234
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הם שייכים לאדון, כאילו היו ילדיו של האדון.
ענין זה אנו מוצאים ביתר הדגשה בפסוק אחר38: כאשר ילדה בלהה בן ליעקב, אמרה לגביו רחל "ויתן לי בן", שהקדוש־ברוך־הוא נתן בן לה, לרחל. והסיבה לכך מובנת39: כיון שבלהה היתה שפחת רחל, כך גם בנה אינו שייך לה, אלא לרחל40.
וכך הוא גם לגבי בלהה וזלפה עצמן: כיון שנולדו משפחה, לא נחשבו כבנות לאמן, ולפיכך אינן נחשבות כאחיות זו לזו.
ו. בלהה וזלפה – אחיות
מן האב?
לפי כלל זה מוסבר צד אחד בלבד – שהן אינן נחשבות לאחיות מן האם, כי אמן היתה שפחה. אך מדוע לא נחשבו אחיות מן האב?
לכאורה, ניתן היה להשיב על כך מאותו טעם: ישנו כלל41, ש"אין אישות לשפחה", וכיון שלא היתה אישות לגבי שפחת לבן, הרי גם בנותיה לא נחשבו כבנות לבן, ולכן אינן נחשבות לאחיות אף מן האב, כדברי רש"י על "ערות בת אשת אביך – שאינו חייב על אחותו משפחה"42.
אך תירוץ זה אינו מתקבל:
א) לפי הפסוק "ערות אחותך"43, היינו סוברים בפשטות שאיסור זה חל אף על אחותו משפחה, שלכן יש צורך בלימוד מיוחד של "ערות בת אשת אביך", ש"אינו חייב על אחותו משפחה". מכך מובן, שבכל שאר איסורי העריות הקשורים לאחיות, ובכללם "ואשה אל אחותה...", אסורות אף אחיות מן השפחה44.
ב) הכלל "אין אישות לשפחה" התחדש לאחר מתן תורה, אך לפני מתן תורה חל גם לגבי שפחה ענין האישות, באופן של פלגש.
בכך יובן בפשטות כיצד נשא אברהם שפחה (הגר45) וכיצד נשא יעקב שפחות (בלהה וזלפה46), כי
הערות
- 38. ויצא לו, ו.
- 39. אין לומר שכוונתה ב"ויתן לי בן" הוא שתגדלהו כבנה (כפרש"י לפני זה (ל, ג) שאמרה "ואנא ארבי") וע"ד פרש"י וישב (לז, יו"ד) "שגדלתו כאמו" – כי אדרבה: מפרש"י וישב שם מוכרח שהמגדל את בן חבירו אינו נקרא אביו או אמו (כ"א שיש לו איזה התדמות לאב ואם), דאל"כ מדוע לא ידע יעקב "שהדברים מגיעין לבלהה". (וראה לקו"ש חכ"ג (ע' 8 ואילך) בביאור פרש"י במדבר ג, א).
- 40. ומה שאמרה "ויתן לי בן" אף שהי' רק רכושה וקנין כספה – כי מכיון שכל לידתו הי' ע"י אמירתה ונתינתה (ויצא ל, ג־ד), נחשב הוא כבנה. (אלא שמובן, שבאם הי' נחשב לבנה של בלהה), אין שייך שתאמר רחל "ויתן לי בן" – אף שכל לידתו הי' על ידה).
- 41. ראה רש"י אחרי יח, יא. טו.
- 42. שם יח, יא.
- 43. שם, ט.
- 44. ופשוט שאין לומר שלאחרי שגילה הכתוב גבי "אחותך" כ"ה בכל העריות – דא"כ "אשת בנך היא" (שם, טו. וראה פרש"י שם) מיותר.
- 45. ראה לעיל הערה 26 שלא שחררה מקודם.
- 46. וגם הן לא נשתחררו קודם שנשאן יעקב – שהרי גם לאחרי נשואיהן (וגם לאחרי שילדו בן שני ליעקב) נקראות שפחות (ויצא ל, ז. יב), ועד שהכתוב מדגיש כמה פעמים שלא היו דומות לנשיו (וישלח לב, כג. לג, א ואילך). ועפי"ז מובן גם בפשטות מ"ש (לה, כב) בלהה פלגש אביו. ובפרט בפרש"י שם – שפחת אחות אמי.
רש"י על בראשית ל״ז:י׳ - הטקסט מספריא
ויספר אל אביו ואל אחיו. לְאַחַר שֶׁסִּפֵּר אוֹתוֹ לְאֶחָיו חָזַר וְסִפְּרוֹ לְאָבִיו בִּפְנֵיהֶם:
ויגער בו. לְפִי שֶׁהָיָה מֵטִיל שִׂנְאָה עָלָיו:
הבוא נבוא. וַהֲלֹא אִמְּךָ כְבָר מֵתָה, וְהוּא לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהַדְּבָרִים מַגִּיעִין לְבִלְהָה שֶׁגִּדְּלַתּוּ כְּאִמּוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ מִכָּאן שֶׁאֵין חֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים, וְיַעֲקֹב נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא הַדָּבָר מִלֵּב בָּנָיו שֶׁלֹּא יַקְנִיאוּהוּ, לְכָךְ אָמַר לוֹ הֲבוֹא נָבוֹא וְגוֹ' – כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּאִמְּךָ כָּךְ הַשְּׁאָר הוּא בָטֵל:
ויספר אל אביו ואל אחיו AND HE TOLD IT TO HIS FATHER AND TO HIS BRETHREN — After he had related it to his brothers (see 5:9) he again related it to his father in their presence.
ויגער בו AND HIS FATHER REBUKED HIM because he was arousing hatred against himself by relating the dream.
הבוא נבוא SHALL WE INDEED COME — “Is not your mother long since dead?” He did not, however, understand that the statement really alluded to Bilhah who had brought him up as though she were his own mother (Genesis Rabbah 84:11). Our Rabbis inferred from here that there is no dream but has some absurd incidents (Berakhot 55). Jacob’s intention in pointing out the absurdity of Joseph’s mother, who was dead, bowing down to him was to make his sons forget the whole matter so that they should not envy him, and on this account he said to him, “Shall we indeed come etc.” — meaning, just as it (the fulfillment of the dream) is impossible in the case of your mother so the remainder of the dream is absurd.
רש"י על במדבר ג׳:א׳ - הטקסט מספריא
ואלה תולדת אהרן ומשה. וְאֵינוֹ מַזְכִּיר אֶלָּא בְנֵי אַהֲרֹן וְנִקְרְאוּ תוֹלְדוֹת מֹשֶׁה, לְפִי שֶׁלִּמְּדָן תּוֹרָה, מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ (סנהדרין י"ט):
ביום דבר ה' את משה. נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלָדוֹת שֶׁלּוֹ, שֶׁלִּמְּדָן מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה:
ואלה תולדת אהרן ומשה AND THESE ARE THE OFFSPRING OF AARON AND MOSES — But it mentions only the sons of Aaron! But they also are called the sons of Moses because he taught them the Torah. This tells us that whoever teaches the Torah to the son of his fellow man Scripture regards it to him as though he had begotten him (Sanhedrin 19b).
ביום דבר ה׳ את משה IN THE DAY THAT THE LORD SPAKE TO MOSES did these children (these of Aaron) become his (Moses’) children, because then for the first time he taught them what he heard from the Almighty.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.