י'קיט
י'קיט
ב"ה1, שלהי אדר,
שנת כי 2 תשא את ראש בנ"י
ברוקלין, נ.י.
שלום וברכה!
מאשר הנני קבלת המכתב . . .
ובעמדנו בימים שבין גאולה (פורים) לגאולה (לפסח),
אשר ליהודים 3 הייתה אורה ושמחה וששון ויקר – כפשוטו (שאין4 מקרא יוצא מידי פשוטו) וכמשמעו – דרז"ל
אורה זו תורה שמחה זה יו"ט ששון זו מילה ויקר 5 אלו תפילין,
יה"ר שיעשה כאו"א את התלוי בו בהפצת התורה ובהידור בקיום מצותי' שהוקשו לתפילין,
הוספה 6 בת"ת ובקיום מצותי' – בכמות ובאיכות, בעצמו ולזולתו, דיחיד ודרבים
כולל, כמובן, הוספה במבצע7 תפילין,
ויעשה כ"ז מתוך שמחה – נקודת חודש אדר ( שאמחז"ל 8 שמרבין בו בשמחה) וימי 9 הפורים,
ונקודת ארבעת דברים האמורים, מתחיל מאורה זו תורה עלי' נאמר פקודי10 ה' ישרים משמחי לב ומסיים בתפילין שאמחז"ל מאן דמנח תפילין אצטריך למחדי ואפ"ל השמחה עד דבדח טובא ,
ובקרוב ממש נזכה לימים עליהם נאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה
בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
בברכה,
מ. שניאורסאהן
***
מאשר1112 הנני קבלת המכתב מיום י"א אדר והמצו"ב, הרשימות וכו' והפ"נ יקרא עה"צ.
מש"כ בתו"ח שיוסף נשלח בכל דור לבנ"י (ועד"ז בכמה מדרז"ל) אינה הוכחה ששבועת משה עצמו קיימת גם עתה. וק"ל.
***
מאשר13 הנני קבלת המכתבים מיום עש"ק משפטים וכו' וקטעי המכ"ע. ות"ח ת"ח על עצם הענין ועל המשלוח לכאן.
בברכה לבריאות ולהצלחה רבה ולבשו"ט.
***
בברכת14 הצלחה בעבוה"ק ולבשו"ט מתוך שמחה וכי תשא גו'.
הערות
- 1. כללי פרטי. נדפסה בלקו"ש חי"א ע' 337 ואילך, והושלמה ע"פ צילום האגרת.
- 2. כי . . בנ"י תשא ל, יב.
- 3. ליהודים . . תפילין ראה גם שיחת פורים שנה זו (שיחות קודש תשל"א ח"א ע' 553 ואילך).
- 4. שאין . . פשוטו שבת סג, א. וש"נ.
- 5. ואף שבש"ס מפרש כו' ראה גם לעיל חכ"ה אגרת ט'תשכא, הערה ד"ה כל עמי כו'.
- 6. ומדובר . . בשבט נדפס בלקו"ש ח"ו ע' 312.
- 7. במבצע תפילין ראה גם לעיל אגרת י'כ (ע' לא), ובהנסמן בהערות שם.
- 8. ונשאר בצ"ע. ואולי י"ל כו' ראה גם שיחת ש"פ ויק"פ שנה זו (שיחות קודש תשל"א ח"א ס"ע 602 ואילך).
- 9. עיין רמב"ם כו' ראה גם שיחת פורים שנה זו (שם ע' 519 ואילך).
- 10. פקודי . . לב תהלים יט, ט.
- 11. מאשר . . וק"ל קטעים אלו למו"ה יהושע מונדשיין. נדפסו ב"היכל מנחם" ח"ב ע' פא. אגרות נוספות אליו – לעיל חכ"ו אגרת ט'תרצד, ובהנסמן בהערות שם. לקמן אגרת י'ש. י'תנט. י'תסב (ע' תפז).
- 12. מש"כ בתו"ח נכתב במענה לשאלתו על המבואר בלקו"ש השבועי לפ' ויגש שנה זו (תשל"א – לקו"ש ח"ה ע' 239) שסיפורי התורה הם נצחיים כו', היות וברוחניות הענינים מתקיימים הסיפורים עצמם גם עתה. וכך גם בהסיפור של "ויכלכל יוסף" ברוחניות הענינים מתקיים גם עתה. ובהע' 14 מביא מהצפע"נ שהסיפור של מרע"ה נמשך גם עתה, ולכן ניתן להתפיס בשבועה שלו. ושאל הנמען, מדוע לא נזכר מ"ש בתו"ח (פ' ויחי קה, ב): וז"ל: וזהו שאמר יוסף לאחיו אל תעצבו כו' כי למחי' שלחני כו' . . דהנה התורה נצחית היא בכל דור ובכל זמן כידוע כו', כידוע שבנ"י בכל דור ודור נשלח להם בגלות בחי' יוסף כו' למחי' כו'.
- 13. מאשר . . ולבשו"ט קטעים אלו למו"ה חיים יהודה פלדי. אגרות נוספות אליו – לעיל חכ"ו אגרת ט'תשח, ובהנסמן בהערות שם. לקמן אגרת י'רצט (ע' שא). י'שיא. י'שעא. י'שצח. י'תסב (ע' תפח).
- 14. בברכת . . תשא גו' קטע זה למו"ה יהודא ליב רסקין. אגרות נוספות אליו – לעיל אגרת י'קטז, ובהנסמן בהערות שם. כי תשא חובה (לקח טוב כאן). וראה ג"כ ב"ב (י, ב) הובא בלק"ט תיכף להנ"ל: במה תרום קרן ישראל (שזהו ודאי) בכי תשא. גאולה . . (לפסח) מגילה ו, סע"ב ובפרש"י. אשר ליהודים . . ויקר מג"א (ח, טז). ולהעיר אשר ע"פ פשטות הכתובים שם – כ"ז התחיל בכ"ג סיון שלפני ימי הפורים. וראה ירוש' ברכות רפ"א, אסת"ר בסופו ועוד: גאולתן של ישראל כו' רבה והולכת כו' ואח"כ ליהודים כו' – ואינו ממשיך בנס דפורים (וראה פי' מבעל ס' החרדים שם)! ליהודים . . תפילין יהודי ע"ש שכופר בע"ז (מגילה יג, א) שהוא כמודה בכל התורה כולה (קדושין מ, א) ואח"כ הפרטים: תורה כו' תפילין. וע"פ קבלה וחסידות: יהודי – כתר ומסנ"פ. ואח"כ ע"ס ועבודה פרטית – אורה ושמחה – חו"ב, וששון ויקר – זו"ן (תו"א (צא, ב ואילך). שערי אורה בסופו. הצ"צ למג"א עה"פ). דרז"ל . . תפילין מגילה (טז, ב) ועד"ז בתרגום עה"פ. ויקר אלו תפילין על ידיהון ועל רישיהון (תרגום שם). ואף שבש"ס מפרש אלו תפילין שבראש (שהם בגלוי ושייך ע"ז וראו , יקר ) – הרי כל זמן שבין עיניך יהו שתים (מנחות לו, א). ולהעיר מצפע"נ (להרגוצובי) לרמב"ם הל' תפילין פ"ד ה"ד. מצותי' שהוקשו לתפילין קדושין (לה, א). הוספה בת"ת ובקיום מצותי' ומדובר בזה בט"ו בשבט. ולהעיר ממרז"ל שבפורים קיימו מה שקבלו כבר במ"ת (שבת פח, א). הוספה במבצע תפילין להעיר ממש"נ במג"א (ח, יז) שנפל פחד היהודים על עמי הארץ – שזהו ע"ד ראיית חז"ל לויקר אלו תפילין שנאמר וראו כל עמי הארץ גו' ויראו ממך. שאמחז"ל תענית (כט, סע"א), מג"א סתרפ"ו סק"ה. וראה שו"ת חת"ס חאו"ח סק"ס. נמוקי או"ח לסתרפ"ו ונשאר בצ"ע. ואולי י"ל שהרמב"ם לשיטתו שצ"ל "שמח כל ימיו " (הל' דעות פ"א ה"ד. ועד"ז שם פ"ב ה"ז. וראה ג"כ פיה"מ ברכות פ"ט מ"ה), משא"כ מארי דשמעתי' דבאדר מרבין בשמחה דס"ל דשמחה שאינה של מצוה עלי' נאמר ולשמחה מה זה עושה (שבת ל, ב). ולהעיר מרמ"א סוף הל' מגילה (וסיום חלק אורח חיים): וטוב לב משתה תמיד . וימי הפורים עיין רמב"ם (הל' מגילה פ"ב הי"ז) דמשמע שגם הטעם דסעודת פורים והמשלוח מנות ומתנות לאביונים הוא משום שמחה (משא"כ ברמ"א (יו"ד סו"ס שפ"ה) שזהו כשאילת שלום לחוד). תורה . . לב תענית ל, א. שאמחז"ל . . למחדי זו"ח שה"ש עה"פ לריח שמניך [סה, א]. ואפ"ל . . טובא ברכות (ל, סע"ב). ועפמש"כ בזו"ח הנ"ל יומתק המענה בש"ס אנא תפילין מנחנא – שזהו ג"כ הטעם דבדח. וראה תר"י בברכות שם. טובא יותר מדאי (פרש"י שם). ולהעיר מהחיוב לבסומי בפוריא עד דלא ידע (מגילה ז, ב). נאמר . . אלה תהלים קכו, ב. וראה ברכות שם [לא, א]. אז גו' אז ופי' רז"ל (שמו"ר פכ"ג, ג) אין אז אלא שמחה.
מנחות ל״ו א - הטקסט מספריא
אָמַר רַב חִסְדָּא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
סָח – אִין, לֹא סָח – לָא? וְהָא שְׁלַח רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל תְּפִילָּה שֶׁל יָד אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, עַל תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״.
אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא סָח – מְבָרֵךְ אַחַת, סָח – מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם.
תָּנָא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה – עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעֶרְכֵי הַמִּלְחָמָה.
תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד. בִּשְׁלָמָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, דִּכְתִיב: ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ״, וַהֲדַר ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״.
אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד, מְנָלַן? אָמַר רַבָּה: רַב הוּנָא אַסְבְּרַאּ לִי, אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״, כׇּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יְהוּ שְׁתַּיִם.
תָּנוּ רַבָּנַן: תְּפִילִּין מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן? מִשְּׁעַת הַנָּחָתָן. כֵּיצַד? הָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ וּמִתְיָירֵא שֶׁמָּא יֹאבֵדוּ – מַנִּיחָן, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּן מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן.
וְעַד מָתַי מַנִּיחָן? עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד זְמַן שֵׁינָה. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאִם חֲלָצָן לָצֵאת לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לִיכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְשָׁקְעָה חַמָּה – שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַנִּיחָן.
אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְצַלּוּ בְּהוּ בְּאוּרְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב.
§ Rav Ḥisda says: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he must recite the blessing again when donning the phylacteries of the head.
The Gemara notes: One can infer that if he spoke, yes, he must recite a blessing when donning the phylacteries of the head, but if he did not speak, he does not recite a blessing. The Gemara challenges this: But Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, sent a ruling in the name of Rabbi Yoḥanan: On the phylacteries of the arm one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us to don phylacteries. On the phylacteries of the head one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us concerning the mitzva of phylacteries. This indicates that one always recites a blessing when donning the phylacteries of the head.
Abaye and Rava both say, to resolve this apparent contradiction: Rabbi Yoḥanan meant that if one did not speak, he recites one blessing; if he spoke, he recites two blessings, when donning the phylacteries of the head as well as when donning the phylacteries of the arm.
Concerning this, it is taught in a baraita: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he has a sin, and due to that sin he returns from the ranks of soldiers waging war. This is referring to the preparation for war, when the officers announce: “What man is there who is fearful and fainthearted? Let him go and return to his house” (Deuteronomy 20:8). The Sages explained that this is referring to one who is fearful due to his transgressions.
It is further taught in a baraita: When one dons phylacteries, he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head. And when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward removes the phylacteries of the arm. The Gemara asks: Granted, the ruling that when one dons phylacteries he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head is understood, as it is first written: “And you shall bind them for a sign upon your arm,” and then it is written: “And they shall be for frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8).
But from where do we derive the halakha that when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward he removes the phylacteries of the arm? Rabba said in explanation: Rav Huna explained to me the source of this halakha. The verse states: “And you shall bind them for a sign upon your arm and they shall be for frontlets between your eyes,” and it is derived from here: As long as the phylacteries of the head are between your eyes, the number of phylacteries you are wearing shall be two.
The Sages taught in a baraita: With regard to phylacteries, from when does one recite a blessing over them? From when the time arrives to don them. How so? If one is rising early to leave his home to travel on the road and is afraid lest his phylacteries become lost during the journey, he dons them even at night, despite the fact that this is not the proper time for the mitzva of phylacteries. And when the time for their mitzva arrives, in the morning, he touches them and recites a blessing over them.
And until when does one wear them? Until the sun sets. Rabbi Ya’akov says: Until traffic in the marketplace ceases. And the Rabbis say: Until the time of sleep. And the Rabbis concede to Rabbi Ya’akov that if one removed them to go out to the bathroom or to enter the bathhouse and the sun set, one does not don them again.
Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov. The Gemara likewise relates that Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna would pray in the evening, i.e., the evening service, with phylacteries. Some say that Rav Naḥman ruled that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov but in accordance with the opinion of the first tanna that the mitzva of phylacteries ends at sunset.
משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד׳:ד׳ - הטקסט מספריא
תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה וכיצד מברכין על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין.
משנה תורה, הלכות דעות א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם.
משנה ברכות ט׳:ה׳ - הטקסט מספריא
חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע. ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך בכל ממונך. דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד. לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים. לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים מן העולם משקלקלו המינין ואמרו אין עולם אלא אחד. התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם. והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם שנאמר (רות ב, ד) והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה' ואומר (שופטים ו, יב) ה' עמך גבור החיל. ואומר (משלי כג, כב) אל תבוז כי זקנה אמך ואומר (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך. ר' נתן אומר הפרו תורתך עת לעשות לה':
משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ב׳:י״ז - הטקסט מספריא
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.
שמות רבה כ״ג:ג׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שיר השירים ד, יא): נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בַּמֶּה שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בּוֹ אֲנִי מְקַלֶּסְךָ. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חִיָּא מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה עַל הַמֶּלֶךְ וְאָמַר הַמֶּלֶךְ לַדֻּכָּס שֶׁלּוֹ נֵלֵךְ וְנִלָחֵם בָּהּ, אָמַר לוֹ דֻּכָּס אֵין אַתָּה יָכוֹל, הֶחֱרִישׁ הַמֶּלֶךְ וְהָלַךְ בַּלַּיְלָה בְּעַצְמוֹ וּכְבָשָׁהּ. יָדַע דֻּכָּס עָשָׂה עֲטָרָה וְהֵבִיא לַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הָעֲטָרָה הַזּוֹ לָמָּה, אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁחָטָאתִי בְּדָבָר וְאָמַרְתִּי לְךָ אֵין אַתָּה יָכוֹל. כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּאָז, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה, כג): וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, וַהֲרֵי טִבַּעְתָּ אוֹתוֹ לַיָּם, לְכָךְ אֲנִי מְשַׁבַּחֲךָ בְּאָז, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה. בֹּא וּרְאֵה דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים בַּמֶּה שֶׁהֵם סוֹרְחִים הֵם מְתַקְּנִים, הֱוֵי: נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה, מִמִּי הֵם לְמֵדִים מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַּדָּבָר שֶׁהוּא מַכֶּה הוּא מְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ל, יז): כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ, מִמַּכּוֹת שֶׁאֲנִי מַכֶּה אוֹתָךְ, מֵהֶם אֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָךְ. מִנַּיִן תֵּדַע כֵּן, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צֵא וּלְמַד מִמָּרָה, שֶׁהוֹרָה לְמשֶׁה דָּבָר מַר וְהִשְׁלִיךְ לַמַּיִם וְנִמְתְּקוּ הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, כה): וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמָּיִם, אֵי זֶה הָיָה, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר יַרְדִּינוֹן הָיָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שֶׁל עֲרָבָה הָיָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר שֶׁל זַיִת הָיָה, מִכָּל מָקוֹם עֵץ מַר הָיָה וְהִמְתִּיק הַמַּיִם הַמָּרִים. וְכָךְ משֶׁה לֹא קִנְטֵר אֶלָּא בְּאָז, וּבַמֶּה שֶׁסָּרַח תִּקֵּן מַעֲשָׂיו וְאָמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.