239
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ב
ויגש
א. "ויכלכל יוסף... את
אחיו..."
בין הענינים המסופרים בתורה אודות יוסף ואחיו – אשר הסיבה לכך שהתורה מספרת "כל הני מילי" (=את כל הדברים הללו) היא משום ש"לית לך מלה באורייתא דלאו אית בה רזין עילאין וקדישין וארחין דבני נשא לאתתקפא בהו"1 (=אין לך מלה בתורה שאין בה סודות נעלים וקדושים ודרכים שבני אדם צריכים להחזיק בהן) – מסופר גם על כך שיוסף כלכל את אחיו ובני ביתם – "ויכלכל יוסף... את אחיו... לחם לפי הטף"2. ענין זה כה חשוב, עד שיהודים בכללותם נקראים לנצח בשם "יוסף", כפי שמפרשים על הפסוק3 "נוהג כצאן יוסף".
יש להבין: כאשר התורה קוראת למישהו בשם מסויים, הרי זה משום ששם זה מבטא את מהותו של הנקרא בשם מסויים זה4. כלומר, שם זה מבטא את מהותו האמיתית של בעל השם, ולא רק מאורעות שאירעו לו.
ואין מובן: מדוע נקראים בני
ב ישראל, ולדורות, בשם "יוסף" מפני שיוסף כלכלם במצרים בשנות הרעב, כאשר אירוע זה הוא צדדי, לכאורה, ואינו קשור למהותם. ובמיוחד כאשר מאורע זה התרחש שנים רבות לפני כן ובמשך תקופה קצרה ביותר?
אף אם נסביר, שהענין של "ויכלכל...", שיוסף פרנס את השבטים בשנות הרעב, קשור בכל זאת למהותם האמיתית של בני ישראל ובכל התקופות5, עדיין אין מובן:
קריאת דבר בשם מסויים,
הערות
- 1. זח"א רא, א.
- 2. פרשתנו מז, יב.
- 3. תהלים פ, ב. רש"י ומצו"ד שם.
- 4. ראה יומא פג, ב: ר' מאיר הוה דייק בשמא. וראה שעהיוה"א פ"א. (וראה בארוכה "תשובות וביאורים" סי' א*. לקו"ש ח"ו ע' 35 ואילך ובהערות שם).
- 5. ובדוגמת "אחות נביות"* שנקראת על שמו לפי שהוא השיאה (רש"י וישלח לו, ג) – כי מכיון שנשואין הוא ענין עיקרי, לכן נקראת על שמו גם לאחרי הנשואין. אבל אי"ז דומה לנדו"ד. כי [נוסף למה שאינה נקראת "נביות" כ"א "אחות נביות" – כי הנשואין (עם היותם דבר עיקרי, הרי) רק בא ע"י נביות ואינו ענין לנביות עצמו (וראה לקמן בפנים, שמטעם זה קשה זה שישראל נקראים יוסף)] "אחות נביות" מתאר את זו שנקראת בשמת – שהיתה אחותו של נביות. משא"כ השם יוסף.
- . ס' אגרות קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"א ס"ע רפח ואילך. המו"ל.
- . מה שהכתוב קורא את שמעון ולוי "אחי דינה – לפי שמסרו עצמן עלי'" (רש"י וישלח לד, כה) – אינו שייך לעניננו, כי הכתוב שם מדבר בנוגע ל"ויקחו גו' איש חרבו גו' ויקחו את דינה", משא"כ מה שישראל נקראים על שם יוסף הוא גם לאחרי זמן – כשאינו מפרנסם. ועד"ז הוא ב"אחות נביות". ואף שגם ב"אחות נביות" מדבר בנוגע ל"עשו לקח גו'" – הרי הסיפור ד"ויקח את מחלת" הוא רק בפ' תולדות, ובפ' וישלח נשנה דרך אגב בנוגע ל"תולדות עשו" (ראה בארוכה לעיל ע' 164. וע' 168). ולהעיר מפרש"י בשלח טו, כ. ואכ"מ.
תניא, שער היחוד והאמונה א׳ - הטקסט מספריא
לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דִּ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל כוּ׳״ – הוּא ״יִחוּדָא עִילָּאָה״, וּ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ – הוּא ״יִחוּדָא תַּתָּאָה״:
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת – אֵין עוֹד. וְצָרִיךְ לְהָבִין: וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים נִשְׁרֶה בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ, שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְהִיר כָּל כָּךְ ״וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״?
הִנֵּה, כְּתִיב: ״לְעוֹלָם, ה׳, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם״, וּפִירֵשׁ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: כִּי ״דְּבָרְךָ״ שֶׁאָמַרְתָּ ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ׳״ – תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, הֵן נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת לְעוֹלָם בְּתוֹךְ רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּתוֹךְ כָּל הָרְקִיעִים לְעוֹלָם לְהַחֲיוֹתָם, כְּדִכְתִיב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים לָעַד כוּ׳״, כִּי אִילּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹרָן, הָיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כְּלָל, וּכְמוֹ קוֹדֶם מַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ כוּ׳״ מַמָּשׁ.
וְכֵן בְּכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית וּבְחִינַת דּוֹמֵם מַמָּשׁ, אִילּוּ הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת מִמֶּנָּה כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם הָאוֹתִיּוֹת מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרֵאת הָאָרֶץ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הָיְתָה חוֹזֶרֶת לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּמוֹ לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית מַמָּשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁגַּם בְּדוֹמֵם מַמָּשׁ, כְּמוֹ אֲבָנִים וְעָפָר וּמַיִם, יֵשׁ בְּחִינַת נֶפֶשׁ וְחַיּוּת רוּחָנִית. דְּהַיְינוּ, בְּחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת הַמְחַיּוֹת וּמְהַוּוֹת אֶת הַדּוֹמֵם, לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וָאֶפֶס שֶׁלִּפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.
וְאַף שֶׁלֹּא הוּזְכַּר שֵׁם ״אֶבֶן״ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִמְשָׁךְ חַיּוּת לָאֶבֶן עַל יְדֵי צֵירוּפִים וְחִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת, הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת בְּרל״א שְׁעָרִים פָּנִים וְאָחוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה, עַד שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת וְנִמְשָׁךְ מֵהֶן צֵירוּף שֵׁם ״אֶבֶן״, וְהוּא חַיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶבֶן.
וְכֵן בְּכָל הַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם, הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרָאִים בָּהֶם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – הֵן הֵן אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר, הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת בְּרל״א שְׁעָרִים, עַד שֶׁמַּגִּיעוֹת וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתוֹ נִבְרָא לְהַחֲיוֹתוֹ.
לְפִי שֶׁאֵין פְּרָטֵי הַנִּבְרָאִים יְכוֹלִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת עַצְמָן שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהֶן עַצְמָן – גָּדוֹל מְאֹד מִבְּחִינַת הַנִּבְרָאִים פְּרָטִיִּים, וְאֵין כֹּחַ בָּהֶם לְקַבֵּל הַחַיּוּת, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיּוֹרֵד הַחַיּוּת וּמִשְׁתַּלְשֵׁל מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה פְּחוּתָה מִמֶּנָּה, עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת, וְגִימַטְרִיָּאוֹת שֶׁהֵן חֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת, עַד שֶׁיּוּכַל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנּוּ נִבְרָא פְּרָטִי.
וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, הוּא כְּלִי לַחַיּוּת הַמְצוּמְצָם בְּאוֹתִיּוֹת שֵׁם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כֹּחַ וְחַיּוּת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן, וּלְהַחֲיוֹתוֹ לְעוֹלָם, דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוּלָּא חַד״:
רש"י על בראשית ל״ו:ג׳ - הטקסט מספריא
בשמת בת ישמעאל. וּלְהַלָּן קוֹרֵא לָהּ מָחֲלַת? מָצִינוּ בְּאַגָּדַת מִדְרַשׁ סֵפֶר שְׁמוּאֵל ג' מוֹחֲלִים לָהֶן עֲוֹנוֹתֵיהֶן, גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר, וְהָעוֹלֶה לִגְדֻלָּה, וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה. וְלָמַד הַטַּעַם מִכָּאן – לְכָךְ נִקְרֵאת מָחֲלַת, שֶׁנִּמְחֲלוּ עֲוֹנוֹתָיו:
אחות נביות. עַל שֵׁם שֶׁהוּא הִשִּׂיאָהּ לוֹ מִשֶּׁמֵּת יִשְׁמָעֵאל נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ:
בשמת בת ישמעאל BASE-MATH ISHMAEL’S DAUGHTER — But elsewhere (28:9) she is called Mahalath! We find in the Agadic Midrash on the Book of Samuel (Ch. 17) that there are three classes whose sins are pardoned: a proselyte, one who is exalted to a high position and a man on his marriage. It derives the proof for the latter case from here; viz., the reason why she was also calleth Mahalath (pardon) was because his (Esau’s) sins were pardoned on his marriage to her (Megillah 17a; cf. also Genesis Rabbah 63).
אחות נביות SISTER OF NEBAIOTH — because he gave her in marriage after Ishmael’s death she is called after his name (Nebaioth’s sister).
רש"י על בראשית ל״ד:כ״ה - הטקסט מספריא
שני בני יעקב. בָּנָיו הָיוּ, וְאַעַ"פִּ כֵן נָהֲגוּ עַצְמָן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי כִּשְׁאָר אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בָּנָיו, שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה הֵימֶנּוּ (בראשית רבה):
אחי דינה. לְפִי שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן עָלֶיהָ נִקְרְאוּ אַחֶיהָ:
בטח. שֶׁהָיוּ כוֹאֲבִים וּמִ"אַ בְּטוּחִים הָיוּ עַל כֹּחוֹ שֶׁל זָקֵן (בראשית רבה):
שני בני יעקב TWO OF THE SONS OF JACOB — They were his sons (the sons of Jacob, a wise and clever man), but they acted as any man named Simeon and Levi would do — as other people would do who were not his sons — for they did not take counsel with him (Genesis Rabbah 80:10).
אחי דינה DINAH’S BROTHERS — because they risked their lives for her they are designated as her brothers (Genesis Rabbah 80:10)
בטח IN SECURITY — because they (the men of Shechom) were ill. The Midrashic explanation, taking בטח in the sense of confident, is: that they relied upon the strength (i.e. the merits) of the old man (Jacob) (Genesis Rabbah 80:10).
מצוטט ב־2 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך כז ‹ י'קיט לקו"ש ח"ה ע' 239
תורת מנחם 1
- כו - שנת תשי"ט - חלק שלישי ‹ בס"ד. ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשי"ט לקו"ש ח"ה ע' 239
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.