235
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הטעם של "לא יסב (=לא ישא) גברא מבני ישראל אתתא אמתא (=שפחה)" הוא משום שלאחר מתן תורה "נעשה קדש על ידה, שכל בעילותיו בעילות זנות, שאין קידושין תופסין לו בה"47, אך לפני מתן תורה, כאשר היתה אישות לשפחה48, ולפחות באופן של פלגש, לא חל איסור זה.
ואם כך, הרי לפני מתן תורה נחשבה גם אחות שנולדה משפחה לאחות ממש, אף לגבי האיסור "אחותך בת אשת אביך".
ז. עבד הוא רכוש האדון ללא קשר משפחתי
ההסבר לכך יובהר על ידי הבנת הסיבה לכך שילדיו של העבד49 אינם נחשבים לילדיו ממש. לכאורה, אכן צריך להיות, שמשום שהעבד שייך לחלוטין לרבו, לא ייתכן שיהיו לו נכסים משלו, עד אשר המפרשים50 מדייקים שבקביעה "מה שקנה עבד, קנה רבו" אין הכוונה שהעבד קונה את הדבר לעצמו ועל ידי כך הוא נקנה לרבו, אלא שמלכתחילה קונה זאת רבו –
אך, לכאורה, מתאימה קביעה זו רק לגבי נכסים וכדומה, שעליהם אפשר לומר "קנה". ואילו כאשר מדובר על ילדים, הרי אין זה דבר שקונים אותו, אלא הם קשורים באופן טבעי לעצם מציאותם של הוריהם, ומדוע אין ילדיו של העבד נחשבים לילדים שלו?
זוהי הוכחה, שהעבד קנוי לרבו באופן כל כך מוחלט, ושהקנין כל כך בר־תוקף, עד אשר העבד אינו מציאות בפני עצמו בכלל, וכל מהותו היא רכושו של האדון. כנאמר51: "כספו הוא". לפיכך לא ייתכן שעבד או שפחה יהיו קשורים לילדיהם, וייחשבו לאב או לאם52, כי על ידי כך
הערות
- 47. פרש"י תצא כג, יח.
- 48. ואף שברש"י שם: "שהרי הוקשו לחמור שנאמר שבו לכם פה עם החמור", ופסוק זה נאמר לפני מ"ת (וירא כב, ה) – בהכרח לומר שהוכחתו של רש"י מפסוק זה הוא רק שהוקשו לחמור, אבל לא על ענין "שאין קדושין (במובן – אישות) תופסין כו'" – שהרי אברהם נשא הגר, ויעקב – בלהה וזלפה כנ"ל. ועכצ"ל שהדיוק הוא "קידושין" – כל' רש"י "שאין קדושין תופסין לו בה" (וקודם מ"ת לא מצינו קדושין) ומפרש רש"י הטעם (המקור) ע"ז "שהרי הוקשו לחמור" (אפילו קודם מ"ת ועאכו"כ – לאחרי מ"ת).
- 49. ועד"ז בשפחה.
- 50. רשב"א קדושין כג, ב.
- 51. משפטים כא, כא. ולהעיר מנזיר סב, ב. פיה"מ להרמב"ם גיטין פ"א מ"ו. צפע"נ מהד"ת (ע'
- 52. אבל פשוט שגם בגלות מצרים היו דיני עריות (האסורות לבני נח) – אף שהיו עבדים לפרעה (פרש"י יתרו כ, ב) – כי [נוסף על ששבט לוי לא נשתעבד (פרש"י שמות ה, ד) וכל הנשים לא נשתעבדו (פרש"י ויקהל לח, ח)] הענין ד"עבדים לפרעה" הוא רק מס* (ויגש מז, כה. וראה ויחי (מט, טו) שופטים (כ, יא)).
- 84. ולמגלת אסתר בסופו.
- . דאל"כ, אינו מובן כלל מ"ש (שמות א, יא) וישימו עליו שרי מסים – שהרי העבד כולו הוא של האדון? ולהעיר (ע"ד המדרש, עכ"פ) מדרז"ל בפרך – בפה רק (תנחומא בהעלתך. וראה סוטה יא, רע"ב (בפרש"י) ושם ע"א עה"פ למען ענותו) ז. א. שלא לקחום לעבדות.
משנה גיטין א׳:ו׳ - הטקסט מספריא
האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהן יחזור דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים. לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי ושלא לזון את אשתו אינו רשאי. אמר להם והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו. אמרו לו מפני שהוא קנינו. האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. תנו מנה לאיש פלוני ומת יתנו לאחר מיתה:
רש"י על שמות כ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כָּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ"ד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רָשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי (שמות רבה):
מבית עבדים. מִבֵּית פַּרְעֹה שֶׁהֱיִיתֶם עֲבָדִים לוֹ, אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא מִבֵּית עֲבָדִים שֶׁהָיוּ עֲבָדִים לַעֲבָדִים? תַּ"לֹ וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם (דברים ז'), אֱמֹר מֵעַתָּה עֲבָדִים לַמֶּלֶךְ הָיוּ וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים (מכילתא):
אשר הוצאתיך מארץ מצרים WHO HAVE BROUGHT THEE OUT OF THE LAND OF EGYPT — That act of bringing you out is alone of sufficient importance that you should subject yourselves to Me. Another explanation: because He had revealed Himself to them at the Red Sea as a mighty man of war and here He revealed Himself as a grey-beard filled with compassion, as it is stated in connection with the Giving of the Law, (Exodus 24:10) “and there was under His feet as it were a brick-work of sapphire”, which is explained to mean that this (the brick-work) was before Him at the time of their bondage; “and there was as the essence of heaven” (i. e. joy and gladness) when they had been delivered (cf. Rashi on Exodus 24:10), thus the Divine Glory changed according to circumstances, — therefore He stated here: Since I change, appearing in various forms, do not say, “There are two divine Beings”; it is I Who brought you forth from Egypt and Who appeared to you at the Sea (cf. Mekhilta). Another explanation: because they then heard many voices, as it is said (v. 15) “the people heard the voices (הקלות)” — voices coming from the four cardinal points and from the heavens and from the earth — therefore God said to them, “Do not say there are many Deities”. — Why did God say in the singular אלהיך, “Thy God”, (as though speaking to one person alone)? To afford Moses an opportunity to speak in defence of Israel at the incident of the golden calf. This, is exactly what he did say, (Exodus 32:11) “Wherefore, O Lord, doth Thy wrath glow against Thy people”, for not to them didst Thou give the command, “There shall be to thee no other gods” but to me alone! (Exodus Rabbah 43:5)
מבית עבדים OUT OF THE HOUSE OF SLAVES — This means, from the house of Pharaoh where ye were slaves to him. Or perhaps it only says “from the house of slaves” in the sense of a house belonging to slaves to that the words imply that they were slaves to slaves (a most abject form of slavery)! But elsewhere it states, (Deuteronomy 7:8) “He redeemed thee from the house of slaves, from the hand of Pharaoh, king of Egypt”, so that you must now admit that they were slaves of the king and not slaves to slaves and the meaning is: from the house where you were slaves (Mekhilta).
רש"י על שמות ה׳:ד׳ - הטקסט מספריא
תפריעו את העם ממעשיו. תַּבְדִּילוּ וְתַרְחִיקוּ אוֹתָם מִמְּלַאכְתָּם, שֶׁשּׁוֹמְעִין לָכֶם וּסְבוּרִים לָנוּחַ מִן הַמְּלָאכָה; וְכֵן "פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבֹר בּוֹ" (משלי ד') – רַחֲקֵהוּ, וְכֵן "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי" (שם א'), "כִּי פָרֻעַ הוּא" (שמות ל"ב) – נִרְחָק וְנִתְעָב:
לכו לסבלתיכם. לְכוּ לִמְלַאכְתְּכֶם שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לַעֲשׂוֹת בְּבָתֵּיכֶם, אֲבָל מְלֶאכֶת שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם לֹא הָיְתָה עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי; תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹצְאִים וּבָאִים (שמות רבה):
תפריעו את העם ממעשיו means ye detach and take them away from their work, because they listen to you and believe that they may refrain from the work. Similar are: (Proverbs 4:15) “פרעהו pass not by it”, i. e. keep it far from thee, pass not by it; (Proverbs 1:25) “and ye withdraw (ותפרעו) all my counsel”; (Exodus 32:25) “for it is פרע” i. e. it had removed itself from the proper path and had made itself a thing to be abhorred (but cf. Rashi on this verse where he explains the word by מגולה — נתגלה שמצו וקלונו).
לכו לסבלתיכם. GO YE UNTO YOUR BURDENS — Go to your work which you have to do at home; but it cannot signify “go to your labours as slaves”, for he was speaking to Moses and Aaron who were of the tribe of Levi, and the work of Egyptian slavery had not been imposed on the tribe of Levi. You may know that this was so, because Moses and Aaron went and came just as they pleased (Exodus Rabbah 5:16).
רש"י על שמות ל״ח:ח׳ - הטקסט מספריא
במראת הצבאת. בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הָיוּ בְיָדָן מַרְאוֹת שֶׁרוֹאוֹת בָּהֶן כְּשֶׁהֵן מִתְקַשְּׁטוֹת, וְאַף אוֹתָן לֹא עִכְּבוּ מִלְּהָבִיא לְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, וְהָיָה מוֹאֵס מֹשֶׁה בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִם לְיֵצֶר הָרָע, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה קַבֵּל, כִּי אֵלּוּ חֲבִיבִין עָלַי מִן הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵיהֶם הֶעֱמִידוּ הַנָּשִׁים צְבָאוֹת רַבּוֹת בְּמִצְרַיִם; כְּשֶׁהָיוּ בַעְלֵיהֶם יְגֵעִים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, הָיוּ הוֹלְכוֹת וּמוֹלִיכוֹת לָהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וְנוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת, וְכָל אַחַת רוֹאָה עַצְמָהּ עִם בַּעְלָהּ בַּמַּרְאָה, וּמְשַׁדַּלְתּוֹ בִדְבָרִים, לוֹמַר אֲנִי נָאָה מִמְּךָ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְבִיאוֹת לְבַעְלֵיהֶן לִידֵי תַאֲוָה וְנִזְקָקוֹת לָהֶם וּמִתְעַבְּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ (שיר השירים ח'), וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַרְאֹת הַצּוֹבְאוֹת. וְנַעֲשָׂה הַכִּיּוֹר מֵהֶם, שֶׁהוּא לָשׂוּם שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ – לְהַשְׁקוֹת מִמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ לְמִי שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה; וְתֵדַע לְךָ שֶׁהֵן מַרְאוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְגוֹ', וַיַּעַשׂ בָּהּ וְגוֹמֵר, וְכִיּוֹר וְכַנּוֹ לֹא הֻזְכְּרוּ שָׁם, לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא הָיָה נְחֹשֶׁת שֶׁל כִּיּוֹר מִנְּחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה, כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא, וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס בְּמֶחְזְיָת נְשַׁיָא וְהוּא תַרְגּוּם שֶׁל מַרְאוֹת, מירוריי"ש בְּלַעַז. וְכֵן מָצִינוּ וְהַגִּלְיוֹנִים (ישעיה ג') – מְתַרְגְּמִינָן מֶחְזְיָתָא:
אשר צבאו. לְהָבִיא נִדְבָתָן:
במראת הצבאת OF THE MIRRORS OF THE WOMEN CROWDING — The Israelitish women possessed mirrors of copper into which they used to look when they adorned themselves. Even these did they not hesitate to bring as a contribution towards the Tabernacle. Now Moses was about to reject them since they were made to pander to their vanity, but the Holy One, blessed be He, said to him, “Accept them; these are dearer to Me than all the other contributions, because through them the women reared those huge hosts in Egypt!” For when their husbands were tired through the crushing labour they used to bring them food and drink and induced them to eat. Then they would take the mirrors, and each gazed at herself in her mirror together with her husband, saying endearingly to him, “See, I am handsomer than you!” Thus they awakened their husbands’ affection and subsequently became the mothers of many children, at it is said, (Song 8:5) “I awakened thy love under the apple-tree”, (referring to the fields where the men worked). This is what it refers to when it states, מראות הצבאת “the mirrors of the women who reared the hosts (צבאות)” (Midrash Tanchuma, Pekudei 9). And it was for this reason that the laver was made of them (the mirrors) — because it served the purpose of promoting peace between man and wife viz., by giving of its waters to be drunk by a woman whose husband had shown himself jealous of her and who nevertheless had associated with another (cf. Numbers ch. V) thus affording her an opportunity to prove her innocence (cf. Sotah 15b). You may know that the מראות mentioned in the text were really mirrors (and that the word does not mean visions, or appearance, etc.), for it is said, (v. 29) “And the copper of the wave-offering was seventy talents etc. … and therewith he made [the sockets etc.]” — the laver, however, and its base are not mentioned there amongst the articles made from that copper; hence you may learn that the copper of which the laver was made was not a part of the copper of the weave-offering, which is the only copper mentioned as having been contributed by the people. Thus did R. Tanchuma 2:11:9 explain the term מראת הצבאת. And so does Onkelos also render it: במחזית נשיא, and this first word is the Targum translation of מראות, in the sense of mireors in old French, for we find that for the word (Isaiah 3:23) “And the גליונים”, which are mirrors, we have in the Targum the same word מחזיתא.
אשר צבאו [THE WOMEN] WHO CAME IN CROWDS to bring their contribution.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך ז ‹ בהר ‹ שיחה ב ‹ 178 לקו"ש ח"ה ע' 235
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 2 עמודים.