245
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בתורה בשמחת תורה: בתחילה קוראים "הוי' מסיני בא...", שישראל מקבלים את התורה, ומקבלים מן התורה ושמחים בה; ולאחר מכן מגיעים לדרגה נעלית יותר – "לעיני כל ישראל", שישראל נעלים מן התורה, עד שהם משפיעים בה שמחה46.
ח. "יישר כוחך" – הוראה לעבודה במשך השנה
התכלית של שמיני עצרת ושמחת תורה – "סוף כל המועדות"4 – היא, שישראל יקחו עמם את הכוח של כל המועדים לעבודתם בתורה ובמצוות במשך כל השנה, בעבודה הרוחנית של "ויעקב הלך לדרכו". גם ענין זה נרמז ב"לעיני כל ישראל":
כאשר יהודי יוצא לעולם, מלשון העלם והסתר47, הוא עלול להיבהל48 ולחשוב: כיצד בכוחי להתייצב מול החושך שבעולם ולבצע את המוטל עלי?
– על כך נלמדת ההוראה מעניננו, שאפילו במצב של העלם והסתר כה עצום כשבירת הלוחות, אמר הקדוש־ברוך־הוא "יישר כוחך", שבכוחו של יהודי להתעלות גם על ידי כך, ועד כדי מעלה גבוהה יותר מכפי שהיה לפני השבירה,
ולכן, מיד לאחר "לעיני כל ישראל" קוראים בתורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ": על יהודי לדעת, שאל לו להיבהל מההעלם ומההסתר שבעולם, שהרי כיון שישראל וקודשא בריך הוא כולא חד49, לכן בכל מצב שבו יהיה העולם שרוי, בכוחו של יהודי "לברוא" עולם חדש50, עולם שבו "וידע כל פעול כי אתה פעלתו... הוי' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה"51.
הערות
- 46. ויש לקשר שני ענינים אלו שבפ' וזאת הברכה לשני ענינים – שמע"צ ושמח"ת (ראה לעיל הערה 10): שמע"צ הוא ככל היו"ט – מצד ציווי התורה, ובמילא הגילוי דשמע"צ מקבלים ישראל מהתורה; משא"כ "שמחת תורה" היא (לא מצד ציווי התורה, כי אם) הוספה – מנהגן של ישראל, אשר תורה הוא (נעשה. וראה רמב"ם הל' ממרים רפ"א: התקנות והגזירות והמנהגות כו') שישראל מוסיפים ומשפיעים בתורה – "ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה .. ומעטרן לס"ת בכתר דילי'" (זח"ג שם. וראה לעיל ע' 234 הערה 12. ובארוכה – לקו"ש חי"ט ע' 381 ואילך).
- 4.
- 47. לקו"ת שלח לז, ד. ד"ה על ג"ד ש"ת (בתחלתו).
- 48. ובפרט, שאחרי שמח"ת ישנו כחצי שנה (משיחות שמחת תורה ושבת בראשית תשי"א, תשל"א) בלי רגלים (ראה לקו"ת פרשתנו צח, ב), נוסף לזה שבימי החורף אינו מאיר כ"כ בחי' "שמש הוי'" (לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 3. ולהעיר מסד"ה להבין ענין שמח"ת תש"ו).
- 49. נסמן בלקו"ש ח"ה ע' 246 הערה 39.
- 50. להעיר ממרז"ל (ב"ר פצ"ח, ג) אף אביכם בורא עולמות, ובאוה"ת בראשית רנח, ב – דקאי על כל בני ישראל. וראה גם זח"א מז, א. ח"ב קסב, ריש ע"ב. ועוד.
- 51. נוסח התפלה דר"ה.
משנה תורה, הלכות ממרים א׳ - הטקסט מספריא
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן.
כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו' אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.
דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו ודברים שלמדין מן הדין אם הסכימו עליהן בית דין הגדול כולן הרי הסכימו ואם נחלקו בהן הולכין אחר הרוב ומוציאין הדין אחר הרבים וכן הגזרות והתקנות והמנהגות אם ראו מקצתן שראוי לגזור גזירה או לתקן תקנה או שיניחו העם המנהג הזה וראו מקצתן שאין ראוי לגזור גזרה זו ולא לתקן תקנה זו ולא להניח מנהג זה נושאין ונותנין אלו כנגד אלו והולכין אחר רובן ומוציאין הדבר אחר הרבים.
כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית אם ידעו אמרו לו אם לאו הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה אם ידעו אמרו להן ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר.
שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן בין בזמן אחד בין בזה אחר זה אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר ואחד מתיר אם אינך יודע להיכן הדין נוטה בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל.
בראשית רבה צ״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב (בראשית מט, ב), רַבִּי בֶּרֶכְיָה זִמְנִין אֲמַר לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא וְזִמְנִין אֲמַר לָהּ בְּשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן, מִכָּאן שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרִין וְיָרַד מַלְאָךְ וְכִנְסָן. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מִכָּאן שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרִין וְכִנְסָן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. (בראשית מט, ב): וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי פִּינְחָס, רַבִּי יוּדָן אָמַר שִׁמְעוּ לְאֵל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. וְרַבִּי פִּינְחָס אָמַר אֵל הוּא יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם, מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת, אַף אֲבִיכֶם בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַלֵּק עוֹלָמוֹת, אַף אֲבִיכֶם מְחַלֵּק עוֹלָמוֹת. אֶלְעָזָר בֶּן אֲחוּי אָמַר מִכָּאן זָכוּ יִשְׂרָאֵל לִקְרִיאַת שְׁמַע, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ נִפְטַר מִן הָעוֹלָם קָרָא לִשְׁנֵים עָשָׂר בָּנָיו אָמַר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵל יִשְׂרָאֵל שֶׁבַּשָּׁמַיִם אֲבִיכֶם, שֶׁמָּא יֵשׁ בִּלְבַבְכֶם מַחְלֹקֶת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ (דברים ו, ד): שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ מַחְלֹקֶת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ מַחְלֹקֶת, אֶלָּא (דברים ו, ד): ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, אַף הוּא פֵּרַשׁ בִּשְׂפָתָיו וְאָמַר: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכותוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל הֲדָא הוּא שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מִמְּעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁצֶּוִּיתָנוּ עֲדַיִן הוּא נוֹהֵג בָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.