ראה תניא פמ"א. ובארוכה – ד"ה ומקנה רב תרס"ו ובהמאמרים שלאחריו.
2. 63. כמ"ש (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל. (וראה לקו"ש ח"ט ע' 41 ובהערות לשם. חי"א ע' 2 ואילך).
3. 64. וכמ"ש בבהר שם (הטעם על "עבדי הם") "אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". ועפי"ז יומתק מה שהוראה זו רמז הכתוב ב"ובני שמעון גו' ושאול בן הכנענית" ששלשתם נמנו ב"הבאים מצרימה", ושמעון הוא האומר הנה בעל החלומות גו' (רש"י מקץ מב, כד) – אמירה שנסתיימה בירידה למצרים – כי הירידה למצרים שעל ידה דוקא הי' אפשר להיות "אשר הוצאתי גו'" (ובפרט לפי מ"ש הראב"ע שם כה, מב: וטעם כי עבדי הם כי אני קניתים מבית עבדים – אף שעבדות בנ"י שם הי' רק בנוגע למסים וכו' כנ"ל), היתה התחלת ההכנה ל"עבדי הם". (משיחת ש"פ מקץ וש"פ וארא תשכ"ח)
4. 65. לך טו, יח. דברים א, ז.
5. 66. נוסח התפלה דר"ה.