97
ידוע שבקיום המצות ישנם בכללות ב' אופנים, קיום המצות מצד החשבון והטעם (הן טעם ודעת, מצד טעמים והמעלות שבמצות, הן טעם ועונג, שיש לו עונג והרגש בהמצות), וקיום המצות בלי טעם בדרך קבלת עול מפני שהן מצות — ציווי ורצון ה', כנוסח ברכת כל המצות אשר קדשנו במצותיו וציונו.
וי"ל, שהאופן הב' הנ"ל נקרא בשם "עפר"53 — ומשני טעמים: א) קיום המצות באופן של "עפר" מורה על הקב"ע וביטול לגמרי כמאמר "ונפשי כעפר לכל תהי'", שאינו שום מציאות (לעצמו), ב) "עפר" מורה על עבודה שאין בה "טעם" ומעלה. והיינו שמקיים מצותיו של הקב"ה בלי שום "חשבון" דשכל — טעם ודעת שלו, ובלי כל חשבונות בכלל, אלא אך ורק מפני ש"חוקה54 חקקתי גזרה גזרתי"55.
וכאשר קיום המצוות הוא באופן זה — הרי זה גורם שפעולת המצוה תהי' באופן בלתי מוגבל — "אין חשבון"56.
כלומר: הטעם שקיום המצות "לא תחרוש בשור ובחמור", או "לא תזרע כלאים", נחשב כ"אין חשבון", דכל פעם שחורש או זורע הוא מקיים מצות אלו — הוא לפי שקיומם הוא באופן דעפר, מתוך ביטול וקב"ע, כי הוא אומר "אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"57, ואז מתקיים בו "ישב (שפועל בעצמו ישיבה ועכבה58) ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כו'"59, שנחשב כקיום המצוה.
ועד"ז הוא בקיום מצות עשה, דכאשר האדם מקיים מצוה מצד חשבון וטעם ודעת שלו, הרי זה קשור עם מציאותו, וא"כ המצוה נעשית רק בעת עשייתו ופעולתו, משא"כ כאשר מקיים מצוה לא מצד חשבון, מצד מציאות האדם, אלא מצד קבעומ"ש, קיום ציווי ורצון ה', הרי כשם שהקב"ה הוא למעלה מזמן ומקום כן הוא בנוגע לרצונו, ולכן בקיום המצות מתוך קבעומ"ש מתגלה בזה עול מלכות שמים, מלכות הבורא בגלוי, ו"קיומו" נמשך כל משך הזמן שלאח"ז60.
ז. והנה נתבאר כמ"פ, שכאשר מצינו ב' פירושים בפסוק אחד, יש להם שייכות זל"ז, וכן בנדו"ד, שב' הפירושים ב"מי מנה עפר יעקב" — פירוש התרגום "דעדקיא דבית יעקב", ופירוש הב' (דה
הערות
- 53. ראה אוה"ת פרשתנו ע' תתקמב ואילך. ס"ע תתקסא ואילך.
- 54. במדב"ר פי"ט, א. ועוד.
- 55. ועפר קאי על המצות דחוקים. והרי מצות אלו שנמנו בפרש"י הם בכלל החוקים — ראה פרש"י קדושים שם, דכלאים הוי גזירת מלך שאין טעם לדבר (ולא כרמב"ן וחינוך שם דיש להם טעם — ראה רא"ם לפרש"י שם. ועוד). וכן "אפר פרה" (רש"י בשלח טו, כו. אחרי יח, ד. ר"פ חוקת) ו"עפר סוטה" — ראה דברי דוד (להט"ז) בפרש"י כאן.
- 56. וי"ל שזה גופא הכוונה בפי' המפרשים (הנ"ל הערה 30. אוה"ת פרשתנו ס"ע תתקיז. תתקנא) "מי מנה לגודל שכרן", היינו לפי שהמצוות מתקיימות בשלימות, מתוך קבלת עומ"ש, שאזי מביאין שכר גדול. וראה לקו"ש ח"ה ע' 246.
- 57. תו"כ (ורש"י) קדושים כ, כו. וראה שמונה פרקים להרמב"ם פ"ו.
- 58. ראה פרש"י תזריע יב, ד.
- 59. ל' חז"ל — קידושין לט, סע"ב.
- 60. שזהו החידוש בקיום המצות מתוך קבלת עומ"ש על קיום המצות סתם, כי הגם שמשמע בתניא פכ"ה (לב, א) שבכל אופן "יחוד זה (שבמצות) למעלה הוא נצחי לעולם ועד", ע"ש, מ"מ י"ל שבקיום מצות מתוך עומ"ש, גם למטה יש להם המשך. ועצ"ע.
במדבר רבה י״ט:א׳ - הטקסט מספריא
זֹאת חֻקַּת (במדבר יט, ב), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב יד, ד): מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד, כְּגוֹן אַבְרָהָם מִתֶּרַח, חִזְקִיָּה מֵאָחָז, יֹאשִׁיָּה מֵאָמוֹן, מָרְדְּכַי מִשִּׁמְעִי, יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, הָעוֹלָם הַבָּא מֵעוֹלָם הַזֶּה. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּמָּן תְּנִינַן, בַּהֶרֶת כִּגְרִיס בָּאָדָם, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינַן הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּמֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיטָה הַחַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בּוֹ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. הַמֵּת בַּבַּיִת הַבַּיִת טָהוֹר, יָצָא מִתּוֹכוֹ הֲרֵי הוּא טָמֵא, מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינַן הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים, הִיא גּוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי.
רש"י על שמות ט״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
אם שמוע תשמע. זוֹ קַבָּלָה שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם:
תעשה. הִיא עֲשִׂיָּה:
והאזנת. תַּטֶּה אָזְנַיִם לְדַקְדֵּק בָּהֶם:
כל חקיו. דְּבָרִים שֶׁאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרַת מֶלֶךְ, בְּלֹא שׁוּם טַעַם, וְיֵצֶר הָרָע מְקַנְטֵר עֲלֵיהֶם: מָה אִסּוּר בְּאֵלּוּ? לָמָּה נֶאֶסְרוּ? כְּגוֹן לְבִישַׁת כִּלְאַיִם וַאֲכִילַת חֲזִיר וּפָרָה אֲדֻמָּה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם (יומא ס"ז):
לא אשים עליך. וְאִם אָשִׂים הֲרֵי הוּא כְּלֹא הוּשְׂמָה, כי אני ה' רפאך – זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ. וּלְפִי פְשׁוּטוֹ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ וּמְלַמֶּדְךָ תוֹרָה וּמִצְווֹת לְמַעַן תִּנָּצֵל מֵהֶם, כָּרוֹפֵא הַזֶּה הָאוֹמֵר לָאָדָם, אַל תֹּאכַל דָּבָר זֶה פֶּן יְבִיאֲךָ לִידֵי חֹלִי זֶה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ" (משלי ג'):
אם שמע תשמע IF THOU WILL DILIGENTLY HEARKEN — this implies acceptance — that they should take upon themselves the duty of performing God’s commands.
תעשה AND IF THOU WILT DO — this implies the performance of the commands.
והאזנת means THOU WILT INCLINE THE EAR to be punctilious in the practice of the details.
כל חקיו ALL HIS STATUTES — Matters which are only the decrees of the King (decrees of God imposed by Him, as King, upon us, His subjects) and which appear to have no reason, and at which the evil inclination cavils saying, “What sense is there in prohibiting these? Why should they be prohibited?” — For instance: the prohibition of wearing a mixture of wool and linen, and of eating swine’s flesh, and the law regarding the red heifer, and similar matters (cf. Yoma 67b).
לא אשים עליך I WILL NOT PLACE ON THEE — and if I do place them on thee because thou refusest to hearken to My voice, it will be as though they had not been placed on thee, for if thou repentest of thy disobedience I will remove them immediately, כי אני ה׳ רפאך BECAUSE I AM THE LORD THAT HEALETH THEE. This is its Midrashic explanation (Mekhilta). But according to its literal sense the meaning is: For I am the Lord who healeth thee and teacheth thee the Law and Commandments in order that thou mayst be saved from them (these diseases) — like a physician who says to a man: Do not eat this thing lest it will bring you into danger from this disease. So, too, it states, (Proverbs 3:8) “It (obedience to God) will be wholesome to thy body” (implying that disease will not fall upon thee) (Mekhilta).
רש"י על ויקרא י״ב:ד׳ - הטקסט מספריא
תשב. אֵין תֵּשֵׁב אֶלָּא לְשׁוֹן עַכָּבָה, כְּמוֹ וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ (דברים א'), וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (בראשית י"ג):
בדמי טהרה. אַעַ"פִּי שֶׁרוֹאָה טְהוֹרָה:
בדמי טהרה. לֹא מַפִּיק הֵ"א, וְהוּא שֵׁם דָּבָר כְּמוֹ טֹהַר:
ימי טהרה. מַפִּיק הֵ"א — יְמֵי טֹהַר שֶׁלָּהּ:
בכל קדש. לְרַבּוֹת אֶת הַתְּרוּמָה, לְפִי שֶׁזּוֹ טְבוּלַת יוֹם אָרֹךְ, שֶׁטָּבְלָה לְסוֹף שִׁבְעָה וְאֵין שִׁמְשָׁהּ מַעֲרִיב לְטַהֲרָהּ עַד שְׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁל יוֹם אַרְבָּעִים שֶׁלְּמָחָר תָּבִיא אֶת כַּפָּרַת טָהֳרָתָהּ:
לא תגע. אַזְהָרָה לָאוֹכֵל וְכוֹ' כְּמוֹ שֶׁשְּׁנוּיָה בִיבָמוֹת (דף ע"ה):
תשב — The word תשב signifies here “remaining”, just as in (Deuteronomy 1:46) “And ye stayed (ותשבו) at Kadesh”, and (Genesis 13:18) “and he stayed (וישב) in the Plain of Mamre”
בדמי טהרה IN THE BLOOD OF PURIFICATION — Even though she see an issue of blood she is nevertheless clean (Sifra, Tazria Parashat Yoledet, Chapter 1 7).
בדמי טהרה — There is no Mappik in the last 'ה of טהרה (as there is in the last word of this verse): it (the word) is an uninflected noun similar in meaning to טֹהַר (being a feminine form of it).
ימי טהרה — the 'ה here has a Mappik and the meaning is: the days of her טֹהַר, her purification.
בכל קדש [SHE SHALL NOT TOUCH] ANYTHING THAT IS HOLY — not anything: this serves to include the heave-offering (Makkot 14b; Yevamot 75a). The Torah prescribes this because such a woman must be regarded as one who has taken the immersion on a very long day (טבולת יום ארוך), because she immersed herself at the end of the first seven days whilst her sun does not set to bring about her purification until sunset of the fortieth day since it is only on the morrow that she has to bring the atonement offering in connection with her purification, as it is stated in v. 6.
לא תגע SHE SHALL NOT TOUCH — This is a prohibition addressed to anyone who would eat holy things in a state of uncleanness, as it is stated in a Baraitha in Yevamot 75a.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ה - הטקסט מספריא
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״, שֶׁבְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם וּבִרְשׁוּתוֹ הוּא – לְהַעֲבִיר רוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁכְחָה מִקִּרְבּוֹ, וְלִזְכּוֹר וּלְעוֹרֵר אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֶחָד, הַמְסוּתֶּרֶת בְּוַדַּאי בִּלְבָבוֹ בְּלִי שׁוּם סָפֵק.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וּבִלְבָבְךָ״. וְנִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד בְּשׁוּם אוֹפֶן מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲפִילוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג, אֶלָּא בְּטֶבַע אֱלֹהִי.
וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת, הַקַּלָּה מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, שֶׁקָּרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר יוֹתֵר לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר, הֵן בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, אֲפִילוּ מֵעֲבֵירָה קַלָּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, מֵאַחַר שֶׁנִּפְרָד בָּהּ מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, כְּמוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וַהֲרֵי גַּם בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ.
[וְאַף שֶׁ״הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב – אֵין מַסְפִּיקִין כוּ׳״, הַיְינוּ, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִים יָדוֹ לִהְיוֹת לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אֲבָל אִם דָּחַק הַשָּׁעָה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מוּכָן וּמְזוּמָּן לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ, וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי אוֹר ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בְּנַפְשָׁם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת זְמַן וְשָׁעָה כְּלָל, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְשַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עָלָיו, כַּנּוֹדָע.
וְהֵן בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, לְהִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי בִּגְבוּרָה וְאוֹמֶץ הַלֵּב, נֶגֶד הַיֵּצֶר הַמַּכְבִּיד אֶת גּוּפוֹ וּמַפִּיל עָלָיו עַצְלָה, מִבְּחִינַת יְסוֹד הֶעָפָר שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִלְּהַטְרִיחַ גּוּפוֹ בִּזְרִיזוּת בְּכָל מִינֵי טוֹרַח וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טוֹרַח וְעָמָל, כְּגוֹן: לַעֲמוֹל בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וּבַפֶּה – לָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְׂאוֹי״, וְכֵן לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה – בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ, וְכֵן בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁהִיא בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה;
וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ מִמִּלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר וְתַחְבּוּלוֹתָיו, לְקָרֵר נֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּבְרִיאוּת גּוּפוֹ, שֶׁלַּעֲמוֹד נֶגְדּוֹ וּלְכָבְשׁוֹ, קָרוֹב מְאֹד אֶל הָאָדָם, כְּשֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ, שֶׁלְּנַצֵּחַ הַיֵּצֶר בְּכָל זֶה, וְיוֹתֵר מִזֶּה, וְלַעֲשׂוֹת הֶפְכּוֹ מַמָּשׁ – קַל מְאֹד מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, וְיִסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, הָיָה מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם.
וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – כְּדֵי לְדָבְקָה בוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲבוֹדָה זוֹ, יִתְגַּלֶּה בָּהּ פְּנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת פָּנִים וְגִילּוּי רַב וְלֹא בְהֶסְתֵּר כְּלָל. וּכְשֶׁאֵין שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֲזַי – אֵין דָּבָר נִפְרָד כְּלָל וּכְלָל לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְלָזֹאת, תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֵׁיהֶן כּוּלָּן, מְיוּחָדוֹת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְיִחוּד זֶה לְמַעְלָה – הוּא נִצְחִי לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ וּרְצוֹנוֹ לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. וְכֵן, גִּילּוּי רְצוֹנוֹ שֶׁבְּדִבּוּרוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, הוּא נִצְחִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים כוּ׳״, ״וְלֹא יַחֲלִיף וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁלְּמַטָּה, הוּא תַּחַת הַזְּמַן וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה לְבַדָּהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ בַּתּוֹרָה אוֹ בְּמִצְוָה, כִּי אַחַר כָּךְ, אִם עוֹסֵק בְּדָבָר אַחֵר – נִפְרָד מֵהַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה, [וְהַיְינוּ, כְּשֶׁעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין בָּהֶם צוֹרֶךְ כְּלָל לַעֲבוֹדַת ה׳.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כְּשֶׁחוֹזֵר וְשָׁב לַעֲבוֹדַת ה׳ אַחַר כָּךְ, לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה, וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵה׳ עַל שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק אָז בַּתּוֹרָה וְלֹא עָסַק, ה׳ יִסְלַח לוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ״.
וְלָזֶה, תִּקְּנוּ בִּרְכַּת ״סְלַח לָנוּ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם – עַל עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם נִיצּוֹל מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם; וּכְמוֹ הַתָּמִיד – שֶׁהָיָה מְכַפֵּר עַל מִצְוַֹת עֲשֵׂה.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, אֶלָּא אִם כֵּן, שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא מַמָּשׁ, הוּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּשׁוּבָה וּלְכָךְ חוֹטֵא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
וּבָזֶה יוּבַן, לָמָּה צִוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לַדּוֹר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, וַהֲלֹא הִבְטִיחַ לָהֶם: ״פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה׳ וְגוֹ׳״; אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁקִּיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, תָּלוּי בָּזֶה שֶׁיִּזְכּוֹר תָּמִיד עִנְיַן מְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יִחוּדוֹ, שֶׁיִּהְיֶה קָבוּעַ בְּלִבּוֹ תָּמִיד מַמָּשׁ, יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יָמִישׁ מִזִּכְרוֹנוֹ, כִּי, בָּזֶה יוּכַל לַעֲמוֹד נֶגֶד יִצְרוֹ לְנַצְּחוֹ תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, – כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.