244

לכן אומרים לגבי האדם ש"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", כי גילוי התענוג לגביו הוא דוקא בעולם הבא. אך מובן, שגילוי התענוג לאדם – שכר המצוה, אין לו ערך כלל לעומת עצם התענוג של הקדוש־ברוך־הוא – עצם המצוה המתקיימת בעולם הזה.

במלים אחרות³⁰: שכר המצוה – העולם הבא – הוא העונג של הנברא, אך העונג ונחת הרוח של הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, הוא קיום המצוות עצמו. וכיון שאין ערוך בין הנברא לבורא, מובן ש"כל חיי העולם הבא", שבהם יש נחת רוח לנבראים, אין להם ערך כלל לעומת "תשובה ומעשים טובים בעולם הזה", שהם נחת הרוח של הבורא.

ז. עולם הבא – ענין צדדי?

אך לפי האמור לעיל יש להבין:

א) אם עולם הבא הוא רק נחת רוח לנברא, אשר אין לו ערך כלל יחסית למצוות עצמן, שהן נחת רוח לבורא, הרי יוצא, לכאורה, שבכך שהקדוש־ברוך־הוא נותן לישראל את העולם הבא, אין זה ח"ו מלוא השכר עבור קיום המצוות!

ב) מכך שהעולם הבא הוא לאחר ובהמשך לעולם הזה, מובן, שעניני העולם הזה, ובתוכם תכלית קיום המצוות בעולם הזה, נשלמים רק בעולם הבא, כדברי אדמו"ר הזקן בתניא³¹, ש"תכלית ושלימות בריאת³² עולם הזה" אשר "לכך נברא מתחילתו" הם "ימות המשיח³³ ובפרט כשיחיו המתים". ואילו לפי האמור לעיל, בסעיף ו', יוצא, שהתכלית היא דוקא עתה, בעת קיום המצוות, וקבלת השכר בעולם הבא היא שולית, רק משום ש"אין הקדוש־ברוך־הוא מקפח שכר כל בריה", ואין היא קשורה, לכאורה, לעצם התכלית?

ח. עצמותו ית' אינה מוגבלת ב"העלם" או ב"גילוי"

ההסבר לכך הוא:

מכך שעצמותו ית' אינה מוגדרת ומוגבלת ח"ו בהגבלות של "העלם" או "גילוי", נובעים שני ענינים:

א) שעל ידי קיום המצוות בעולם הזה, כיון שזהו רצון העצמות, משיגים